קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות ועדת ערעור תפיסת מקרקעין בשעת חירום: העוררת, המציגה את עצמה כעותרת ציבורית שפועלת באזור ירושלים למען שמירת הריבונות וחוקי המדינה בירושלים, הגישה עתירה לועדה ליתן צו ביניים וצו מניעה לגבי צווים לתפיסת מקרקעין על פי חוק להסדר תפיסת מקרקעים בשעת חירום, תש"י - 1949 (להלן: "החוק"), שמספרם צת-64-06 (ב) ו- צת- 72-07. לטענת העוררת הצווים נשוא בקשתה מתייחסים לאזור שמתוכנן לפיתוח שכונת "שער המזרח" בין ענתא לגבעה הצרפתית. לטענת העוררת בחודשים שקדמו להגשת הבקשה חרגו המשיבים מהשטח שהוגדר בתשריטים המצורפים לצווי התפיסה, וכי הם פלשו לחלקות 112 ו- 113 שלא בשטחי התפיסה ללא אישור בעליהם, השליכו פסולת בניין ומילוי עפר בשטחים פרטיים, לא הודיעו על כך לבעלי החלקות ופעלו בחוסר תום לב שעה שהורידו את ערך המקרקעין ולעיתים אף מנעו כל שימוש עתידי במקרקעין. בנימוקים המשפטיים לערעור נטען כי פעולות המשיבים הן הפרות של צווי התפיסה. העוררת הפנתה הועדה אף לחוק לשמירת ניקיון וכי מעשיהם של המשיבים עולים כדי הפרת החוק ופגיעה במשאבי הטבע. בסיפא של העתירה התבקשה הועדה להורות על הפסקת העבודות של המשיבים בשטח נשוא הצווים וזאת עד להשבת המצב לקדמותו בשטחים אליהם פלשו המשיבים. עוד ציינה העוררת כי המשיב 3 צורף כמשיב פורמאלי, וככל שירצה להצטרף לעתירה בשים לב למהותה הרי שהדלת פתוחה בפניו. המשיבה 2 הגישה תגובתה לבקשה בה התבקשה הועדה לסלק את ההליך על הסף. בתגובה נטען כי לועדה אין את הסמכות העניינית לדון בערר הנדון שכן על פי החוק הוקמה הועדה לשם קיום ביקורת על צווי תפיסת מקרקעים שהוצאו על ידי רשות מוסמכת לפי החוק והיא מוסמכת לבטל צו שכזה, לאשרו או לאשרו בתנאים. לטענתה, היות ובהליך הנוכחי המערערת כלל אינה תוקפת את הצווים אלא מבקשת סעדים מתחום שמירת הניקיון או הגנה על הניקיון, הרי שסעדים אלו אינם בתחום סמכותה של הועדה ועל כן דין ההליך להדחות על הסף מחוסר סמכות עניינית. טענה נוספת אשר הועלתה על ידי המשיבה 2 היא באשר לכותרת בקשתה של העוררת ל"עתירה לצו ביניים וצו מניעה" הליך אשר לטענת המשיבה 2 כלל אינו קיים בפני הועדה. שכן על פי סעיף 17(א) לחוק ההליך בפני הועדה הוא אך ורק הליך של ערעור על צו תפיסה, ואין בפני הועדה הליך של עתירה. עוד טענה המשיבה 2 כי המערערת מיוצגת על ידי מר אריה קינג, ואולם היות ומר קינג אינו עורך דין הוא אינו רשאי לייצגה בהליך זה וזאת בהתאם לסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין. טענות נוספות אשר הועלו על ידי המשיבה 2 הן כי דין הערעור להדחות על הסף מחמת התיישנות ושיהוי בהגשתו, מחמת העדר עילה- שכן אין למערערת כל זכות בקרקע והיא לא הוסמכה על ידי בעלי הזכויות לייצגם בהליך זה, וכן בשל העדר יריבות שכן היות ולמערערת אין זכויות בקרקע מביאה גם להעדר יריבות בינה לבין המשיבים בכל הנוגע לעילות