קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סיכויי טענת הגנה מן הצדק: א. מבוא 1. עניינה של החלטה זו, היא בקשה שהגישו הנאשמים למחיקת כתב האישום שהוגש כנגדם בטענת הגנה מן הצדק. 2. הנאשמת מס' 1, היא חברה המפעילה מפעל העוסק בחיתוך, עיבוד והתקנה של מוצרי שיש (להלן: "המפעל") באיזור התעשיה הקלה באשדוד, והנאשם מס' 2, היה, בכל המועדים הרלבנטיים לכתב האישום, בעלים ומנהל פעיל שלה ושל המפעל. 3. בהתאם לנטען בכתב האישום, השליכו הנאשמים, במספר מקרים, במהלך שנת 2006, בעצמם ובאמצעות אחרים שהועסקו על ידם, כמויות גדולות של פסולת מהמפעל וזאת בשטח פתוח. 3.1 הפסולת כללה פסולת בניין, משטחי שיש, בלוקים וברזלים, קרטונים, פחי דבק ועוד. 3.2 הפסולת הושלכה בשטח באמצעות כלי רכב שהובילו אותה מן המפעל ע"י עובדי המפעל. 3.3 הפסולת נצפתה ותועדה ע"י מפקח המשטרה הירוקה, לאחר שהושלכה בשטח, בתאריכים 31/10/06 ו- 20/11/07. 4. הנאשמים הואשמו, איפוא, בעבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת, לפי חוק שמירת הנקיון התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הנקיון"). ב. טיעוני הנאשמים 1. ב"כ הנאשמים טוען, כי גורמי האכיפה הפרו ברגל גסה את הזכות החוקתית לכבוד האדם וחירותו, בכך שהציגו מצג שווא לנאשם מס' 2, כאילו נערכה לו שיחה תמימה בחניית משרדו, בעניין השלכת הפסולת, בעוד הם קיימו חקירה של ממש לאחר שאספו מימצאים, לכאורה, באתר השפיכה, זאת מבלי שהבהירו לו, כי הוא מצוי בהליך חקירה ו/או לא העמידו אותו על זכותו להליך פלילי הוגן ולהיוועצות עם עורך-דין. 1.1 המדובר בשיחה שערך מפקח המשטרה הירוקה, מר אורי שפירא (להלן: "שפירא" או "המפקח"), עם הנאשם מס' 2, ביום 01/11/06, לאחר סיור בשטח. 1.2 בשיחה נכח גם שוטר ממשטרת ישראל, מר שלומי אדמוני (להלן גם: "השוטר"). 1.3 במהלך השיחה - כך טוענים הנאשמים - נשאל הנאשם היכן הוא משליך את האשפה והשיב: במזבלה. 1.4 הנאשם מס' 2 הבהיר למפקח היכן מצויה המזבלה ובסופו של יום, הבהיר לו החוקר, כי השלכת הפסולת, היכן שהושלכה, מהווה עבירה על החוק ולדבריו, היפנה אותו לאיגוד ערים לאיכות הסביבה. 2. לטענת ב"כ הנאשמים, אם לא די בנוכחות המפקח בשיחה, נוכחותו של השוטר, כאיש חוק ואיש מרות, מהווה סיטואציה מורכבת ולוחצת בפני אדם סביר שמעולם לא נמצא בפני חקירת משטרה. 3. ב"כ הנאשמים מפנה לבקשה שהיפנה המפקח למשטרה הירוקה, לפתיחת תיק חקירה בעניין הנאשמת 1, שם הדגיש המפקח, כי שוחח עם הנאשם מס' 2 שהודה בהשלכת הפסולת - ותוהה, מדוע נדרשת פתיחת חקירה, אם יש הודאה?! 4. בהמשך - טוען ב"כ הנאשמים - הגדילו גורמי האכיפה לעשות ובנסיון נואש להכשיר את הראיה הפסולה, זימנו את הנאשם מס' 2 ועימתוהו עם הראיה הפסולה, קרי, הביאו ציטוט השיחה אשר התנהלה בין הצדדים ביום 1/11/06. 5. לטענת ב"כ הנאשמים, הפגמים הרבים בהליך החקירה שקדם להגשת כתב האישום, יורדים לשרשו של עניין ומחייבים את ביטול ההליך ללא קשר לאשמתם או לחפותם של הנאשמים. 