קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מימוש פסק דין לפינוי: המשיב הגיש כנגד מר סולימן אצלן תביעה לסילוק יד והריסת מבנים המצויים בגוש 6225 ובגוש 6230 באור יהודה. התביעה התנהלה בבית משפט זה בתיק ת.א. 4730/04 בפני כב' השופטת א' מני-גור, וביום 7.3.07 ניתן פסק דין המחייב את הנתבע, מר סולימן אצלן, לפנות את המקרקעין ולסלק ולהרוס את המבנים המצויים במקרקעין. בעקבות פסק הדין הנ"ל פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל לפינוי המקרקעין. במסגרת זו הומצאה למבקשים, שהינם בניו של מר סולימן אצלן, הודעה לצד שלישי לפי סעיף 64 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967, בהיותם מחזיקים בחלק מן המקרקעין נשוא פסק הפינוי. המבקשים הגישו אפוא תביעה לסעד הצהרתי, בה הם מבקשים להצהיר כי הינם בעלי זכויות במקרקעין הידועים כגוש 6225, חלקות 38, 73, וכן גוש 6230, חלקות 41, 43 - 47, 60 - 62, במעמד של בני רשות בלתי הדירה, או לחלופין בני רשות הדירה, אשר ביטולה מותנה בתשלום פיצוי לידיהם. כמו כן הם מבקשים כי יוצהר שפסק הפינוי אינו חל עליהם, וכי סעיפים 18 - 20 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 אינם מאפשרים את פינויים כל עוד לא ניתן פסק פינוי כנגדם באופן אישי. בד בבד עם הגשת התביעה הגישו גם בקשה לצו מניעה זמני אשר יאסור על המשיב לפנותם ולסלק ידם מן המקרקעין. לטענתם, הם בעלי זכות של בר רשות במקרקעין הנ"ל מכח החזקתם רבת השנים במקרקעין, בידיעת המשיב, ובלא שמיחה בידם, וכן מכח העובדה שהעירייה נתנה להם מפורשות רשות להחזיק במקרקעין. הם מוסיפים וטוענים כי מאזן הנוחות מטה את הכף באופן ברור לטובת מתן צו מניעה זמני. המשיב בתגובתו טוען כי אין למבקשים כל זכות שהיא במקרקעין, כי הם אינם בני רשות, באשר המשיב לא ידע ולא השלים עם החזקתם במקום, וככל שניתנה להם רשות ע"י העירייה, הרי העירייה איננה בעלת המקרקעין. המשיב מוסיף וטוען כי פסק הפינוי שניתן כנגד אביהם של המבקשים מהווה מעשה בית דין כנגד המבקשים, בהיותם ביחסי "קירבה משפטית" עם אביהם. כמו כן מעלה המשיב טענות בדבר מאזן הנוחות, חוסר ניקיון כפיים, ועוד. בראש ובראשונה יש לציין כי המקרקעין אשר בגינם ניתן נגד סולימן אצלן פסק פינוי כוללים שטח של כ-2.5 דונם, בעוד שהשטח המוחזק בידי המבקשים הוא שטח של כ-300 מ"ר בלבד. ברור הדבר שאף אם יוכיחו המבקשים את זכויותיהם במקרקעין ואת זכותם לקבל את הסעד הזמני המבוקש, גם אז, לא יוכלו לקבל צו לגבי כל שטח המקרקעין נשוא פסק הדין, אלא אך ורק לגבי השטח המוחזק על ידם. בראש ובראשונה טוענים המבקשים כי סעיפים 18, 19 לחוק המקרקעין אינם מתירים למשיב לפנותם בכח מן המקרקעין המוחזקים בידם, הואיל והינם מחזיקים במקרקעין אלה מזה למעלה מעשר שנים. לפיכך, לפי סעיף 18(ב) לחוק, אין המשיב רשאי להשתמש בכח כדי