הקנייניות הנטענות בערעור. טענה נוספת שהועלתה על ידי המשיבה 2 הייתה באשר לאי המצאת ההליך לידיה כנדרש. בתגובת המשיב 1 לבקשה נטען כי הועדה אינה מוסמכת לדון בטענות שעניינן פלישה והשלכת פסולת מחוץ לתוואי, שכן סמכותה על פי החוק היא מתן או אין מתן אישור לתפיסת מקרקעין כאשר את ההכרעה בעניין מקבלת הועדה בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק ובתוכם הגנת המדינה ובטחון הציבור. לטענת המשיב סמכות הועדה אינה חלה על עניינים שאינם בחינת תוקפו של צו תפיסה לאור שיקולי הגנת המדינה ובטחון הציבור תחת העקרונות שהותוו בבג"צ לעניין מידתיות הצו. ואילו בעניין הנדון אין טענה כלפי עצם התוואי, אלא הטענות הן כלפי אופן ביצוע העבודות והשלכת פסולת בניה מחוץ לתוואי, טענות אשר אין הועדה מוסמכת לדון בהן. עוד טוען המשיב 1 כי מבלי לגרוע מטענותיו ביחס לחוסר סמכותה של הועדה לדון הערר, הרי שהעבודות מתבצעות בהתאם לצווי התפיסה, וכן כי בבחינת מאזן הנוחות נוטה הכף לטובת המשך ביצוע העבודות, שכן עצירת עבודות בניית המכשול מהווה סיכון בטחוני חמור, ואף תגרום לנזקים כספיים שכן הקבלנים מצויים בשטח, בעוד שטענות המערערת המתמקדות בהשלכת פסולת במגרשים שצווי התפיסה אינם חלים עליהם הן טענות שגם אם יתבררו כנכונות ניתן יהיה בנקל לתקן את המצב לאחר ברור העתירה. המערערת הגישה תשובתה לתגובות המשיבים בהן התייחסה לטענות אשר הועלו כלפיה על ידי המשיבים. ביחס למהותה של העוררת הבהיר מר קינג כי העותרת אינה גוף שמאוגד בכל צורה שהיא אך היא מהווה פלטפורמה תקשורתית לפעילות ציבורית של מר קינג ואחרים הפועלים בהתנדבות למען העם והמולדת. לגופן של טענות נטען על ידי העוררת כי עתירתה מופנית כלפי השלכת מאות טונות של אפר וסלעים המצויים מחוץ לגבולות הקו הכחול הקו המגדיר את השטח שצווי התפיסה חלים עליו, פעולה המהווה הפרת הצווים. לטענת המערערת מעיון בסעיף 17(א) לחוק ניתן לראות כי החוק אינו מגביל את הזמן להגשת ערעור רק לשלב של אישור הצו, החוק אינו מגביל הערעור רק לגבולות צו התפיסה וניתן להגיש ערעור גם על הפרתו, וכי מלשון החוק ניתן ללמוד כי בכל עת שישנה פגיעה ניתן להגיש ערר. עוד טוענת העוררת כי על פי לשון החוק סמכות הועדה אינה מוגבלת לביטול הצו אישורו או ביצוע שינויים בגופו אלא סמכותה גם לדון בערעור על צו אם יוכח כי הופר על ידי המשיבים. לטענת העוררת פתרונות אפשריים לבעיות שיצרו המשיבים הן הכללת השטחים שנתפסו בפועל בצו התפיסה, החזרת המצב לקדמותו, פיצוי הנפגעים על ידי המשיבה 2. ביחס לטענת ההתיישנות השיבה המערערת כי כל עוד מופר הצו מידי יום ביומו הצו אינו מתיישן. לעניין חלוף 14 יום ממועד הוצאת הצו טענה העוררת כי הוא אינו רלוונטי שכן הערר אינו על גבולות הצו אלא על אופן ביצועו, על כן מתבקשת הועדה לשקול לשנות את הצו ולהתאימו לתוואי העבודות בשטח ולחילופין להורות על הפסקת העבודות או לחילופי חילופין