קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת תשלום אגרה של מחזיק טלויזיה: מונחת בפניי התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב בסך 2,162 ₪. טוענת רשות השידור (להלן: "המשיבה") כי עאמר ראדי (להלן: "המבקש") החזיק מקלט טלוויזיה בזמנים הרלוונטיים לתביעה ולא שילם את דמי אגרת הטלוויזיה העולים בצירוף הקנסות לסכום התביעה. המבקש דחה את טענות המשיבה. לשיטתו, החזיק במקלט טלוויזיה עד שנת 2004 ושילם כל חוב למשיבה בגין החזקת הטלוויזיה עד שנה זו. בסוף שנת 2004 זרק את הטלוויזיה לאחר שזאת התקלקלה ומאז ועד שנת 2008 לא החזיק טלוויזיה מסיבות דתיות. בסוף שנת 2008 רכש טלוויזיה לבקשת ילדיו. בדיון שנערך בפני בתאריך 29.6.09 נחקר המבקש על תצהירו. במהלך חקירתו ובמענה לשאלת המבקשת העיד כי החזיק בטלוויזיה משנת 1985, ובשנת 2003 שילם את חובו למשיבה בהתאם להסדר עם המשיבה שנעשה בסיוע ב"כ דאז. בסיום עדותו סיכמו הצדדים בפני בעל פה, המבקש חזר על התנגדותו. המשיבה טענה בסיכומיה כי המבקש לא מסר כל הודעה ולפיה חדל להחזיק במקלט טלוויזיה. דיון טרם אתן את החלטתי אחזור בתמצית על הקריטריונים המנחים את ביהמ"ש בבואו ליתן רשות להתגונן: שכן בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443).   לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר. (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח' פ"ד כ(2) 520, 522).    בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש. טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא - באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.    אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן ודרכי הוכחתן של הראיות. יחד עם זאת, על בית המשפט לבדוק האם אין בטענות הנתבע להוכיח כי מטרתו למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים הנובעים מהליך המקוצר והאם טענותיו של הנתבע "סתמיות" או נתבדו והופרכו בחקירתו הנגדית. על בית המשפט לבדוק האם קיימת בהן בבקשה עילה לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסת התובע. המבקש טען כי את חובו לתובעת לשנים 1985-2003 שילם לתובעת, ומאז שזרק את הטלוויזיה שהייתה בביתו ועד לשנת 2008 לא החזיק מקלט טלוויזיה. טענותיו, הן טענות המצריכות בירור עובדתי רציני ולא ניתן לשלחה לדרכה ולדחות את בקשתה על אתר. גדר המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם היה על הנתבע להודיע לתובעת באשר להשלכת המקלט מביתו. החובה החוקית למסירת הודעה על - ידי המחזיק מופיעה בתקנה 6 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד מקלט טלוויזיה). להלן התקנה: "אדם המוכר או מעביר בדרך אחרת מקלט טלוויזיה לאדם אחר, יודיע על כך בכתב למנהל, תוך שלושים ימים ממכירת המקלט או העברתו, ויציין בהודעתו את השם המלא, המען ומספר הזהות של הקונה או מקבל ההעברה". תקנה 8 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), תשמ"א 1981, מוסיפה : 8.(א) מסר סוחר מקלט טלוויזיה, בין בדרך של מכירה בין בדרך של השאלה או השכרה, ישלח באמצעות הדואר הודעה על כך בכתב למנהל, לפי טופס כאמור בתקנת משנה (ב), עד ה- 5 לכל חודש לגבי מכירות, השאלות והשכרות שבוצעו בחודש שלפני כן. בתקנות לא קיימת כל חובה למסור הודעה לתובעת במקרה של השמדת המקלט או זריקתו והפקרתו לרבים. סבורני כי צריך לקרוא את התקנות בצמידות לחקיקה הראשית מכוחה הן הותקנו. סעיף 28 א' (א) לחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965 קובע: "המחזיק במקלט טלוויזיה ישלם לרשות אגרה שנתית בסכום של.." משכך, משחדל המבקש להחזיק במקלט הטלוויזיה, לא קיימת חבות מצידו באשר לתשלום. סבורני כי פרשנותו התכליתית של תקנה 6 הינה יצירת חיוב נוסף בדרך זו של מסירת דיווח לרשות השידור. על ידי יצירת היקש בין תקנה זו לבין תקנה 8, נראה כי המחוקק ביקש ליצור מנגנון אשר יאפשר יעילות כלכלית, על ידי כך שהמחזיק הנוכחי מחויב למסור דיווח לרשות בשל מכירתו או העברתו של המקלט לאדם אחר וזאת על-מנת לסייע בידי הרשות ליצור גביה יעילה של האגרה על פי חוק, ובמידה ולא יעשה כן תטיל הרשות את