להוציאם, ואם יעשה כן, יהיה עליו, לפי סעיף 19 לחוק, להחזיר החזקה במקרקעין לידיהם. לטענתם, זכותם היא שלא להיות מפונים מהמקרקעין כל עוד לא ניתן פסק דין של פינוי כנגדם באופן אישי, ובנקודה זו הם גם מלינים על המשיב על כך שלא צירף אותם לתביעה שהתנהלה בפני כב' השופטת מני-גור, על אף שהמשיב ידע על החזקתם במקום, ועל אף שהם גם פנו אליו במפורש בענין זה. אינני מקבל טענה זו של המבקשים. ההלכה הפסוקה היא כי ניתן לפעול בהליכי פינוי או סילוק יד גם נגד מי שלא ניתן נגדו פסק פינוי, אולם הוברר שהוא מחזיק בנכס בעת שנמסרה הודעת הפינוי לצד שלישי (ד' בר אופיר, "הוצאה לפועל - הליכים והלכות", פרלשטיין גינוסר, מהד' 7, 2009, כרך ב' (להלן "בר אופיר"), בעמ' 979). ניתן לפנות כל מי שנמצא בנכס העומד לפינוי, בין אם ניתן נגדו פסק פינוי ובין אם לאו. עובדה זו בלבד, שאדם נמצא או מחזיק בנכס שלא ניתן נגדו פסק פינוי, איננה מונעת כשלעצמה את פינויו (בר"ע (ת"א) 8427/95 נאות ת"א דלת נ' בנק הפועלים (לא פורסם), מופיע בבר אופיר, בעמ' 983). הוראת סעיף 19 לחוק המקרקעין נועדה "לתת הגנה משפטית למחזיק, אפילו הוא מחזיק שלא מכח זכות, כלפי מי שנישל אותו מחזקתו ותפס חזקה בלא צו שיפוטי שקדמה לו הכרעה שיפוטית בזכויות בין הצדדים" (ר' רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי פד"י נה (3) 194). "בענייננו קדם לפינויים של המבקשים הליך שיפוטי - בין המשיבה 1 לבין החייבים, פינויים נעשה מכח צו שיפוטי, וההסדר הקבוע בענין זה בחוק ההוצאה לפועל הוא ההסדר המיוחד החל בנסיבות הענין" (מדברי כב' השופטת שירלי רנר, בענין בש"א (י-ם) 6262/09, ת.א. 18901/98 חנון נ' גאוי). לא נכונה הטענה כי המשיב חייב היה לצרף את המבקשים כנתבעים נוספים בתביעת הפינוי שהגיש נגד אביהם. הוא רשאי היה להגיש את התביעה כנגד מר סולימן אצלן לבדו, והדבר אינו פוגע בזכויותיהם הדיוניות של המבקשים. הללו יכולים לפנות אל ראש ההוצל"פ ולבקש עיכוב הפינוי, על מנת לאפשר להם לפנות לבית המשפט ולהוכיח את זכותם. חובת הפניה לבית המשפט מוטלת על הטוען לזכות, ובאין פניה כזאת, יפונה הנכס מכל המחזיקים בו בעת ביצוע הפינוי (ע"א 14/76 זלוטוגורה נ' רוטנברג פד"י ל (3) 722, בעמ' 727, ובעקבותיו: בר"ע (ת"א) 1318/03 הג'ונגל של אלי נ' ממ"י , דינים מחוזי, לג (8) 515). אכן, ב"כ המבקשים פנתה אל המשיב, בינואר 2006, ובפברואר 2007, והודיעה על כי הם מחזיקים בחלק מן המקרקעין, ואף ביקשה לצרף את המבקשים לכל הסכם פשרה שייסגר עם אביהם בקשר למקרקעין. אולם, המבקשים ובאת כוחם לא הגישו כל בקשה לבית המשפט לצרפם כצד לתובענה שהתנהלה. לא המשיב היה חייב לצרפם, אלא הם היו צריכים לדאוג לכך ולהגיש את הבקשה המתאימה לבית המשפט שבו התנהלה תביעת הפינוי, ואין להם להלין אלא על עצמם על כך שלא ביקשו להצטרף. (ראה בנקודה זו רע"א 8592/09 