קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית בתביעת החזר ארנונה: לפניי בקשה לדחייה תביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. עניינה של התביעה השבת תשלומי ארנונה ששולמו בגין נכס שברחוב נווה שאנן 16א בתל-אביב, אשר נמצא בחזקת המשיבה מיום 1.4.2002. ההשבה הנדרשת הינה לתקופה שמיום 1.4.2002 ועד ליום 31.5.2007. המשיבה טוענת, כי היתה צריכה לשלם בתקופה זו את התעריף הקבוע לסיווג "אולמות המשמשים לריקודים" ולא על-פי הסיווג "בנינים שאינם משמשים למגורים", כפי ששולם על-ידה. דהיינו, המשיבה מבקשת להשיב לה באופן רטרואקטיבי את דמי הארנונה ששילמה מעבר לסיווג "אולמות המשמשים לריקודים". בנוסף, עותרת המשיבה לקבלת פיצוי כספי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה עקב מעשי ומחדלי המבקשים. עיקר טענות הצדדים המבקשים טוענים, כי דין התביעה להידחות על הסף בהעדר סמכות בית המשפט לדון בטענת השבה בגין שנות מס קודמות. נטען, כי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן- "החוק" או "חוק הערר"), קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדיון במחלוקות לענין חיוב הארנונה, כמפורט בסעיף 3 לחוק (כגון השימוש בנכס), ובנושאים אלו, אין הנישום רשאי לפנות במישרין לבית המשפט האזרחי כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר לבית המשפט לעניינים מנהליים. עוד טוענים המבקשים, כי סעיף 3(ג) לחוק הערר אכן מסמיך את בית המשפט האזרחי להתיר לנישום להעלות בפניו טענה שניתן היה להעלותה בהשגה, וסמכות זו מתייחסת לטענה לפי סעיף 3(א)(3) לחוק בלבד, היינו לטענה לפיה הנישום אינו מחזיק בנכס, ואפילו העלאת טענת "לא מחזיק" בפני בית המשפט, לא תיעשה כענין שבשגרה, אלא רק במקרים בהם הנושא הנדון הוא בעל חשיבות ציבורית עקרונית. המבקשים סבורים, כי דיון בתביעה הנדונה ירוקן, למעשה, את הוראת סעיף 3 לחוק מכל תוכן, שכן המשמעות היא שבידי הנישום קיימות שתי אפשרויות מקבילות לתקיפת חיוב הארנונה: ירצה, יגיש השגה ובמידת הצורך ערר; ירצה - יפנה לבית המשפט האזרחי. לדידם, תוצאה זו מנוגדת להוראות חוק הערר ואיננה סבירה. המשיבה טוענת, כי המבקשים מנועים מלהעלות טענת חוסר סמכות, שכן התנגדו לעתירה המנהלית שהגישה קודם לכן, על-יסוד טענת חוסר סמכות עניינית, ושם טענו במפורש, כי בית המשפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות לדון בתביעה של השבה כספית ונושא זה ידון על-ידי בתי המשפט האזרחיים לפי סכום התביעה. בנוסף, גם פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מונע מהמבקשים להעלות טענה בענין העדר סמכות עניינית, משנקבע על-ידו, כי השבת הכספים צריכה להתברר במסגרת בית המשפט האזרחי המוסמך. המשיבה נסמכת בתגובתה על פסיקה הקובעת, לשיטתה, הלכה מנחה ומחייבת, ולפיה בתביעת השבה מעין זו יש סמכות לבית המשפט, חרף האמור בסעיף 3 לחוק הערר. דיון סעיף 3 לחוק הערר, קובע, כדלקמן: "3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה." בנוסף, קובע סעיף 6 לחוק, כי: "6. (א) הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר. על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לענינים מינהליים; הערעור יוגש תוך שלושים יום מיום מסירת ההחלטה למערער. (ג) (בוטל) ככלל, כאשר מתווה המחוקק מסלול ייחודי לערעור או השגה על החלטה, כדוגמת המנגנון הנ"ל הקבוע בחוק הערר, אזי יש לילך בדרך אותה התווה (בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793). אין