להורות על ביטולו ולהורות על פרסום צו חדש. לטענת המערערת לועדה סמכות רחבה בכל הנוגע לצווי התפיסה, וכי ניתן ללמוד מסעיף 23(ב) לחוק העוסק בסמכות הועדה לבטל את הצו, כי בסמכות הועדה לאחר אישורו של הצו לבטלו ולשנותו או לכל הפחות לקיים דיון בטענות המערערת בעניין חריגה מסמכות של המשיבים הנובעת מצווי התפיסה. לטענתה של המערערת אי חוקיותן של עבודות המשיבים נובעת מצו תפיסה אשר אושר על ידי הועדה, על כן, היא פונה לערכאה אשר אישרה למשיבות לפעול להשהות את האישור עד לתיקון העוול שהם גרמו וגורמים לבעלי החלקות הפרטיים ולציבור. לאחר הגשת תשובת המשיב לתגובת המשיבים הגישה המשיבה 2 תגובה לגופן של טענות המערערת ביחס להפרת הצווים על ידי שפיכת פסולת באזורים אליהם התייחסה המערערת וטענה כי הערעור צריך להדחות גם לגופו שכן המצב כבר הושב לקדמותו הואיל והיא הוציאה את החומר ששפכה באתרים נשוא הערעור והשתמשה בו כחומר מילוי ולפיכך גם לשיטת המערערת אין עוד מקום לערעור. לטענתה היא לא הפכה אתרים לאתרי פסולת אלא עשתה שימוש זמני באתרים שבהם כבר הייתה פסולת לפני כן, כאשר היא אגרה באתרים אלה באופן זמני חומר שאותו ייעדה לשימוש בהמשך, ובינתיים כבר סילקה מאתרים אלה את כל החומר שאגרה בהם, וכי הפסולת שמצויה במקום היא פסולת שנשפכה שם עוד בטרם החלה לעבוד במקום. המערערת הגישה תשובתה לתגובת המשיבה 2 בה התבקשה הועדה למנות שליח נאמן על מנת לבדוק האם טענות המשיבה 2 בתגובתה לפיה פינתה את החומר ששפכה באתרים אשר סומנו במספרים 1-6 בכתב העתירה. לטענת העוררת המשיבה מוליכה את הועדה שולל שעה שהיא ממשיכה בעבודות ופועלת בשטחים אשר הועדה לא אישרה לה לפעול בהם. לטענת העוררת אי העמדת המשיבים על מקומם כעת תוביל למצב לפיו בסיום העבודות ועל מנת שלא לפגוע בפרנסת הבעלים של המשיבה 2 יוצאו הכלים הכבדים משטח העבודה והמצב לא יוחזר לקדמותו ובכך הפגיעה בבעלי המקרקעין ובסביבה תהפוך לפגיעה קבועה ובלתי הפיכה. דיון והכרעה לאחר עיון בטענותיו של נציג המערערת אנו סבורים כי אין מנוס מדחיית הערר, מהנימוק של העדר סמכות עניינית לדון בבקשות העורר. מעיון בטענותיה של המערערת עולה כי עיקר טענותיה מופנה כלפי כך כי המשיבים חרגו מצווי התפיסה ומבצעים עבודות בשטחים אשר לא נכללו בצווי התפיסה תוך שהם משליכים פסולת בניין ומילוי עפר בשטחים פרטיים, לא הודיעו על כך לבעלי החלקות ופעלו בחוסר תום לב שעה שהורידו את ערך המקרקעין ולעיתים אף מנעו כל שימוש עתידי במקרקעין. במקרה הנדון המערערת אינה מעלה טענות כלפי תקפות צווי התפיסה או טענות כי בניית הגדר נעשתה תוך הפרת הצווים באופן של סיפוח שטחים אשר לא נכללו במסגרת צווי התפיסה, אלא טענותיה כאמור מופנות בעיקר כלפי המשיבה 2 וכלפי אופן ביצוע עבודות בניית הגדר אשר יש בהן לטענתה כדי לפגוע, בין היתר, בזכויות של בעלי הקרקע אשר המקרקעין שלהם לא נכללו במסגרת צווי התפיסה. סעיף 17 לחוק העוסק בהגשת