קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יתום נצרך של נכי צה''ל: המנוח, ז"ל, היה מוכר כנכה צה"ל והוא נפטר בתאריך 21.3.97 כתוצאה מנכותו המוכרת. לאחר פטירתו של המנוח, פנה בנו, אלי כהן (להלן: "המערער") אל קצין התגמולים בבקשה להכיר בו כיתום אשר אינו עומד ברשות עצמו העונה על הגדרת המונח "בן משפחה" כאמור בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1950 (להלן: "חוק התגמולים"). בהחלטתו מתאריך 10.10.01 דחה קצין התגמולים (להלן: "המשיב") את בקשת המערער כשהוא מנמק כך: ראשית, נטען כי לאלי מלאו 26 שנה בעת מות אביו ועל-פי חוק המשפחות לא ניתן היה להכיר בו כיתום במועד זה. שנית, נקבע כי הידרדרות מצבו הנפשי של המערער חלה והתהוותה לאחר שמלאו לו 21 שנים ובכך נקטע תנאי הרציפות. המערער לא הסכים עם החלטת הדחייה ועל כן הוגש הערר שלפנינו במסגרתו מתנגד המערער לקביעות המשיב כשהוא מסתמך על הטענה לפיה "נכותו התהוותה עוד בהיותו קטין בן 16 וכן, כי תלותו באביו ז"ל היא מוחלטת" (ר' סעיף 4 לערר אשר כותרתו "כתב תביעה"). לכתב הערר צורפו נספחים 2-18, אשר לטענת המערער תומכים בגרסתו לפיה היה תלוי ועומד ברשות אביו ז"ל עוד בעבר. כמו כן טען המערער כי מסמכים אלו לא צורפו על ידי המערער לבקשת ההכרה משלא ידע כי היה עליו להגישם. יצוין כבר כעת כי המערער עבר שתי תאונות דרכים שונות עת רכב על אופנוע, האחת מתאריך 7.6.87 והשניה מתאריך 16.5.89: תאונת הדרכים הראשונה - משנת 1987, אירעה בעיר פתח תקווה כאשר המערער רכב על אופנוע חדש שרכש ובעודו רוכב לתוך רחוב כנגד כיוון התנועה, רכב מסוג "טרנספורט" התנגש בו. המערער אושפז במרכז הרפואי גולדה מתאריך 1.6.87 ועד לתאריך 7.6.87 והוא אובחן כסובל מקרע בטחול לאחר תאונה ללא איבוד הכרה. בוצעה כריתת טחול. תאונת הדרכים השניה - משנת 1989, אירעה בעיר חיפה עת שרכב המערער על אופנוע ברח' ארלוזרוב, מכונית אשר יצאה מחניה התנגשה בו. כמצוין במסמכי חדר המיון, טען המערער כי כתוצאה מההתנגשות הוא עף באוויר ונפל על ראשו כשרגלו התרסקה. בבית החולים אובחנו פגיעות בעצמות כף רגל ימין. לא אובחנה חבלה בראש, אף לא צוין איבוד הכרה. המערער אושפז למשך 5 ימים עד לתאריך ובהמשך הועבר לקבלת טיפול בבית החולים אלישע משם השתחרר בתאריך 2.6.89 עם אבחנה נוספת של חשד לזעזוע מוח. לאור האמור ובהתאם לראיות שהוצגו, המערער מתקיים מקצבת נכון מן המוסד לביטוח לאומי ולגרסתו סיים 10 שנות לימוד, ללא מקצוע והוא אינו עובד. מן הסיכומים גם עולה כי המערער נישא פעמיים וכיום הנו אב ל-2 ילדים. טענות הצדדים: טענתו העיקרית של המערער הנה כי מפאת מצבו הרפואי הוא עונה להגדרת "ילדו של נספה" המוגדר בין היתר כ"יתום" בסעיף 1 לחוק המשפחות זאת לאחר שלטענתו הנכות ממנה סובל, התהוותה עוד בהיותו קטין כבן 16 שנים ועל כן לגרסתו התלות שלו באביו ז"ל היתה מוחלטת ואביו נטל על עצמו את הטיפול בבנו במקום לאשפז אותו במוסד פסיכיאטרי (ר' הנטען בסעיף 7 לכתב הערר). בהתייחס להחלטת הדחייה, טענה ב"כ המערער, כי פרשנות סעיף ב' לחוק המשפחות קובעת מצב נתון ואין כל הגבלה בגיל המערער, זאת בשל מילות הסעיף "או - ו" היינו, מחמת מום גופני או שכלי לא עמד ברשות עצמו במות הנספה ועל כן, לטענתה, אין ללמוד מלשון החוק כל הגבלה בשנות גילו של העותר עד גיל 21 וזאת בניגוד לסברת המשיב (ר' הנטען בבקשה להוספת מסמכים שהגיש המערער בתאריך 10.1.02). גרסת המערער אם כן הנה כי לאחר תאונת הדרכים הראשונה הוא לא שב ללימודים