פלוני נ' מינהל מקרקעי ישראל וכן רע"א 2064/07 שאויש נ' נוסייבה , דינים עליון, פב, 236). ועתה לשאלה העיקרית, היא שאלת "הזכות לכאורה", של המבקשים. בהתאם לתקנה 362, על המבקשים לשכנע את בית המשפט על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התובענה, ובקיום יתר התנאים המפורטים בתקנות. "אין התובע חייב לשכנע, במידה כזאת שאין מקום לספק, אלא רק להביא עדות המספקת לכאורה כדי הוכחת העובדה הזאת, עדות המראה שיש לו סיכוי טוב להוכיחה במשפט" (ע"א 342/64 אמריקן סינאמיד נ' הירשהורן פד"י יט (1) 62, בעמ' 65). "התנאי הראשון הוא מציאותן של ראיות לכאורה, שלמבקש את הסעד הזמני סיכוי טוב לזכות בדינו" (ע"א 483/85 לב נ' דגם מערכות פד"י לט (4) 729). "לצורך קבלת סעד זמני על מבקש הסעד להוכיח עילת תביעה רצינית, המתבססת על זכות אשר לכאורה קנויה לו" (רע"א 5095/93 פ.א. ארבן נ' גבי א.ג.ר. פד"י מט (1) 730, בעמ' 737). "בשלב מקדמי זה של תביעת המבקשים, מוטל על המבקשים נטל כבד להראות שיש ממש בתביעתם, ושנזקם האפשרי גדול מנזקם של המשיבים" (רע"א 3031/97 ארז שיווק והפצת סיגריות נ' שמיע). האם עמדו המבקשים בנטל להראות שיש ממש בתביעתם? המבקש 1, בתצהירים שנתן בתמיכה לבקשה, טען כי העירייה, בהמלצת שירותי הרווחה, היא זו שנתנה למבקשים רשות שימוש במקרקעין נשוא התובענה. בחקירתו טען כי "משרד הרווחה" והעירייה נתנו למבקשים את רשות השימוש. אם כוונתו היא למדינת ישראל - משרד הרווחה, הרי אין כל טענה כזאת בשני התצהירים שנתן, ואין בדל של מסמך או כל ראיה אחרת התומך בטענה חדשה זו. אך אני סבור כי כוונתו לא היתה למשרד הרווחה במובן הנ"ל, אלא לשירותי הרווחה בעירייה (כך עולה לדעתי מעדותו של סגן ראש העיר דאז, פרו', עמ' 7 ש' 30 - 32, עמ' 8 ש' 27 - 28). אשר לטענת המבקשים כי "הרשות לשימוש במקרקעין נשוא התובענה ניתנה לי ע"י עיריית אור יהודה, בהמלצת שירותי הרווחה, כחלק מתכנית שיקום...", אציין בענין זה, כי אמנם טענה זו נתמכת בעדותו של מי שכיהן אז כסגן ראש העיר, עו"ד עוזי אהרן, אולם ראש העיר עצמו משום מה לא זומן לעדות. שנית, אין בידי המבקשים, וגם לא בידיו של מר אהרן, שום מסמך בכתב המאשר את העובדה כי ניתנה למבקשים רשות שימוש ע"י העירייה. "לגבי הבטחות בעל פה שנטענו, הדעת נותנת כי אילו היה יסוד מוצק לכך, היו דואגים המבקשים לאשש את ראיותיהם דרך חומרים שבתיקי המינהל או מסמכים כלשהם; קשה להלום כי תבוסס הבטחה שלטונית על אמירה כי פקיד מדינה מבטיח בהבל פה - ואין המדובר בימי ראשית המדינה, אלא כעבור שנים רבות - כשצריך היה להיות ברור שקרקעות מדינה אינן ניתנות בדרך זו" (רע"א 11889/04 אזברגה נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל). שלישית, וזה העיקר, העירייה כלל אינה בעלת המקרקעין ואינה בעלת זכויות במקרקעין נשוא התובענה. רשאית אמנם עירייה, לפי