ערעור על צו הרשות קובע כדלקמן: " (א) הרואה עצמו נפגע על ידי צו של רשות מוסמכת, רשאי לערער עליו לפני ועדת ערעור תוך ארבעה עשר יום מהיום שבו נמסר לו הצו, או, אם לא נמסר לו הצו, תוך ארבעה עשר יום מהיום בו הגיע הצו לידיעתו. (ב) יושב ראש ועדת ערעור רשאי להאריך את התקופה להגשת ערעור, באם הוא משוכנע שיש לכך סיבה מספקת. (ג) הערעור מוגש לועדת הערעור בכתב בשני העתקים ; העתק אחד יומצא על ידי הועדה לרשות המוסמכת שנתנה את הצו. (ד) הגשת ערעור על צו תפיסת מקרקעים או צו דיור אינה מעכבת את ביצוע הצו, אלא אם יצווה על כך יושב ראש ועדת הערעור. (ה) ועדת ערעור הדנה בערעור על צו שניתן לפי חוק זה רשאית לאשר את הצו, עם או בלי שינויים, או לבטלו. ועדה המאשרת צו, עם או בלי שינויים, רשאית לאשרו בתנאים כטוב בעיניה ; ובלבד שהיא לא תקבע דבר שקביעתו מסורה לבית דין הפועל לפי פקודת הפיצויים (הגנה), 1940, או לבית דין לשכירות כמשמעותו בחוק הגנת הדייר תשי"ד - 1954 פקודת ההגבלות על שכר דירה (בתי עסק), 1941". כעולה מנוסח החוק הועדה אשר דנה בתפיסת מקרקעין לצרכים ביטחוניים יושבת כערעור על צו של הרשות ובסמכותה לאשר את הצו, עם או בלי שינויים, או לבטלו, כאשר המתווה הנורמטיבי לבדיקת תקופתם של הצווים הוא סעיף 3(ב) לחוק הקובע כדלקמן: "רשות מוסמכת לא תתן צו תפיסת מקרקעים או צו דיור על פי חוק זה, אלא אם היא משוכנעת שמתן הצו דרוש לשם הגנת המדינה, בטחון הציבור, קיום אספקה חיונית או שירותים ציבוריים חיוניים, קליטת עולים או שיקום חיילים משוחררים או נכי מלחמה". במקרה הנדון המערערת אינה תוקפת את תוקפם של הצווים מנימוקים של אי עמידתם בתנאים המנויים בסעיף 3 לחוק אלא היא תוקפת את העבודות המבוצעות על ידי המשיבה במקרקעין סמוכים למקרקעין אשר נתפסו על ידי המשיב. אומנם בבקשת המערערת התבקשה הועדה כי יבוטלו צווי התפיסה ו/או ישונו כך שיכללו את השטחים בהם מבצעת המשיבה 2 את העבודות כעת כך שקניינם של בעלי הקרקע יפגע בצורה פחותה, הרי שאין בכך כדי להשפיע על העובדה כי בפועל העתירה אינה מופנית כלפי הצווים עצמם מכוחם מבצעת המשיבה 2 את העבודות במקום אלא כלפי העבודות עצמן אשר נטען כי הן פוגעות בזכויות בעלי הקרקע במקום, נושא אשר עיקרו הוא פגיעה כלכלית (מעבר לפגיעה הנטענת בחוק שמירת הניקיון) אשר אינו בתחום סמכותה של הועדה דנן (לעניין זה ראו סעיף 17 לחוק המפנה לבית-הדין הכללי לתביעות, הפועל מכוח פקודת הפיצויים (הגנה) 1940). אשר על כן, והיות וטענות העוררת אינן מופנות כלפי תוקפם של הצווים אלא כלפי ביצוע העבודות לבניית הגדר, אין הנושא בתחום סמכותה של הועדה, והועדה מורה על דחיית הערר. לאור האמור, אין אנו רואים לנכון לדון ביתר טענות המשיבים לדחיית הערעור על הסף. סוף דבר, הערעור נדחה. בנסיבות העניין ובשל מהות העתירה לא ראינו לנכון לעשות צו להוצאות. ערעורמקרקעיןתפיסת מקרקעיןשעת חירוםתפיסת מקרקעין בשעת חירום