קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מועד דרישת תשלום על עבודה: כללי 1. העוררים הם 123 תושבי היישוב עין שריד שבתחום שיפוטה של המשיבה, המועצה האזורית לב השרון. בשנת 2005 קיבלו העוררים דרישות תשלום להיטל ביוב על פי חוק עזר ללב השרון (ביוב), התשס"ג - 2003 (להלן: חוק עזר 2003), שעליהן נסב הערר דנן. סכומי היטל הביוב, שהעוררים חוייבו בהם, נעים בין כ- 20,000 ₪ לבין כ- 30,000 ₪ ומעלה, לבית אב. הערר כולל שני חלקים עיקריים: חלק משפטי, שידון בהחלטה זו, וחלק טכני-פרטני, שעניינו טעויות בחישוב וחיובי יתר, לגבי כל אחד מהעוררים. 2. אשר לחלק הפרטני-טכני, טוענים ב"כ העוררים כי לאחר הגשת הערר קיבלה המשיבה חלק מטענותיהם של 48 מבין העוררים, לגבי טעויות שנפלו בחישוב ההיטל, והפחיתה את סכומי החיוב שלהם בהתאם. ב"כ העוררים מפרטים בנספח א' לסיכומיהם את תיקוני החיובים שנעשו, לגבי העוררים הללו, ואשר מסתכמים על פי חישובם בסך של 182,194.7 ₪. ב"כ העוררים טוענים כי בכך התקבל, למעשה, חלק מהערר, וכי לנוכח היקף הסכום שהופחת מחיובי העוררים, יש לחייב את המשיבה בהוצאותיהם, כבר בגין קבלת חלק זה של הערר, בשל הצורך להגיש את הערר. לעומת זאת טוענת המשיבה כי עוד לפני הגשת הערר, וללא קשר אליו, התקיימו מגעים בינה לבין חלק מהעוררים, שבהם התבררו טענותיהם, והופחת חלק ניכר מהחיובים, ללא קשר לערר. גם כעת מוכנה המשיבה לבדוק שוב, ולתקן, חיובים שנפלו בהם טעויות, לגבי כל נישום שיראה כי אמנם נפלה טעות בחישוב חיובו בהיטל הביוב. על כן מבקשת המשיבה לדחות את בקשת העוררים לחייבה בהוצאות, בשל קבלת טענותיהם הפרטניות של חלק מהעוררים. הערר הוגש ביום 17.4.05. המשיבה הגישה לועדת הערר עותק של מסמך מיום 22.8.05, ששלח מר להב, מנכ"ל החברה לטיפול במי לב השרון, אל ב"כ העוררים, ובו פורטו תיקונים טכניים בחיובי היטל הביוב, שנעשו לגבי 53 מהעוררים. ב"כ העוררים פרטו, בנספח א' של סיכומיהם, את התיקונים הטכניים-הפרטניים, שנעשו לגבי 48 מבין העוררים, אך לא ציינו מתי התקבלו טענותיו של כל אחד מאותם עוררים. המסמך של המשיבה (מר להב) מכיל ריכוז של תיקונים כאלה. הוא נכתב אמנם כארבעה חודשים לאחר הגשת הערר, אך גם בו לא צויין מתי נתקבלו טענותיו של כל אחד מהעוררים, שסכום החיוב שלו הופחת על ידי המשיבה. החלטה זו ניתנת, כאמור, לגבי שאלות משפטיות שבמחלוקת, וזאת על פי כתבי הטענות ועל פי טיעונים בעל פה ובכתב של ב"כ הצדדים, מבלי שנשמעו ראיות, ומבלי שהתקיים דיון בטענות הפרטניות, בעניינם של עוררים ספציפיים. על פי החומר שהוגש לנו, המשיבה תיקנה פחות ממחצית מחיוביהם של העוררים, לאחר ששוכנעה כי נפלו טעויות בנתונים, שעל פיהם יש לערוך את החישוב. חזקה על המשיבה כי ככל שמדובר בטעות טכנית כזו או אחרת, היא תתקן גם בעתיד את חישוב ההיטל, אם יוכח לה דבר הטעות. בנסיבות אלה, וכאשר אין זה ברור, כי התיקונים בחלק מהחיובים נעשו בשל הגשת הערר - אנו מקבלים את עמדת המשיבה, כי אין מקום לחייבה בהוצאות, בקשר לערר דנן, רק בשל התיקונים הללו בחלק מהחיובים הפרטניים. 3. טענותיהם המשפטיות של העוררים הן, בתמצית: א. אין בסיס לחייב בהיטל הביוב את העוררים, שהם תושבי השכונה הותיקה ביישוב, כיוון שבעת הגשת הערר טרם הותקנה כלל מערכת ביוב ציבורית בשכונתם. ב. לגבי העוררים תושבי שכונת ההרחבה (השכונה החדשה), היה על המשיבה לחייבם בהיטל הביוב על פי חוק העזר הקודם: חוק עזר ללב השרון (ביוב), התשנ"ז - 1996 (להלן: חוק עזר 1996), ולא על פי חוק עזר 2003. ג. המשיבה לא התקינה את הביב הציבורי בשכונת ההרחבה ולא רכשה אותו, אלא תושבי השכונה הם ששילמו עבור התקנתו. על כן - בהתאם לסעיף 27 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 (להלן: חוק הביוב) - אין לחייבם שוב בגין ביב ציבורי. ד. החיוב על פי חוק עזר 1996 הוא רק בגין ביב ציבורי. אם תתקבל הטענה כי יש לחייב את תושבי שכונת ההרחבה על פי חוק עזר 1996; וכיוון שעבור ביב ציבורי הם כבר שילמו - אזי אין לחייבם כלל בהיטל ביוב. ה. לחלופין, יש לזכות את תושבי שכונת ההרחבה, בגין הביצוע העצמי של הביב הציבורי, בסכום גבוה מזה שבו זיכתה אותם המשיבה. ו. הצמדת סכום ההיטל, על פי חוק עזר 2003, למדד דצמבר 2000 - אינה כדין. 4. טענותיה של המשיבה הן, בתמצית: א. לגבי השכונה הותיקה: בשנת 2005 הוחל בתכנון הביב הציבורי בשכונה זו, ובשנים 2006 - 2007 בוצעו כל שלבי מערכת הביוב, עד לחיבורה של השכונה למערכת הביוב הציבורית, בשלהי שנת 2007. על כן בדין חוייבו העוררים, תושבי שכונה זו, בהיטל הביוב. ב. בשנת 2005 הוצאו דרישות התשלום לכל תושבי היישוב יחדיו, ובהם תושבי שכונת ההרחבה. עיתוי זה של הוצאת דרישות התשלום הוא כדין, ובהתאם לו - חוק העזר שעל פיו יש לחייב את תושבי שכונת ההרחבה הוא חוק עזר 2003. ג. המשיבה זיכתה את תושבי שכונת ההרחבה, בגין הביצוע העצמי של הביב הציבורי, בסכום ממוצע, שחושב באופן סביר, ומהווה מלוא הזיכוי שמגיע להם. ד. הצמדת סכום ההיטל, על פי חוק עזר 2003, למדד דצמבר 2000 - נעשתה כדין. 5. בישיבת קדם הערר נקבע כי ב"כ הצדדים יסכמו בכתב בעניין הפלוגתאות המשפטיות שבמחלוקת, ותינתן החלטתה של ועדת הערר לגבי הפלוגתאות הללו. תוקף מינויו של חבר ועדת הערר, מר נחום איצקוביץ, שהשתתף בדיון בקדם הערר, תם, ותמה אף התקופה שבה יכול היה ליטול חלק במתן החלטה של ועדת הערר, לאחר תום תקופת כהונתו (על פי סעיף 8 (ג) לחוק בתי הדין המינהליים, התשנ"ב - 1992). כיוון שהחלטה זו ניתנת בשאלות משפטיות, ללא שמיעת ראיות; ובהתאם לסעיף 17 לחוק בתי הדין המינהליים; צורף למותב חבר ועדת הערר, מר ירון עובדיה, על מנת שההחלטה תינתן במותב מלא. השכונה הותיקה 6. חלק מהעוררים הם תושבי שכונת ההרחבה, השכונה החדשה ביישוב (להלן: שכונת ההרחבה), וחלקם - תושבי השכונה הותיקה. לגבי השכונה הותיקה טוענים העוררים כי בעת הוצאת דרישות התשלום (בשנת 2005) עדיין השתמשו בשכונה זו בבורות ספיגה, ולא היתה בה כלל מערכת של ביוב ציבורי. בעת הוצאת דרישות התשלום לא יכלה השכונה הותיקה להתחבר אל מערכת הביוב הציבורי, אשר אותה עת שירתה רק את שכונת ההרחבה. אף ההתחברות למתקן לטיהור שפכים (להלן: מט"ש) שביישוב תנובות הותקנה רק עבור שכונת ההרחבה. על כן טוענים העוררים, תושבי השכונה הותיקה, כי אין לחייבם כלל בהיטל ביוב. לחלופין טוענים הם, כי גם אם יחוייבו בהיטל, צריך החיוב להיות לפי חוק עזר 1996, ולא לפי חוק עזר 2003, כיוון שמערכת הביוב, שבגינה הוצאו דרישות התשלום, הושלמה עוד בשנת 2003, טרם כניסתו לתוקף של חוק עזר 2003. מנגד טוענת המשיבה כי מאז הגשת הערר דנן, בשנת 2005, ועד היום, היא השלימה את התקנת מערכת הביוב הציבורי גם בשכונה הותיקה, הן את הביב הציבורי והן את המרכיבים האחרים של מערכת הביוב, ובשלהי שנת 2007 חוברו כבר כל בתיה של השכונה הותיקה למערכת הביוב הציבורי. חמישה מבין בתי השכונה הותיקה