קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעד הפסדי השתכרות בבית הדין לעבודה: בקשה לסילוק על הסף של התביעה מטעמי חוסר סמכות עניינית ומעשה בית דין. א. רקע כללי: ביום 19.7.07 הגיש המשיב תביעה כספית-נזיקית כנגד המבקשים בסך של 2,214,960 ₪. לאחר קבלת בקשתו להקטנת סכום התביעה, הגיש המשיב ביום 21.2.08 כתב תביעה מתוקן לפיצוי כספי בסך של 398,463 ₪ בגין אובדן השתכרות ובגין נזק לא ממוני שנגרמו לו, לטענתו, בשל פיטוריו מעבודתו בבית החולים "נהריה - הגליל המערבי" (להלן: "ביה"ח") על ידי המבקשת 1, מדינת ישראל - משרד הבריאות (להלן: "משרד הבריאות"), המתפעלת את ביה"ח שבבעלותה. המשיב טוען בתביעתו כי פיטוריו נבעו מהתנהגותם הרשלנית של המבקשים 6-2 שעבדו בביה"ח בזמני האירועים נשוא התביעה, וממעשיהם, בהם יש הוצאת דיבה, לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב. לטענת המשיב, הוא פוטר לאחר שחשף פרשיות שחיתות ועקב תלונות שקריות ו"מנופחות" שהוכנסו לתיקו האישי. המשיב ניהל בעבר מספר רב של הליכים בערכאות משפטיות בהן נדונו נסיבות סיום העסקתו. לנוכח הליכים רבים קודמים אלו, עותרים המבקשים לסילוק התביעה על הסף, כולה או מקצתה, מטעמים של "מעשה בית דין" (בהיבטים של השתק עילה והשתק פלוגתא), וכן בשל העדר סמכות עניינית. ב. סקירת ההליכים שהתנהלו בערכאות המשפטיות לאחר פיטורי המשיב: ביום 15.9.03 הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה כנגד משרד הבריאות (ביה"ח) (עב' 3639/03), בה עתר לביטול פיטוריו מעבודתו בביה"ח עקב פגמים מהותיים שנפלו בהם, לשיטתו, ובין היתר, טען כי פיטוריו הינם תוצאה של התנכלות גורמים בביה"ח אשר נגדם הגיש תלונות על מינהל לא תקין. עוד טען כי לא היה מקום לפטרו בפיטורים מנהליים, אלא על המדינה היה להעמידו לדין בפני בית דין משמעתי. באותו הליך הועלו על ידי משרד הבריאות טענות הנוגעות לתלונות בדבר תפקוד מקצועי לקוי של המשיב. תביעה זו נדחתה בפסק דינו של כב' השופט מיכאל שפיצר מיום 30.6.04, שם נקבע כי: "בעניינו של התובע, אין לנו ספק שפיטוריו נעשו בעילה של אי התאמה. נוכחנו כי במהלך שנות עבודתו, נקלע התובע למחלוקות רבות, והוגשו נגדו עשרות תלונות, הן של עובדים בביה"ח והן של אנשים מן החוץ, ונערכו עימו בירורים משמעתיים לאורך השנים." (פס' 14 לפסק הדין). (ההדגשה אינה במקור, ע.א.) ובהמשך נקבע כי: "פיטורי התובע נעשו איפוא כדין, ועל פי הוראות התקש"יר, ולא מצאנו נימוק כלשהו המצדיק את התערבותנו בעניינו." (פס' 25 לפסק הדין). (ההדגשה אינה במקור, ע.א.) וכן: "כדי להסיר ספק נציין כי התובע לא פוטר עקב "חשיפת שחיתויות". התובע נהג להתלונן חדשות לבקרים על נושאים רבים, לרבות מאבקיו במסגרת ועד העובדים, והוא מנסה הן בתצהירו, והן בעדותו בפנינו, להפוך חלקי פסיפס לתמונה כוללת של שחיתות, אולם לא הונחה בפנינו תשתית עובדתית כלשהי לכך. העובדה שהתלונות נגד המבקש הוגשו לאורך שנים, בעוד שתלונותיו למבקר הפנים של משרד הבריאות הוגשו רק בשנת 2002, ולאחר שהוחל בהליך הפיטורים, מנתקות בעינינו זיקה כלשהי בין הפיטורים לטענה כי הם על רקע של חשיפת שחיתויות." (פס' 27-26 לפסק הדין). (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) ביום 27.7.04 הגיש המשיב ערעור על פסק הדין נשוא עב' 3639/03, לבית הדין הארצי לעבודה כנגד משרד הבריאות (ע"ע (ארצי) 1352/04). ביום 26.6.05 נדחה הערעור בפסק דינם של כב' השופטים עמירם רבינוביץ, שמואל צור וורדה וירט-ליבנה, שם נקבע כי: "המערער היה עובד מדינה ושירת בתפקידים שונים בבית החולים בנהרייה. האחריות לניהול ענייני העובדים מסורה, בדרך הטבע, לגורמים המוסמכים המופקדים על כך והם - הנהלת בית החולים, משרד הבריאות ונציבות שרות המדינה. גורמים אלה מצאו את המערער כבלתי מתאים להמשיך לשרת ובעיקרו של דבר החלטה זו היא בתחום אחריותם וסמכותם. מתפקידו של בית הדין לבחון אם ההחלטה להפסיק את שרותו של המערער התקבלה כדין, בהתאם להוראות החוק והנוהלים המחייבים. אין זה מתפקידו של בית הדין לתת דעתו לשאלת התאמת המערער לתפקידו או להצדקת ההחלטה - לעיצומה - להביא לפיטוריו." (פס' 7 לפסק הדין). (ההדגשה אינה במקור, ע.