תיכוניים למרות שעובר לתאונה היה ילד נורמטיבי. יתרה מכך, בהמשך אף לא גויס לשירות חובה בצה"ל. לטענת המערער בשנת 1994 המוסד לביטוח לאומי קבע לו דרגת נכות זמנית של 75% אשר בחלוף הזמן הפכה לצמיתה. בהתייחס לפטירת האב, טוען המערער כי בעקבותיו חלה החמרה במצבו של המערער ונכותו מן המל"ל נקבעה לשיעור של 100% לצמיתות. המערער טען כי מזה 4 שנים שהוא מטופל אצל פסיכיאטריים שונים - מטעם המשיב וגרסתו הנה כי נוכח פגיעותיו הקשות נותר ילד בן 16 שנים ועל כן למרות שעבר את גיל 21 עת התייתם מאביו, ז"ל, הוא היה ונותר בלתי כשיר לפרנס עצמו ועל כן לדידו מוצדק והכרחי להכיר בו כיתום אשר אינו עומד ברשות עצמו כהגדרתו בחוק התגמולים. מנגד טוען ב"כ המשיב, כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח גרסתו והוא לא הביא הוכחה מוצקה לכך שאינו עומד ברשות עצמו. לטענת ב"כ המשיב, על פי סעיף ההגדרות בחוק המשפחות אדם ה"עומד ברשות עצמו" פירושו אדם שמלאו לו 18 שנים והוא אינו נצרך. "נצרך" אם כן, לטענת ב"כ המשיב, מוגדר בחוק כאדם שאינו מסוגל להשתכר כדי מחייתו ואין לו הכנסה כדי מחייתו. לאור האמור, לטענת ב"כ המשיב, גם אם נניח כי המערער אינו מסוגל להשתכר למחייתו, עליו למלא תנאי נוסף והוא כי עליו להיות "נצרך" - היינו כי אין לו הכנסה כדי מחייתו, אלא שלכך לא הובאה כל ראיה מטעם המערער אשר לגביו התברר כי הוא מקבל גמלה חודשית מן המוסד לביטוח לאומי, הוא קיבל בעבר סכומי כסף משמעותיים בתיק הנזיקין נגד חברות הביטוח ויתרה מכך אף יתכן שהנו בעל רכוש נוסף. מוסיף וטוען בא כוחו של המשיב, כי תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (כללים להכרת אדם כאינו מסוגל להשתכר למחייתו ולהכרת הכנסה כדי מחיה), תשי"ג - 1953, מלמדות כי "ילד של נספה" אשר "אינו עומד ברשות עצמו" מתייחס אך למצבים בהם הילד אינו עומד ברשות עצמו במועד בו התייתם, וכאשר מצב זה התהווה ונמשך ברצף מלפני היותו כבן 21 שנים. בנוסף, עליו גם לעמוד ביתר הקריטריונים הקבועים בחוק המשפחות. לפיכך, גרסת המשיב הנה כי מקום בו טען המערער בפנייתו הראשונה אל קצין התגמולים כי מצבו הקשה נגרם עקב מות אביו ומקום בו בעת פטירת האב היה המערער כבן 26 שנים, לא ניתן להחיל את חוק המשפחות שהרי על פי טענת המערער עצמו, מצבו הקשה נגרם לאחר מות האב ובהיותו למעלה מגיל 21 שנים ובכך גם התנתק תנאי הרציפות לכך שהוא אינו עומד ברשות עצמו. העדויות שהובאו מטעם הצדדים: הוועדה, שמעה את עדויותיהם של הגב טובה כהן ז"ל - אמו של המערער אשר לימים הלכה לעולמה וכן עדותו של כהן רועי אחיו של המערער אשר העידו בין היתר לגבי מצבו הרפואי של המערער עובר לפטירת האב ואף לאחר מכן. כמו כן מטעם המערער נשמעה עדותו של ד"ר פיוטר מלב, מומחה לפסיכיאטריה אשר ערך והגיש חוות דעת רפואית וכן חוות דעת רפואית משלימה בעניינו של המערער. כהן טובה (ז"ל) אמו של המערער: לפי הנטען בתצהירה טענה האם ז"ל כי לאחר ת"ד הראשונה, בנה הפך להיות אדם עצבני ומדוכא, סבל מאיבוד זיכרון לטווח קצר, סבל מסיוטים ולא ידע שינה בלילות. התאונה השניה, לגרסתה אם, החריפה את מצב הבן, הפך להיות תלוי באם ובבעלה כמעט בכל דבר, כך לגרסתה (סעיף 14 לתצהיר). לגרסת האם, בעלה בחייו סירב כי הבן יתאשפז במוסד יום פסיכיאטרי ועל כן טיפל בו באופן פרטי, בין היתר נהג לתת לבן כל ערב סכום של 30-40 ₪ לבילוי "על מנת למצוא שקט ומנוח... וכך היינו "קונים" מנוחתנו" (ר' סעיף 26 לתצהיר). האם הצהירה כי הבן לא השלים עם מות אביו