קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית סכסוך דת / סכסוך דתי סמכות בית המשפט: לפני בקשה בעניין שאלת הסמכות העניינית של בית המשפט לדון התביעה נשוא ההליך דנן. רקע המבקש, אירינאוס סקופוליתיס, נבחר והתמנה לפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים ביום 13.08.2001 וממשלת ישראל הכירה בבחירה הנ"ל והעניקה לו כתב הכרה. ביום 6.5.2005 הודח המבקש מתפקידו כפטריארך היווני אורתודוקסי של ירושלים ע"י הסינוד הקדוש. ביום 22.08.2005 נבחר פטריארך חדש ע"י הסינוד הקדוש, המשיב מס' 1, תיאופילוס השלישי. ביום 24.12.2007 הוצא כתב הכרה מטעם ממשלת ישראל להכיר ב" החלטת הסינוד הקדוש מיום 22.8.2005" לפיה מונה לפטריארך, תיאופילוס השלישי. ביום 1.11.07 הוגשה בקשה למתן צו לחיפוש תפיסה ועיקול נכסים וצו מניעה זמני ע"י המשיבים (להלן:"הבקשה לסעד זמני"). במסגרת הבקשה לסעד זמני ביקשו המשיבים ליתן צו לחיפוש ולתפיסת כל המטלטלין הנמצאים בחדר בו מסתגר המבקש מאז הדחתו בשנת 2005, לרבות כל חפצי הערך , מדליות , צלבים, איקונות, בגדי תפילה עתיקים , תשמישים , כלי תפילה וכו' אשר שייכים לפטריארך מתוקף תפקידו בפטריארכיה היוונית האורתודוקסית שלמעשה מחזיקה בהם בנאמנות עבור כל העולם הנוצרי. ביום 2.11.2007 נתנה החלטה בבקשה לסעד הזמני אשר דוחה את הבקשה על כל חלקיה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור שנדחתה. ביום 7.11.07 הוגשה התביעה העיקרית ובה מתבקש בית המשפט ליתן צו עשה המורה למבקש, הנתבע בתביעה העיקרית, למסור למבקשים את כל החפצים והמטלטלין המוחזקים בידיו והשייכים לפטריארכיה. ליתן צו המורה למבקש לערוך רשימה מפורטת של החפצים שנמסרו לידיו מתוקף תפקידו כפטריארך האורתודוקסי היווני של ירושלים. וליתן צו חיפוש ותפיסה של החפצים האמורים. בנוסף ליתן צו עיקול עד למסירת החפצים וצו מניעה האוסר על המבקש להוציא את החפצים האמורים מתוך הדירה בה הוא מסתגר. במסגרת התביעה העיקרית הוגשה הבקשה לעניין חוסר סמכותו העניינית של בית המשפט לדרש לתביעה נשוא ההחלטה דנן. דיון בבקשה מתייחס המבקש להליכי בחירתו של המשיב מס' 1 אשר לטענתו נעשו בניגוד להוראות החוק והנם בטלים מן היסוד ומכאן שהמשיב מס' 1 אינו מוסמך לייצג את הפטריארכיה, המשיבה מס' 2 , וקיים ספק האם הפטריארכיה יכולה לתבוע באופן עצמאי. בעניין זה מתבסס המבקש, בין היתר, על ההחלטה שניתנה בבקשה לסעד זמני אשר קבעה כדלקמן: "11.              במסגרת הדיון העלה ב"כ המשיב טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף מאחר והמבקש 1 אינו הפטריארך, ועל כן אינו יכול להגיש תביעה משום שטרם הוכר על ידי ממשלת ישראל, כמתחייב. לטעמו, המבקשת 2 גם היא מנועה מלתבוע שכן רק הפטריארך המכהן מייצגה. לבסוף טען, כי המבקש 3 הוא גוף ערטילאי שאין לו מעמד. 12.              