ערעור על הגבלת שיקים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הגבלת שיקים: השאלה העומדת לדיון היא, האם החלטה במסגרת ערעור על הגבלת שיקים (להלן: "הערעור") לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א - 1981, (להלן: "החוק"), מקימה השתק פלוגתא, בתובענה אזרחית, בין הלקוח לבנק. העובדות התובעת הגישה תובנה כנגד הנתבע, בנק הפועלים סניף טוביהו בבאר שבע (להלן: "הבנק"), בעוולות לשון הרע, ולחילופין, רשלנות, בגין נזקים שנגרמו לה עקב סירוב הבנק לכבד שיקים שמשכה מחשבונה. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת ניהלה חשבון עסקי בבנק. בתאריך 21.4.03 גרם הבנק להגבלת חשבון התובעת, בכך שסרב, שלא כדין, לכבד שיקים שמשכה. בכך פגע בשמה הטוב של התובעת, התרשל במילוי חובותיו כלפיה, וגרם לה לנזק. ביום 20.5.03 הגישה התובעת ערעור לפי סעיף 10 לחוק, במסגרתו עתרה לבטל סרוב של 17 שיקים. התובעת טענה בערעור, כי למרות שעל פי הסכמי האשראי עם הבנק, אושרה לה מסגרת אשראי של 100,000 ₪, סוכם בינה לבין מנהל הסניף, כי תתאפשר לה חריגה עד כדי פי שניים מהמסגרת המאושרת. לראיה, הפנתה התובעת לדפי החשבון, אשר לימדו אודות התנהלות קבועה של משיכות כאמור. בבוקר הסירוב הודיע לה נציג הבנק על הכוונה שלא לכבד את השיקים, למרות שכל השיקים המסורבים אמורים היו להכניס את החשבון ליתרת חובה של 117,000 ₪, דהיינו, חריגה של כ-17,000 ₪ בלבד מהמסגרת. הבנק גם סרב להצעת התובעת לכסות את החריגה ביום עבודה אחד, וגם זאת בניגוד לנוהג הקיים בין הצדדים. הבנק עמד בסירובו לכבד את השיקים, גם לאחר שהוצגה בפניו בטוחה נוספת טובה. כל זאת, לטענת התובעת, עשה הבנק ממניעים פסולים, שמקורם בניסיון לנקום במנהל התובעת, על רקע חקירת משטרה, שסיבכה באופן כלשהו עובד של הבנק. לטענת התובעת, הבנק פעל בחוסר תום לב, תוך הפרת ההסכם בין הצדדים. הבנק בתשובתו לערעור, טען, כי מסגרת האשראי של התובעת עומדת על 100,000 ₪, וככל שכיבד בעבר חיובים אשר חרגו ממנה, עשה זאת באופן ספציפי, בהתאם לנסיבותיו של כל עניין. עובר לסרוב השיקים נשוא הערעור, הגיעו לידי הבנק פרסומים בקשר למנהל התובעת, אשר גרמו לבנק לפקפק ביכולת ההחזר שלו. לפיכך, ובהיותו ערב לחשבון, גובשה עמדה, לפיה לא יכבד הבנק חריגה מהסכמי האשראי. ההחלטה נסמכה על ניתוח מצבה הכלכלי של התובעת. לפנים משורת הדין, הודיע הבנק לתובעת על החלטתו ביום 18.4.03. הדיון בערעור התקיים ללא חקירות נגדיות, והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. עתירתה של התובעת התקבלה, ובית המשפט (כב' השופט זמיר, בבש"א 958/03) הסיר את השיקים נשוא הערעור ממניין השיקים המסורבים. כב' השופט זמיר הדגיש בהחלטתו, כי יתכן מצב בו מאפשר הבנק ללקוח משיכות קבועות מעבר למסגרת האשראי המאושר, לאורך זמן, ללא החזרת שיקים. בנסיבות אלה, אמנם אין ללקוח זכות קנויה כי ההסדר ימשך ללא הגבלה, והבנק רשאי לשקול את מדיניותו בכל עת, אולם עליו להמשיך לכבד שיקים כל עוד לא הודיע בצורה סבירה והוגנת על ביטול הסכמתו להמשך החריגה מהמסגרת. בית המשפט קיבל את טענת התובעת, לפיה לאורך השנים הותר לה לא פעם לחרוג ממסגרת האשראי, לאחר שהצהרת מנהלה לא נסתרה, בהעדר חקירה. את עמדת הבנק, דחה, בהעדר פירוט יסודות טענות ההגנה, ועל יסוד דפי החשבון מהם עלה, כי אף בימים הסמוכים למועד הסירוב, כובדו בחשבון