והיה באבל ממושך וכבד. אודות התמיכה בבנה, סיפרה האם בתצהירה כי האב דאג לכלכלתו של אלי, תכנן הוצאותיו ולאחר מותו של האב, נאלצה היא כדבריה בתצהיר לקחת האחריות לטיפול בבנה והחלה לפרנסו חרף היחסים הרעועים ששררו ביניהם בדבריה, בין היתר טענה כי בעבר אוימה ואף הוכתה על ידי בנה אלי. כך למשל לגרסתה היא שלמה עבור בנה חשבונות הדירה בה התגורר (ראה מסמכים שצורפו לתצהיר המתייחסים לשנים 2001-2002 וסומנו ט' - יא'). כמו כן, סיפרה האם כי חתמה לבנה על ערבות להלוואה שנטל, אשר לימים הפכה לחוב גדול ובהמשך נגד האם הוגשה תביעה כספית וכתוצאה מכך נאלצה האם למכור את דירתה על מנת לסלק החוב (מסמכים תומכים הוגשו כנספחים ד' ו- ה' לתצהיר). בעדותה בבית המשפט, ספרה האם על הטיפול השוטף שהעניק, לדבריה האב לבן: "הכל הוא טיפל, הכל הוא סידר, הכל הוא הלך איתו, אחרי התאונה הלך איתו לביטוח לאומי, כתב את הניירות וכל הדברים שהיה צריך לסדר, הכל עשה בעלי" (ר' שורות 21-23 לפרוטוקול בעמ' 9). אלא שבהמשך ולאחר מות האב, אלי נכנס לדיכאון עמוק יותר והיא התחילה לטפל לבדה באלי החל משנת 1997 לערך. לשאלות ב"כ המשיב בחקירה נגדית, השיבה האם בחיוב ואשרה כי בנה קבל סכום כסף מחברת הביטוח בגין תאונות הדרכים, אם כי לדבריה אינה יודעת לציין סכומים. האם לא ידעה למסור מה עלה בגורל כספים אלו וכאשר נשאלה שוב ושוב באם לא ביררה עניין זה, השיבה כך: "לא היה כסף לא הייתי צריכה לשאול על הכסף של התאונה, כי בעלי היה עושה הכל בזמנו" (ר' שורות 16-17 בעמ' 10 לפרוטוקול). מתשובות שמסרה האם בחקירה נגדית גם עולה כי החל משנת 1999, השנה בה התחתן בנה בפעם הראשונה, הוא החל להתגורר לבדו אם כי לגרסת האם היא ממנת לו "הכל": רכב, אוכל, מחשב וכדומה. גם הפעם כאשר נשאלה האם אודות חשבון הבנק של בנה, היא השיבה באופן כללי כי היה לבן חשבון בבנק הפועלים "בגלל שהוא קיבל את הכסף" אלא שלדבריה אולי הוא בזבז את כל הכסף ולא נשאר שם מאומה. האם הסבירה בחקירה נגדית כי היא מתגוררת בדירה אחת ביחד עם בנה השני, רועי ואילו לדבריה עם בנה אלי אינה יכולה לגור תחת קורת גג אחת משום שאלי "במצב קשה, עצבני, מתפרץ, שובר דברים ואני אישה חולה ואם אני אגור איתו אני לא אחזיק מעמד הרבה זמן" (ר' שורות 11-12 בעמ' 12 לפרוטוקול). בעדותה מתארת האם, בן אשר אינו יכול לעבוד והוא למעשה חי על חשבונה, כאשר גם אשתו הראשונה לא עבדה. אשר לבת שנולדה ספרה האם כי היא אשר מחזיקה אותה רוב הזמן ולמעשה הצהירה כי החזיקה את כל המשפחה (ר' עמ' 13 לפרוטוקול). ויודגש: חרף המעורבות המתוארת על ידי האם בחיי בנה מבחינה כלכלית ויום יומית, היא לא ידעה להשיב לשאלות ב"כ המשיב מה סכום הפיצוי שקיבל בנה מחברת הביטוח בתיק הנזיקין כשהיא מסתפקת בטענה כללית לפיה, בחייו היה בעלה מטפל בהכל והיא לא היתה מעורבת. וכך גם השיבה לשאלת יו"ר הוועדה (ר' שורה 5 בעמ' 15 לפרוטוקול). כהן רועי - אחיו של אלי: רועי צעיר מאלי ב- 6 שנים לערך ולדבריו כאשר אלי עבר את תאונת הדרכים הראשונה, רועי היה כבן 9-10 שנים. רועי סיפר כי בתקופה שלאחר התאונה הראשונה, חדל להיות בקשר עם אחיו, אשר הפך, לדברי רועי, לאדם עצבני ואלים אשר מתעצבן מכל דבר. הוא זכר כי אלי היה ער בלילות ואף היה מעיר את רועי ומונע ממנו לישון. עד כמה שזכור לרועי, כך על פי עדותו, לפני התאונה לאלי היתה מערכת יחסים רגילה ושגרתית עם הוריו ואף עם חברים אם כי לאחר התאונה המצב התדרדר ואלי הפך אלים כלפי האם. רועי לא ידע לספר אם אלי עבד, אולם כן