כידוע, מינוי הפטריארך לעדה היוונית האורטודוכסית מסתיים רק לאחר שניתנת הכרה על ידי ממשלת ישראל. אין מחלוקת כי המבקש 1 טרם הוכר על ידי ממשלת ישראל (ראה: בג"ץ 963/04 לויפר נ. מדינת ישראל פ"ד נ"ח (3) 326 וכן ראה בש"א (ירושלים) 2796/05 הכומר אבו עקל נ. המטרופוליט קורניליוס רודוסקיס ואח', ). 13.              נמצאים אנו במצב ביניים בו המבקש 1 טרם הוכר על ידי ממשלת ישראל ועל כן אינו הפטריארך ואילו המשיב הודח על ידי הסינוד הקדוש של המבקשת 2, כך לטענת המבקשים. 14.              סבורני, כי הצדק עם ב"כ המשיב וכי למעשה למבקש 1 אין בשלב זה מעמד וספק רב אם המבקשת 2 יכולה להגיש תביעה עצמאית בעצמה מבלי שהפטריארך תובע בשמה (ראה: רע"א 688/91 אס.בי.סי ואח' נ. הפטריארך היווני האותודוכסי.) " מאז ההחלטה בבקשה לסעד זמני התחוללו כמה שינויים קרדינאליים וניתנו החלטות לעניין מעמדו של המשיב מס' 1. ראשית המשיב מס' 1 קיבל ממשלת ישראל ביום 24.12.2007 כתב הכרה. שנית, עניין "חוקיות" הדחתו של המבקש ובחירתו של המשיב מס' 1 תחתיו היו נושאים להכרעה בהליכים משפטיים בערכאות השונות, ביניהן הליכי בג"צ אשר נדחו ותיק 9637/07, בבית המשפט המחוזי בירושלים שם הוגשה תביעה להצהיר על בטלות ההדחה והבחירות. ביום 15.1.2009 נתנה החלטתו של כב' השופט סובל בתיק א. 9637/07 בש"א (ירושלים) , 1447/08 , תיאופיל 'אנופולוס נ' ארכימנדריט פוטיוס ליאקוס ואח' . , לעניין בטלות ההדחה והבחירות בזו הלשון: השאלה בה עוסקת התובענה הנה: מיהו כיום הפטריארך היווני-אורתודוכסי של ירושלים (להלן - הפטריארך), העומד בראש הכנסייה היוונית-אורתודוכסית של ירושלים (להלן - הפטריארכיה). התובעים, המכהנים לטענתם כחברים ב"סינוד הקדוש" (הגוף המנהל) של הפטריארכיה, טוענים כי הפטריארך עודנו הנתבע הפורמאלי 1 (אירינאוס סקופליטיס; להלן - הנתבע הפורמאלי), שנבחר לתפקיד זה על ידי הסינוד הקדוש בשנת 2001, וקיבל ביום 30.4.2004 כתב הכרה מאת ממשלת ישראל (הנתבעת הפורמאלית 2) בחתימת שר הפנים (הנתבע הפורמאלי 4). לעומתם טוען הנתבע כי הוא הפטריארך, מכוח בחירתו לתפקיד זה ביום 22.8.2005 על ידי הסינוד הקדוש, ומכוח כתב הכרה מאת ממשלת ישראל בחתימת שר הפנים שנמסר לו ביום 24.12.2007 על פי החלטת הממשלה מיום 16.12.2007. ... הכרת הממשלה בפטריארך מהווה תנאי לכניסתו לכהונה בהתאם לדין החל בישראל. דין זה קבוע בתקנות הקיסרות העותומאנית משנת 1875 - חוק הפטריארכיה הרומית של ירושלים (להלן - תקנות הקיסרות) כפי שתוקנו בשלושה דברי חקיקה מנדטוריים מהשנים 1935 ו-1936 (בג"ץ 963/04 לויפר נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(3) 326, 331; להלן - פרשת לויפר). עתירת הנתבע הפורמאלי לבית המשפט הגבוה לצדק כוונה נגד החלטת הממשלה ליתן לנתבע את הכרתה בהתאם לחיקוקים אלו. הנתבע הפורמאלי פרס בפני בית המשפט הגבוה לצדק שורה של פגמים שנפלו לטענתו בהליכים שקיימה הפטריארכיה, ואשר הביאו להחלטות של מוסדות הפטריארכיה - שהנתבע הפורמאלי כופר בתוקפן - בדבר הדחתו מכהונת הפטריארך ומינוי הנתבע תחתיו. הנתבע