סעיף 188(ב) לפקודת העיריות, להרשות שימוש במקרקעין, אך מדובר רק במקרקעין שהם קניינה של העירייה, כאמור בסעיף 187 לאותה פקודה. במקרה דנן, מדובר במקרקעין שבבעלות רשות הפיתוח או קק"ל, שמקרקעיהן מנוהלים ע"י המשיב, וברור הדבר כי רשות שימוש, מפורשת או משתמעת, יכול שתינתן אך ורק ע"י בעל המקרקעין, ולא ע"י העירייה, שכאמור אין לה כל זכויות במקרקעין אלה. ברור אפוא מעל לכל ספק כי ככל שהטענה בדבר זכות כלשהי במקרקעין נסמכת על הבטחה מאת העירייה או ראש העיר או סגנו, אין לטענה זו כל ערך, ואין לה כל סיכוי להתקבל. טוענים המבקשים, כי הינם עושים שימוש במקרקעין מזה למעלה מעשר שנים לצרכיהם השונים, ובכלל זה למגורים ולפרנסתם (מחסני ירקות ופירות, חדרי קירור וכו'). הם מצרפים מפה מצבית, נספח ג', המציגה את מצב תפיסתם במקרקעין נכון לשנת 2005, ומציינים כי אחיזתם במקרקעין הלכה והתרחבה במשך השנים, וכיום היא מעל ומעבר למתואר במפה המצבית הנ"ל. לטענתם, כל פעולותיהם במקרקעין היו גלויות לעין כל, ונעשו בידיעת המשיב והעירייה. המשיב מעולם לא מחה ולא העלה כל טענה כנגד החזקתם במקרקעין. כראיה לכך שהכל ידעו על החזקתם במקרקעין, הם מצרפים חשבונות חשמל, חשבונות מים וביוב לרשות המקומית, ושני אישורים של העירייה (מיום 31.10.00 ומיום 26.2.04) לפיהם אין בכוונת העירייה בשלב זה לפנותם, וכי בזמן שיוחלט על פינוי, יתנהל עמם מו"מ לפינוי, על פי הכללים המקובלים בעירייה). המשיב מכחיש את טענת הידיעה או ההשלמה/הסכמה מכל וכל. רשות מפורשת להחזיק או להשתמש במקרקעין בוודאי לא ניתנה מעולם ע"י המשיב, וגם אין טענה שניתנה רשות מפורשת כאמור. אשר לרשות מכללא, אכן הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי לשם יצירת רישיון במקרקעין מספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק כי הסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שחלף זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע, ובמשך כל אותו זמן נמנע הבעלים מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רישיון מכללא (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש החסידים פד"י לא (3) 210, בעמ' 214). מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים, ומבלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול ליהפך לבר רשות חינם (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו פד"י לא (3) 433, בעמ' 439). הדגשתי כי לצורך יצירת רישיון מכללא, חובה על הטוען להוכיח כי הבעלים ידע על החזקתו ושימושו במקרקעין, שאם לא כן, לא ניתן כמובן לטעון טענות השתק או ויתור או השלמה. כך אומר גם פרופ' י' ויסמן בספרו "דיני קנין, החזקה ושימוש", המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, תשס"ו-2005, בעמ' 482: "כאשר בעל נכס מודע לכך שמישהו מחזיק