זכר כי האב הוא אשר היה מטפל באלי וכי "עם האם לא היתה תקשורת". אשר לתביעת הפיצויים הסביר רועי כי בזמנו לא ספרו לו דבר והוא לא ידע פרטים. כיום הוא יודע שאחיו קבל סכום מסוים, אם כי לגביו לא ידע למסור פרטים נוספים. לגרסת רועי מאז מות האב, אלי היה בהלם ועולמו נחרב. בחקירה נגדית אישר רועי כי אלי נישא בשנת 99 למכרה של רועי. כיום לדבריו אלי גרוש וחי עם אישה אחרת - אלונה שמה. כאשר נשאל האם אלי מקיים משק בית השיב רועי כך: "אלי מקבל קצבה מביטוח לאומי, לא יודע את גובהה. בין 1,000 ל- 2,000 ₪... מאוחר יותר ידעתי שהיו תביעות נגד הביטוח... לפני הגשת הערעור, ראיתי שהוא קיבל 300,000 ₪ אולי עבור שתי התאונות... לא יודע מה קרה עם הכסף הזה. לא חקרתי על זה." (ר' שורות 6-11 בעמ' 24 לפרוטוקול). ואילו במקום אחר כאשר נשאל רועי בחקירה נגדית האם אלי עבד בחייו סיפר רועי כי אינו יודע וכי לא היה מעורב וכל שידוע לו כי לאלי היו ניסיונות עבודה שנכשלו. את הפניה למשרד הביטחון, אישר רועי כי סייע לאלי בהגשתה והוא טען כי ניסח אותה לאחר שקרא את התיק של אלי, לרבות המשפט אותו נהל נגד חברות הביטוח וכדבריו, בשלב הגשת בקשת ההכרה: "אני אמרתי שרק בשנים האחרונות ידעתי על התביעה והסכום שאותו קיבל. בזמן שהייתי ילד לא ידעתי" (ר' שורות 25-29 בעמ' 25 לפרוטוקול). כאשר הקשה ב"כ המשיב בחקירה נגדית ושאל מדוע בפניה למשרד הביטחון תלה המערער את מצבו בפטירת האב וכתוצאה ממנה, השיב רועי כי הוא אינו עורך דין ולא יודע לנסח דברים היטב והוא רשם בבקשה מה שהרגיש וכדבריו "לא ראה לנכון לספר את כל הסיפור" (ר' עמ' 26 לפרוטוקול). עדות המערער - אלי כהן: בעדותו הראשית תיאר אלי את עצמו כילד שאהב ספורט וחי ילדות רגילה. יחד עם זאת, לגרסתו, מיד לאחר תאונת הדרכים הראשונה שעבר, בה לגרסתו אבחנו קרע של הטחול בבטן ופירוק כתף שמאל ולאחר ניתוח שעבר, כאשר שוחרר לביתו, החל לסבול מכאבי ראש וסיוטים אשר החריפו, דבר שמנע ממנו חזרה ללימודים ומי שתמך בו בתקופה זו היה אביו, ז"ל. המשיך וסיפר אלי כי כעבור שנתיים עבר תאונת דרכים נוספת בעקבותיה נכנס למצב קשה יותר של דיכאון וחרדות אשר לגרסתו היה קיים כבר לאחר התאונה הראשונה אלא שהמצב החמיר ואלי לא שלט על עצמו והפך להיות אדם אלים ואף פחד מן המוות. בעקבות התאונה השניה, סיפר אלי כי החל בטיפול אצל ד"ר לוסטינג בקריות אליו הגיע ביחד עם אביו והוא טופל גם בכדורים. לדבריו, עד היום הוא סובל מחרדות. אלי מתאר כי כבר בשנת 1987 בהיותו כבן 16 שנים, "התהפך לו הבוקר והלילה" והוא החל לשתות כאשר לדבריו, השתיה "היתה ... מעלה את המצב רוח" בניגוד לכדורים שהורידו לו את המצב רוח. סיפר אלי כי אביו רצה שיעבוד והוא אכן ניסה לעבוד במספר עבודות אלא שלא החזיק מעמד ופוטר. כאשר נשאל אלי מדוע בטופס המוסד לביטוח לאומי מצוין כי עבד גם בשנת 1999, השיב כי לא הוא האדם אשר עבד שם אלא הדברים רק נרשמו פורמאלית על ידי חמו לשעבר, אשר למעשה עבד באותו המקום (ר' דברי המערער בעמ' 32 לפרוטוקול). אשר לתמיכה הכלכלית בו, אלי סיפר כי אביו נהג ליתן לו דמי כיס מדי יום בסך של 30-50 ₪ ולגבי הפיצויים שקיבל בשנת 1995 בסך של כ- 320,000 ₪ טען כי אביו נתן לו לנהל הכספים בעצמו על מנת שילמד להתנהל כלכלית. לאחר פטירת אביו, טען אלי כי מצבו התדרדר, הוא חש כאילו מת בעצמו ובתקופה זו מכספי הפיצויים נותר בידיו סכום של כ- 20,000 -30,000 ₪ בלבד. ויוטעם: לכל אורך הדרך נמנע המערער מלפרט או להציג מסמכים המאמתים שימוש בכספי הפיצויים