א.) וכן: "נגד המערער הצטברו תלונות למכביר בנוגע לתיפקודו. דוגמאות לתלונות אלה הוצגו בפנינו מתוך חומר הראיות שהיה בפני בית הדין האזורי (נספחים א' 1 - א' 28 לסיכומי המדינה). ב"תיק" זה מעלה שהיו ליקויים חמורים בתיפקודו ובהתנהגותו של המערער. אין אנו מוצאים צורך לעמוד על פרטי התלונות ודי אם נאמר כי עולה מהן שהמערער לא ביצע את תפקידו בצורה נאותה, התייחס אל הפונים אליו בזלזול ובחוסר שיתוף פעולה מובהק, לא נענה כראוי לפניות אליו לבצע את תפקידיו, העלה כלפי הממונים עליו טענות כרימון ובכלל התנהג שלא כהלכה ושלא כפי שמצופה מעובד מדינה. לא למותר לציין כי התלונות שהוגשו נגד המערער היו של חבריו עובדי בית החולים ושל באי בית החולים כאחד. עוד ראוי לציין כי התקיימו עם המערער שיחות בירור, בין השאר עם ועד העובדים, ואלה - כמסתבר - לא הניבו תוצאות. על רקע כל החומר שהיה לנגד עיני בית הדין האזורי ובפנינו, אין להתפלא על החלטת הגורמים המוסמכים להביא לפיטוריו של המערער מן השרות." (פס' 8 לפסק הדין). (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) באשר ליחס בין פיטורים מנהליים בשל אי התאמה לבין פיטורי משמעת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי: "ייתכנו מצבים שנגד עובד יש צבר של תלונות אשר חלקן מהווה עבירת משמעת וחלקן מצביע על אי התאמה לתפקיד או שיש בהן גם מזה וגם מזה. במצב דברים שכזה, אין לשלול על הסף נקיטת פיטורים מנהליים, אלא יש לבדוק לאן נוטה משקלם המכריע של כלל הראיות והנסיבות הנוגעות לעובד: האם לצד המשמעתי או לצד המינהלי. כאשר התנהגותו של העובד מצביעה בבירור על חוסר התאמתו לתפקידו או לשירות, ניתן לנקוט הליך של פיטורים מנהליים, אף אם יש במרכיבים מסוימים של התנהגותו משום סממנים משמעתיים. ... בענייננו, לא נערך ניתוח מדוקדק של כל תלונה ותלונה שעמדה נגד המערער במטרה לבחון אם - במהותה - היא מגלמת עבירת משמעת או שהיא משקפת אי התאמה מינהלית ומה המשקל המדויק של אלה לעומת אלה. עניין זה לא עמד לדיון בבית הדין האזורי ולא בפנינו. עם זאת, כפי שראינו, הגורם המוסמך בנציבות שרות המדינה מצא שהמרכיב המינהלי הוא הדומיננטי. ... החלטה זו מדברת בעד עצמה. זוהי החלטה עניינית, היא התקבלה על ידי הגורם המוסמך, לאחר שניתנה למערער הזדמנות להשמיע טענותיו, ולא דבק בה כל פגם." (פס' 13-11 לפסק הדין). (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) ביום 20.11.05 נדחתה על הסף עתירה שהגיש המשיב לבית המשפט העליון כנגד בית הדין הארצי לעבודה ומשרד הבריאות (בג"צ 8868/05). המשיב טען כי נפלה טעות משפטית מהותית בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, הואיל ולא נערך ניתוח מדוקדק של התלונות כנגדו על מנת לבחון האם כל אחת מהתלונות מהווה עבירת משמעת או משקפת אי התאמה מנהלית בלבד. במצב דברים זה, טען המשיב, לא יכול היה בית הדין הארצי לעבודה לקבוע כי התקיימו נסיבות המצדיקות פיטורין מנהליים. כב' השופט א' גרוניס קבע בפס' 4 לפסק דינו כי הן בית הדין האזורי לעבודה והן בית הדין הארצי דנו בטענות המשיב בהרחבה, ולא נמצא "כי נפלה בהחלטותיהם טעות משפטית מהותית המצדיקה התערבות". ביום 15.1.06 הגיש המשיב לבית המשפט העליון בקשה לדחיית המועד להגשת בקשה לדיון נוסף (בשג"צ 476/06). ביום 12.2.06 דחתה כב' הרשמת שושנה ליבוביץ את הבקשה, בין היתר, "נוכח סיכוייו הקלושים של ההליך". ביום 20.2.05 נדחתה עתירה מנהלית שהגיש המשיב כנגד משרד הבריאות והמבקשת 2 בהליך שבפניי, לאחר שחזר בו המשיב מעתירתו. במסגרת עתירה זו העלה המשיב טענות דומות לאלו נשוא כתב התביעה דנן (עת"מ (חי') 1031/05). ביום 12.4.07 הגיש המשיב תביעה נוספת בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה כנגד משרד הבריאות (ביה"ח), בה שב ותקף את חוקיות פיטוריו (עב' 1334/07). ביום 6.1.08 הורה בית הדין האזורי על מחיקת התביעה לאחר קבלת הסכמת הצדדים. ביום 8.12.08 נדחתה על הסף תביעה שהגיש המשיב כנגד כל המבקשים נשוא הבקשה שבפניי, בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, לקיום משפט חוזר בכל הנוגע לתביעת המשיב בתיק עב' 3639/03 לעיל (משנתגלה לו כי התנהלו הליכים משמעתיים העוסקים בחשיפת שחיתויות וקיום מינהל לא תקין כנגד עובדים בכירים אשר עליהם התלונן במשך תקופת עבודתו); למתן צו עשה המורה למשרד הבריאות להחזיר המשיב לעבודה; ולמתן צו הצהרתי, לפיו התלונות כלפי המשיב בגינן פוטר - בטלות ומבוטלות (תע"א 1364/08, בש"א 37775/08). התביעה נדחתה על הסף. כב' השופטת אביטל רימון-קפלן קבעה כי: "... שהרי ממה נפשך, אף אם נפל מתום בהתנהלות מי מעובדיה הבכירים של הנתבעת (ודוק, איננו קובעים שכך), אין בכך כדי לאיין את הפגמים שנפלו בעבודתו ותפקודו של התובע כפי שנדונו והוכרעו זה מכבר על ידי שתי ערכאות שיפוטיות בפסקי דין חלוטים. ...בכל הכבוד, לא די ב"צירוף מקרים" או סברה כזו או אחרת של התובע, כדי ללמד על נכונות תלונותיו. בסוף כל הסופות, כל שבפנינו הוא בליל של השערות וספקולציות, אשר הקשר הסיבתי בינן לבין התנהלותו של התובע שהיא העילה לפיטוריו כפי שאושרה על ידי שתי ערכאות שיפוטיות, הינו מקרי בהחלט. 