בנכס ומשתמש בו שלא כדין, והוא אינו מביע התנגדות לכך, עלול הבעל להיות מושתק מלדרוש השבה מיידית של הנכס, או מלתבוע פיצוי בשל ההחזקה והשימוש בו, אם המחזיק שינה את מצבו בהסתמך על שתיקתו של הבעל". לטענת המשיב, לא היה ידוע לו על החזקתם או על שימושם של המבקשים במקרקעין. סגן מנהל מחלקת פיקוח במחוז ת"א של המשיב, מר ניקי פרנקו, אשר מכיר את המקום היטב מאז שנת 2002, העיד כי אינו מכיר כלל את המבקשים: "פעם ראשונה שאני רואה את משה. לא ראיתי אותו עושה משהו. אני מכיר את שמו ושם אחיו מ-2006, שאז עו"ד מטעמם שלח מכתב" (פרו', עמ' 9, ש' 6 - 7). המבקשים מצידם לא הצביעו על שום מסמך שיש בו כדי לתמוך בטענתם בדבר ידיעה של המשיב אודות החזקתם במקום. המבקש 1 בעדותו גם לא יכול היה לנקוב בשם ולו של אדם אחד מטעם המשיב, אשר ידע על החזקתם במקום (פרו', עמ' 6, ש' 5 - 9). אכן, אין מחלוקת שהעירייה וכנראה גם חברת החשמל ידעו על כך שהמבקשים מחזיקים במקרקעין, אולם כפי שכבר ציינתי, בעל הקרקע הוא המשיב, וידיעתו שלו (והסכמתו/שתיקתו שלו) היא החשובה לענייננו, ולא ידיעתם של גופים אחרים אשר להם אין כל זכויות במקרקעין אלה. הטענה שנטענה בסיכומי המבקשים (פרו', עמ' 10, ש' 27) כי בעצם הימנעותו של המשיב מלצרפם לתובענה שהתנהלה, הם ראו בכך נדבך נוסף של הסכמה ולו בשתיקה לזכויותיהם במקרקעין, טענה זו חסרת כל יסוד, שהרי המינהל הודיע לב"כ המבקשים במפורש ובכתב, ביום 22.2.06, כי החזקתם במקרקעין היא ללא כל בסיס חוקי ובניגוד לדין, כי ככל שניתנה הסכמת גורם אחר, הרי היא אינה על דעת המשיב, והמבקשים נדרשו לסלק ידם מהשטח בתוך 14 יום. לנוכח האמור לעיל, עולה ספק של ממש אם אכן באפשרות המבקשים להוכיח טענתם בדבר היותם בני רשות במקרקעין, הואיל ואין בידם שמץ של הוכחה לכך שהמשיב ידע או היה מודע לישיבתם ושימושם במקום. מעבר לכך יודגש כי מדובר במקרקעי מדינה, ועל כן נראה כי אין די בכך שהרשויות לא פעלו משך שנים כנגד המבקשים, כדי ליצור זכות למבקשים (רע"א 11889/04 אזברגה נ' מדינת ישראל, בפיסקה ו(4) לפסה"ד). אין בעצם העובדה שהמבקשים עושים שימוש במקרקעין למעלה מעשר שנים, ללא היתר מהמשיב וללא ידיעת המשיב, כדי לבסס את זכותם כבני רשות (בר"ע (ת"א) 2728/03 הג'ונגל של אלי נ' ממ"י , דינים מחוזי לד (8) 594, בפיסקה 4(ד) לפסק הדין). מכל מקום, גם בהנחה כי המבקשים הם בני רשות (ואינני קובע כך), הרי אין מחלוקת כי הם לא שילמו מעולם כל תשלום שהוא למשיב (גם לא לעירייה) תמורת החזקתם ושימושם במקרקעין (פרו', עמ' 5, ש' 9 - 10). מדובר אפוא ברשות חינם. וההלכה היא כי "רשות חינם - לא כל שכן ברכוש הציבור - אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה" (רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל). בת.