חוברו, אמנם, מסיבות טופוגרפיות, למט"ש קולחי השרון, ולא למט"ש תנובות, אך אין בכך כדי לשנות את העלויות של החיבור ואין בכך כדי להשליך על חיובם של תושבי השכונה הותיקה בהיטל הביוב, על פי התעריף האחיד שהוחל בכל תחומה של המשיבה. המשיבה טוענת כי עוד לפני שהוצאו דרישות התשלום, היא כבר השקיעה סכום של למעלה ממאה מיליון ש"ח במערכת הביוב הציבורית, שמשרתת את כלל תושביה, ובהם אף תושבי השכונה הותיקה בעין שריד. העיתוי של הוצאת דרישות התשלום, עם תחילת התכנון של המערכת עבור שכונה זו, הוא עיתוי חוקי, וכאמור - בעוד הערר דנן תלוי ועומד כבר הושלמה התקנת המערכת במלואה, ואף תושבי השכונה הותיקה חוברו אליה. המשיבה טוענת כי לגבי השכונה הותיקה, הרי דווקא לשיטתם של העוררים, שמגדירים את השלמת העבודות כ"אירוע המס" - אזי משהושלמו העבודות בשנת 2007, אין העוררים צריכים לחלוק על כך שהיטל הביוב צריך להשתלם על פי חוק עזר 2003. בסיכומי התשובה שלהם לא חלקו ב"כ העוררים על דבר השלמת מערכת הביוב בשכונה הותיקה וחיבורה למערכת הביוב המרכזית, בשלהי שנת 2007. 7. בעניין העוררים, תושבי השכונה הותיקה - הדין עם המשיבה. אין מחלוקת כי רק בשנת 2005 הוחל בתכנון הביב הציבורי בשכונה זו, וכי עבודות ההתקנה של מערכת הביוב, וחיבורה של השכונה הותיקה אליה, הושלמו בשנת 2007. כידוע, היטל הביוב, שמוטל בהתאם לחוק הביוב ולחוק העזר הרלבנטי, נועד לשלם לא רק עבור עבודות שכבר בוצעו, אלא גם עבור עבודות שעומדות להתבצע. כך, סעיף 33 לחוק הביוב, שמסדיר את מועד התשלום של היטל הביוב, קובע - כאחת החלופות לגבי מועד התשלום - "עד תום שלושים יום מיום תחילת עבודת ההתקנה, שבקשר אתה הוטל ההיטל ...". מכאן, שהרשות המקומית רשאית לחייב את בעל הנכס בהיטל הביוב אף לפני שהחלו העבודות להתקנת מערכת הביוב, אך במקרה כזה יידחה המועד לתשלום ההיטל עד תום שלושים יום מיום תחילת העבודות. העבודות לגבי מרכיבים של מערכת הביוב, שעתידים לשרת גם את השכונה הותיקה, החלו לפני שנת 2005, כפי שפורט בסיכומי ב"כ המשיבה, ובשנת 2005 הוחל בתכנון המרכיב של ביב ציבורי בשכונה הותיקה עצמה. טענת ב"כ העוררים, כאילו חוייבו תושבי השכונה הותיקה בגין מערכת ביוב, שהושלמה כבר בשנת 2003, נסתרת מניה וביה על ידי טענתם-שלהם, כי עד שנת 2005 השתמשו בשכונה זו בבורות סופגים. כאמור, אין מחלוקת כי העבודות בשכונה הותיקה עצמה, שהסתיימו בחיבורה למערכת הביוב המרכזית, בוצעו בשנים 2005 - 2007. על כן המסקנה היא כי תושבי השכונה הותיקה חוייבו בהיטל הביוב כדין, על פי חוק עזר 2003. אין מחלוקת כי תושבי השכונה הותיקה לא שילמו עבור הביב ציבורי בשכונתם, וכי המשיבה היא שהתקינה אותו, כך שאין טענה כי מגיע לתושבים אלה זיכוי בגין הביב הציבורי. לסיכום, אנו דוחים את טענות ב"כ העוררים לגבי תושבי השכונה הותיקה. שכונת ההרחבה: לפי איזה חוק עזר יש לחייב 8. בשכונת ההרחבה הוקמה מערכת ביוב ציבורי עם הקמת השכונה, בראשית שנות ה- 90. במהלך עשר השנים שלאחר מכן הוקמה מערכת האיסוף המרכזית והחיבור למט"ש בתנובות. ביום 11.3.03 שיגר מר להב, מנכ"ל החברה לטיפול במי לב השרון בע"מ, לתושבי שכונת ההרחבה, את ההודעה הבאה: "הנדון: התחברות בתים למערכת הביוב 1. הנני שמח להודיעכם כי הושלמה מערכת האיסוף המרכזית לשפכים המחברת את מערכת הביוב של השכונה למאגר תנובות. 2. בעלי הנכסים מהשכונה יכולים להתחבר למערכת הביוב המרכזית, וזאת כנגד תשלום היטל הביוב (במח' הגבייה שבמועצה)". הודעה זו צורפה כנספח ה' לערר, והיא תיקרא להלן: הודעת ההתחברות. העוררים טוענים כי עם השלמת מערכת האיסוף המרכזית לשפכים, ויצירת האפשרות לתושבי שכונת ההרחבה להתחבר אליה, התגבש "אירוע המס", לצורך חיובם של עוררים אלה בהיטל הביוב. העוררים טוענים כי משהתגבש "אירוע המס", אין המשיבה רשאית להשהות את גביית ההיטל, מתוך כוונה לגבות סכומים גבוהים יותר, לנוכח חוק העזר החדש - חוק עזר 2003 - שעמד להיכנס לתוקף. לטענתם, המשיבה היתה חייבת לחייבם בהיטל הביוב סמוך להתגבשות אירוע המס ולא להשהות את הוצאת דרישות התשלום עד שנת 2005. לו נהגה המשיבה כמתחייב ממנה, לשיטת העוררים, אזי הם היו מחוייבים בהיטל הביוב על פי התעריף שבחוק עזר 1996, שעמד אותה עת בתוקף. החיוב על פי חוק עזר 1996 הוא רק בגין המרכיב של ביב ציבורי, ואף סכום ההיטל נמוך מזה שנקבע בחוק עזר 2003. בחוק עזר 2003 הוספו אף המרכיבים של ביב מאסף ומט"ש, שלא היו בחוק עזר 1996. הוצאת דרישות התשלום רק בשנת 2005, על בסיס חוק עזר 2003, גרמה לחיובם של העוררים בסכומי היטל גבוהים במידה ניכרת, לעומת החיוב על בסיס חוק עזר 1996. העוררים טוענים כי המשיבה עיכבה במתכוון, ושלא כדין, את הוצאת דרישות התשלום, על מנת לחייבם בהיטל בסכומים הגבוהים יותר. העוררים טוענים כי אין ליתן משקל לטעמיה של המשיבה להשהיית דרישות התשלום: כי החיוב בגין ביב ציבורי בלבד, ותעריף ההיטל, על פי חוק עזר 1996, לא כיסו את ההוצאות בגין מערכת הביוב הציבורי, וכי כבר מספר שנים לפני חקיקתו של חוק עזר 2003 היה צורך לגבות היטל בסכומים גבוהים בהרבה מאשר על פי חוק עזר 1996 (שכאמור, אינו מכסה כלל את המרכיבים הנוספים של מערכת הביוב). לטענת העוררים, חובתה על פי דין של הרשות המשיבה לגבות את היטל הביוב סמוך להתגבשות אירוע המס, משמעה כי השהיית הגבייה לא תביא לתוצאה שהרשות מבקשת לממש, קרי: חיוב העוררים על פי חוק עזר 2003, כיוון שתוצאה זו אינה מתיישבת עם הדין, יהיו אשר יהיו טעמיה של הרשות להשהיית הגבייה. העוררים טוענים כי באי קיום חובתה לגבות את היטל הביוב סמוך להתגבשות אירוע המס הפרה המשיבה גם את חובת תום הלב, שחלה עליה כלפי תושביה. בידי המשיבה היה המידע בדבר חוק העזר החדש שעומד להתפרסם, והיא נהגה בחוסר תום לב כשהשהתה את הוצאת דרישות התשלום, תוך התעלמות מהתגבשותו של החיוב, מתוך כוונה לגבות מהתושבים היטל בסכומים הרבה יותר גבוהים, על פי חוק עזר 2003. העוררים טוענים כי בכך פגעה המשיבה, בשרירות ובחוסר תום לב, באינטרס של התושבים. לטענת העוררים, זה טעם נוסף שלא לאפשר לרשות המשיבה ליהנות מהתנהלות זו, היינו: לקבוע כי הבסיס החוקי לחיוב בהיטל הוא על פי חוק עזר 1996. המשיבה טוענת כי על פי הודעת ההתחברות, ועל פי פרסומים נוספים שהיא טוענת לקיומם - ניתנה לתושבים שרצו בכך האפשרות לשלם, באופן וולונטרי, את סכום ההיטל הנמוך, לפי חוק עזר 1996, מבלי שהוצאו להם דרישות תשלום, וכי תושבים שחפצו בכך אמנם הזדרזו ושילמו את היטל הביוב לפני כניסתו לתוקף של חוק עזר 2003. העוררים טוענים כי טענה זו אינה מועילה למשיבה: ההיטל הוא תשלום חובה, וגבייתו אינה עניין "וולונטרי" שמסור לרצונו הטוב של הנישום. על המשיבה היה להוציא דרישות תשלום כחוק, סמוך לאחר התגבשות אירוע המס, ועל בסיס חוק עזר 1996, תוך קיום שיוויון בין כל הנישומים. התשלום "בהתנדבות", שהמשיבה אפשרה, יוצר הפלייה בין תושבים, שחלק מהם הזדרזו