15. הנה כי כן ואפילו נתעלם מחוסר הפירוט והכלליות של אותן "ראיות" חדשות נטענות, אין בכל הנטען על ידי התובע במסגרת תביעתו שבנדון כדי להקנות לאותן "ראיות" אליהן מכוון התובע את אותה אמינות לכאורית כהגדרתה בפסיקה, שיש בה כדי "לשנות את פני המשפט מיסודו" ואשר תצדיק ביטולו של הליך שנדון והוכרע לגופו של ידי שתי ערכאות, והחזרת הגלגל לאחור." (פס' 15-14 לפסק הדין). (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) ביום 13.1.09 הגיש המשיב ערעור על פסק הדין בעניין תע"א 1364/08, בש"א 37775/08, לבית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 71/09). השלמת טיעונים בע"פ בפני מותב צפויה להתקיים ביום 23.11.09. ג. המסגרת הנורמטיבית: תקנה 101 לתקנות, שעניינה "דחיה על הסף", מורה כך - "(א)  בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: (1)   מעשה בית דין; (2)   חוסר סמכות; (3)   כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע. (ב)  לא ייעתר בית המשפט או הרשם לבקשת דחיה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את הענין לבית המשפט או לבית-דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט." (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) הסעד של דחיית תובענה על הסף הינו סעד קשה וקיצוני שבית המשפט ייזהר מלעשות בו שימוש תכוף. זאת, משום שדחייתה של תביעה על הסף מונעת מתובע את זכותו להביא עניינו לפני בית המשפט. הלכה פסוקה היא שדחייה על הסף הינה אמצעי חמור שיש להפעילו בזהירות רבה (ע"א 124/63 אחוזת גוש 6212 נ' חסין, פ"ד יז(2) 1340 (1963). ככלל, יעדיף בית המשפט כי סכסוכים בין בעלי הדין יוכרעו לגופו של עניין (ראו: ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 677-671 (1986); וכן: ע"א 2452/01 אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582 (2003). יחד עם זאת, הליך של סילוק תביעה על הסף מיועד לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה, ניתן לסיים את המשפט בלי שידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת, ושבית המשפט לא יבזבז את זמנו לריק כאשר הוא נוכח לדעת שהתובע לא יכול להצליח בתביעתו נוכח כשלונו בשאלה משפטית מכרעת (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464 (2000); ע"א 14/61 עזבון המנוח אברבאנאל נ' "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פ"ד טו(3) 1840 (1961). על רקע האמור לעיל, אפנה לבחון את טענות המבקשים בבקשתם. ד. טענת העדר סמכות עניינית: המבקשים טוענים כי יש לסלק על הסף חלק מעילות התביעה, ובכלל זה הטענה בדבר גרם הפרת חוזה עבודה והסעד המבוקש של אובדן השתכרות, מחמת היעדר סמכות עניינית. לטענת המבקשים, טענות אלו של המשיב מקורן ביחסי ובדיני עבודה, ובעקבות מערכת יחסים חוזית של עובד-מעביד, ולא בדיני נזיקין, ולכן יש לשייך הטענות לתחום משפט העבודה, וכבר נקבע בפסיקה כי הסמכות לדון בתביעה לנזק המושתת על גרם הפרה נטענת של חוזה העבודה, נתונה לבית הדין לעבודה. בתשובתם לתגובת המשיב לבקשה, הוסיפו המבקשים כי לבית המשפט האזרחי אין סמכות שבגררא לדון בסעד נטען של אובדן השתכרות, המסור בלעדית לבית הדין לעבודה. המשיב טוען כי אובדן השתכרות אינו אלא נזק ממוני בדיני הנזיקין, שהינו תמחור הנזק שנגרם למשיב ישירות ממעשי המבקשים 6-2, אשר נעשו שלא בתום לב, ללא סמכות וללא היתר. המשיב מוסיף כי המדיניות השיפוטית הינה שלא להעביר חלק מהתביעה לבית משפט אחר, אלא לרכז הדיון כולו באותו בית משפט מכח סמכותו שבגררא, לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כמו כן, טוען המשיב כי תובענות המבוססות על יחסי עבודה שעילתן בפקודת הנזיקין, לרבות לשון הרע, אינן בסמכות בית הדין לעבודה מכח סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין"). דין הטענה בדבר העדר סמכות עניינית להתקבל במקצתה, וככל שהיא מתייחסת לטענות המשיב בתביעתו לעניין גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה. סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין קובע כי לבית-דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון- "בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];" (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) לכלל זה, בדבר הוצאת עילות שמקורן בפקודת הנזיקין, מגדר סמכותו הייחודית של בית הדין, קיים חריג בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין, אשר קובע כי לבית הדין תהא סמכות ייחודית לדון- "בתובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) בקשר לסכסוך עבודה". סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין קובע איפוא כי לבית הדין סמכות לדון בתובענה שעילתה הפרת חובה חקוקה או גרם הפרת חוזה בקשר לסכסוך עבודה. על פי ההלכה הפסוקה, עילת גרם הפרת חוזה אינה מחייבת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, וזהו הדין החל, לטעמי, גם על הפרת חובה חקוקה, לאור לשון החוק ותכלית החקיקה. המונח "סכסוך עבודה" כולל על פי הלכת קולומבוס, גם סכסוך יחיד, ולא רק סכסוך עבודה (ע"א 683/80 כהן נ' קולומבוס, פ"ד לז(4) 16 (1982). לפיכך, הסמכות העניינית לדון בעילות נשוא התביעה שעניינן הפרת חוזה עבודה או גרם הפרת חוזה עבודה או הפרת חובה חקוקה, מסורה לבית הדין לעבודה. יתר העילות נשוא התביעה: רשלנות, שקר