6. לטענת ב"כ הנאשמים, אין אח ורע להתנהגות בוטה כל כך ושימוש ציני בהליכי חקירה והכל על מנת להכשיר את הראיה אשר הושגה שלא כדין. 7. לטעמו, הופרה זכותם של הנאשמים להליך הוגן והוא מפנה לפס"ד יששכרוב (ע"פ 5121/98), , שם נכתב, בין היתר, כי שלב החקירה המשטרתית מהווה הליך מקדים למשפט עצמו, באופן שפגמים שנפלו בו עשויים להשליך על הגינות ההליך הפלילי בכללותו. 8. לטענת ב"כ הנאשמים, זכותם של נאשמים להיוועץ עם עו"ד, הוכרה כזכות יסוד מרכזית בשיטתנו המשפטית והיא זכתה לעיגון סטטוטורי מפורש בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים). 9. עוד טוען ב"כ הנאשמים, כי מזכותו של החשוד להיות מיוצג ע"י עו"ד ולהיוועץ בו, נגזרת זכותו לקבל הודעה על הזכות האמורה. 10. לטענת ב"כ הנאשמים, מאחר ומרשיו לא הוזהרו כלל בחקירתם ביום 1/11/06, בדבר זכותם להיוועץ בעו"ד, הרי ההודאה שנגבתה מהם איננה "חפשית ורצון" ולפיכך, יש לפסול אותה ואף אם יוכח שההודאה קבילה כראיה, בהיותה "חפשית ומרצון", על בית המשפט להוסיף ולבחון - לטעמו - את משקלה ומהימנותה. 11. ב"כ הנאשמים טוען, כי פסילת קבילותה של ראיה בפלילים בשל דרך השגתה, תלויה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד - כי הראיה הושגה שלא כדין; והשני - כי קבלת הראיה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה. 11.1 לטעמו, בענייננו התקיימו שני התנאים המצטברים ועל כן, על בית המשפט לפסול את קבילות הראיה. 12. ב"כ הנאשמים טוען, כי "כשלון" הרשות במישור הדיוני מקים בסיס להנאה מן ההגנה מן הצדק ולטעמו, הכשלון בתיק זה מגיע לכדי התנהגות בלתי נסבלת שבהם המצפון ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת; דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ושלא ניתן לסבלו. 13. לטענת ב"כ הנאשמים, קבלת הטענה המקדמית תבטא סלידה מהתנהגות הרשות, במטרה להאיר את עיניה לסכנות הכרוכות בכך. 13.1 אימוץ הדוקטרינה וביטול כתב האישום - טוען ב"כ הנאשמים - נדרשים על מנת לחנך ולרסן את הרשות ולהדריכה במלאכת הפעלת סמכויותיה ואכיפת החוק באופן שוויוני, הוגן, ללא פגיעה בזכויות היסוד של הפרט להליך משפטי. ג. טענות המאשימה 1. ב"כ המאשימה סבור, כי לא צדק מחפשים הנאשמים, אלא תירוץ לחמוק ממשפט ומעונש בגין העבירות החמורות שביצעו כמפורט בכתב האישום. 2. ב"כ המאשימה סבור, כי הנאשמים מנסים בבקשתם לתלות את כל התיק במזכר אחד המצוי בו ומתעלמים מיתר ראיות התביעה: 2.1 כך, שוכחים הם לציין, כי פסולת השייכת להם נמצאה מושלכת בשטח פתוח וברשות הרבים - ועצם הימצאות הפסולת ששפכו הנאשמים במקום אסור, מקימה תשתית ראייתית נגדם. 2.2 בנוסף, נגבתה מן הנאשם מס' 2 גם הודעה תחת אזהרה, ביום 31/12/06, בה אישר, כי הנאשמים השליכו פסולת במקום האסור ומשהוצגו בפניו תצלומים של הפסולת שהושלכה במקום, אישר כי הנאשמים השליכו את חלקה. 2.2.1 הודעת הנאשם צורפה כנספח לסיכומי המאשימה בנדון. 