ושילמו את ההיטל "בהתנדבות", בעוד שהאחרים המתינו לדרישת התשלום. זו היא, לשיטת העוררים, הפלייה פסולה בין שווים, שאין לקיימה. הפלייה זו באה לידי ביטוי ספציפי, בהתחשב בכך שהחיוב על פי חוק עזר 1996 נסב רק על מרכיב הביב הציבורי, בעוד שבחוק עזר 2003 הוספו מרכיבים נוספים של מערכת הביוב: ביב מאסף ומט"ש. תושב שחוייב על פי חוק עזר 1996 שילם, איפוא, רק בגין המרכיב של ביב ציבורי, ואילו תושב שחוייב על פי חוק עזר 2003 נדרש לשלם גם עבור המרכיבים הנוספים, וזאת נוסף על העלאת התעריף לגבי המרכיב של ביב ציבורי. סעיף 18 (א) לחוק עזר 2003 קובע: "בעל נכס אשר שילם למועצה היטל ביוב, כולו או מקצתו, על פי התוספת לחוק העזר הקודם, יהיה פטור מתשלום ההיטל לפי חוק עזר זה, ובלבד שפרע את יתרת תשלומיו על פי התוספת הקודמת". בדיון בקדם הערר אישר ב"כ המשיבה כי אמנם, תושב ששילם את ההיטל על פי חוק עזר 1996 (קרי: שילם רק עבור המרכיב של ביב ציבורי), אינו מחוייב בהיטל על פי חוק עזר 2003, כל עוד אינו מבצע תוספת בנייה בנכסו. על כן טוענים העוררים כי אופן התנהלותה זה של המשיבה מפלה אותם לרעה, וזה הוא טעם נוסף לתמיכה בטענתם כי יש לחייבם לפי חוק עזר 1996 ולא לפי חוק עזר 2003. 9. המשיבה טוענת כי אין הוראת דין שמחייבת את הרשות המקומית להוציא את דרישת התשלום תוך זמן נקוב לאחר סיום העבודות, ככל שיש לראות בכך התגבשות של "אירוע המס". בכך מסתמך ב"כ המשיבה, בין היתר, על פסיקתה של ועדת ערר זו ב- ע"א 215/04 ציון לוי קבלנים נ. עיריית פתח תקווה (להלן: עניין לוי), שם נדונה טענה דומה. על כך נרחיב בהמשך. עוד טוענת המשיבה כי היא אינה מבחינה, לעניין הוצאת דרישות התשלום לתושבי היישוב עין שריד, בין שכונות שונות שבאותו יישוב. עבודות מערכת הביוב שקשורות ליישוב החלו עם בניית שכונת ההרחבה, שבה הותקן הביב הציבורי כבר בשנת 1992. בניית מערכת האיסוף המרכזית, שמחברת את מערכת הביוב של שכונת ההרחבה למט"ש תנובות, הושלמה רק בשנת 2003, ואילו התכנון של מערכת הביוב הציבורי בשכונה הותיקה שביישוב נעשה בשנת 2005, ושכונה זו חוברה למערכת הביוב המרכזית בשלהי שנת 2007. אם השלמת הביב הציבורי בשכונת ההרחבה בלבד צריכה להיחשב כ"אירוע המס", הרי היא אירעה עוד טרם נחקק חוק העזר הראשון לביוב (חוק עזר 1996). האם משמעות הדבר צריכה להיות כי תושבי השכונה החדשה יהיה פטורים לחלוטין מתשלום עבור מערכת הביוב הציבורי שמשרתת אותם, כיוון שבעת השלמת הביב הציבורי בשכונתם טרם נחקק חוק עזר לביוב? גם יצירת האפשרות, בשנת 2003, לחבר את שכונת ההרחבה למערכת הביוב המרכזית אינה מהווה, לטענת המשיבה, "אירוע מס" שמחייב אותה להבחין בין שכונת ההרחבה לבין השכונה הותיקה, במובן של הוצאת דרישות התשלום לתושבי שכונת ההרחבה בלבד. בשנת 2005 הוחל בתכנון תשתית הביב הציבורי בשכונה הותיקה שביישוב, ועל כן הוצאו אז דרישות התשלום לכל תושבי היישוב, כיוון שהמשיבה אינה מבחינה בין שכונה חדשה לבין שכונה ותיקה באותו יישוב. המשיבה טוענת כי לו הקדימה להוציא את דרישות התשלום, ולו היתה מוציאה אותן בשנת 2003, היו תושבי השכונה הותיקה טוענים כי זו גבייה מוקדמת, טרם זמנה (כפי שצויין, הם טענו זאת גם לגבי דרישות התשלום שהוצאו בשנת 2005). המשיבה טוענת כי אם יתקבל טיעונם של העוררים, הרי ניתן אף לטעון, לפי אותה שיטה, כי יש להפריד בין התגבשות "אירוע המס" לגבי מרכיבים שונים של מערכת הביוב (כמו למשל ה-מט"ש) ולטעון כי אין לחייב בגין מרכיב זה אלא לאחר השלמתו. טיעון כזה אינו מתיישב עם שיטת ההיטל ועם קביעת תעריפי היטל הביוב על פיה, כיוון שכידוע - תכנון מערכת הביוב המרכזית ותעריפי ההיטל לכיסוי עלותה צופה גם פני עתיד. על פי כל אלה טוענת המשיבה כי היא לא סטתה מכל דין כאשר הוציאה את דרישות התשלום לכל תושבי היישוב בשנת 2005. עוד טוענת המשיבה כי היא נהגה לפנים משורת הדין, כששיגרה את "הודעת ההתחברות" אל תושבי שכונת ההרחבה, חודשים ספורים לפני כניסת חוק העזר החדש לתוקף. תושבים שלא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם, לשלם את ההיטל על פי התעריף הנמוך, והמתינו לדרישת התשלום, אינם יכולים להלין על כך שחוייבו לפי חוק עזר 2003, אשר נכנס בינתיים לתוקף. המשיבה טוענת כי תעריפי היטל הביוב, שנקבעו בחוק עזר 1996, לא היו ריאליים, ואף לאחר עדכון התעריף בחוק עזר 2003, עדיין תעריפי ההיטל אינם מכסים את מלוא העלויות בפועל של התקנת מערכת הביוב המרכזית בתחום המשיבה. המשיבה טוענת כי עוד בשנת 2000 הוחל בהכנת תיקון לתעריף חוק עזר 1996, שלא ענה עוד על הצרכים. הליכי עריכת התחשיב ואישורו על ידי משרד הפנים התמשכו על פני כשלוש שנים, עד שפורסם חוק עזר 2003 ברשומות, ביום 29.7.03. המשיבה טוענת כי תעריפי היטל הביוב, על פי חוק עזר 2003, נועדו לכסות את הוצאות- העתק שנדרשו לשם הקמת מערכת הביוב הציבורי בתחומה. הצורך לכסות הוצאות ניכרות אלה אינו מתיישב עם תשלום ההיטל החלקי, והנמוך בהרבה מהדרוש, שעל פי חוק עזר 1996. "חבלי הלידה" של חוק עזר 2003 היו ממושכים, בפיגור ניכר אחרי ההוצאות בפועל, ומשנחקק - אין בסיס לדרישת העוררים לשלם את ההיטל על פי חוק עזר 1996, שכבר לא היה בתוקף בעת הוצאת דרישות התשלום. ב"כ המשיבה עומד בסיכומיו על כך, שהעוררים לא העלו טענה כאילו סכומי ההיטל על פי חוק עזר 2003 חורגים מ"המשק הסגור", כנדרש על פי סעיף 17 לחוק הביוב, או במילים אחרות - כי יש בהם כדי להעשיר את קופת המשיבה מעבר לנדרש לכיסוי העלויות של התקנת מערכת הביוב. העוררים לא חלקו על כך שסכומי ההיטל, על פי חוק עזר 2003, דרושים כולם לכיסוי העלויות הללו (וככל הנראה, אינם מגיעים כדי כיסוי מלא של אותן עלויות). ב"כ המשיבה מסביר את הוצאת דרישות התשלום לעוררים רק בשנת 2005 בכך שהמשיבה מוציאה דרישות תשלום לכלל התושבים ביישוב מסויים, רק כשנעשות ההכנות האחרונות לביצוע עבודות תשתית הביוב באותו יישוב. מטעם זה הוציאה המשיבה את דרישות התשלום לכל התושבים בשנת 2005, שבה הוחל בתכנון הביב הציבורי בשכונה הותיקה. 