מפגיע, או שידול לשקר מפגיע ולשון הרע, הן עילות נזקיות המסורות לסמכותו של בית משפט זה (ואין כאן כלל ועיקר של "סמכות שבגררא"). יוטעם כי בעניין עילת לשון הרע, נקבע מפורשות על ידי בית הדין הארצי לעבודה כי מדובר בעילה שאינה בסמכותו של בית הדין לעבודה, הואיל ומדובר ב"עוולה אזרחית" שהוחלו עליה הוראות פקודת הנזיקין. וראו בעניין זה: תב"ע (ארצי) נה/3-283 מרגלית - פז חברת נפט בע"מ, פד"ע כ"ט 264, 267 (1995), שם נאמר: "בחוק איסור לשון הרע נקבע (בסעיף 7) כי לשון הרע "תהא עוולה אזרחית" והוחלו עליה הוראות מספר סעיפים בפקודת הנזיקין. כלל הוא כי כל חוק יש לפרש על פי מטרתו ולאו דווקא על פי פירוש המילולי (דב"ע נא/3-208 רשות הדואר - צמח, פד"ע כד 548; דב"ע נב/3-139 ארבוך - מדינת ישראל, פד"ע כד 475; מ. גולדברג "הזיקה בין הרשות המחוקקת לבין בתי הדין לעבודה" הפרקליט לט 470; ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701; בג"צ 547/84 עוף העמק נ' המועצה המקומית רמת ישי, פ"ד מ(1) 113). מהי תכלית סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה? תכליתו היא שתביעות שעילתן נזיקין לא תבואנה בגדר סמכותו של בית הדין. שעה שמצא המחוקק להעניק סמכויות בעילות נזקיות לבית הדין, קבע זאת במפורש בתיקון לחוק, אשר הוסיף את פיסקה (1ב) לסעיף 24(א)(1) לחוק [במקור פיסקה (1א)]. מן האמור לעיל עולה כי דין הערעור בנושא זה להדחות." מאחר שהתובענה כוללת גם עילות נזקיות שהוצאו במפורש מסמכותו של בית הדין לעבודה, ואשר אינן נופלות לגדר החריג שבסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין, אין מקום לומר כי הסעד של הפסד שכר אינו בסמכותו של בית משפט זה. המדובר הוא בראש נזק שבית משפט זה מוסמך לפוסקו במסגרת הדיון בעילות הנזקיות המצויות בסמכותו. ה. טענת מעשה בית דין (בהיבט של השתק עילה): לטענת המבקשים, פסיקת הערכאות המשפטיות שדנו בעניינו של המשיב, מהוות מחסום דיוני בפני ההתדיינות הנוכחית שהינה באותו עניין (פיטורי המשיב מעבודתו, וטענותיו לעניין התנהלות המבקשים ומכתבי התלונה כנגד המשיב). עניין זה כבר הוכרע בפסיקות הערכאות אשר קבעו כי המשיב לא פוטר בשל היותו חושף שחיתויות, אלא פוטר בהליך פיטורין ראוי ונכון ובשל תפקוד לקוי כעובד. המבקשים טוענים כי בתביעה נשוא תיק זה מנסה המשיב להעלות טענות שכבר נהדפו על ידי בתי הדין לעבודה, ומשתמש לרעה בהליכי משפט. המשיב טוען כי כתב התביעה המתוקן כולל עילות השונות במהותן מן העילות שהועלו על ידו בערכאות קודמות, אשר לא ניתנה לגביהן הכרעה בשום שלב ו/או ערכאה שיפוטית (כך גם לגבי הסעדים). המשיב טוען כי פיטוריו או דרך פיטוריו נעשו בשל לשון הרע, ובהתבסס על תלונות של המבקשים 6-2, שמקורן במידע מוטעה, ושהוכנסו לתיקו האישי ללא בדיקה. לפיכך, קמה למשיב עילת תביעה בהליך שבפניי גם אם פוטר כדין, כקביעת הערכאות הקודמות. לכלל מעשה בית דין בהיבט של השתק עילה שני שיקולים עיקריים: השיקול הראשון מגלם את האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי ובמניעת העמסת יתר על מערכת המשפט לקיים התדיינויות נוספות בעניינים שכבר הוכרעו, מקום שחסימת דיון נוסף לא תפגע בעשיית הצדק. השיקול השני, עניינו בבעלי הדין עצמם. לבעל הדין אינטרס מובהק שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך בעל הדין לשמור על ראיותיו, ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף המצריך השקעת משאבים רבים בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד מא(1) 68 (1997); ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14 (1988); ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 8.9.2005); וכן: נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 15-12 (1991) (להלן: "זלצמן"). המבחן לקביעה האם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות, הוא מבחן רחב החורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, והוא בודק האם מבחינת מהות הדברים, מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו. לצורך קביעת זהות העילות נודעת חשיבות לשאלה האם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות - זהים, וכן למידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים. שתי התובענות תיחשבנה כבעלות עילות זהות "מקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה." (ראו: ע"א 823/08 חזן נ' רשות המסים - פקיד שומה נתניה (לא פורסם, 4.1.2009) והאסמכתאות המובאות שם). ואולם, לכלל מעשה בית דין קיים חריג הנגזר מדיני הסמכות העניינית. כפי שנקבע בעניין זיסר (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 191 (2003): "תובע אינו זקוק לרשות לתבוע סעד אחר בנפרד כאשר בית-המשפט שבו תבע אינו מוסמך ליתן לו גם את הסעד האחר. אם דיני הסמכות מחייבים את התובע להגיש תובענות נפרדות, ממילא אין הוא יכול לרכז את