הפורמאלי טען כי הליכים והחלטות אלו נגועים בחריגה מהוראות הדין הדתי הקנוני, ואף לוקים בפגמים נוספים. כן העלה הנתבע הפורמאלי טענות נגד התנהלות הממשלה וועדת השרים, ונגד תוקף ההחלטות אותן קיבלו. בפסק דינו קבע בית המשפט העליון כי עיקר טענותיו של הנתבע הפורמאלי מתייחסות להליכים הפנימיים שנוהלו בפטריארכיה, הן בנוגע להפסקת כהונתו והן בנוגע לבחירה בנתבע למשרת הפטריארך. בית המשפט חזר על ההלכה שנפסקה בפרשת לויפר, לפיה אין זה מתפקידה ומסמכותה של הממשלה לבקר את תקינות ההליכים הפנימיים של הפטריארכיה בכל הנוגע לבחירת הפטריארך, אלא רק להבטיח שאותה בחירה תעלה בקנה אחד עם האינטרסים של מדינת ישראל בהיבט המדיני, במובן זה שהפטריארך הנבחר יהיה מהימן עליה. מטעם זה לא ראה בית המשפט העליון מקום לדון בטענותיו של הנתבע הפורמאלי בדבר חריגות של הסינוד הקדוש ושל גורמים נוספים בתוך הפטריארכיה מהוראות הדין הקנוני ומהוראות מחייבות נוספות. פסק הדין הוגבל אפוא לבחינת החלטת הממשלה. בהחלטה זו, כמו בהחלטת ועדת השרים ובהליכים שהתקיימו בממשלה ובוועדת השרים לפני קבלת החלטותיהן, לא מצא בית המשפט העליון פגם המצדיק את התערבותו, בין היתר "בשים לב לאופיה המדיני של הסוגיה ולשיקול הדעת הרחב המוקנה לממשלה בכגון דא" (פסקה 8 לפסק הדין). הובהר בפסק הדין (שם) "כי מתן כתב הכרה למשיב (הנתבע - מ.ס.), מהווה הלכה למעשה ביטול כתב ההכרה בעותר (הנתבע הפורמאלי - מ.ס.)". ... סיכום הדברים הוא, שלאחר שבחירתו של הנתבע לפטריארך אושרה על ידי הממשלה בדרך של הענקת כתב הכרה, מה גם שהכרת הממשלה אושרה על ידי בית המשפט הגבוה לצדק, אין לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה התוקפת את הבחירה, וזאת מכוח הוראת הסופיות הקבועה בסעיף 4 לפקודת הבטריקיה. לפיכך אני דוחה את התביעה על הסף..." לאור האמור, המשיב מס' 1 בעל מעמד חוקי לתבוע בשם הפטריארכיה האורתודוקסית היוונית ויש לפנות ולבחון את הטענה לחוסר סמכות עניינית להיזקק לתביעה לגופה. המבקש מפנה לסימן 2 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים), 1924 הקובע: " למרות כל הוראה בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, או בכל פקודה אחרת או בכל חוק אחר בישראל, האומרת את ההיפך, לא יוברר ולא יוחלט על ידי שום בית משפט בישראל כל משפט או עניין הקשורים במקומות הקדושים או בבניינים הדתיים או במקומות הדתיים בישראל או בזכויות או תביעות הנוגעות לעדות הדתיות השונות." המבקש טוען כי אין חולק כי מדובר במקום קדוש/ בנין דתי שסימן 2 חל עליו ולכן אין לבית המשפט סמכות לדון בתביעה. איני מסכים עם טענה זו של ב"כ המבקש שכן הסכסוך אשר לגביו מתבקשת התערבות בית המשפט בתביעה דנן נוגע לזכויות עדה דתית, אך לא למקום קדוש ולפיכך לבית המשפט סמכות לדון בתביעה וזאת מבלי שסימן 2 לדבר המלך על המקומות הקדושים ישלול את סמכותו. בבש"א (ירושלים) , 1447/08 , תיאופיל 'אנופולוס נ' ארכימנדריט פוטיוס ליאקוס ואח' , התייחס השופט סובל באריכות לסימן 2 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל ואני מצטרף לדבריו, כדלקמן: "11.  