והמערער הסתפק בטענה כללית לפיה הכספים בוזבזו. כך למשל: כאשר הקשה ב"כ המשיב ושאל כיצד "ביזבז" כל הכספים השיב אלי בהאי לישנא: "הייתי עצבני עם אמא ואחי, אבא ביקשה שאשכיר דירה, אולי זה חלק מהשיקום שהוא רצה, הכסף הלך על שכירות דירה, אוכל, לפעמים שהיית נתקף בדיכאון הייתי מבזבז את הכסף על שתיה, בחורות שהייתי משלם להן, טלויזיה, ארנונה, אוכל. לא היתה לי הכנסה" (שורות 12-15 בעמ' 35 לפרוטוקול). יתרה מזאת, רק לאחר שהוצג לאלי אישור אודות קבלת כספים סיפר אלי כי בנוסף קבל במהלך המשפט עצמו תשלומים תכופים בסכום של כ- 100,000 ₪, אשר נכנסו לחשבון הבנק השוטף שלו, אלא שלאלי , לטענתו, אין נתונים על חשבון הבנק שלו ולדבריו, כיום בבנק לאומי נותר חוב של 70,000 ₪. כמו כן לדברי אלי, ברשותו חשבון בנק נוסף בבנק אוצר החייל אליו אמו מפקידה כספים. אלי אישר כי הוא חי מקצבת ביטוח לאומי כאשר נכון למועד מתן עדותו קיבל 2004 ₪ בחודש שעבר. אלי גם אישר כי הוא מתגורר עם חברה קבועה, אשר בהמשך אלו נישאו האחד לשנייה. בחקירתו הנגדית גם השיב כי אין לו הגבלה בנהיגה והוא מחזיק רישיון נהיגה, אם כי מיד סייג תיקן דבריו כך שהוא נוהג אך ורק נסיעות קצרות. לשאלת ב"כ המשיב, מדוע בפנייתו למשרד הביטחון טען כי מצבו התדרדר לאחר פטירת אביו ולא תלה את נכותו והגבלתו בתקופה שעובר לפטירת האב, השיב העד כי רשם מה שהעובדת סוציאלית אמרה לו לרשום וכך גם עשה אחיו. ד"ר פיוטר מלב - מומחה בפסיכיאטריה מטעם המערער כאמור, מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של ד"ר פיוטר מלב וכן חוו"ד משלימה. בפרק דיון ומסקנות מציין ד"ר מלב כי מדובר "בגבר בן 24, אשר מוכר למערכת בריאות הנפש כסובל מתסמונת בתר חבלתית כרונית, מצב דיכאוני - חרדתי ממושך ואבל פתולוגי". לטענת ד"ר מלב התנהגותו של אלי אופיינית לחולים פוסט טראומתיים אשר אופייניים להם גם ביטויים של ילדותיות, תלותיות וחוסר אונים. טוען ד"ר מלב כי לאחר התאונה הראשונה נעצרה ההתפתחות האישית והחברתית של אלי, כאשר התאונה השנייה הגבירה את הפתולוגיה שנוצרה לאחר התאונה הראשונה. על סמך הרישומים של ד"ר לוסטינג, פרופ' חפץ, ד"ר סגל, ד"ר בש והמוסד לביטוח לאומי, למד ד"ר מלב כי אלי לא היה מסוגל לפרנס את עצמו והיה סמוך של שולחנו של אביו והוא הפך תלותי באביו בכל הקשור לחיי היום יום. עקב מצבו הנפשי הנ"ל מסכם ד"ר מלב "אלי לא היה מסוגל לעבודה מפרנסת למעשה מגיל 16 ועד היום". בחוו"ד המשלימה מוסיף ומבהיר ד"ר מלב, כי הנישואים הראשונים של אלי אשר היו חפוזים ופחות חשובים מהשניים, מלמדים על חוסר בשלות באישיות כנטען בחוות הדעת הראשונה. עוד טען ד"ר מלב כי אצל בעלי הפרעת אישיות קיימת נטייה לשיפור במצבם הנפשי עם הגיל, ועל כן יתכן כי אלי בעבר הפגין יותר פסיכופתולוגיה מהיום. טוען ד"ר מלב כי גם נוכח הרישומים עליהם הסתמך בתקופה בה נפטר האב, אלי לא יכול היה לפרנס את עצמו והיה סמוך לשולחנו ואילו בנוסף למסמכים עליהם הסתמך, היינו על סמך בדיקתו כיום, הוא אינו רואה את אלי כהן, מסוגל לעבודה מפרנסת כעת ובעתיד. מנגד, מטעם המשיב נשמעה עדותו של ד"ר אמיר בן אפרים, מומחה בפסיכיאטריה אשר ערך חוות דעת רפואית נגדית בעניינו של המערער. ד"ר אמיר בן אפרים - מומחה בפסיכיאטריה מטעם המשיב ד"ר בן אפרים, מומחה בפסיכיאטריה וגם הוא בדק את המערער והוא העלה את הממצאים הבאים: לגרסת ד"ר בן אפרים בפרק הדיון, סובל אלי מהפרעה באישיות אם כי בעצמה בינונית. אמנם בעבר אובחן כסובל מהפרעת P.T.S.D (הפרעת חרדה בתר חבלתית) אם כי לטענת ד"ר בן אפרים אין סימנים להפרעה זו כיום. התרשם ד"ר בן אפרים, לאחר שהתייחס לכך שאלי נישא פעמיים, משתמש במחשב, נוהג ברכב, ואף ניכר בבדיקה כי היה מאורגן במחשבתו, כי אי עבודתו של המערער, לא נובעת מהעדר יכולת וכי אין להתעלם מן היכולות שמפגין אלי ביום יום ואלו מצביעים על יכולתו לעבוד. מסכם ד"ר בן אפרים מסקנותיו כך: הנבדק סובל מהפרעה באישיות בעצמה בינונית. אין מניעה מבחינה פסיכיאטרית שהנבדק יעבוד ויכלכל עצמו. אין לנבדק מום שכלי שבגללו אינו עומד ברשות עצמו. דיון ומסקנות: כזכור, מבקש המערער כי המשיב יכיר בו כ"יתום שאינו יכול לעמוד ברשות עצמו" על פי הגדרתו בחוק התגמולים. "בן משפחה" אם כן, כהגדרתו בחוק התגמולים, פירושו בין היתר: ... ילדו של הנספה - ... - שלא מלאו לו 21 שנה, או שמחמת מום גופני או שכלי לא עמד ברשות עצמו במות הנספה או בהגיעו לגיל 21 אחרי מותו, וכל עוד אינו עומד ברשות עצמו מסיבות אלה, אך למעט ילד שבמות הנספה מלאו לו 21 שנה ואותה שעה לא היה סמוך על שולחנו, וכן למעט ילד חורג שלא היה בשעת מותו של הנספה סמוך על שולחנו ושהיה מוחזק על ידי קרובו מלידה שלא היה בן-זוגו של הנספה (להלן - יתום); תחילה עלינו ליתן את הדעת לפרשנותו של המונח "בן משפחה" שבסעיף ההגדרות הנ"ל. על פי הגדרה זו, ילדו של נספה הוא מי אשר טרם מלאו לו 21 שנים ללא קשר לגילו במועד מותו של הנספה. כמו כן, אשר לילד הסובל מליקוי גופני או שכלי, קובעת ההגדרה כי אם סבל היתום ממום מן הסוג הנ"ל בעת מות הנספה כי אז יהיה זכאי להיחשב כ"בן משפחה" גם אם מלאו לו יותר מ - 21 שנים בעת שמת הנספה, או אף לאחר מותו. לפיכך , בנקודה זו הצדק עם ב"כ המערער לאופן פרשנות סעיף ההגדרות והיא גם מתיישבת עם הטעם להוספת המילים " ... או בהגיעו לגיל 21 אחרי מותו ... " שכן מילים אלו באות להבדיל את הילד בעל המום מן הילד הבריא: ילד בריא יחשב כ"בן משפחה" כל אימת שאיננו בן - 21 שנים, ובהגיעו לגיל זה, גם אם לאחר מות הנספה, הוא חדל מלהיחשב כ"בן משפחה", ואילו ילד בעל מום יחשב כ"בן משפחה" גם בהגיעו לגיל 21 לאחר מות הנספה. אנו סבורים כדעתה של ב"כ המערער כי זו הפרשנות הראויה וכך למעשה מתקיים הגיונו של החוק בצידו שהרי המחוקק בא להוציא מכלל "בן משפחה" יתום בעל מום שהנו בן למעלה מגיל 21 ושמומו הגופני או השכלי בא לעולם לאחר מות הנספה. משבאנו לכאן חשוב לזכור כי בהתאם לסעיף ההגדרות: "עומד ברשות עצמו" הנו אדם שמלאו לו 18 שנים והוא איננו נצרך. "נצרך" אם כן הנו - אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה כדי מחייתו. אשר על כן, לצורך קבלת הערעור שהגיש אלי לפנינו - עליו להוכיח כי בעת מות אביו, סבל מליקוי גופני או שכלי אשר בעטיו לא עמד ברשות עצמו והיה נצרך, היינו לא היה והוא אינו מסוגל להשתכר למחייתו וכי אין לו הכנסה כדי מחייתו. כאשר תנאי הרציפות הכרחי ואין בלתו. לאחר עיון במסמכים הרלוונטיים, ביניהם, התצהירים שהוגשו, חוות דעת המומחים ולאחר שבחנו את טענות הצדדים והעדויות שנשמעו מטעמם, הגענו למסקנה כי המערער לא הרים הנטל הרובץ לפתחו וכי הוא לא הצליח לבסס טענותיו בדרגת שכנוע של "מתקבל מאוד על הדעת". (לעניין נטל הראיה ראה ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פד"י מה(5) 203, בעמ' 215 - להלן: "הלכת רוט" ; לעניין נטל הראיה לפי חוק המשפחות ר' ע"א 192/85 שאוזכר לעיל; ע"א 5555/92 עז' המנוח בסון נ' קצין התגמולים ). בהתאם להלכה הרווחת בערעורים מעין זה, על