כל מבוקשו בכתב-תביעה אחד (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [36], בעמ' 170". פיצול נכפה זה של התובענות מכח כללי הסמכות העניינית, מהווה איפוא חריג לכלל השתק עילה, ואף אין בעל דין נזקק במקרה כגון זה לרשות בית המשפט לפי תקנה 45 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (זלצמן, בעמ' 115). ומן הכלל אל הפרט: לאור קביעתי כי התובענה כוללת עילות שאינן בסמכותו של בית הדין לעבודה משום שהן עילות נזקיות (ובכלל זה: רשלנות, לשון הרע, שקר מפגיע, פגיעה בפרטיות) אשר אינן נופלות לגדר החריג שבסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין, אין מקום לקבוע כי פסקי הדין הקודמים בעניינו של המשיב יצרו מעשה בית דין ביחס לתביעה כנגד המבקשים 6-2 בהיבט של "השתק עילה", וזאת גם אם קיימים "יחסי קרבה" משפטית בינם לבין משרד הבריאות. הדברים תקפים גם ביחס למשרד הבריאות, אך זאת רק ככל שהם מכוונים לאחריות השילוחית של משרד הבריאות לעוולות הניזקיות המיוחסות למבקשים 6-2, אשר, כאמור, אינן בסמכותו של בית הדין לעבודה. דין שונה חל ביחס לעילות הנזקיות המיוחסות למשרד הבריאות מכח אחריות ישירה, ולא שילוחית. המשיב מבקש לייחס למשרד הבריאות אחריות ישירה מכח מעשיו הרשלניים משום שלטענתו, לא ביצע בדיקה מעמיקה של התלונות בתיקו האישי של המשיב ו/או לא בדק את נכונות התלונות. ואולם, ביחס לעילת תביעה זו הנטענת בסעיף 3.13.2 או 3.11.5 לכתב התביעה המתוקן, קיים מעשה בית דין בהכרעות בית הדין האזורי לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה אשר קבעו כי ההחלטה על פיטוריו של המשיב נעשתה כדין, כי לא דבק בה פגם דיוני או מהותי, וכי המשיב פוטר מן השירות על ידי הגורמים המוסמכים לאחר שניתנו לו כל ההזדמנויות להציג את עמדתו. המשיב אמנם מנסה להלביש את טענותיו הישירות כנגד משרד הבריאות באדרת "נזיקית" כדי להקנות סמכות לבית משפט זה לדון בטענותיו כנגדה. ואולם, הלכה למעשה, המדובר כאן בניסיון נוסף לתקוף את הליך פיטוריו בשל טענות "ממוחזרות" שכבר נטענו ונדחו בעבר במספר הליכים שנדונו בבתי הדין לעבודה. הניסיון לעטות את הטענות הנ"ל בלבוש נזיקי חדש אינו מצדיק הטרדת משרד הבריאות באותו עניין שכבר נדון והוכרע בפסק דין חלוט של בית הדין הארצי לעבודה שקבע כי הפיטורין נעשו כדין. ויפים לעניין זה דבריו של כב' השופט סטרשנוב בבש"א (מחוזי ת"א) 25571/00 פרסלר נ' רד תקשורת מחשבים בע"מ, בעמ' 6-5 לפסק הדין (פורסם בפדאור, 2001): "דעתי היא, כאמור, כי הסכסוך בין הצדדים בפרשה זו מבוסס כל כולו על יחסי העבודה ששררו בין הצדדים, כתוצאה מהסכמי עבודה ונספחים להם שנחתמו בין הצדדים, וכל זאת בתקופה בה שררו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. ניסיונו של ב"כ המבקש-המשיב להסתמך על עילות של הפרת נאמנות או עוולת הגזל בנזיקין, נראה לי מלאכותי למדי, ואין בו כדי לייתר את סמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה, כאשר מערכת היחסים בין הצדדים מושתתת כל כולה על יחסי העבודה במהלכם הוענקו למשיב המניות הנדונות. דומה, כי בכל סכסוך ומחלוקת שמקורו ובסיסו ביחסי עבודה בין עובד לבין מעביד, ניתן יהיה לכלול עילות תביעה שונות ומשונות - כגון, הפרת הוראה חקוקה או עשיית עושר ולא במשפט - אשר יהיה בהן, לכאורה, כדי לשלול את סמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה לדון בתובענה. סבורני, כי לא זו היתה מטרת המחוקק ולא זו היתה תכלית החקיקה, אשר באה להעניק לביה"ד לעבודה סמכות ייחודית לדון בסכסוכים המבוססים על יחסי עובד-מעביד, שבכך מומחיותו ואומנתו של ביה"ד לעבודה ולא של כל בימ"ש אחר. אשר על כן, אף אם קיימות לכאורה או להלכה, עילות תביעה אחרות שמבקש זכאי לתבוע סעדים על פיהן - כיד מחשבתו היצירתית שלו או של עורך דינו - עדיין סבורני כי יש לבחון ולבדוק את מהות העילה העיקרית, ומהו מקור הסכסוך בין הצדדים. מבחינה זו, הולך הטפל אחר העיקר והחבל אחר הדלי. כאשר מדובר - באופן מובהק, בעיני - במחלוקת אשר כל כולה מבוססת על יחסי עובד-מעביד ועל זכויות שקנה - או לא קנה - העובד במהלך עבודתו וכתוצאה מיחסי העבודה, לא נותר ספק בלבי כי הסמכות הייחודית לדון בסכסוך בין הצדדים - כל הצדדים - נתונה לביה"ד לעבודה. (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) וראו גם פסק דינה של כב' השופטת מיכל שריר בת.