כל מקום לדון בתביעה במסגרת ערכאות המשפט הרגילות, בטרם מיצה אדם את זכויותיו על-פי חוק זה (בר"ע 2676/03 (ת"א) עיריית אור יהודה נ' הגרעין בע"מ, , ה"פ 11/93 עיריית אשדוד נ' מפעלי רכב אשדוד בע"מ, ). בתוך כך, הוכרה במהלך השנים סמכותו של בית המשפט ליתן סעד במקרים מסוימים, גם אם האזרח רשאי היה לפנות בהשגה לפי חוק הערר (ע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478). בין היתר, תוקן החוק והתווספה הוראת סעיף 3(ג), המאפשרת לנישום להעלות, ברשות בית המשפט, טענה שניתן היה להעלותה בהשגה. נמצאים למדים, כי לבית המשפט נתון שיקול הדעת לאפשר את הדיון בהליך האזרחי, גם מקום בו עסקינן בסוגיות המצויות בגדרו של סעיף 3 לחוק הערר (לדיון בשאלת פרשנותו של סעיף זה ובהיקף סמכותם של הגופים המנהליים למול סמכותם של בתי המשפט, ר' למשל: ע"א (ת"א) 2586/03 פז חברת נפט בע"מ נ' עיריית בני ברק , כן ר' רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ, , בפיסקה 8). כאמור, עמדת המבקשים הינה, כי דין טענת המשיבה היה להתברר בהתאם להליכים והמועדים הקבועים בחוק הערר. טענתה אינה עוסקת בנושא עקרוני או בעל חשיבות כללית וציבורית, אלא בטענה שגרתית, אשר כמותה מגיעות עשרות ואף מאות בפני מנהל הארנונה. לפיכך, כך נטען על ידי המבקשים, בית משפט זה אינו יכול לדון בתביעה דנן, שהוגשה בנובמבר שנת 2008 בגין טענות לשנות המס 2006-2002 שהפכו לסופיות וחלוטות, משלא הוגשו בגינן השגות ועררים כקבוע בחוק. בחנתי את נימוקי הצדדים, לרבות הפסיקה שצורפה על ידי כל אחד מהם כתימוכין לעמדתו, אך בעיקר חידדה את המסקנה, כי ראוי לדון בכל מקרה לגופו. אני סבור, כי המקרה דנן נכלל בגדר המקרים (החריגים) שיש לאפשר את בירורם בהליך רגיל בפני בית משפט אזרחי. לפי גרסת המשיבה, היא הקימה עסק (בשם "בראבו") שנועד לשמש כאולם ריקודים ובילוי, ולצורך כך שכרה את הנכס נשוא המחלוקת, תוך שהיא מציינת בבקשתה לרישיון ניהול עסק, כי המקום משמש כמועדון. המשיבה קיבלה לידיה את חיובי הרשות המקומית, אשר נראו בעיניה גבוהים, ופנתה לא אחת לעירייה בדרישה ליתן דעתה על גובה השיעור המופרז הנדרש ממנה. חרף פניותיה לפקידי העירייה, הושבו פניה ריקם, ותחת להפחית את דמי הארנונה בהתאם לסוג הנכס אותו החזיקה, נשלחו לה הודעות עיקול ואזהרות, והמשיבה נאלצה מידי פעם לעמוד במשימה הקשה של פירעון "חובותיה" לעירייה. המשיבה הגישה ערר בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית של עיריית תל-אביב-יפו בענין סיווגו של הנכס (תיק 2007-08-071), ובמסגרתו טענה, כי במקום הסיווג "אולמות המשמשים לריקודים ו/או למופעי בידור", סווג הנכס בסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים". ביום 18.5.2008 קיבלה ועדת הערר את הערר בקובעה, כי עסקינן בנכס העונה על דרישות הסיווג של "אולמות המשמשים לריקודים ו/או למופעי בידור", וכי תוצאות הערר יחולו רק מיום 1.6.2007, שאז, לכאורה, פנתה המשיבה לראשונה בטענות בדבר סיווג הנכס. טענות המשיבה באשר לשנים שקדמו לשנת 2007 וכן טענותיה מתחום המשפט החוקתי והציבורי נדחו על-ידי הועדה, תחת הנימוק, כי אינן בסמכותה. על החלטה זו של ועדת הערר הגישה המשיבה עתירה מנהלית כנגד מנהל הארנונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, והיא התבררה בפני כב' השופט רוזן (עת"מ 2049/08). עמדת מנהל הארנונה היתה (בדומה לעמדת המבקשים ולנטען על-ידם בבקשה שלפניי), כי לגבי