המערער להוכיח גרסתו בראיות ממשיות וכי אין להסתפק בהשערות בעלמא, אלא שכאמור, מסקנתנו הנה כי בנטל זה לא עמד המערער. כמו כן, לאחר ניתוח העובדות ומחשבה מעמיקה, הן בשאלת מצבו הרפואי הנפשי של המערער והן בשאלת יכולת השתכרותו, אנו מעדיפים את חוות דעתו של ד"ר בן אפרים מטעם המשיב, על פני חוו"ד של ד"ר מלב והנימוקים לכך יפורטו בהמשך. אנו גם מקבלים את עמדת ב"כ המשיב הטוען בסיכומיו כי בפנייתו הראשונית אל קצין התגמולים טען המערער, באמצעות אחיו, כי מצבו הקשה נגרם כתוצאה ממות אביו ועובדה זו מסירה מקום לתחולת חוק התגמולים בהיות המערער כבן 26 שנים עת הלך אביו לעולמו ומן הפניה הנ"ל למדים כי מצבו הקשה ואי כושר העבודה כנטען פרצו לאחר מות האב. בעניין אחרון זה נזכיר כי כאשר נשאלו המערער ואחיו בחקירתם הנגדית בעניין זה הם מסרו תשובות מתחמקות וכלליות אשר אנו מתקשים לקבלן ולמצער הן מעלות תהיות וספקות. לא זו אף זו, גם התקשינו ליתן אמון בגרסת אמו של המערער - הגב' טובה כהן ז"ל וכן בגרסת אחיו של המערער, רועי כהן, בעיקר לאחר שהתברר כי חרף עדויות השניים מהן עולה כי עובר לפטירת האב, היה מצבו הנפשי של המערער קשה וכי זה היה סמוך על שולחנו של האב ותלוי בו בכל צעד בחייו כמעט, כאשר נשאלו השניים לפרטים מדויקים ו/או למידע נוסף, ניכר היה כי הם נמנעים מליתן תשובות מלאות. ניכר היה כי הם העדיפו שלא לדעת או לזכור פרטים ועובדות עבודה אשר תמוהה בשים לב לגרסת האם כי תמכה בבנה לאחר פטירת האב ובשים לב לטענה כי המדובר באדם אשר אינו עומד ברשות עצמו ולמרות זאת, הן אמו והן אחיו אינם יודעים פרטים ולו מינימאליים ומסתמן הרושם כי אילו פרטים אלו היו נאמרים היו פועלים לחובת המערער ולמצער מחלישים גרסתו. לאור כל אלו הגם שאין הוועדה קובעת כי גרסאות עדים אלו נמצאו בלתי מהימנות כליל, אנו קובעים כי לא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על יסוד גרסאות עדים אלו, אשר כאמור לעיל מסתמנת התחושה כי לשני עדים אלו היו ידועים פרטים מסוימים ומהותיים אשר יכלו בנקל לשפוך אור על מצבו הכלכלי המערער ובכלל אם כי עדים אלו נמנעו מלגלותם, זאת כמובן, מסיבות השמורות עמם. לכך יש להוסיף את עדותו של המערער עצמו, אשר הימנה עולה מסקנה זהה. להלן נפרט: גם המערער בעדותו, אשר חלקים נכבדים הימנה פורטו לעיל, נמנע מלגלות פרטים רלוונטיים וכאשר נשאל בדוחק על ידי המשיב בחקירה נגדית בנקודות מסוימות, השיב המערער תשובות כלליות בלתי מנומקות, אשר הוועדה מתקשה להטיל אמון בתכנן. כך למשל, תמוה בעיננו כי חרף העובדה שהמערער קיבל פיצויים מחברת הביטוח בגין שתי תאונות הדרכים שעבר ובסכום כולל של כ- 400,000 ₪ פרט זה התברר רק במהלך גביית הראיות והדברים נאמרים ביתר שאת מקום והמערער הזכיר סכום של כ- 300,000 ₪ בלבד והתייחס ל - 100,000 ₪ הנוספים רק בחקירה נגדית כאשר ב"כ המשיב הטיח בו הטענה כי התקבלו תשלומים תכופים והציג בפניו אישור המלמד על גובה הסכום שנתקבל מחברת הביטוח. טעם נוסף להטלת דופי במהימנות גרסתו של המערער ולמצער בנכונות הפרטים שמסר עולה מן העובדה שהמערער לכל אורך הדרך טען כי את הסכום האמור - בסך של כ- 420,000 ₪ ביזבז במלואו ואף נקלע לחובות, אלא שחרף גרסתו הנוקבת עליה חזר לאורך כל המשפט, לא היה ברשותו כל מסמך ו/או בדל של ראיה אשר בכוחם לאמת את טענת "הביזבוז". גם תמוה בענייננו כי חרף העובדה שלמערער היה חשבון בנק בו ניהל הכספים האמורים במהלך חקירתו הנגדית הוא לא ידע ליתן פרטים אודות החשבון ומעולם לא