א. (שלום ת"א) 60397/07 ויצו הסתדרות עולמית לנשים ציוניות נ' קבלרציק (לא פורסם, 10.6.2008), אשר צורף לבקשת המבקשים. אמנם, גם הטענות כנגד המבקשים 6-2 הן טענות "ממוחזרות" שכבר נטענו על ידי המשיב בהליכים הקודמים. ואולם, לאור מגבלות הסמכות של בית הדין לעבודה, ובשים לב לכך שהמבקשים 6-2 לא היו צדדים להתדיינות הקודמת אשר נוהלה בין המשיב למשרד הבריאות, אין מקום לקבוע כי חל "השתק עילה" גם כלפיהם, מה גם שאין בפסקי הדין שניתנו בעניינו של המשיב השתק פלוגתא ביחס לתוכן התלונות עצמן, והדבר יבואר בהמשך. ו. טענת מעשה בית דין (בהיבט של השתק פלוגתא): המבקשים טוענים כי מתקיימים בענייננו כל ארבעת התנאים לקיומו של השתק פלוגתא העומד בפני המשיב ביחס לשאלה מדוע פוטר מעבודתו, וביחס לסוגיה העובדתית של מכתבי התלונה כנגד המשיב: הפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות הינה אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, ובענייננו: העלאת הטענות כי המשיב פוטר שלא בצדק, כי פיטוריו היו לא ראויים ולא תקינים, וכי גורמי ביה"ח פעלו כנגדו שלא כדין - טענות אשר נדחו על ידי בתי הדין לעבודה. קוימו דיונים בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינויות הקודמות, ולמשיב היה יומו בבית הדין לעבודה בארבעה הליכים שונים ביחס לאותה פלוגתא (בית הדין האזורי לעבודה, בית הדין הארצי לעבודה, בג"צ, בשג"צ, וכן מספר הליכים נוספים - הליכים זמניים בבית הדין, עתירה מנהלית וכיו"ב, בהם העלה טענות דומות). אמנם, כאמור, המבקשים 6-2 לא היו צד להליכים בבית הדין לעבודה, שכן תובענת המשיב הייתה יכולה להיות מוגשת רק כנגד המעביד. אולם, הטענות ביחס אליהם נדחו באותן ערכאות מכל וכל. ההתדיינויות הסתיימו בהכרעה מפורשת או מכללא של בית הדין הארצי באותה פלוגתא, ובקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהיעדר הוכחה. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה; לצורך הכרעה בשאלה האם הייתה הצדקה לפיטוריו של המשיב, כאשר בכלל זה הכריעו בתי הדין לעבודה בשאלה מה הייתה איכות עבודתו של המשיב, ומה היו הטענות כנגדו. לטענתם, אמנם אין זהות מוחלטת בין בעלי הדין בהליך שבפניי לבין הצדדים להתדיינויות הקודמות, אך מעשה בית דין מתקיים גם במקרה שבו אין זהות בין בעלי דין, אם קיימת ביניהם זהות אינטרסים. המבקשים ציטטו מתוך החלטתי מיום 30.10.07 בבקשת המשיב "לפטור מאגרות בית המשפט" (בש"א 2252/07) את פס' 29-27, שם הבעתי דעתי הלכאורית ביחס לסיכויי התובענה, וציינתי על יסוד החומר החלקי שהיה מונח בפניי, אותה עת, ובהתבסס על כתב התביעה המקורי שנערך על ידי המשיב בטרם היה מיוצג, ולא בהתבסס על כתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי ב"כ המשיב), כי קיים השתק פלוגתא ביחס לתביעה כנגד משרד הבריאות. המשיב טוען כי בכל ההליכים אשר ניהל עד כה, לא נקבע באף ערכאה כי התלונות אשר נמצאו בתיקו האישי - נכונות, אלא כל שנקבע הוא כי נציבות שירות המדינה יכולה הייתה להסיק, במסגרת אחריותה וסמכותה, כי מדובר באי התאמה, ולא רק בעבירות משמעת, וכי החלטת הנציבות לפטר המשיב בשל אי התאמה הייתה סבירה. המשיב מביא כדוגמא את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה אשר לא עמד על פרטי התלונות (אדרבא, בית הדין הארצי קבע בפסק דינו כי הן בית הדין האזורי והן בית הדין הארצי לא ניתחו כל תלונה ותלונה - האם היא מהווה עבירת משמעת או משקפת אי התאמה מנהלית), ולא קבע דבר לעניין התלונות עצמן, דרך הכנסתן לתיקו האישי של המשיב ו/או אמיתותן. לגבי הציטוט מתוך החלטתי בבקשה לפטור מאגרה (כאמור, החלטה שניתנה בהתבסס על כתב התביעה שערך המשיב בעצמו, לפני שהוגש כתב התביעה המתוקן, וממילא אין היא רלבנטית לכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי בא-כוחו בו חודדו ובוארו העילות נשוא התביעה), טוען המשיב כי אין בהחלטתי הנ"ל בכדי לקבוע האם דבר התלונות עצמן נדון בערכאה כלשהי, או האם יש השתק פלוגתא בדבר נכונותן או אי נכונותן של התלונות, ודרך הכנסתן לתיקו האישי של המשיב; ומשלא ניתנה כל הכרעה לעניין אמיתות התלונות שלא נבדקו, אין מדובר בהשתק פלוגתא. בתשובתם לתגובת המשיב לבקשה, טענו המבקשים כי אין למשיב כל עילת תביעה בלשון הרע מאחר שנקבע על ידי בתי הדין לעבודה כי המשיב פוטר בשל תלונות אמיתיות. כלל "השתק פלוגתא" הוסבר עוד בפרשת ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"מ כב(2) 561, 584 (1968) (להלן: "עניין קלוז'נר") מפי כב' הנשיא אגרנט: "הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל של EADEM QUAESTIO ויש המכנים אותו בשם "השתק עקיף" (COLLATERAL ESTOPPEL) או "השתק הפלוגתה" (‎.(ISSUE ESTOPPEL" (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) על מנת שתקום תחולה לכלל השתק הפלוגתא, יש לעמוד איפוא בארבעה תנאים עיקריים: התנאי הראשון מחייב כי הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות, היא אותה הפלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. התנאי השני, עניינו קיומה של התדיינות בין אותם הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, היינו: בעל הדין שנגדו נטען השתק הפלוגתא, זכה ליומו בבית המשפט בקשר לאותה הפלוגתא. התנאי השלישי הוא כי התדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה הפלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי. התנאי הרביעי הוא