חיובי האגרה על המחזיק או המעביר וזאת מהסיבה כי המחזיק פעל ברשלנות בשל אי דיווח, ובכך גרם לחסרון כיס לרשות (בכך שלא יכלה לבקש את התשלום מאותו אדם אחר שכעת מחזיק במקלט). במצב דברים בו מושלך מקלט הטלוויזיה נראה כי אי מסירת ההודעה לרשות איננה יכולה להביא למסקנה שהמבקש המשיך להיות הבעלים של המקלט וזאת מהסיבה שמשהופקר המקלט פוקעת הבעלות . ס' 7 לחוק המיטלטלין, התשל"א 1971 קובע: "הבעלות במיטלטלין פוקעת כשבעלם מוציאם משליטתו תוך כוונה להפקירם". החוק ברור ומטיל את חיוב האגרה על מחזיק המקלט. לא קיימת בסעיף "הגדרות" של החוק, הגדרה של המילה "מחזיק" מכאן שיש לפרש זאת "כלשון בני אדם" ולא להרחיב את הפרשנות גם למי שלא מסר הודעה על חדלות החזקתו בגין השמדת המקלט. משהסכימו הצדדים על כי הנתבע לא החזיק במקלט, זהו המצב העובדתי שעליו בית המשפט להשית את הכרעתו. באם המחוקק היה רוצה להרחיב את מושג "המחזיק" (כפי שעשה זאת לעניין ארנונה בפק' העיריות) היה עושה זאת מפורשות. זאת ועוד, לשון התקנות ברור ומתייחס למכירה או העברה לאדם אחר. פרשנות לפיה זה ראה ברק "פרשנות תכליתית במשפט" (2003) עמ' 275. "מטרת הפרשנות במשפט היא להגשים את המטרה - כלומר, את התכלית - של המשפט. תפקידה של שיטת הפרשנות במשפט היא לבחור מבין האפציות הלשוניות של טקסט נתון את המובן המגשים בצורה טובה ביותר את התכלית של הטקסט. באחית הפרשות כתבתי: "לשון התקנות אינה עומדת בבדידות. היא לא באה כדי לתת סיפוק אסתטי לאוהבי השפה. הלשון היא המכשיר שבאמצעותו מתגשמת המטרה המונחת ביסודה. לא הריתמוס הפנימי של הלשון אלא המטרה שאותה מבקשים להשיג באמצעותה, קובעת את מובנה של הלשון". דברים אילו נכונים לעניין פירושו של כל טקסט משפטי. כל טקסט משפטי - צוואה, חוזה, חוק וחוקה - נבחר לשם השגתה של מטרה חברתית". המדובר בחוק ובתקנות המטילות חבות על אזרח וככאלו אין מקום להרחבת הפרשנות ולהטלת חובות נוספים על אזרחים. ככלל שאין כל מקום ליצור חובות כלשהן על האזרח, אלא אם כן היו מצויות בהוראות סטטוטוריות מפורשות, ראה פס"ד בג"צ 164/97, קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ ואח' (פד"י נב(1)289,344) במיוחד עמדתו של כב' השופט חשין. כמו כן ראה דבריו של פרופ' יוסף מ.אדרעי "זכויות אדם וזכויות חברתיות". , אשר ביקר את פסק הדין בעמ' 61 למאמרו שפורסם בספר ברנזון (חלק ב'). במידה ויבקש מחוקק המשנה לקבוע, כי במצב בו אדם אשר השליך מקלט טלוויזיה יהיה עליו למסור הודעה מסודרת לרשות השידור יקבע זאת בצורה מפורשת בתקנות. מכל מקום, ברור שקיום "החזקה" יכול להיווצר רק כשקיים מקלט טלוויזיה. מקלט שהושלך לזבל או הושמד אינו יכול להיות ב"חזקתו" של אף אדם, אין לאף אדם "זיקה קרובה" אליו. אדם שהשמיד את מקלט הטלוויזיה שלו, כבר איננו נהנה פוטנציאלי מהשירות ואין כל הגיון לשתף אותו בנטל מימון רשות השידור. לעניין זה יפים הדברים שנפסקו ע"א 935/00 מדיק מדיה קורפוריישן בע"מ בכינוס נכנסים נ' רשות השידור , פד"י נו 582, 593; "סעיף 29(א) לחוק, המעגן את הבסיס לחיוב באגרת הטלוויזיה, עולה כי הקריטריון היחיד הקבוע את בסיס החיוב באגרה הוא קריטריון ההחזקה במקלט. קריטריון זה מהווה את תנאי הסף לחיוב באגרת טלוויזיה. אין חבות באגרת טלוויזיה ללא החזקה במקלט. את המונח "החזקה" יש לפרש בהתאם לתכליתו של החוק, שהיא לשתף בנטל מימון רשות השידור את הנהנים הפוטנציאליים מהשירות שהיא מספקת ארש יש להם זיקת החזקה למקלטים. אין כל דרישה בחוק כי ההחזקה במקלטים תהיה פיזית דווקא. מהבחינה המשפטית, לצורך תכליתו של חוק רשות השידור "מחזיק" במקלט הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר". בכך בורר החוק באופן יעיל וענייני לצורך הטלת אגרה את אותו קהל הקשור באופן הקרוב ביותר הן למקלט והן לשימוש בו לצורכי צפייה בשידורים (588ו - 589א, 593 3594א)". מחוקק המשנה הוא גם האחראי על "הרגולטור" של המשיבה. משכך, כל עוד לא התקין תקנות ברורות יש להפעיל כלל פרשני "כנגד המנסח" "בהשאלה" והיקש מדיני החוזים. לאור האמור לעיל אני נותן למבקש רשות להתגונן. הוצאות הבקשה והדיון בסך 900 ₪+מע"מ ישולמו לפי תוצאות ההליך העיקרי. טלויזיהאגרה