הנתבע נתלה בפסוק מתוך סימן 2 לדבר המלך על המקומות הקדושים המפקיע את סמכות בתי המשפט לגבי "כל משפט או ענין הקשורים... בזכויות או בתביעות הנוגעות לעדות הדתיות השונות בישראל". אלא שקריאת קטע זה של הסימן באופן המייחס אותו לכל זכות או תביעה הנוגעת לעדות הדתיות בישראל, מוציאה אותו מהקשרו וחוטאת לכוונתו. סימן 2 הנו חלק מחיקוק מנדטורי משנת 1924 העוסק כל כולו במקומות הקדושים. כך עולה כבר משמו של דבר המלך, המציין רק את "המקומות הקדושים". כך גם עולה מהרקע ההיסטורי שהוביל לחקיקת דבר המלך: המחוקק המנדטורי ראה מקום להגביל את שיפוטם של בתי המשפט הרגילים דווקא לגבי המקומות הקדושים, לנוכח היריבות התיאולוגית העזה שהתפתחה ברבות השנים בין הפלגים הנוצריים בנוגע לזכויות במקומות הקדושים החשובים. כתב המנדט על ארץ ישראל שהוענק לבריטניה בסיום מלחמת העולם הראשונה, הטיל עליה (בסעיף 13) להוסיף ולשמור על "הזכויות הקיימות" (היינו על הסטטוס-קוו שהיה קיים ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה) בעיקר בנוגע לזכויות הפלגים הנוצריים השונים במקומות הקדושים. בנוסף דרש כתב המנדט מבריטניה (בסעיף 14) להקים ועדה מיוחדת לבירור ולהכרעה בדבר זכויות העדות הדתיות השונות במקומות הקדושים. דבר המלך על המקומות הקדושים חוקק על רקע הציפייה להקמת ועדת הבירור, אליה מכוון סימן 3 לדבר המלך באומרו כי "עד שתוקם ועדה שינתן לה השיפוט על ענינים המפורטים בסעיף הקודם" - הוא סימן 2 השולל את סמכות בתי המשפט לגבי המקומות הקדושים - "תובא השאלה לפני הנציב העליון" (לסקירה מקיפה ראו: בג"ץ 222/68 חוגים לאומיים אגודה רשומה נ' שר המשטרה, פ"ד כד(2) 141, 194-208; ש' ברקוביץ, המעמד המשפטי של המקומות הקדושים (1997); ש' ברקוביץ, מלחמות המקומות הקדושים (2000) 9-40). בהתאם לכך הובן מאז ומתמיד דבר המלך על המקומות הקדושים - לרבות אותו קטע מתוכו המדבר על "זכויות או תביעות הנוגעות לעדות הדתיות השונות בישראל" - כמתייחס אך ורק לסכסוך משפטי הנוגע למקומות הקדושים. ה"זכויות" וה"תביעות" בהן עוסק דבר המלך, אינן כל זכות או תביעה הקשורה לעדה דתית, אלא רק זכות או תביעה של עדה דתית המכוונת כלפי המקומות הקדושים. עמד על כך השופט ברנזון בבג"ץ 222/68 הנ"ל (עמ' 171): "ישנם שלושה סוגי משפטים או ענינים שבתי-המשפט לא יזדקקו להם: אלה הקשורים עם המקומות הקדושים, אלה הקשורים עם בנינים או אתרים דתיים, ואלה הקשורים עם זכויות או תביעות של עדות דתיות שונות בנוגע למקומות הקדושים" (ההדגשות לעיל ולהלן הוספו). בדומה לכך דברי השופט חשין בבג"ץ 8666/99 תנועת נאמני הר-הבית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 199, 209: "מחוקק דבר-המלך הבין הבן-היטב כי נושאים הקשורים קשר אינטימי למקומות הקדושים - בייחוד זכויות למיניהן