3. אמנם, לגבי הדברים שאמר למפקח במהלך השיחה - עומת הנאשם מס' 2 במסגרת חקירתו תחת אזהרה, אך השיב שהדבר לא מסתדר והוא ענה תשובות שרירותיות, כיוון שהוצגו לו שאלות שרירותיות ולטעמו של ב"כ המאשימה, יש בכך משום הוכחה שהנאשם מס' 2 ידע היטב לברור את דבריו באותה חקירה - או שיחה כפי שהוא מבקש לכנותה - ובכלל זה, להתכחש לדברים שאמר באותה שיחה ומכאן שאמר את הדברים מרצון טוב וחופשי. 4. ב"כ המאשימה סבור, כי טענות בדבר קבילות אמרות, יש לבחון בדרך של שמיעת ראיות ולשם כך, נועד ההליך של "משפט זוטא". 4.1 במקרה זה, טרם נשמע עד כלשהו והנאשמים מבקשים מבית המשפט לבצע קיצורי דרך שמקומם איננו בסדר הדין ואשר עלולים להביא לעיוות דין עם הציבור. 4.2 כך גם בעניין המזכר מיום 1/11/06, אליו מפנים הנאשמים את חיציהם. 5. לטענת ב"כ המאשימה, שוחח המפקח עם הנאשם 2 כדי להתרות בפניו ולמנוע באופן דחוף את המשך זיהום הסביבה, ולא במסגרת הליך של חקירה. 5.1 הא ראיה, שהמפקח לא הסתמך על הדברים שאמר לו הנאשם מס' 2 כעל הודיה במובנה המשפטי, אלא הפנה את העניין לתחילתה של חקירה פלילית, במסגרתה, בין היתר, נחקר הנאשם מס' 2 תחת אזהרה. 5.2 חקירה זו - טוען ב"כ המאשימה - התבצעה זמן רב לאחר השיחה בין הנאשם לבין המפקח ובמהלך התקופה, הייתה לנאשם מלוא האפשרות לקבל ייעוץ משפטי ביחס לזכויותיו וחרף זאת, הוא שב וקשר עצמו לביצוע המעשים לאחר שהוזהר כדין, אף כי התנער מחלק מן הדברים שאמר למפקח בפגישתם הראשונה. 6. לטעמו של ב"כ המאשימה, טענת הנאשמים כאילו אין מפקח מטעם המאשימה רשאי לשוחח עם אזרח בלא שיזהירו תחילה, הינה מרחיקת לכת וחסרת כל גיבוי בדין. המפקח, בעניין זה, פעל כיאות - תחילה למניעת המשך המפגע ואח"כ - לשם העברת הנושא לחקירה מסודרת. 6.1 לא נטען - כותב ב"כ המאשימה בתגובתו - כי הופעל על הנאשם מס' 2 לחץ פסול מסוג כלשהו, או נשלל כוח הרצון שלו ומדובר בטענות בעלמא. 7. עוד טוען ב"כ המאשימה, כי אם טוענים הנאשמים שהנאשם מס' 2 לא הודה כלל בביצוע עבירה במסגרת המזכר עליו הם מתרעמים - על מה הצעקה? מדוע מבקשים הם לשלול את קבילותו של המזכר ואף דורשים למחוק את כתב האישום? 8. ב"כ המאשימה סובר, כי הטענה כאילו נשללה מן הנאשם מס' 2 זכותו להיוועץ עם עורך דין, היא חסרת בסיס. 8.1 ראשית, הפסיקה אליה מפנים הנאשמים, עוסקת בחשוד שנמצא במעצר. 8.2 שנית, מאז השיחה בין הפקח לנאשם מס' 2 ועד למועד שבו נגבתה ממנו הודעה באזהרה, ביום 31/12/06, חלפו חודשיים ובמהלך תקופה זו, רשאי ויכול היה הנאשם להיוועץ בעורכי דינו כראות עיניו. 9. על כן סבור ב"כ המאשימה, כי לא חל כל פסול בפעולת מרשתו וודאי שאין מקום לבטל את כתב האישום. 9.1 קיים אינטרס ציבורי חשוב בניהול המשפט, נוכח הפרת החוק השיטתית והחמורה. 