הציג כל ראיה המאמתת גרסתו בנקודה זו. כל אלו, מחלישים האמון בגרסת המערער וניכר כי הן הוא והן אמו (ז"ל) ואחיו , הגם שלא שיקרו בכל הפרטים שמסרו, אם כי לא אחת נמנעו מלגלות פרטים רלוונטיים וניכר כי למרות טענתם כי לא היו מעורבים ו/או אינם זוכרים הם ידעו גם ידעו היכן נמצא הכסף הנ"ל ו/או מה נעשה עימו במהלך השנים. מן הראיות בתיק גם לא ניתן לדלות מידע אודות הכנסתו השוטפת של המערער - קרי הבטחת ההכנסה החודשית שהוא מקבל מן המוסד לביטוח לאומי ובהתאם להצהרתו ועדותו בבית המשפט ניכר כי סך של 2,000 ₪ הוא מקבל מדי חודש ואין להתעלם מהכנסתו זו. אודות מצבו הרפואי של המערער בעבר וכיום, הגישו הצדדים חוות דעת שונות. כפי שציינו לעיל - לאחר ניתוח האמור בחוות הדעת ולאחר בדיקה מקיפה של המסמכים אשר הוועדה התירה הגשתם (על פי החלטה מיום 8.6.05) בשים לב לעובדה כי קיימים מסמכים בתיק אשר עורכיהם לא העידו אודות תוכנם, אנו מעדיפים את האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, ד"ר בן אפרים והמסקנה כי כיום, המשיב עומד ברשות עצמו. להלן נפרט הטעמים למסקנתנו זו: בהתאם למסקנות המומחה הנ"ל הגם שלמערער קיימת הפרעה באישיות, היא ברמה בינונית והיא אינה מונעת ממנו מבחינה פסיכיאטרית לצאת ולעבוד ולכלכל את עצמו וקובע המומחה כי אין אצל המערער מום שכלי בעטיו אינו עומד ברשות עצמו. בעניין אחרון זה אנו מקבלים מסקנות המומחה, לפיהן הפעולות היום יומיות אותן מבצע המערער ובכלל אורח חייו מובילים למסקנה כי המערער גם כשיר ויכול לעבוד. בעניין זה אכן הוכח כי המערער משתמש במחשב, גולש באינטרנט, נוהג ברכב, נישא פעמיים וכדומה. עובדות אלו אושרו על ידי המערער בעצמו את נשמעה עדותו וטענת המומחה, ד"ר בן אפרים לפיה בכל אלו יש כדי ללמד על כך כי המערער עומד ברשות עצמו, לא נסתרה על ידי המערער, אף לא על ידי המומחה מטעמו. מנגד, אבחנת המומחה מטעם המערער, ד"ר מלב לפיה, המערער אינו עומד ברשות עצמו לא הוכחה כדבעי ואף נסתרה בחקירה נגדית. כך למשל, למרות קביעת המומחה הנ"ל לפיה המערער אינו מסוגל לעבוד, כאשר הוא נשאל בעניין זה בחקירה נגדית, הוא השיב כי הוא יכול לפנות למסגרת שיקומית במסגרתה ינסו לשפר מצבו ולקדמו ולפתע ציין כי בחוות דעתו התייחס למצב המערער בעבר אלא שכזכור זאת למד מן המסמכים שהוצגו בפניו, אשר נכתבו לכאורה על ידי המטפלים בעבר של המערער אלא שאלו לא הותרו להגשה על ידי בית המשפט ו/או שמשקלם נפגע משלא הובאו למתן עדות עורכיהם. הוועדה מתרשמת, כי לפניה בחור צעיר, אשר תחושת סבל וכאב מלווים אותו לאורך חייו וכי הוא חווה שתי תאונות דרכים קשות ובהמשך אף אובדן הורים, כאשר אובדן האב הטיל חותם קשה בחייו. יחד עם זאת, למרבה הצער ועל אף ההבנה, אין בידי הוועדה כדי ליתן מענה לתחושות הסבל של המערער, משלא הוכח כי עובר לפטירת אביו סבל המערער מן המום לו טען ובעטיו לא עמד ברשות עצמו מאז ועד היום. למען הסר ספק נאמר כי משלא הוכחה כדבעי הטענה לפגיעה רפואית עובר לפטירת האב, אף לא הוכח כי בחיי האב היה המערער היה נתמך באביו כנדרש בחוק התגמולים, הרי שאין די בטענה כללית לפיה המערער סובל מדיכאון ו/או התמכר לטיפה המרה, כדי להרים נטל ההוכחה כי המדובר ביתום אשר אינו עומד ברשות עצמו על פי הגדרתו בחוק התגמולים, ועל כן אנו נאלצים לדחות את הערעור. על מנת שלא להכביד על המערער ובהתחשב בנסיבותיו האישיות המיוחדות, איננו רואים מקום להשית עליו הוצאות. סוף דבר: הערעור נדחה.צבאנכי צה"לתגמול נצרך / נכה נצרךיתומיםצה"ל