של בני הדתות למקומות הקדושים - כלי-מלאכתו של בית-משפט לא יסכנו לטיפול בהם, וכך חוקק מה שחוקק, וקביעתו הייתה, כי הסמכות לדון בנושאים אלה תינתן לנציב העליון, קרא, כיום: לממשלה". עמדה על כך גם השופטת פרוקצ'יה בהחלטה שנתנה בשבתה לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, ושאושרה על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 267/88 רשת כוללי האידרא נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3) 728, 735: "כוונת סימן 2 לדבר המלך היתה והינה לשלול את סמכות בתי המשפט לדון ולהכריע בענינים שהם בלתי שפיטים בשל מטענם הדתי-ערכי ופוליטי-בינלאומי והדבר נוגע בעיקרו של דבר, ובמובן הרחב, להכרעה בזכויות ותביעות הקשורות למקומות הקדושים בהתייחסן לעדות הדתיות השונות בארץ". לא ייפלא אפוא כי כאשר הובא לפתחו של בית המשפט הגבוה לצדק סכסוך בין הפטריארכיה הארמנית-אורתודוכסית של ירושלים לבין הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית של ירושלים בעניין סדרי ניהולו של טקס דתי המתקיים מידי שנה בכנסיית הקבר, סירב בית המשפט להיזקק לסכסוך, תוך שהוא מסתמך על הוראת סימן 2 לדבר המלך על המקומות הקדושים, ומבהיר כי "הסכסוך שלפנינו הינו סכסוך בין עדות דתיות באשר לאופן ניהול טקס דתי במקום קדוש והוא מצוי בלב ליבו של סימן 2 לדבר המלך, המוציא במפורש סכסוכים מסוג זה מגדר סמכותם של בתי המשפט" (בג"ץ 633/05 הפטריארכיה הארמנית האורתודוכסית של ירושלים נ' ממשלת ישראל, , החלטה מיום 21.4.05). הסכסוך אשר לגביו מתבקשת התערבות בית המשפט בתביעה דנן נוגע אמנם לעדה דתית, אך לא למקום קדוש. לפיכך אין בסימן 2 לדבר המלך על המקומות הקדושים לשלול את סמכות בית המשפט לדון בסכסוך. " טוען המבקש להיעדר סמכות מכוח דיני השתק. לטענתו, המשיבים בהליכים השונים טענו כי ביתי המשפט האזרחיים אינם מוסמכים להכריע בשאלת מינויו והדחתו של הפטריארך והטענה להשתק מועלת בהסתמך על כתבי הטענות של המשיבים בהליכים השונים. מכיוון שהתייחסתי לסוגיית זהותו של הפטריארך לעיל, הרי שטענה זו להיעדר סמכות מכוח דיני ההשתק, איננה רלוונטית לעניין הסמכות העניינית. סוף דבר בתביעה שלפני מתבקש סעד לצו מניעה ולצו עשה בנוגע למיטלטלין וחפצים השייכים לעדה האורתודוקסית היוונית שהגיעו לידיו של המבקש בתוקף תפקידו כפטריארך העדה ומצויים כיום בידיו חרף הדחתו מתפקיד הפטריארך. טיבו של סכסוך זה אינו נכנס לגדר סימן 2 לדבר המלך במועצה שכוונתו הינה לשלול את סמכות בתי המשפט לדון ולהכריע בעניינים שהם בלתי שפיטים בשל מטענם הדתי-ערכי והפוליטי. הכוונה היא, להכרעה בזכויות ותביעות הקשורות למקומות הקדושים בהתייחסן לעדות הדתיות השונות בארץ ולפיכך היות ובמקרה שלפני עניינה של התביעה אינו נוגע למקום קדוש, אני קובע כי לבית משפט זה סמכות לדון בסכסוך נשוא תביעה זו ומכאן שהבקשה נדחית. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. סמכות ענייניתדתסכסוך