9.2 מחיקתו של כתב האישום תהיה בלתי מוצדקת ותעניש את הציבור. ד. דיון 1. אכן, דוקטרינת ההגנה מן הצדק - שקיבלה גם עיגון נורמטיבי כטענה מקדמית בסעיף 149(10) לחסד"פ, מקנה לבית המשפט סמכות, בין היתר, להורות על ביטולו של כתב אישום, מקום בו הגשתו או ניהולו של הליך פלילי "עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". 2. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פד"י נ"ט (6) 776, 807 - 808 נקבע מבחן תלת-שלבי להכרעה מתי תתקבל טענת הגנה מן הצדק, כדלהלן: "בשלב הראשון, על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן את דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך, עשוי בית המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קרבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ כל כתפי הרשות שפגעה בהליך, או בנאשם וכן לשאלה, אם הרשות פעלה בזדון או בתום לב. ברי, כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים, ייחס בית המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך למשל, ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט, כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שהתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום. בין היתר, עשוי בית המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית המשפט לקבוע, כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים…". 3. פסק הדין ניתן אמנם כשנתיים טרם נחקק סעיף 149 (10) לחסד"פ, אולם בית המשפט העליון קבע (לדוגמא: ע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל), ביום 30/4/08 (פורסם במאגר "נבו"), כי המבחנים שנקבעו בפס"ד בורוביץ הנ"ל, ימשיכו להנחות את בית המשפט גם לצורך יישום סעיף חוק זה. 4. יש חילוקי דיעות בפסיקה, האם עיגון דוקטרינת ההגנה מן הצדק בחוק שינתה את נקודת האיזון (לדוגמא: ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל) ובפס"ד פלוני הנ"ל קבע כב' השופט מלצר, כי עיגונה של הדוקטרינה בחוק יוביל בהכרח להרחבת תחולתה. 5. זו גם דעתו של י. נקדימון בספרו הגנה מן הצדק (מהדורה שניה, אתר נבו 2008, פרק חמישי בעמ' 27) והדעה הרווחת היא, שמבחני פס"ד בורוביץ ימשיכו להנחות את בתי המשפט, אך הנטיה להגדיר מקרה כ"סטייה מהותית מעקרונות של צדק והגינות משפטית" - תהיה רחבה מבעבר. 6. יחד עם זאת, גם הפסיקה והספרות החדשה קובעות, כי ההגנה מן הצדק היתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. 7. על רקע מצב משפטי עדכני זה, יש לבחון את טיעוני הנאשמים והם מבוססים בעיקרם על השיחה שניהל המפקח עם הנאשם מס' 2 בחניית המפעל בנוכחות שוטר,על המזכר שערך המפקח ביום 1/11/06, בעקבות אותה שיחה (נספח א' לבקשה) והטחתה של אותה שיחה במהלך חקירתו באזהרה של הנאשם 2 בפני חוקר, שהיה אותו מפקח. 8. כאמור, טוענים הנאשמים, כי בתחילת אותה שיחה לא יידע המפקח את הנאשם מס' 2, כי הוא מצוי בהליך חקירה ו/או לא העמיד אותו על זכותו להליך פלילי הוגן ולהיוועצות עם עורך דין; ממילא, ההודאה שנגבתה ממנו לא היתה "חופשית ומרצון" - ולבסוף אף עשתה המשטרה הירוקה שימוש באותה הודאה במהלך החקירה באזהרה ובכך ניסתה "להכשיר", באופן פסול, את אותה הודאה. 