10. המשיבה טוענת כי אין לראות הפלייה פסולה בכך שחלק מהתושבים שילמו את ההיטל לפי חוק עזר 1996. לטענתה, היא הודיעה לתושביה, ובהם העוררים, לרבות באמצעות פרסומים כתובים, בין היתר, בעיתונות המקומית, כי היטל הביוב עומד לעלות לסכומים שנקבעו בחוק עזר 2003. המשיבה טוענת כי היא איפשרה לתושביה, שחפצו בכך, לשלם את היטל הביוב, למרות שאותה עת טרם הוצאו להם דרישות תשלום. תושבים שניצלו אפשרות זו שילמו את ההיטל על פי התעריף שבחוק עזר 1996. העוררים בחרו שלא לנצל אפשרות זו, ועל כן לא יוכלו להישמע בטענת הפלייה בעניין זה. העוררים כופרים בטענת המשיבה, כאילו הודיעה להם במפורש, שהיטל הביוב עומד לעלות. המשיבה מצידה לא המציאה אף דוגמה של פרסום בכתב, בעיתונות או אחרת, שבו העמידה את התושבים על ההעלאה הניכרת הצפוייה בהיטל הביוב (הן בתעריף הביב הציבורי והן הוספת המרכיבים הנוספים של ביב מאסף ומט"ש). ניתן לומר כי פרסום כזה, ככל שנעשה, סותר את הצורך הכלכלי בהיטל ביוב בסכומים גבוהים בהרבה מאלה שבעבר, על מנת לכסות את הוצאות הקמת מערכת הביוב; ומכאן - עומד בניגוד לאינטרס הציבורי - ואף בניגוד לראייה הכלכלית שבבסיס חוק הביוב - כי הוצאות הקמת מערכת הביוב יכוסו על ידי תשלומי היטל הביוב, באופן שלא ייווצר גירעון ב"משק הביוב" של המשיבה, היינו - בקופה הציבורית. הטענה כי התעריף הקודם לא ענה, זה מכבר, על הוצאות התקנת המערכת, וכי אף התעריפים החדשים נמוכים מדי, הודגשה היטב בסיכומי ב"כ המשיבה. בסעיף 28.6 של הסיכומים הללו כתב ב"כ המשיבה: "מטבע הדברים, לא ערכה המועצה את כל המהלכים המורכבים בעדכון חוק העזר, רק על מנת שתושבי המועצה ימשיכו לשלם את הסכומים הקבועים בחוק העזר הקודם". כאמור, המשיבה לא הציגה כל פרסום שלה, שבו העמידה את התושבים על העלייה הצפוייה בתעריפי היטל הביוב, דבר שהיה מבהיר להם את ה"כדאיות", מבחינתם, להזדרז ולשלם את היטל הביוב, בטרם יעלה (ה"כדאיות" הושמה במרכאות, כיוון שברור שאינה מתיישבת עם האינטרס הציבורי לגבות את היטל הביוב על פי חוק העזר החדש, על מנת שיכסה את חלקו המתוכנן בעלות מערכת הביוב). המסמך היחיד, שהמשיבה מציינת כדוגמה לפרסום הנטען, הוא "הודעת ההתחברות" מיום 11.3.03, שצוטטה לעיל. בהודעה קצרה זו נאמר כי מערכת הביוב הושלמה, וכי בעלי נכסים בשכונת ההרחבה יכולים להתחבר אליה, כנגד תשלום היטל הביוב. לא נאמר בהודעה זו כי בעוד חודשים ספורים יתפרסם חוק עזר חדש, וכי תעריפי היטל הביוב על פיו עומדים לעלות במידה ניכרת, לעומת ההיטל על פי חוק עזר 1996. נראה כי המשיבה היתה מיטיבה לעשות, אלמלא טענה כאילו הודע לעוררים במפורש אודות ההעלאה הצפוייה בתעריפי היטל הביוב, וכאילו "הוזמנו", במפורש, לשלם את ההיטל על פי התעריף הנמוך בהרבה, של חוק עזר 1996. באפשרות לתשלום מוקדם מרצון, אשר ניתנה לתושבים על פי "הודעת ההתחברות", יש משום סתירה פנימית בהתנהלותה של המשיבה, ונעמוד על כך להלן. 11. המחלוקת מתמקדת, איפוא, בטענתם של העוררים, תושבי שכונת ההרחבה, כי המשיבה היתה חייבת להוציא להם את דרישות התשלום מייד עם השלמת מערכת הביוב בשכונתם, היינו - סמוך למועד של "הודעת ההתחברות", ואז היו מחוייבים על פי חוק עזר 1996. השתהותה של המשיבה בהוצאת דרישות התשלום, עד שנת 2005, אינה צריכה להביא לתוצאה, שהמשיבה ביקשה להשיג על ידי השתהות זו; או במילים אחרות: יש לחייב את העוררים על פי חוק עזר 1996, ולא על פי חוק עזר 2003. מנגד טוענת המשיבה כי הדין אינו מחייב אותה להוציא את דרישת התשלום במועד מסויים, או בצמידות ל"אירוע מס" מסויים; וכן - כי התעריף שעל פיו יחוייב הנישום בהיטל הביוב יהיה זה שעמד בתוקף במועד של הוצאת דרישת התשלום. 12. חוק הביוב אינו נוקב מועד מוגדר שבו חייבת הרשות המקומית להוציא את דרישת התשלום. האם משמעות הדבר היא - באופן גורף - כי הרשות המקומית אינה מוגבלת במועד להוצאת דרישת התשלום, והיא רשאית להוציאה אף שנים לאחר השלמת עבודות הביוב; וכי לעולם, התעריף שלפיו יחושב היטל הביוב יהיה זה שעומד בתוקף בעת הוצאתה של דרישת התשלום? ב"כ המשיבה מבקש להשיב על השאלות הללו בחיוב, בין היתר, בהסתמך על החלטתה של ועדת ערר זו בעניין לוי שנזכר בסעיף 9 לעיל. שם נאמר: "גם אם מבחינה עניינית ניתן לראות את "אירוע המס" כמועד השלמת העבודות, בשנת 1996 - הרי בהעדר הוראת דין שמגבילה את העירייה לגבי המועד להוצאת דרישת התשלום; וכאשר מירוץ הזמן לתשלום ההיטל, על פי הוראות סעיף 33 לחוק הביוב, נמנה ממועד המסירה של דרישת התשלום (או מועדים מאוחרים יותר, כמפורט שם); אזי אין נפקות להגדרתו של "אירוע המס" כסיום העבודות בשטח, לעניין המועד להוצאת דרישת התשלום ולעניין המועד שבו חייב הנישום לשלם את ההיטל על פי אותה דרישה" (מתוך סעיף 12 של ההחלטה). בעניין לוי לא עמדה לדיון מחלוקת: האם יש לחייב לפי חוק עזר ישן או לפי חוק עזר חדש, ועל כן ההחלטה בעניין זה אינה מתייחסת לשאלה - האם חוק העזר, שעל פיו יחוייב הנישום, יהיה זה שעמד בתוקף בעת הוצאת דרישת התשלום, או זה שעמד בתוקף במועד קודם. מנגד מסתמכים ב"כ העוררים על ע"א 474/82 עיריית ת"א יפו נ. גלמונד ואח' (פ"ד מ"א (3), 125; להלן: עניין גלמונד). בעניין גלמונד נדונו הוראות של חוק עזר-תיעול של עיריית תל-אביב, שהן זהות בתוכנן להוראות שבסעיף 3 של שני חוקי העזר שבהם עסקינן (הן חוק עזר 1996 והן חוק עזר 2003), אשר מיישמים את סעיף 17 לחוק הביוב; וכן - להוראות סעיף 33 לחוק הביוב. סעיף 4 (א) של חוק העזר-תיעול קובע כי בעל נכס, שביחס אליו נתפרסמה הודעה על התקנת התיעול, ישלם אגרת תיעול בשיעורים שנקבעו בתוספת. הוראה זהה מצוייה בסעיף 3, הן של חוק עזר 1996 והן של חוק עזר 2003. סעיף 4 (ב) של חוק העזר-תיעול קובע את המועדים לתשלום אגרת התיעול, לאחר שנמסרה לבעל הנכס דרישת התשלום לגביה. ההסדר שבסעיף זה זהה להסדר של מועדי התשלום אשר בסעיף 33 לחוק הביוב. עיריית תל אביב פרסמה, ביום 31.7.75, הודעה על תחילת עבודות התיעול. אותה עת עמד בתוקף תעריף מסויים של אגרת התיעול, על פי חוק העזר-תיעול. דרישת התשלום לנישומים הוצאה רק כעבור כארבע שנים, ביום 15.8.79, ואותה עת עמד בתוקף תעריף מתוקן, גבוה בהרבה מקודמו, לאחר שחוק העזר תוקן בשנת 1978. הנישומים טענו כי התעריף שצריך לחול עליהם הוא זה שעמד בתוקף בעת ההודעה על ביצוע העבודות, ואילו העירייה טענה כי התעריף המחייב הוא זה שעמד בתוקף בעת הוצאת דרישת התשלום. מחלוקת זו זהה למחלוקת שעומדת להכרעה בענייננו, לגבי תושבי שכונת ההרחבה. בעניין גלמונד קיבלו בתי המשפט (בשלוש הערכאות) את עמדת הנישומים. ביהמ"ש העליון (המשנה לנשיא, כב' השופטת בן פורת, בהסכמת כב' הנשיא שמגר וכב' השופט בך) ביסס את פסיקתו על לשונו של סעיף 4 (א) לחוק העזר-תיעול. כב' השופטת בן פורת הדגישה את לשון העבר שבסעיף זה: "בשיעורים שנקבעו". היא ציינה כי אמנם, מבחינה עניינית-כלכלית, מן הראוי שהאגרה תשולם על פי תעריף שתואם את המחירים בעת ביצוע העבודה בפועל, זמן שכידוע עשוי להיות בהפרש ניכר מהמועד שבו פורסמה ההחלטה על ביצוע העבודה. יחד עם זאת, לא מצאה כב' השופטת בן פורת, בנוסח של ההוראות הרלבנטיות של חוק העזר, "מרחב פרשני" שמאפשר פרשנות ולפיה התעריף המחייב לא יהיה זה שבעת פרסום ההודעה על התקנת התיעול, אלא תעריף מאוחר יותר. את הבעיה הכלכלית שעלולה להיווצר כתוצאה מאי-הלימה של התעריף, ועל מנת למנוע הפסד לקופת הרשות המקומית, מציעה כב' השופטת בן פורת לפתור על ידי ביטול ההודעה הקודמת על התקנת התיעול ופרסום הודעה חדשה תחתיה. עוד ממליצה היא לשאוף לכך שהביצוע בפועל יהיה קרוב ככל האפשר להחלטה על ההתקנה, ואז תצטמצם הבעיה של פער המחירים. כך או כך, ככל שמדובר ביישום חוק העזר-תיעול, אישר ביהמ"ש העליון את פסיקתן של שתי הערכאות הקודמות, כי התעריף המחייב הוא