השנים שעברו אין לבית המשפט סמכות עניינית לדון בעתירה, מאחר והסעד המבוקש לגביהם הוא השבת כספים אשר נקבע להם, הן בחוק הערר והן בהלכה הפסוקה, מסלול ייחודי של הגשת השגה וערר בפני מנהל הארנונה. ענין זה פורט בהרחבה בתגובה לעתירה ונדון גם במסגרת הדיון שהתקיים ביום 15.9.2008. בתום הישיבה ניתן פסק דין, בו קבע בית המשפט כך: "לאחר שעיינתי בטיעונים בכתב אליהם הוסיפו ב"כ הצדדים הנכבדים דברים בעל פה, התלבטתי אם לא ראוי, כי אורה לעיריה להשיב הכספים לעותרת וזאת לאחר שהשתכנעתי, כי שורת הצדק מטה את הכף לטובתה. שקלתי ושכללתי (כך במקור) השיקולים כולם והגעתי לכלל מסקנה, כי על פי הסמכות הנתונה לי על פי חוק לא אוכל ליתן הצו המבוקש על ידי העותרת. סמכותי הינה ב-ד' אמות החוק ומסגרת משפטית זו קובעת, כי השבת הכספים צריכה להתברר במסגרת תביעה אזרחית בבית המשפט המוסמך. לא לי כשופט הדן במשפט המנהלי לדון ולהכריע בשאלה של השבת כספים." לאור החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים, הגישה המשיבה את תביעתה דנן לבית משפט זה, להשבת דמי הארנונה שנגבו ממנה שלא כדין לגבי השנים 2007-2002 (עד למועד הפחתת החיוב בפועל בהתאם להחלטת ועדת הערר) ולקבלת פיצוי כספי בגין עוגמת נפש. מבין העילות עליהן מבוססת התביעה: עשיית עושר ולא במשפט, עילות נזיקיות כדוגמת רשלנות, הפרת חובות חקוקות וביצוע עוולות נוספות כלפי המשיבה. על-פי העובדות העולות מכתב התביעה, שילמה המשיבה לאורך השנים את חיובי הארנונה על-פי סיווג שגוי, כביכול. כאמור, במהלך שנת המס 2007 הגישה ערר לפי חוק הערר (לדברי המבקשים, עשתה כן תוך איחור בהגשת ההשגה), אשר נדחה בכל הנוגע לשנות המס שקדמו למועד פנייתה לראשונה בענין סיווג הנכס. העתירה המנהלית שהגישה לבית המשפט לעניינים מנהליים נדחתה עקב חוסר סמכות לדון בתביעה להשבה כספים. המשיבה פעלה בהתאם לאמור בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים והגישה לבית משפט זה את תביעתה הכספית לגבי שנות המס הרלבנטיות. אמת היא, כי חוק הערר מהווה את "דרך המלך" בה יצעד הרוצה להשיג או לערור על שומת ארנונה עד הגיעו לבית המשפט לעניינים מינהליים, ואין זה מן הראוי לעקפו בדרך של הגשת תביעה רגילה. בענייננו, טענת המשיבה בדבר טעות בסיווג הנכס במהלך השנים הרלבנטיות, אכן נכללת בגדר הנושאים המנויים בסעיף 3(א)(2) לחוק הערר, ולפיכך היה עליה להעלותה בפני הגופים המנהליים, שבידם מצויה הסמכות לדון בה, בהתאם לקבוע בחוק. עם זאת הנושאים הנזכרים בסעיף החוק הנ"ל, הינם מוגבלים יחסית, ונוגעים לעניינים עובדתיים וטכניים המצריכים לעיתים את בדיקת המצב בפועל. בהקשר זה ראוי לציין את טענת המבקשים, לפיה החלטת ועדת הערר נסמכה על ביקורת שנערכה מטעם העירייה בנכס במהלך אותה שנה (2007), ואילו לגבי שנות מס קודמות - משלא פנתה המשיבה אל העירייה בבקשה לשינוי סיווג הנכס, לא נערכה מטעם העירייה ביקורת בנכס לצורך בדיקת השימוש בו, ועל כן, לא ניתן לדעת היום מה היה השימוש בנכס בתקופה שבמחלוקת. יתר על כן, עיון בכתב התביעה מגלה, כי תביעת המשיבה להשבת כספים בגין חיובי הארנונה שנגבו ביתר, אינה מוגבלת לעצם הטעות בקביעת סיווג הנכס לצורך החיוב בארנונה, אלא שזורה בטענות ועילות בדבר רשלנות הרשות, מרמה, גזל והפרת חובות נוספות, באופן שהסב נזק רב למשיבה. לגבי התנהלותה של העירייה נטען, בין היתר, כי פעלה באופן זדוני, תוך רשלנות מוגברת, עצימת עיניים או כוונת מכוון להעשיר את קופתה שלא כדין. זאת