א. (ת"א) 41306/04 העמותה לקידום מועדון הכדורגל נ' מנחם, ציין כב' השופט טובי כי נדירים המקרים בהם הוכר רישיון בלתי הדיר, ולמעשה משך שנות דור הכיר בית המשפט רק בשלושה מקרים כאלה. הצד השווה שבהם הוא (א) שמדובר היה ברשות מפורשת, ולא רשות מכללא, (ב) היתה השקעה ניכרת במקרקעין, (ג) וזאת בהסכמתו המפורשת של בעל המקרקעין לבניה גופא. "הנה כי כן, על מנת שהמבקשת תוכר כבעלת רישיון בלתי הדיר להחזיק במקרקעין, שומה היה עליה לטעון - ואין צריך לומר להוכיח - כי ביצעה בניה בחלקה בהשקעה לא מבוטלת, בהסכמה מפורשת של המשיב ......... ההצדק היחיד אשר הוכר בפסיקה המונע מבעל המקרקעין לבטל הרשות, הוא אך במקרה בו פלוני בנה על המקרקעין תוך הוצאת כספים מרובים, בהסכמת בעל המקרקעין, תוך הסתמכות על הסכמה זו. בהעדר טענה מצד המבקשת לבניה על החלקה מכוחה של הסכמה מפורשת מטעם בעלי הקרקע - דין טענתה בדבר היותה ברת רשות בלתי הדירה להידחות". מן האמור נראה בבירור כי במקרה דנן מדובר (לכל היותר) ברשות הדירה. יחד עם זאת אעיר כי גם רשות בלתי הדירה אין פירושה בהכרח ובכל הנסיבות כי לא ניתן לבטלה ולפנות את בר הרשות (ר' בענין זה דברי כב' השופט שמגר בע"א 515/76 לוי נ' ויימן פד"י לא (2) 127, בעמ' 134, פיסקה ג'). אם כן, בהנחה (מבלי לפסוק) כי המבקשים הינם בני רשות, הרי זכותם היא לכל היותר רשות חינם הדירה, ולא רשות בלתי הדירה. בענין זה ההלכה היא כי "רישיון שניתן ללא תמורה אפשר לבטלו כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל הקרקע שאין רצונו להמשיך בהענקת הרישיון" (ע"א 602/84 ריבוא נ' גל פד"י לט (3) 693, בעמ' 698, ע"א 32/77 טבוליצקי פד"י לא (3) 210, בעמ' 214, ובעמ' 218, ע"א 50/77 מזרחי פד"י לא (3) 433, בעמ' 439). כשמדובר ברישיון מכללא, אין חובה לשלוח הודעה על ביטול הרישיון, טרם הגשת התביעה. ניתן לראות בעצם הגשת התביעה משום הודעה על ביטול הרישיון (פס"ד מזרחי הנ"ל), אולם במקרה דנן נשלחה הודעה מפורשת כפי שכבר ציינתי ע"י המשיב אל ב"כ המבקשים ביום 22.2.06, בה נדרשו המבקשים לסלק ידם מהשטח בתוך 14 יום. כמו כן נשלחה אליהם הודעת פינוי לצד שלישי לפי סעיף 64 לחוק ההוצאה לפועל. העולה מן האמור הוא, ראשית, כי אין למבקשים כל סיכוי לזכות בטענתם בדבר היותם בני רשות בלתי הדירה, ושנית, כי גם אם תתקבל, בתיק העיקרי, טענתם כי הם בני רשות הדירה, אין בכך כדי לעכב את הפינוי ולהצדיק מתן הסעד הזמני המבוקש, שכן כאמור רשות הדירה ניתנת לביטול בכל עת, והיא אכן בוטלה בפועל במקרה דנן, בהודעת המינהל מיום 22.2.06. (בהמשך אתייחס לטענה כי ביטול הרשות מותנה בתשלום פיצוי למבקשים). אין צורך לעסוק כלל בשאלה האם זכותם הנטענת של המבקשים, זכות עצמאית היא, או זכות הבאה מכוחו של סולימן אצלן, אביהם, שכן כאמור, לא עלה בידי המבקשים להוכיח ולו לכאורה את עצם קיום זכותם. סיכום האמור עד כאן הוא, שלא השתכנעתי כי בידי המבקשים "עילת תביעה