כי ההכרעה הייתה חיונית, להבדיל מהכרעה שולית או אזוטרית, לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה (זלצמן, בעמ' 143-140; ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642 (2000). השתק פלוגתא עשוי לחול גם לטובת צדדים שלא היו צד להליך הקודם, אם מתקיימים בין התובע לבין החליף יחסי "קרבה משפטית" (privity). כפי שמסבירה היטב פרופ' זלצמן בספרה: "על-פי התפישה המסורתית של המושג "privity", הודגשה הזהות באינטרס כתוצאה מקשר בו-זמני או עוקב כלפי אותה זכות בנכס, נושא ההתדיינות, בין שהוא נובע מקשר דם, בין מכוח הוראת הדין ובין כתוצאה מהעברה רצונית. על-פי התפישה המודרנית, מקבל המושג "privity" משמעות רחבה יותר, ככולל גם אותם מצבים שבהם - משום "קרבת העניין" של זר להליך לעניינו של אחד מבעלי-הדין ביחס לנושא ההתדיינות - יש להשוות את מעמדו, מטעמים של מדיניות משפטית ושיקולים של צדק, למעמדו של בעל-הדין לצורך חלותו של כלל המניעות הדיונית. ...הקפדה בבירורה של כל סיטואציה שבה מתגלה "קרבת עניין". ...מתבטאת לא רק בהצבת התנאים הדרושים להיווצרותה של "קרבה משפטית" במקרה נתון, אלא בנטייה ההולכת וגוברת להשאיר שיקול-דעת בידי בית-המשפט, כשהוא בוחן כל מקרה לאור נסיבותיו המיוחדות. ... "קרבת העניין" של זר להליך מציינת את הקשר שלו, בשל עניינו שלו בנושא ההתדיינות, לאחד מבעלי-הדין. "קרבה" זו אינה מגעת כדי "חליפות" בזכות של בעל-דין, דוגמת יחסי מעביר-נעבר של זכות בנכס, ועל-כן, כדי שהיא תגרום להרחבת היקף חלותו של מעשה-בית-דין צריכות להתקיים נסיבות נוספות המעידות על מעורבותו של בעל ה"קרבה" בהתדיינות עצמה, עד כי ניתן לראותו כשותף פעיל בה או כמי שעניינו שלו יוצג בהתדיינות באמצעות אחד מן הצדדים לה. ...ואשר בכוחם לשכנע, כי יהא זה אכן צודק, בנסיבות המקרה, לייחס לו, לצורך חלותו של כלל ההשתק, את "יומו" של בעל-הדין שעימו יש לו "קרבת עניין"; ... לפי גישה זו, ייוותר זר להליך, שהינו "חליפו" של בעל-דין בזכות, נושא התובענה, מחוץ למסגרת "צד להליך", אך בכל זאת יהיה קשור במעשה-בית-דין, שכן הוא "נכנס במקומו" של בעל-הדין גם ביחס לפסק-הדין שניתן קודם להעברת הזכות. ... על-כן, מסקנה בדבר חלותו של כלל המניעות כלפי זר להליך באחת מן הקטיגוריות להלן תחייב לומר, כי אותו זר להליך אף יהיה רשאי להסתמך על פסק-הדין כטענת מניעות כלפי מי שהיה צד להליך." (זלצמן, בעמ' 379-376). (ההדגשות אינן במקור, ע.א.) נכונה אני לקבוע קיומה של "קרבה משפטית" בין המבקשים 6-2 למשרד הבריאות. המבקשת 2 הייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית בביה"ח; המבקש 3 היה מנהל כוח האדם בביה"ח; המבקש 4 היה קצין הבטיחות בביה"ח; המבקש 5 היה מנהל משק ביה"ח; והמבקש 6 היה אחראי המרכזייה בביה"ח. אם כן, המבקשים 6-2 היו עובדים בכירים בביה"ח, שהמשיב היה כפיף להם, ושהיו מעורבים בצורה כזו או אחרת בהליך פיטוריו של המשיב או בהגשת/הכנסת התלונות לתיקו האישי, ומכאן ברורה "קרבתם המשפטית" למשרד הבריאות, מעסיקם, בהיותו הבעלים ומפעיל ביה"ח. המשיב אף אינו תוקף את טענת "הקרבה המשפטית" בתגובתו. גם אלמלא קיומה של קרבה משפטית בין משרד הבריאות למבקשים 6-2, וגם אילו היינו מתייחסים למבקשים 6-2 כזרים להתדיינות המשפטית הקודמת שהתקיימה בעניינם של המשיב ומשרד הבריאות, היה מקום לשקול האם יש מקום, בנסיבות תיק זה, להתנתק מדרישת ההדדיות (וראו לעניין זה: זלצמן, בעמ' 561-533). ואולם, האם פסקי הדין הקודמים שניתנו על ידי בתי הדין לעבודה במערכת היחסים שבין המשיב למשרד הבריאות מקימים השתק פלוגתא בהליך שבפניי? לאחר שהתחבטתי לא מעט בשאלה זו, הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. אמנם, כמעט כל הטענות שהועלו על ידי המשיב בהליך שבפניי, נטענו בהליכים הקודמים שנוהלו על ידו בבתי הדין לעבודה, ודי אם אפנה לתשובת המשיב לסיכומי משרד הבריאות בערעור שהוגש על ידי המשיב לבית הדין לעבודה, שם טוען המשיב ברחל בתך הקטנה את טענות ההתנכלות והרדיפה, ואף מצרף נספח בו הוא מתייחס פרטנית לכל אחת ואחת מן התלונות שהופיעו בתיקו האישי. ואולם, בעניין קלוזנר כבר נקבע כי: "לשם תחולת הכלל של השתק פלוגתא, "דרוש לא רק שהנקודה העובדתית, שנטענה, הועמדה במחלוקת במשפט הקודם, אלא גם שפסק-הדין מבליט, במפורש או מכללא, שאמנם נפלה שם הכרעה לגביה. שאם לא כן, לא יהיה בפסק-הדין כדי להשתיק את העלאת הטענה העובדתית מחדש במשפט השני." (ההדגשות אינן במקור, ע.