זה שעמד בתוקף בעת פרסום ההודעה על ביצוע העבודה, ולא זה שעמד בתוקף בעת הוצאת דרישת התשלום. הפרשנות שנתן ביהמ"ש העליון לסעיף 4 (א) לחוק העזר-תיעול - שתוכנו זהה לסעיף 3 בשני חוקי העזר שבהם עסקינן בערר דנן - היא שונה מהפרשנות שניתנה לגבי סעיף 17 לחוק הביוב בהחלטת ועדת הערר בעניין לוי. על פי הלכת גלמונד, יש לראות את סעיף 17 לחוק הביוב, ואת הסעיפים שמיישמים אותו בחוקי העזר, כקובעים לא רק את עצם החבות בהיטל הביוב, אלא אף את התעריף שיחול לגביה, והוא התעריף שעמד בתוקף בעת מסירת ההודעה על התקנת הביוב. על פי הדין, הלכת ביהמ"ש העליון היא המחייבת. ביהמ"ש העליון דחה את טענת העירייה כי התעריף המחייב הוא זה שעמד בתוקף בעת הוצאת דרישת התשלום: "טענתה השנייה של העירייה, לפיה חייב בעל נכס באגרה על פי השיעורים הנקובים בתוספת לחוק העזר התקף בעת דרישת התשלום, אינה מקובלת עלי. פירוש כזה עלול לחייב אזרח לכבד הודעת תשלום, גם אם זו נשלחה לו (כמו בענייננו) שנים לאחר ביצוע התיעול, על פי שיעורים חדשים, הגבוהים לעיתים לעין ערוך מאלה שהעירייה יכלה - ועל פי נוהל תקין גם חייבת היתה - לדרוש מבעל הנכס קרוב ככל האפשר לביצוע העבודות בפועל" (שם, בעמ' 129; ההדגשה במקור). כפי שצויין, בעניין לוי לא עמדה מחלוקת בין תעריף קודם לבין תעריף חדש, אלא המחלוקת היתה בשאלה: האם דרישת התשלום בטלה, בין היתר, בשל השיהוי בהוצאתה. על כך השיבה ועדת הערר בשלילה, ונראה כי תשובה זו, כשלעצמה, אינה עומדת בניגוד להלכת גלמונד. הטעם לכך הוא שבעניין גלמונד לא נסבה המחלוקת על עצם תקפותה של דרישת התשלום, אלא על השאלה: על פי איזה תעריף - הישן או החדש - יחוייבו הנישומים. בעניין גלמונד נאמר, כי המינהל התקין מחייב להוציא את דרישת התשלום קרוב ככל הניתן למועד ביצוע העבודה, ונפסק כי אין לקבל את טענת העירייה שהתעריף לחיוב יהיה לעולם זה שתקף במועד הוצאת דרישת התשלום, גם אם הוצאה זמן ניכר לאחר ביצוע העבודה, ולאחר שהתעריף בחוק העזר הועלה. 13. כאמור, המחלוקת בענייננו שונה מזו שנדונה בעניין לוי, וזהה לזו שנדונה בעניין גלמונד (בעניין גלמונד נפסקה ההלכה על בסיס הודעה על התחלת העבודות. מקל וחומר בענייננו, כשההודעה היתה על סיום העבודות). העוררים טוענים כי יש ליישם, לגבי תושבי שכונת ההרחבה, את הלכת גלמונד: לטענתם, היה על המשיבה להוציא את דרישות התשלום לתושבי שכונת ההרחבה סמוך לאחר ששוגרה אליהם "הודעת ההתחברות". על פי הלכת גלמונד, המשיבה אינה רשאית לדרוש את ההיטל, על פי תעריף גבוה, מאוחר יותר, שעמד בתוקף בעת משלוח דרישות התשלום (בשנת 2005), ואין היא יכולה - באמצעות ההשהייה של הוצאת דרישת התשלום - להחיל על העוררים את התעריף על פי חוק עזר 2003, אשר חוקק לאחר המועד של השלמת העבודה (לעניין "המהירות הראוייה", לגבי הוצאת דרישת התשלום, שמתחייבת על פי כללי מינהל תקין, מסתמכים ב"כ העוררים גם על האמור בספרו של פרופ. זמיר: הסמכות המינהלית, כרך ב', פרק 29, בעמ' 691 ואילך). כפי שצויין, העלו העוררים אף טענה של הפלייה פסולה שנגרמה כתוצאה מהתנהלותה של המשיבה: מחד - היא נמנעה מלהוציא את דרישות התשלום סמוך לפרסום "הודעת ההתחברות", וזאת בניגוד לכללי המינהל התקין. אך מאידך - ב"הודעת ההתחברות" איפשרה המשיבה לתושבים שחפצו בכך להקדים ולשלם את היטל הביוב, מבלי שקיבלו דרישת תשלום. על ידי כך יצרה המשיבה הפלייה פסולה בין תושבים, ש"התנדבו" להקדים ולשלם את היטל הביוב, עוד טרם דרישת התשלום, לבין תושבים שלא עשו כן. הראשונים זכו לשלם את ההיטל על פי חוק עזר 1996, ואילו האחרונים נדרשו לשלם סכום גבוה בהרבה, על פי חוק עזר 2003. העוררים טוענים כי היטל הביוב הוא תשלום חובה, אשר הרשות חייבת לגבות מכל התושבים באופן שיוויוני, ואין היא רשאית להפלות לגביו, על בסיס של "התנדבות". אם הגיעה העת להוציא דרישות תשלום, אזי על המשיבה להוציאן, בעיתוי שיוויוני, לכל תושבי שכונת ההרחבה. לעומת זאת, אם לשיטתה של המשיבה טרם הגיעה העת לכך, אזי אינה רשאית לאפשר לתושבים - על בסיס של "התנדבות" שאינה מן הדין - לשלם את ההיטל, "ברגע האחרון", על פי התעריף הישן, ו"להעניש" את התושבים שלא "התנדבו" לעשות כן על ידי הוצאת דרישות תשלום מאוחרות, שסכום ההיטל בהן חושב על פי התעריף החדש. התנהלות כזאת עומדת בניגוד לחובתה של הרשות המינהלית לפעול כלפי כל תושביה בגדרי הדין ובאופן שיוויוני, וועדת הערר אינה צריכה לאשר אותה. טיעונם של העוררים בהקשר זה הוא, איפוא, כפול: ראשית, על פי הלכת גלמונד, התעריף המחייב הוא זה שהיה בתוקף בעת "הודעת ההתחברות" (במקרה שלנו), ויש לדחות את טענת המשיבה כי התעריף המחייב הוא זה שעמד בתוקף בעת הוצאת דרישות התשלום. שנית, מתן האפשרות לתושבים "מתנדבים" לחמוק מתשלום על פי התעריף החדש, אשר נדרש רק מתושבים שלא "התנדבו" לשלם ללא דרישת תשלום, הוא בגדר הפלייה פסולה, שיש לבטלה. ב"כ המשיבה אינו מתייחס בסיכומיו לפסק דין גלמונד. הוא מסתמך על החלטתה של ועדת הערר בעניין לוי, אך כאמור, החלק הפרשני של ההחלטה בעניין לוי אינו מתיישב עם הלכת גלמונד, והלכה זו היא המחייבת. ב"כ המשיבה טוען עוד כי לעניין הוצאת דרישות התשלום, אין המשיבה מבחינה בין שכונות שונות באותו יישוב, והיא נהגה כדין כשהוציאה את דרישות התשלום לכל תושבי היישוב, בשנת 2005, בעת שהוחל בתכנון הביב הציבורי בשכונה הותיקה. שתי תשובות לטענה זו, במישור המשפטי: א. על פי חוק הביוב, "יחידת ההתייחסות" - לצורך החיוב בהיטל הביוב - היא "נכס", כהגדרתו בחוק. הפועל היוצא מכך: יש לבחון את חוקיות החיוב בהיטל הביוב לגבי כל נכס ונכס. החלטה "ארגונית" של המשיבה, להוציא את דרישות התשלום לכל תושבי היישוב יחדיו, ולא לכל שכונה בנפרד, אין בה כדי לגרוע מהוראות החוק. ב. כפי שצויין, חוק הביוב (ואף חוקי העזר) אינם נוקבים מועד מוגדר להוצאת דרישת התשלום, אולם כללי המינהל התקין והמשפט המינהלי, כפי שגובשו בפסיקה, דורשים כי היא תוצא בסמיכות למועד ביצוע העבודות. אם הרשות המקומית השתהתה בהוצאת דרישת התשלום, אין זה אומר בהכרח כי דרישת התשלום בטלה (ראו ההחלטה בעניין לוי); אך אם בזמן שחלף בין ביצוע העבודות לבין דרישת התשלום הועלה תעריף ההיטל - אזי התעריף לחיוב לא יהיה זה שבמועד הוצאתה של דרישת התשלום, אלא התעריף שחל בעת שנמסרה לתושבים ההודעה על השלמת מערכת הביוב (הלכת גלמונד). לטענה האמורה של המשיבה תשובה נוספת, במישור התקינות המינהלית: המשיבה אמנם לא הפרידה בין השכונות השונות, כשהוציאה את דרישות התשלום, בשנת 2005. אולם המשיבה כן הפרידה בין השכונות, כשהוציאה, בשנת 2003, את "הודעת ההתחברות", לתושבי שכונת ההרחבה בלבד, תוך מתן אפשרות להם לשלם על פי התעריף הישן, מבלי שתוצא דרישת תשלום. על כן, גם מההיבט העובדתי וגם מההיבט המשפטי, אין המשיבה יכולה להיוושע מהטענה כי הוציאה את דרישות התשלום לכל תושבי היישוב באותה עת. 14. אנו סבורים כי העוררים צודקים