9. לא מצאתי פגם - וודאי שלא פגם מהותי - באותה שיחה שניהל המפקח עם הנאשם מס' 2, כשמנספח ג' לבקשה (הבקשה לפתיחת תיק חקירה) עולה, כי היא נערכה במסגרת מבצע אכיפה שנערך ביום 31/10/06 בעיר אשדוד ולאחר ביקור בשטח בו זוהתה לכאורה ערימת פסולת בניין שהכילה כמויות גדולות של שיש, דבק שיש, חשבוניות ועוד ומבדיקה עלה, שהפסולת שייכת, לכאורה, למפעל הנאשמת מס' 1. 9.1 בהתאם לאמור בבקשה לפתיחת תיק חקירה, לאחר צילום הפסולת בשטח, ניגש המפקח, ביחד עם השוטר שעבד עמו באותו יום, אל המפעל ושוחח עם הבעלים של המפעל - הנאשם מס' 2. 9.2 לא מצאתי כל פסול בניהול שיחה עם מנהל המפעל, כדי לברר את נסיבות הימצאות הפסולת במקום שנמצאה, בתום הסיור שנערך במסגרת מבצע האכיפה. 9.3 אינני סבור, כי מדובר בהליך חקירה, המחייב לפרט בפני חשוד את זכויותיו, לרבות זכות ההיוועצות עם עורך דין. 10. אולם, גם אם הייתי סובר, כי נפל פגם בהתנהלות המאשימה בעניין זה, אינני סבור, כי בהליך הפלילי בכללותו יש, בעקבות זאת, משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות וגם אם היתה בו, משום פגיעה חריפה שכזו, אינני סבור, כי המענה האולטימטיבי הוא ביטולו של כתב האישום. 11. כאמור, בשלב זה של הבחינה, על בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים ובין היתר, לייחס משקל לחומרת העבירה (-וככל שהעבירה חמורה יותר, כך יגדל משקלו של האינטרס הציבורי), לעוצמת הראיות הלכאוריות, למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן, לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשמים והנסיבות שהביאו לגרימתה; לשאלה, אם פעלה הרשות בזדון ובחוסר תום לב וכיו"ב. 12. אין ספק, כי מדובר בעבירה חמורה של פגיעה באיכות הסביבה - ושמירה על איכות הסביבה הוא ערך חשוב הנוגע לכל אזרח ואזרח ולבריאותו. 12.1 על כן, גדל משקלו של אינטרס הציבור ליהנות מסביבה נקיה ואיכותית ולאכוף, באמצעות ענישה הולמת, את הוראות חוק שמירת הנקיון. 13. אשר לעוצמת הראיות הלכאוריות, הרי שלכאורה נצפתה בפועל ותועדה האשפה כשהיא מושלכת במקום אסור ועפ"י בדיקה, נמצא שהיא שייכת למפעל הנאשמת מס' 1, כך שהודאתו של הנאשם מס' 2 בהשלכתה איננה הראיה היחידה וכנראה שגם לא העיקרית. 13.1 בנוסף, הודה הנאשם מס' 2 בהשלכת חלק מן הפסולת - במסגרת חקירתו תחת אזהרה. 14. אשר למידת הפגיעה ביכולתם של הנאשמים להתגונן, סבורני כי, אם בכלל, היא זניחה כאשר הנאשם מס' 2 טען, מלכתחילה, כי לא ידע שבמקום בו הושלכה, לכאורה, הפסולת נאסר על השלכתה והוא סבר, כי הוא משמש כמזבלה. 