רצינית", או "סיכוי טוב" לזכות בתביעתם, או כי עלה בידם להראות לכאורה "שיש ממש" בתביעתם. לא השתכנעתי, כמצוות תקנה 362, בקיומן של ראיות מהימנות לכאורה המבססות את עילת התובענה. לענין מאזן הנוחות, מצטט ב"כ המבקשים את רע"א 5114/05 ממ"י נ' חאן מנולי, שם נאמר כי "ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של המבקש ומעמיד בסכנה מוחשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו, כך פוחת המשקל הנדרש לביסוסם של סיכויי התביעה, ובלבד שאין מדובר בתביעת סרק". במקרה דנן, קרוב אני לומר כי התביעה היא אכן תביעת סרק, שהרי המבקשים מבססים זכותם הנטענת על רשות שקיבלו מהעירייה - שכלל וכלל אינה בעלת זכויות במקרקעין - ועל עצם ישיבתם משך כעשר שנים במקום, ללא כל תמורה, דבר המקנה להם לכל היותר מעמד של בר רשות חינם הניתנת לביטול בכל עת. לגופם של שיקולי מאזן הנוחות, אינני בטוח כלל כי במקרה דנן מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. ראשית, מבקשים הם למנוע פינוי כל השטח נשוא פסק הדין (כ-2.5 דונם), שעה שהם עצמם מחזיקים לא יותר מכ-300 מ"ר. שנית, אין מחלוקת כי כיום, אין המקרקעין הללו משמשים למבקשים למגורים, וכי מתגוררים בהם עובדים זרים. שלישית, מדובר בנזק הניתן לפיצוי בכסף (על כך - בהמשך). רביעית, אני מפנה לפסיקה הרבה המצוטטת בתגובת המשיב, עמ' 11, בדבר חובת בתי המשפט לשמור על האינטרס הציבורי ולא ליתן יד להימשכותה של פלישה למקרקעי ציבור. כידוע, בגידרו של מאזן הנוחות נכנס גם השיקול האם ניתן נזקו של המבקש לפיצוי בכסף. "דין הוא שאין בימ"ש מושיט סעד של צו מניעה, וצו מניעה זמני לא כל שכן, כשפתוחות לפני התובע דרכים חוקיות ויעילות להיטיב את נזקו, אם יצליח בתביעתו, על ידי תשלום פיצויים" (ע"א 72/69 גרוס נ' שירות אקספרס פד"י כג (2) 807, בעמ' 812). "אם הדין הוא עם המשיבים, יוכלו הם למצוא את תקנתם בתובענה לסעד כספי, ולפיכך אין צידוק מספיק להגן על זכויותיהם, אם תוכחנה, ע"י מתן סעד של צו עשה זמני" (רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון פד"י מה (4) 225, בעמ' 229 ). "נזקם האפשרי של המבקשים, אף שאינו מבוטל, יכול לבוא על תיקונו אם יזכו בתביעתם ויקבלו פיצוי כספי" (רע"א 3031/97 ארז שיווק והפצת סיגריות נ' שמיע). ולא למותר לצטט מפסק הדין הידוע - :American Cynamid v. Ethicon (1975) 1 All E R 504 "If damages in the measure recoverable at common law would be adequate remedy and the defendant would be in a financial position to pay them, no interlocutory injunction should normally be granted, however strong the plaintiff's claim appeared to be at that stage". וכך מסכם כב' השופט ד"ר וינוגרד נושא זה בספרו "צווי מניעה" (הוצאת הלכות, מהד' 2, התשס"ט-2008), בעמ' 104: "כדי לבסס זכות לצו