ועוד, מעשי המבקשים היוו, כך לפי טענת המשיבה, משום רמייה והטעייה, כמו גם העלמה מכוונת או רשלנית במענה לפניות מטעמה. מטיעוני המשיבה בכתב התביעה ניתן להסיק, כי תובענה זו יכולה היתה אולי להימנע אילו הרשות היתה קשובה לפניותיה ובודקת טענותיה לגופן וכן מבהירה לה מהן דרכי הפעולה הנכונים לבדיקת נושא הארנונה, לא כל שכן שעה שהנפיקה למשיבה רישיון לניהול עסק התואם לסיווג הארנונה כאולם המשמש לריקודים ולבילוי. אין בחוק הערר כל הוראה החוסמת את דרך הפניה לבית המשפט בתביעה רגילה, כאשר הדיון בבית המשפט הרגיל כולל, בין היתר, טענות של התרשלות הרשות המקומית (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, , רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב(2) 214, ה"פ 177223/98 פרץ אברהם בע"מ נ' עיריית חולון, ע"א 3850/04 מישאלוף אליהו נ' עיריית תל-אביב, , ע"א 1687/05 עיריית תל-אביב נ' ריינהרדט מרדכי, ). יפים לענין זה דבריה של כב' השופטת סלוטקי בבש"א 5613/04, ת"א (מח' ב"ש) 3272/04 תעשיות פלוטקס נ' עיריית קרית מלאכי, , כי "בענייננו, המדובר, בין היתר, בטענת רשלנות כנגד העירייה נוכח גביית יתר על ידה. המדובר בסוגיה משפטית ועובדתית ויש לאפשר את העלאתה בערכאה שיפוטית..." (ראה גם: בש"א 1464/04, ת"א (של' ק.גת) 1356/03 עיריית אשקלון נ' קופ"ח לעובדים הלאומיים של הסתדרות העובדים הלאומית בארץ ישראל, ). נמצא איפוא, כי סמכות הדיון בטענות המשיבה בדבר התנהגות רשלנית והנזקים הנטענים בצידה, לא נשללה מבית המשפט האזרחי. יתר על כן, כפי שעולה מלשון החוק, פנייה בהשגה על שומת ארנונה מוגבלת לעילות צרות, שעניינן נושאים עובדתיים וטכניים ברורים בלבד, בעוד שלגבי סוגיות עקרוניות יותר, יכול בעל דין לעתור לבית המשפט לקבלת סעד בעניינו, והרשות להעלותן תינתן ביתר קלות (בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793). שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לו מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2), 773, 780-779). אכן, יהא על המשיבה להוכיח, כי היא זכאית להשבת הכספים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, וככל שהיא מבססת את דרישתה להשבה גם על טענת התרשלות העירייה - עליה להוכיח במה התרשלה. מנגד - מעלים המבקשים טענות הנוגעות לעיקרון סופיות השומה, יציבות הקופה הציבורית ומסגרת תקציבית וכיוצ"ב. טענות הצדדים אינן טכניות גרידא, אלא מעוררות שאלות משפטיות ועקרוניות, אשר ראויות להתברר בפני בית משפט זה. כשיקול נוסף, יש לתת את הדעת גם למצבה של המשיבה דהיום, שבו, מחד גיסא, ייתכן ושילמה כספים ביתר (העירייה מכחישה ענין זה), ומאידך גיסא, משוללת כל ערכאה אליה תוכל לפנות על-מנת לערור בגין חיובים אלו. אין זה מצב ראוי, ובפרט בנסיבות המקרה הספציפי, בו חוסר הצדק לכאורה - גלוי לעין (עמד על כך בית המשפט קמא בפסק דינו, כאשר השתכנע, לאחר עיון ושמיעת טיעוני הצדדים, כי שורת הצדק מטה את הכף לטובתה של המשיבה). בנתון לכל, לא מצאתי מקום להורות על דחיית התביעה על הסף. התוצאה לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית. הואיל וטרם הוגש כתב הגנה מטעם המבקשים (אשר במסגרת הבקשה עתרו להגשת כתב הגנה רק אם זו תידחה), תתקיים ישיבת קדם המשפט ביום 4.5.09 בשעה 09:00 (הדיון שנקבע ליום 2.3.2009 בטל). כתב הגנה מטעם המבקשים יוגש עד ליום 25.3.2009. הוצאות בקשה זו בסך 5,000 ₪ תהיינה על פי התוצאות בתיק העיקרי.סמכות ענייניתארנונה