בטענתם, שאת תושבי שכונת ההרחבה יש לחייב בהיטל על פי חוק עזר 1996 ולא על פי חוק עזר 2003. תוצאה זו מתחייבת מהחלת הלכת גלמונד, כפי שפורט לעיל. יש בה אף כדי לבטל את ההפלייה הפסולה בין מי שהזדרזו ושילמו את היטל הביוב "בהתנדבות", טרם כניסת חוק עזר 2003 לתוקף, לבין מי שהמתינו לדרישת התשלום. העוררים צודקים בטענתם כי בגביית היטל הביוב, שהוא תשלום חובה על פי הדין, אין הרשות-המשיבה רשאית להפלות בין תושביה, על בסיס של "התנדבות". בכך נהגה המשיבה על פי "מסר כפול", ותוך סתירה פנימית: מחד - מטרתה היתה לחייב את התושבים בסכום היטל הביוב על פי חוק עזר 2003, אשר מרכיבי מערכת הביוב בתוספת שלו, ואף תעריפיו המעודכנים, נדרשו זה מכבר לצורך מימון העלות של מערכת הביוב הציבורית. על כן נמנעה המשיבה מלהוציא לתושבי שכונת ההרחבה דרישות תשלום, כל עוד לא נכנס חוק עזר 2003 לתוקף. מאידך - ובסתירה למגמה זו - פתחה המשיבה פתח לתושבים לשלם את ההיטל על פי התעריף הישן, אך זאת - "בהתנדבות", מבלי שתוציא דרישות תשלום. ב"כ המשיבה טוען כי היא יכלה להמתין מספר חודשים, בין מרס 2003 - המועד שבו הושלמו חלקי מערכת הביוב, באופן שהיה אפשר לחבר אליה את שכונת ההרחבה - לבין יולי 2003 - המועד שבו פורסם חוק עזר 2003, ולעכב את שיגור "הודעת ההתחברות" עד לאחר כניסתו לתוקף של חוק עזר 2003, ואז לא היה לעוררים פתח לטעון כי יש לחייבם בהיטל לפי חוק עזר 1996. המשיבה טוענת כי בשיגור "הודעת ההתחברות" במועד שבו שוגרה, ובמתן אפשרות לרוצים בכך להזדרז ולשלם את היטל הביוב לפני כניסתו לתוקף של חוק עזר 2003, היא נהגה כלפי תושבי שכונת ההרחבה לפנים משורת הדין. לשיטת המשיבה, התושבים שלא ניצלו את ההזדמנות שלפנים-משורת-הדין, שניתנה להם, אינם יכולים להלין על חיובם, שנתיים לאחר מכן, בהיטל על פי חוק עזר 2003. איננו מקבלים טיעון זה. אנו סבורים כי העוררים צודקים בטיעונם הנגדי, לא רק מההיבט המשפטי אלא גם מההיבט של מינהל תקין: מרווח בן חודשים ספורים בין השלמת העבודות לבין הוצאת דרישת התשלום, הוא זמן סביר. לו היתה המשיבה ממתינה תקופה קצרה זו, עד לכניסתו לתוקף של חוק עזר 2003, ועם כניסתו לתוקף היתה מוציאה דרישות תשלום כחוק ומחייבת את תושבי שכונת ההרחבה בהיטל על פי חוק העזר החדש - הדבר היה תואם את הצורך הכלכלי-הציבורי, ואף את ההסדר שבחוק הביוב שמבוסס עליו, כי התושבים ישלמו, באמצעות היטל הביוב, את חלקם בעלות של מערכת הביוב הציבורית. לעניין זה, איננו מקבלים את טענת העוררים כי חיובם - מלכתחילה, ובמועד מתאים - בהיטל הביוב על פי חוק עזר 2003, היה מהווה פגיעה שרירותית באינטרס של התושבים. מנקודת מבט אישית-צרה, ברור כי כל אדם שואף להפחית ככל הניתן את תשלומי החובה שמוטלים עליו. אולם מנקודת מבט ארוכת-טווח ונכונה יותר, לטעמנו, של האינטרס הציבורי - הרי האינטרס של תושבי עין שריד, כמו גם של יתר תושבי המשיבה, הוא כי תהיה להם מערכת ביוב אזורית מודרנית ומשוכללת, דבר שמשפר את בריאותם ואת איכות חייהם, ואשר משרד הפנים העמיד כתנאי להקמתן של שכונות ההרחבה ביישובים שבתחום המשיבה. האינטרס הציבורי הוא כי גביית היטל הביוב מכלל תושבי המשיבה תכסה את החלק בעלות המערכת, אשר נועדה לכסות, על פי התכנון והתחשיב שנערך, שאם לא כן תימצא המשיבה בגירעון, במשק הביוב שלה. גירעון כזה יפגע ביכולתה של המשיבה לתת את השירותים שעליה לתת לתושביה, ובסופו של דבר ייפגעו מכך התושבים, ובהם העוררים. מינהל ציבורי תקין, והאינטרס הציבורי, מכילים - בין היתר - את החלק הפחות נעים לתושב האינדיבידואלי, קרי: גביית תשלומי חובה שמוטלים עליו כדין, על מנת לשלם את חלקו עבור השירותים שהוא מקבל מהרשות המקומית, ובהם מערכת הביוב. לפיכך, לו נמנעה המשיבה מלשגר לתושבי שכונת ההרחבה את "הודעת ההתחברות", מספר חודשים לפני חקיקת חוק עזר 2003, תוך יצירת "פתח מילוט" לשלם את ההיטל לפי התעריף הישן; ולו חלף זאת הוציאה להם המשיבה דרישות תשלום כדין, סמוך לאחר כניסתו לתוקף של חוק עזר 2003 - אנו היינו סבורים כי התנהלות כזאת תואמת את דרישות הדין, את הטעם הכלכלי שבבסיסן של דרישות אלה, וביחד עמם - את האינטרס הציבורי. אולם מששיגרה המשיבה לתושבי שכונת ההרחבה את "הודעת ההתחברות", טרם כניסתו לתוקף של חוק העזר החדש, אזי על פי הפרשנות שנתן ביהמ"ש העליון, בעניין גלמונד, להוראות הדין הרלבנטיות - גרמה היא על ידי כך לתוצאה כי תעריף ההיטל, שעל פיו יחוייבו אותם תושבים, יהיה זה שעמד בתוקף בעת שיגור ההודעה על השלמת העבודות, ולא בעת שיגור דרישת התשלום, כשנתיים לאחר מכן. מהנסיבות ברור, כי המשיבה לא רצתה להוציא לתושבי שכונת ההרחבה את דרישות התשלום להיטל הביוב, אלא לאחר כניסתו לתוקף של חוק העזר החדש. אם כך, היא לא היתה צריכה לאפשר "פתח מילוט וולונטרי", שבאמצעותו יוכלו תושבים - על בסיס רצונם ולא על פי דרישת תשלום כדין - להזדרז ולשלם את ההיטל על פי התעריף הישן, ובדרך זו לחמוק מתשלום ההיטל על פי התעריף הדרוש והנכון. ציינו כבר כי ב"הודעת ההתחברות", שבה ניתנה אפשרות זו לתושבי שכונת ההרחבה, לא נאמר כי תוך זמן קצר עומדים תעריפי היטל הביוב לעלות, והמשיבה לא המציאה כל ראייה לפרסום אחר לתושבים, שבו צויינה בבירור העלייה הצפוייה בתעריפים. אם כך, מי היו התושבים, שהזדרזו לנצל את "פתח המילוט", שהמשיבה איפשרה, וכמה תושבים כאלה היו? על כך אין לפנינו נתונים. העוררים צודקים בטענתם, כי כתוצאה מהתנהלות זו של המשיבה הופלו אותם תושבים לטובה באופן משמעותי, לעומת יתר תושבי שכונת ההרחבה: הם שילמו היטל ביוב בסכום קטן בהרבה מהתושבים, שחוייבו על פי חוק עזר 2003, וב"כ המשיבה אישר כי אין ניתן לגבות מהם היטל ביוב נוסף, אלא בגין תוספות בנייה, אם יבקשו לבנותן (כך נקבע במפורש בסעיף 18 (א) לחוק עזר 2003). אנו מקבלים את טענת ב"כ העוררים, כי "מסר כפול" זה, שבו נהגה המשיבה, חורג ממינהל תקין. 15. על כל פנים, המצב המשפטי הוא - על פי הלכת גלמונד - כי התעריף שעל פיו יש לחייב את תושבי שכונת ההרחבה הוא זה שהיה בתוקף בעת "הודעת ההתחברות", קרי: התעריף על פי חוק עזר 1996. במישור הענייני, אין דעתנו נוחה מתוצאה זו. המשיבה התקינה את מערכת הביוב הציבורית, בעלות של כ- 135 מיליון ₪, ותושבי שכונת ההרחבה נהנים ממנה, מבלי שחוייבו בהיטל הביוב על פי השיעורים שבהם היו צריכים להיות מחוייבים, מבחינה עניינית וכלכלית, כיוון שחלקי מערכת הביוב, שאיפשרו את חיבור שכונתם, הושלמו ערב כניסתו לתוקף של חוק עזר 2003, והם כוללים, בין היתר, מרכיבים של ביב מאסף ומט"ש, אשר חוק עזר 1996 אינו מחייב בגינם כלל. ב"כ המשיבה מביא, בסיום סיכומיו, ציטוט מפסק דינו של כב' השופט חשין ב-ע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ. מנחמי מגדלי דוד רמת גן בע"מ (פ"ד נ"ד (5), 15; להלן: עניין מנחמי; בעמ' 47 - 48), שעיקרו - כי העירייה נשאה בעלות של מערכת הביוב, אשר המערערת נהנית ממנה, וקשה