מניעה, על התובע להצביע על נזק בלתי הפיך שייגרם לו. מקובל לפרש "נזק בלתי הפיך" כנזק ממשי ששום פיצויים כספיים לא יהיה די בהם כדי לתקנו, או שלא ניתן לאמוד את הפגיעה בכסף ..... דרישה זו מקובלת הן בבקשה לצו-לשעה, והן בבקשה לצו-לתמיד." במקרה דנן, מדובר בפינויים של המבקשים מנכס שכאמור אינו משמש למגוריהם, אלא לעסקיהם. ברור לפיכך שמדובר בנזק אשר ניתן לפיצוי בכסף, וגם ברור שלא יהיה כל קושי למשיב לשאת בתשלום הפיצוי, אם וככל שיושת עליו פיצוי. נקודה נוספת שיש להביאה בחשבון היא, כי צו מניעה זמני הוא סעד שביושר, וספק רב אם יש מקום לתיתו למי שהשתלט ללא זכות על מקרקעי ציבור, מרחיב כל הזמן את אחיזתו על שטח גדול יותר ויותר לפי עדותו הוא, ובנה על המקרקעין מבנים שונים ללא כל היתרי בניה. לשאלת התניית הפינוי בתשלום פיצוי בגין ההשקעות שהשקיעו המבקשים במקרקעין, הכלל הוא כי במקרה של ביטול רישיון, יש לפצות את בעל הרשות בשווי השבחת הקרקע, בתנאי שההשבחה נעשתה בידיעת בעל המקרקעין (פס"ד טבוליצקי, בעמ' 218, וכן ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן פד"י לו (4) 403, בעמ' 404 ובעמ' 410, וכן ת.א. (ת"א) 31677/04, ד"ר אנבא נ' אבו מנה). בכל מקרה, לא ניתן לפסוק לבר הרשות פיצוי על השקעותיו, בלא שהונחה בפני בית המשפט תשתית עובדתית לגבי ההשקעות והיקפן (רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פד"י נז (3) 949, בעמ' 957 - 958). במקרה דנן, כל שנטען ע"י המבקשים בסעיף 4 לתצהיר התומך בבקשה הוא, כי הם הקימו תשתיות חשמל ומים, ובנו מבנים, כמפורט במפת המדידה. אין כל פירוט שהוא באשר להשקעות ובאשר להיקף ההשקעות, וברור שלא ניתן ואין מקום במצב דברים זה להתנות את הפינוי בתשלום פיצוי. פתוחה בפני המבקשים הדרך להגיש תביעה נפרדת לפיצויים על השקעותיהם בנכס, ואין הצדקה בנסיבות המקרה לעכב את הפינוי לתקופה נוספת עד להכרעה בתביעה הכספית, אם וכאשר תוגש (רע"א 159/05 אבו עדרה נ' רשות הפיתוח). התניית הפינוי בתשלום פיצוי עבור ההשקעות נעשית בדרך כלל במקרה של בעלים פרטי, ומטרת ההתנייה היא להבטיח כי התשלום לבר הרשות המפונה אכן ישולם בפועל. במקרה דנן, המשיב הוא מינהל מקרקעי ישראל, כך שלא יכול להיות ספק ספיקא שהמינהל אכן ישלם את כל שיושת עליו, אם תוגש ע"י המבקשים תביעה כספית וככל שיזכו בה. על כן אינני רואה צורך בהתניית הפינוי בתשלום. לסיכום, אני דוחה את הבקשה לצו מניעה זמני. הצו הארעי שניתן במעמד צד אחד מבוטל בזה. המבקשים קיבלו דרישה לפינויים מן המקום, בכתב, ביום 22.2.06. ההודעה לצד שלישי לפי סעיף 64 לחוק ההוצאה לפועל נמסרה להם באוגוסט 2009. בנסיבות אלה נראה בעיניי סביר ליתן להם שהות של 90 יום מהיום לביצוע הפינוי. המבקשים יישאו בהוצאות ושכ"ט עו"ד של המשיב בסך 4,000ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.פינוי