א.). לאחר שבחנתי בקפידה את פסק דינו החלוט של בית הדין הארצי לעבודה, שוכנעתי כי יש ממש בטענות המשיב כי אכן לא נקבע ממצא פוזיטיבי כלשהו ביחס לטענות המשיב בהליך זה, לפיהן התלונות בתיקו האישי הן תלונות שווא, שקריות או לא נכונות, הגם שאין חולק שטענות אלו נטענו על ידי המשיב במסגרת ההליכים הקודמים שנוהלו בעניינו. כפי שהודגש על ידי בית הדין הארצי לעבודה, השאלה שנמסרה להכרעתו של בית הדין הייתה האם החלטת הנהלת ביה"ח, משרד הבריאות ושירות המדינה להפסיק את שירותו של המשיב בשל אי התאמה, התקבלה כדין, בהתאם לנהלים ולהוראות החוק. בית הדין הארצי לעבודה הדגיש כי: "אין זה מתפקידו של בית הדין לתת דעתו לשאלת התאמת המערער לתפקידו או להצדקת ההחלטה - לעיצומה להביא לפיטוריו." (סעיף 7 לפסק הדין). נקבע כי כנגד המשיב הצטברו תלונות למכביר המעלות שהיו ליקויים חמורים בהתנהגותו ובתפקודו של המשיב, ושעולה מהן כי המשיב לא ביצע את תפקידו בצורה נאותה, התנהג שלא כהלכה, ושלא כמצופה מעובד מדינה, תלונות שהוגשו הן על ידי אנשי ביה"ח והן על ידי באי ביה"ח כאחד, ולכן: "אין להתפלא על החלטת הגורמים המוסמכים להביא לפיטוריו של המערער מן השירות" (סעיף 8 לפסק הדין). בית הדין הארצי לעבודה קבע למעשה כי לאור החומר שנמצא בתיקו האישי של המשיב, החלטת הגורמים המוסמכים לשחרר את המשיב מן השירות היא החלטה עניינית אשר התקבלה על ידי הגורם המוסמך, לאחר שניתנה למשיב הזדמנות להשמיע את טענותיו, ולא דבק בה כל פגם (סעיף 13 לפסק הדין). ואולם, אין בפסק הדין כל ממצא בשאלת נכונותן או אי נכונותן של התלונות עצמן אשר נמצאו בתיקו האישי של המשיב. לפיכך, אני קובעת כי אין בפסקי הדין שניתנו בעניינו של המשיב, ובפרט בפסק הדין שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כדי לחסום את המשיב מלהוכיח את טענותיו כי התלונות שבתיקו האישי אינן נכונות או אינן אמיתיות וכל זאת הגם שהמשיב מושתק מלטעון כי פיטוריו נעשו שלא כדין; כי פיטוריו נעשו בשל היותו "חושף שחיתויות"; כפי שהוא מושתק מלטעון כי התלונות המצויות בתיק אינן מלמדות כי "היו ליקויים חמורים בתפקודו ובהתנהגותו של המערער" או כי לא עולה מהן ש- "לא ביצע את תפקידו בצורה נאותה, התייחס אל הפונים אליו בזלזול ובחוסר שיתוף פעולה מובהק, לא נענה כראוי לפניות אליו לבצע את תפקידיו, העלה כלפי הממונים עליו טענות כרימון ובכלל התנהג שלא כהלכה ושלא כפי שמצופה מעובד מדינה"- ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות המחייבים את המשיב גם בהליך זה בשל "השתק פלוגתא". לסיום לא אוכל שלא להעיר כי גם בהנחה שיעלה בידי המשיב להוכיח כי איזה מהתלונות המצויות בתיקו האישי אינן נכונות, המשימה הניצבת בפניו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין אי נכונות התלונות או איזה מהן לבין פיטוריו אינה משימה פשוטה כלל ועיקר. זו הסיבה לכך שבישיבה המקדמית שקוימה בתיק זה, הרהרתי בקול בשאלה האם יוכל המשיב להוכיח קיומו של קשר סיבתי כאמור בין אי נכונות התלונות, או איזה מהן, לבין פיטוריו, ואף הצעתי למשיב לשקול מתן הסכמתו למחיקת הסעד של הפסד השתכרות מן התביעה, הצעה שהמשיב סרב לקבלה. בהקשר זה די אם אציין כי מתוך עיון בתלונות עולה כי חלק מן התלונות כלל לא הוגשו ע"י המבקשים 2-6 אלא ע"י עובדים אחרים, שגם לא נטען כי שודלו להגיש את התלונות ע"י המבקשים 2-6, חלק מן התלונות מקורן בבאי ביה"ח ולא בעובדיו; בחלק מן המקרים מודה המשיב בתוכן התלונה אך מוסר תרוץ המסביר לשיטתו מדוע זו אינה מוצדקת (טענות שהמשיב מנוע מלהעלותן בשל השתק פלוגתא). בהקשר זה יש ליתן את הדעת גם לשימוע שנערך למבקש לפני פיטוריו בו ניתנה לו האפשרות לשטוח את טענותיו ביחס לתלונות וכן לנימוקי הפיטורין כפי שפורטו בהחלטת מנכ"ל משרד הבריאות בועז לב בעקבות השימוע ובהחלטת השר נווה לדחות את הערעור על ההחלטה הנ"ל: ההתרשמות ש- "שמדובר בעובד שיצר הרבה אי שקט בתוך המערכת ולא הסתדר עם אף ממונה במהלך שנות עבודתו ולא גילה שום יכולת ורצון להסתגל למרחב העבודה שבו נמצא" (החלטת המנכ"ל) וכן- "לא שיתף פעולה עם הממונים עליו ועם חבריו לעבודה ובהתנהגות זו משמש דוגמא שלילית לעובדי ביה"ח האחרים" (החלטת השר). ואולם, שאלת קיומו של קשר סיבתי בין המעשים/מחדלים המיוחסים למבקשים 6-2 לפיטורין טעונה בירור עובדתי והיא חורגת מן הבקשה שבפניי הנסמכת על טענות אחרות, ולאור ההלכות הנהוגות בעניין סילוק תובענה על הסף וחובת האיפוק והריסון שיש לנקוט בו, תלובן סוגייה זו במידת הצורך רק לאחר שמיעת הראיות. ז. סוף דבר: הנני דוחה התביעה שעילתה הפרת חובה חקוקה וגרם הפרת חוזה - סעיפים 3.5 ו- 3.10 לכתב התביעה המתוקן - בשל חוסר סמכות עניינית. מאחר שהתביעה כוללת עילות שהן בסמכותו של בית משפט זה ועילות שאינן כאלה, לא ראיתי להעביר את הדיון בעילות אלו לבית הדין האזורי לעבודה המוסמך לדון בהן (מה גם שנראה כי עילות אלו הן משניות לעילות האחרות). הנני קובעת כי חל מעשה בית דין בהיבט של השתק עילה ביחס לעילות התביעה הישירות כנגד משרד הבריאות, ובכלל זה טענות המשיב כנגד משרד הבריאות בסעיפים 3.11.5; 3.11.6; 3.11.7; 3.13.2 לכתב התביעה המתוקן. אני דוחה טענת קיומו של השתק פלוגתא שיש בו להביא לסילוק על הסף של התביעה מנימוקים שפורטו בהחלטתי. לאור התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות. הפסדי השתכרותבית הדין לעבודה