להלום כי המערערת לא תשלם את חלקה בהוצאות ההתקנה של המערכת. בין היתר נאמר באותו קטע של פסק הדין: "במשק סגור נקפיד ביתר על שיוויון ועל צדק בהטלת חיובים ובהענקת זכויות...". למותר לומר כי החובה להקפיד על שיוויון ועל צדק בהטלת החיובים מוטלת, בראש ובראשונה, על שכם הרשות המינהלית, הלא היא המשיבה. מקום שבו כשלה המשיבה בהתנהלות, שתוצאתה הפלייה ואי-שיוויון בהטלת החיוב, אין היא יכולה להישמע בטרונייה כלפי אותם תושבים שנמצאו מופלים לרעה כתוצאה מהתנהלות זו. סיכומו של עניין זה: משלא השכילה המשיבה לנהוג, לגבי תושבי שכונת ההרחבה, בגדרי המינהל התקין, כפי שפורט לעיל; ולנוכח הלכת גלמונד שנפסקה לגבי מחלוקת זהה במהותה לענייננו - הביאה המשיבה על עצמה את התוצאה כי חיובם של תושבי שכונת ההרחבה בהיטל הביוב יהיה על פי חוק עזר 1996, ולא על פי חוק עזר 2003. שכונת ההרחבה: דמי השתתפות 16. אין מחלוקת כי העוררים, תושבי שכונת ההרחבה, שילמו עבור עבודות הפיתוח בשכונתם, ובין היתר - עבור הביב הציבורי בשכונה (לענייננו אין זה משנה לאיזה גורם בדיוק נעשה התשלום). עוד אין מחלוקת כי המשיבה לא התקינה את הביב הציבורי בשכונת ההרחבה ואף לא רכשה אותו. ב"כ המשיבה אישר זאת בדיון בקדם הערר וציין לעניין זה כי מטעם זה לא נכללה עלות הביב הציבורי בשכונת ההרחבה במרכיב ההוצאות, בתחשיב תעריף היטל הביוב בחוק העזר. העוררים טוענים כי התשלום ששילמו עבור הביב הציבורי מהווה "דמי השתתפות", לעניין סעיף 27 לחוק הביוב. סעיף זה בא למנוע תשלומי כפל ומורה כי בעל נכס, ששילם דמי השתתפות בהתקנת ביוב, לא יחוייב בהיטל בגין השלב שעליו שולמו. העוררים טוענים כי המשיבה אינה רשאית לחייב את תושבי שכונת ההרחבה בהיטל ביוב בגין הביב הציבורי, משני טעמים, "חיובי" ו"שלילי". הטעם ה"חיובי" הוא הוראת סעיף 27 לחוק הביוב, כאמור לעיל. הטעם ה"שלילי" הוא כי בהתאם לסעיף 17 לחוק הביוב, וכפי שנקבע בפסיקה - הרשות המקומית אינה רשאית לחייב את בעל הנכס בגין עבודה, שהיא לא נשאה בעלותה. המשיבה טוענת - לעניין סעיף 27 לחוק הביוב - כי התחשבה בתשלום שהעוררים שילמו עבור הביב הציבורי, ובחישוב ההיטל שמגיע מהם היא זיכתה אותם בגינו, על פי חישוב של עלות ממוצעת של ביב ציבורי, לבית אב. המשיבה טוענת כי תשלום דמי ההשתתפות אינו בהכרח מזכה את המשלם בפטור מלא בגין הביב הציבורי, וכי הזיכוי שזיכתה את העוררים בגין מרכיב זה ממצה את זכותם שלא לשלם בכפל, בהתאם לסעיף 27 לחוק הביוב. תשובה זו חלה גם לגבי הטעם ה"שלילי", שהעוררים טוענים לו, כלומר: כיוון שהמשיבה לא נשאה בעלות הביב הציבורי בשכונת ההרחבה, היא זיכתה את העוררים, בחישוב ההיטל, בגין דמי ההשתתפות ששילמו עבור מרכיב זה, ועל כן יש לדחות את טענתם כאילו המשיבה מבקשת לגבות מהם היטל ביוב עבור עבודה, שלא היא נשאה בעלותה. 17. חוק הביוב אינו מגדיר מה הם "דמי השתתפות". האם תשלום דמי השתתפות משחרר את בעל הנכס, באופן גורף, מתשלום היטל הביוב? כב' הנשיא ברק משיב על כך בשלילה: "דמי השתתפות משולמים בגין הוצאות שכבר הוצאו למימון פרוייקט ספציפי שהנישום נהנה ממנו. שיעור דמי ההשתתפות נקבע בדיעבד, לאחר שהוצאו ההוצאות. לעומת זאת, היטל משולם גם למימון הוצאות עתידיות. שיעור ההיטל נקבע מראש, בהסתמך על הערכות ועל תחשיבים של ההוצאות הצפויות. מכאן, שמהותם של דמי ההשתתפות ושל ההיטל אינה מובילה למסקנה, כי מששולמו דמי השתתפות, אין עוד מקום להטלת היטל" (עניין מנחמי, פ"ד נ"ד (5), בעמ' 24). דברים אלה מבהירים את השוני המהותי בין דמי השתתפות לבין היטל, ומדוע - בשל שוני זה - אין תשלום דמי השתתפות מזכה את הנישום, באופן גורף, בפטור מההיטל. דברים דומים נאמרו ב-דנ"א 195/04 מנחמי בוני מגדלי דוד רמת גן בע"מ נ. עיריית רמת גן, ; ואף ב-ע"א 2939/93 המועצה המקומית ראש העין נ. בן יקר גת, חברה להנדסה ובניין בע"מ ואח', שעליו מסתמכים ב"כ העוררים, לא נאמר אחרת. כידוע, שיטת ההיטל צופה גם פני עתיד, ולפיה מוטל על כל התושבים בשטח הרשות המקומית לשאת בהוצאות של התקנת מערכת הביוב הציבורית, על פי תעריף אחיד. ב"כ המשיבה מתאר זאת בסיכומיו כמעין "פול" שבמסגרתו משלמים כל תושבי המשיבה עבור מערכת הביוב האזורית שבתחומה, על כל מרכיביה, על פי תעריף אחיד. הוא מצטט לעניין זה את תמצית תיאור ההיטל מתוך ספרו של של עו"ד עופר שפיר: אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות (להלן: שפיר), ולפיו מדובר ב"חיוב גלובלי, חד פעמי, דמוי-מס, המתייחס לכלל הוצאות הרשות בגין תשתית הביוב"; תוך ניתוק הזיקה שבין הסכום שמשולם על ידי הנישום, לפי תעריף אחיד, לבין העלות הריאלית של התשתית הספציפית שגובלת בנכסו. בהחלטתנו ב-ע"א 165/05 ממון נ. המועצה האזורית לב השרון, , עמדנו על עניין העלות הנמוכה יותר של ביב ציבורי בשכונת הרחבה, בעיקר בשל המרחקים הקטנים יותר בין הבתים, לעומת שכונות ויישובים ותיקים. קיבלנו שם את טענת המשיבה כי דמי ההשתתפות ששולמו עבור הביב הציבורי בשכונת ההרחבה (ביישוב עין ורד) - גם אם יש להביאם בחשבון, בהתאם לסעיף 27 לחוק הביוב - אינם בהכרח זהים לתעריף בגין ביב ציבורי על פי חוק העזר, שהוא תעריף כולל, לכל היישובים שבתחום המשיבה. אף בסיכומי ב"כ המשיבה בערר דנן עומד הוא על עניין זה. המשיבה לא התעלמה מהתשלום ששילמו תושבי שכונות ההרחבה בתחומה, והעוררים דנן בכללם, עבור הביב הציבורי בשכונתם. ניתן לכך ביטוי בסעיף 15 (ג) לחוק עזר 2003 שקובע: "המועצה רשאית לקבוע כי בעל נכס יהיה פטור מתשלום היטל, כולו או מקצתו, במקרה של ביצוע עצמי של שלב הביב הציבורי". ב"כ המשיבה מסתמך עוד על האמור בספרו של שפיר בדבר הצורך בפרשנות כלכלית לסעיף 27 לחוק הביוב; היינו - על בעל הנכס לשלם את ההפרש שבין ההיטל המלא לבין דמי ההשתתפות ששילם בעבר, או לחלופין - "היטל מופחת המגלם כיאות את דמי ההשתתפות ששולמו על ידו בעבר ומביא אותם בחשבון ראוי" (שפיר, בעמ' 645; סעיף 24 לסיכומי ב"כ המשיבה). על פי האמור, מקבלים אנו את טענת המשיבה כי התשלום שהעוררים, תושבי שכונת ההרחבה, שילמו עבור הביב הציבורי בשכונתם, צריך אמנם להיזקף לזכותם, אך לא כדי מלוא השיעור של תעריף ההיטל בגין ביב ציבורי, אלא על בסיס התשלום ששילמו בפועל, אשר ככל שהוא נמוך מסכום ההיטל - יש לקזז אותו מהחיוב בהיטל, אך אין בעצם ביצועו של תשלום זה כדי להעניק לעוררים, מראש, פטור מלא מהיטל הביוב בגין ביב ציבורי. 