14.1 יצויין, כי עוד בטרם עומת הנאשם מס' 2, במסגרת חקירתו באזהרה, עם הדברים שאמר בשיחה ביום 1/11/06, כבר הודה (בעמ' 2 לחקירה, ש': 16), כי זרק את הפסולת למזבלה הישנה בקצה הצפוני של איזור התעשיה הצפוני (נספח ו' לבקשה). 14.2 מיד לאחר מכן, כאשר עומת, במסגרת אותה חקירה עם מה שאמר בשיחה עם המפקח מיום 1/11/06, הכחיש שהיא הושלכה למקום מזה מספר חודשים וטען, כי היה זה מקרה חד פעמי, ואולי פעמיים. 14.3 כאשר נאמר לו, כי בשיחה אמר שהפסולת הושלכה, לכאורה, במהלך מספר חודשים, השיב: "לא מסתדר, כי הייתי על הדרך, הייתי בדרך לפגישה. שאלת שאלות שרירותיות ועניתי תשובות שרירותיות". 14.4 ללמדך, כי גם באותה שיחה ידע הנאשם מס' 2 להשיב "תשובות שרירותיות" לשאלות אותן הגדיר כ"שאלות שרירותיות" - וממילא, לא נפגע יסוד הרצון החופשי שעמד בבסיס תשובותיו. 15. אינני סבור, כי בניהול השיחה, שבעקבותיה נפתחה חקירה פלילית והיא, לכשעצמה, לא היוותה בסיס לאישום פלילי - נפגעו זכויות הנאשמים, לפחות לא בצורה חמורה וממועד השיחה ועד למועד החקירה תחת אזהרה, חלפו חודשיים, שבמהלכם יכולים היו הנאשמים להיוועץ בעורכי דינם ולהיערך לקראתו. 15.1 אין טענה, כי במסגרת השיחה הופעלו על הנאשם מס' 2 לחצים שפגעו בכוח הרצון שלו או בחופשיות תשובותיו. 15.2 יתרה מכך, הפסיקה אליה מפנים הנאשמים בסיכומיהם, מתייחסת לחקירות של חשודים השוהים במעצר ואין זה מצב דומה לשיחה שנוהלה עם מנהל המפעל, כשפגשו בו. 16. גם לא התרשמתי, כי התנהלות זו מצד הרשות היתה נגועה בזדון ובחוסר תום לב וסבורני, כי היה זה דפוס פעולה רגיל במסגרת מבצעי אכיפה, שלאחר גילוי עבירה, לכאורה, ניגש המפקח לברר את הנסיבות בטרם יחליט אם יש מקום להתחיל בהליכים פליליים. 17. אלא, שגם אם הייתי סבור שהתנהלותן של הרשויות במקרה זה היתה בעייתית, אינני סבור, כאמור לעיל, שאין מנוס מביטולו של כתב האישום. 18. למקרה כזה, יפה האמור עוד בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ : "…לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה איפוא מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר". 18.1 אמנם, פסק הדין ניתן בטרם עיגונה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק בדין החרוט, אולם גם פסקי הדין האחרונים וגם אלו שסבורים שהעיגון החוקי שינה את נקודת האיזון, חוזרים ומדגישים, כי ביטול כתב אישום מטעמים של הגנה מן הצדק, הוא הליך נדיר ביותר שיבוצע רק במקרים קיצוניים. 18.2 סבורני, כי לא ניתן לחלוק על העובדה שהמקרה נשוא הבקשה איננו מקרה קיצוני שכזה. 19. סבורני, כי בנסיבות מקרה זה, הוכחות הן מחויבות המציאות ובאם יתרשם בית המשפט מפגיעה ניכרת ומשמעותית יותר מכפי שנראה העניין, על פניו, יוכל בית המשפט לשקול תיקון הפגיעה במסגרת בירורו של המשפט, לרבות התייחסות לקבילותה ו/או למשקלה של השיחה מיום 1/11/06, או אף ליתן לכך משקל בעת קביעת העונש ככל שהנאשמים, או מי מהם, יורשע. 20. לאור כל האמור לעיל - נדחית הבקשה לבטל את כתב האישום בשל הגנה מן הצדק. הגנה מן הצדק