18. המשיבה ערכה תחשיב ממוצע, על פי עלויות הביב הציבורי בשכונות הרחבה שב- 15 מישוביה, ומצאה כי העלות הממוצעת של ביב ציבורי בשכונת הרחבה, פר בית אב, היא כ-4,800 ₪, נכון למועד של הוצאת דרישות התשלום (הסכום המדוייק: 4,825.89 ₪). זה הסכום שבו זיכתה המשיבה את תושבי שכונת ההרחבה, בחישוב סכומו של היטל הביוב שנדרש מהם. העוררים טוענים כי סכום זה חושב באופן שרירותי, שלא הוכח, וכי הוא נמוך מדי. הסכום האמור נזכר בתחשיב ההיטל שנערך לצורך חוק עזר 2003. בסעיף שמפרט את ההנחות לצורך התחשיב, נאמר, בין היתר, כי "שכונת הרחבה אשר תבצע את המערכת הציבורית בעצמה, תזוכה בסך 4,500 ₪ לבית אב מסך שיעור ההיטל" (סעיף 7.4 לתחשיב; התחשיב הוצא בפברואר 2002, והתעריפים שבו נכונים למדד דצמבר 2001). על פני הדברים נראה כי אותו סכום הוא פרי תחשיב כלכלי. המשיבה טוענת כי העוררים לא העמידו מצידם כל חישוב אחר, כנגד החישוב של העלות הממוצעת שננקב במסמך התחשיב. העוררים לא המציאו את ההסכמים, שמכוחם שילמו עבור הביב הציבורי, ולא הראו איזה סכום בדיוק שילמו עבורו, והאם הוא באמת גבוה מהסכום שחושב מטעם המשיבה. טענה זו מתחזקת מתוך מהותו של תשלום דמי ההשתתפות. מדובר בתשלום-עבר, של הוצאות בפועל, להבדיל מהוצאות חזויות-עתידיות, ועל העוררים להציג את הנתונים הרלבנטיים לגבי אותו תשלום. כפי שצויין, בדיון בערר זה לא שמענו עד כה ראיות, ונקבע כי תחילה תינתן החלטתנו בשאלות המשפטיות הכלליות ששנויות במחלוקת. אם ירצו העוררים להביא ראיות לגבי התשלום ששילמו עבור הביב הציבורי בשכונתם, על מנת להראות כי הוא גבוה מהסכום הממוצע שננקב בתחשיב, הם יוכלו לעשות כן. ההיטל ב"סכום אחיד", לגבי בתים ותיקים 19. המשיבה הבחינה - לעניין החיוב בהיטל הביוב לפי חוק עזר 2003 - בין בתים שבנייתם הושלמה עד סוף שנת 1993 (להלן: בתים ותיקים) - הן כאלה שבשכונה הותיקה והן כאלה שבשכונת ההרחבה - לבין בתים שבנייתם הושלמה לאחר מועד זה (להלן: בתים חדשים). הבחנה זו נובעת מכך שעבור הבתים הותיקים הובטח על ידי משרד התשתיות (או משרד הפנים) מענק תגבור לכיסוי חלק מהעלות של מערכת הביוב. בחומר שצורף לכתבי הטענות, ובין היתר הודעות-הסברה שהמשיבה שיגרה לתושבים, מוסבר כי משרד הפנים התנה מתן אישור להקמת שכונות ההרחבה ביישובי המשיבה בכך שתוקם מערכת ביוב ציבורית מודרנית. משרד הפנים נרתם לסייע להתיישבות הותיקה, אשר התקנת מערכת הביוב הציבורית עבורה היא יקרה במיוחד. משרד הפנים ייעד את מענקי התגבור האמורים רק ליישובים או לשכונות ותיקות, ולא לבתים בשכונות ההרחבה שביישובים, אך המשיבה החליטה לנהוג בעניין זה לפנים משורת הדין ולהחיל את התשלום המופחת, על בסיס הצפי למענקי תגבור, גם לגבי בתים בשכונות ההרחבה שבתחומה, אשר בנייתם הסתיימה עד סוף שנת 1993. בהתאם לכך החליטה המשיבה, בישיבתה מיום 2.4.01, כי בתים ותיקים יחוייבו אמנם בסכום המלא של היטל הביוב אך ישלמו, בשלב ראשון, על חשבון ההיטל סכום נקוב אחיד, כפי שייקבע מידי פעם על ידי משרד התשתיות (סכום זה עמד, באותו מועד, על סך 17,850 ₪, ובמועד של הוצאת דרישות התשלום דנן עמד הסכום על סך 19,200 ₪). סכום זה ייקרא להלן: ההיטל האחיד. בהתאם להחלטת המשיבה, אם יועבר אליה מענק התגבור שהובטח, אזי לא יחוייבו הבתים הותיקים בתשלום נוסף; אך אם לא יועבר מענק התגבור, הם יחוייבו בהפרש שבין סכום היטל הביוב, על פי חוק עזר 2003, לבין סכום ההיטל האחיד (פרוטוקול המליאה של מועצת המשיבה, נספח א' לסיכומי המשיבה; החלטה זו נתקבלה שוב על ידי ועדת היטל ביוב שהמשיבה מינתה, ואשר הגישה את המלצותיה בשנת 2004). ניטשה מחלוקת בין הצדדים - לגבי בעלי בתים ותיקים בשכונת ההרחבה - האם יש לזכותם בגין דמי ההשתתפות בביב הציבורי ממלוא הסכום של היטל הביוב, על פי חוק עזר 2003, אם ייפסק שיש לחייבם על פי חוק עזר זה; או שיש לקזז סכום זיכוי זה מסכום ההיטל האחיד ששילמו. מחלוקת זו מתייתרת, לנוכח מסקנתנו כי את תושבי שכונת ההרחבה יש לחייב בהיטל הביוב על פי חוק עזר 1996, ולא על פי חוק עזר 2003; וזאת - כיוון שהסדר ההיטל האחיד חל רק לגבי חיוב על פי חוק עזר 2003. הצמדה למדד 20. העוררים טוענים כי בחישוב סכום ההיטל - על פי חוק עזר 2003 - נעשתה הצמדה למדד דצמבר 2000, למרות שחוק העזר פורסם בשנת 2003. לטענת העוררים, ניתן להצמיד את סכום ההיטל רק למדד שמיום פרסום חוק העזר ואילך. לחלופין טוענים העוררים כי על פי ספר התחשיב של התעריף מוצמדים הסכומים שבו למדד דצמבר 2001, וגם מטעם זה אין בסיס להצמדה למדד דצמבר 2000. טענה זו יש לדחות, לנוכח הוראתו הברורה של סעיף 16 לחוק עזר 2003, ולפיה ההצמדה - בראשון לחודש שלאחר פרסום חוק העזר - תהיה למדד ינואר 2000, ורק לאחר מכן תהיה הצמדה "שוטפת" למדד, בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק העזר (אם אמנם נעשתה ההצמדה למדד דצמבר 2000, ולא למדד ינואר 2000, נראה כי כבר בכך "הרוויחו" הנישומים קרוב לשנה של הפרשי הצמדה). ב"כ המשיבה מציין כי הצמדה למדד מספר שנים לאחור, ביחס למועד פרסומו של חוק העזר ברשומות, מקובלת במרבית חוקי העזר ונובעת מהזמן הרב שחולף בין עריכת התחשיב הכלכלי, שעל פיו נקבעים התעריפים בחוק העזר, לבין מועד פרסומו ברשומות, לאחר כל הליכי הבדיקה על ידי משרד הפנים והליכי החקיקה. נראה כי דברים אלה ידועים. על כל פנים, לנוכח ההוראה הברורה שבסעיף 16 לחוק עזר 2003, לא מצאנו בסיס לטענת העוררים בעניין ההצמדה למדד. בהתאם לכך, החישוב של סכום ההיטל לגבי תושבי השכונה הותיקה, שצריכים להיות מחוייבים על פי חוק עזר 2003, צריך להיעשות על פי ההוראות שבחוק עזר זה בעניין ההצמדה למדד. הוא הדין בחישוב סכום ההיטל לגבי תושבי שכונת ההרחבה, שצריך להיעשות על פי חוק עזר 1996, ובהתאם להוראות ההצמדה למדד שבחוק עזר זה (סעיפים 6 ו- 7). סיכום 21. תושבי השכונה הותיקה צריכים להיות מחוייבים על פי חוק עזר 2003, בכפוף להסדר ההיטל האחיד שחל על בתים ותיקים (לגבי עוררים אלה אין מתעורר עניין הזיכוי בגין דמי השתתפות בביב ציבורי). תושבי שכונת ההרחבה צריכים להיות מחוייבים על פי חוק עזר 1996, ומסכום ההיטל על פי חוק עזר זה יש להפחית סכום זיכוי בגין דמי השתתפות בביב ציבורי. ההצמדה למדד של סכומי החיוב והזיכוי תיעשה בהתאם להוראות המתאימות של חוק העזר הרלבנטי. 22. אם ברצון ב"כ העוררים לקיים דיון הוכחות בעניין חישוב הזיכוי שמגיע לתושבי שכונת ההרחבה בגין הביב הציבורי, יגישו, תוך 60 יום, חוות דעת מקצועית או חומר ראיות אחר שבו יפורט החישוב הנכון, לשיטתם, של התשלום שעוררים אלה שילמו עבור הביב הציבורי. ב"כ המשיבה יהא רשאי להגיש, תוך 60 יום נוספים, חומר ראיות בעניין זה מטעם המשיבה, ולאחר מכן יישמעו הראיות במחלוקת זו. 23. אם נותרו עדיין מחלוקות בעניין פרטי החישוב, לגבי עוררים ספציפיים מבין העוררים, ימציאו ב"כ העוררים, במועד שצויין לעיל, רשימה מפורטת של העוררים הללו ויציינו לגבי כל אחד מהם: האם הוא תושב השכונה הותיקה או שכונת ההרחבה; האם מדובר בבית ותיק או בבית חדש; מה הן בדיוק נקודות המחלוקת לגבי החישוב, שהצדדים לא הצליחו ליישבן ביניהם. ב"כ המשיבה ימציא תגובה לטענות הפרטניות הללו, במועד שצויין לעיל, והן יידונו במסגרת דיון ההוכחות. 24. החלטתנו בעניין פסיקת ההוצאות תינתן במסגרת ההחלטה הסופית בערר, ואם לא יקויים דיון הוכחות, תינתן החלטה זו על פי החומר הקיים. אגרות והיטלי פיתוחהיטל ביובביוב