שיקים חרף החריגה מהמסגרת. על כן קבע בית המשפט: "התנהגות כזו מצד הבנק איננה מהווה רק משום מסר כפול או מבלבל כלפי המבקש, אלא, יוצרת אצלו, בוודאי במובן הסובייקטיבי, אך גם במובן האובייקטיבי, ציפיה סבירה להניח שהשיקים המדוברים ייפרעו. על הבנק למסד, בצורה סבירה ובהירה כל שינוי במדיניותו, על מנת שהמבקש יידע בפני מה הוא עומד." טוענת היום התובעת, כי קביעת בית המשפט בערעור, לפיה סרוב השיקים היווה חריגה מחובות תום הלב וההגינות של הבנק, מקימה השתק פלוגתא. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי לא התקיימו התנאים להשתק פלוגתא, בהיות הערעור שונה מהתובענה הנוכחית שוני מהותי, הן בשאלת מעמדו של הבנק והאינטרס שלו בכל אחד מההליכים, הן בשאלת הנטל המוטל על הצדדים, והן בשאלות המשפטיות שנבחנו והוכרעו. דיון לאחר שעיינתי בטענות ב"כ הצדדים, ובפסיקה הרלוונטית, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין, הקימה ההחלטה בערעור השתק פלוגתא בין הצדדים. נקודת המוצא העקרונית היא, כי משניתן פסק דין, הוא מהווה סוף פסוק להתדיינות נוספת בעניין נשוא הפסק. זהו העיקרון של "מעשה בית דין", אשר ביסודו עומד אינטרס הציבור ואינטרס הצדדים להליך, כי יבוא סוף להתדיינות המשפטית וכי ייעשה צדק עם הפרט, כך שזה לא יהיה נתון עוד להליכים בשל אותה עילה או פלוגתא שנדונה והוכרעה. ההלכה המנחה בסוגיה זו כפי שנקבעה בע"א 718/75 שרה עמרם נ' גד סקורניק לא (1) 29 קובעת (מפי כבוד השופט מ"מ הנשיא זוסמן בתוארו אז בעמ' 34): "הכלל של השתק עקב מעשה בית דין שהיה אינו כלל טכני - פורמלי, אלא הוא כלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בענין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר, משהיה לבעל דין 'יומו בבית המשפט' לפי המונח האמריקאי דהיינו, לאחר שנתנה לו שעת כושר להביא את כל ראיותיו ולהשמיע את כל טענותיו". ראה גם ע"א 1418/90 מאור נ' הרשנהורן פ"ד מה(3) 95, בעמ' 102-103. בית המשפט בהליך הנוסף, בוחן קיומם של מספר תנאים, אשר צירופם יחד מקים את ההשתק: זהות הפלוגתאות בשתי התובענות על מרכיביהן העובדתיים והמשפטיים. בירור הפלוגתא בהליך הקודם לגופה, כך שלכל צד יהא יומו בבית המשפט וטענותיו נשמעו. פסק הדין הכריע את הפלוגתא במפורש או מכללא. ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לפסק הדין בהליך הקודם. (ראה רע"א 3416/02 לידו כנרת בע"מ, טבריה נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נו(6) 631,637; ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 וכן נ' זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", הוצאת רמות, תשנ"א 1991, בעמ' 141). טענותיו של ב"כ הבנק מתייחסות למעשה לכל אחד מהתנאים דלעיל. זהות הפלוגתאות טוען ב"כ הבנק, כי חוסר הזהות המשפטית בא לידי ביטוי בנטל ההוכחה השונה לשני ההליכים. נטל ההוכחה המוטל על התובע בהליך של ערעור, קל יותר מאשר בתובענה אזרחית, בהיות הערעור הליך "מעין פלילי", נוכח האחריות הפלילית שגוררת משיכת שיק ללא כיסוי. מכאן, ששיקולי בית המשפט בהטלת הגבלה על פי החוק, שונים בתכלית, מאלה הנשקלים על ידו לשם הטלת אחריות על בעל דין בהליך אזרחי. עוד טען, כי סדרי דין מיוחדים שנקבעו לפי התקנות, מלמדים על כך שמדובר בשני הליכים בעלי דיני ראיות שונים. איני מקבלת טענה זו. ראשית, ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם, בית המשפט אינו מטיל או מסיר את ההגבלה על פי החוק, אלא קובע, על פי העובדות שהוכחו בפניו, האם השיק סורב כדין, אם לאו. ההגבלה היא תוצאתית למשיכתם של 10 שיקים ללא כיסוי, ואינה נידונה כשלעצמה במהלך הערעור. אם כיוון ב"כ הבנק לכך, ששיקולי בית המשפט בקביעה האם השיק סורב כדין, קרובים לשיקולי בית המשפט, במסגרת הליך פלילי, בו נאשם אדם בעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי, הרי שגם טענה זו איני מקבלת. בשל תוצאותיה מרחיקות הלכת של הרשעה בפלילים, וחזקת החפות העומדת לנאשם, נקבעו נטלי הוכחה שונים להליך הפלילי. עסקינן כאן בהליך אזרחי לכל דבר ועניין, אשר אינו גורר סנקציה פלילית. גם דחיית הערעור, וקביעת בית המשפט כי לא היה ללקוח יסוד סביר להניח כי השיק יפרע, אינה מחייבת בהליך הפלילי. מדובר למעשה בהליך שיותר קרוב למשפט המנהלי, בו מיוחסת לרשות, הבנק לצורך העניין, חזקת תקינות בפעולת הסירוב, והלקוח הוא זה שצריך לסתור את החזקה. הנטל המוטל על הלקוח, הוא נטל המוטל על תובע אזרחי רגיל. ראה לעניין זה, ספרו של עו"ד יובל אזני "שיקים ללא כיסוי", הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ, כרך ב' עמ' 37: "בהיות הלקוח נוקט מיוזמתו בהליך הערעור, שהוא כאמור עונה על כל הפרמטרים הדיוניים של תובענה, ועל פי מהות העילות ותכלית הסעד האמורים בסעיף 10 לחוק, הלקוח הוא התובע והבנק המסחרי הוא בחזקת נתבע. אמנם אין לבנק המסחרי אינטרס אישי בתובענה, בדומה לבעל דין פרטי, בהיותו מייצג בערעור את האינטרס הציבורי ולא אינטרסים מסחריים שלו עצמו, אך על אף זאת באספקלריית החוק ובהיבט הדיוני שלו, מעמדו כמעמד נתבע במשפט הפרטי, הפורש טענות נוגדות לטענות הלקוח. אם נוסיף לכך את העובדה העולה מסעיף 10(א) לחוק, לפיה, עילות הערעור מקורן, ממילא בתחום המשפט הפרטי, מזדהים הלקוח והבנק המסחרי כתובע ונתבע הניצבים משתי קצות התובענה. חלוקה זו, המבוססת על מהות הערעור ותכליתו, מבססת גם את חובת ההוכחה המוטלת מלכתחילה על הלקוח שמעמדו כתובע המשיג על הגבלה שהוטלה על ידי הבנק והמחוזקת בדומה לחזקת התקינות המנהלית כהגבלה שהוטל כדין ועל פי הוראות החוק עד להכרעה השיפוטית." ובהמשך בעמ' 101: "חובה זו מחייבת את הלקוח לעמוד בשני נטלים (1) נטל השכנוע ו-(2) חובת הראיה. לקוח העותר לסעד של ביטול הבאה במניין של שיקים לצורך ביטול ההגבלה, מוחזק כמי שמוציא מחברו ומכאן שעליו להוכיח את יסודות עילתו. הליך ערעור על פי סעיף 10 לחוק, נחשב לתובענה הבאה לפני הערכאה הראשונה...במקרה של עילת הביטול האמורה בסעיף (א) (3) לחוק, עילה זו מחייבת את הלקוח להוכיח הן את היסוד האובייקטיבי והן את היסוד האובייקטיבי...". מעמדו של הבנק בהליך אינו שונה ממעמד נתבע בהליך רגיל. הוא מחוייב בכתב תשובה, שאם לא כן, לא יורשה להתנגד לבקשה (בהתאם לתקנה 6(ג) לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), תשמ"ב-1981). לאחר שהגיש כתב תשובה, אין הוא מחוייב בהגשת תצהירים, במקום עדויות ראשיות, אלא אם בית המשפט הורה לו כך במפורש, ורשאי הוא להוכיח הגנתו באמצעות עדים. ראה לעניין זה ע"א (נצרת) 146/98 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מלכה (לא פורסם): "יש להדגיש כי על אף שמכח תקנה 6 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סידרי דין), התשמ"ב-1981 תשובת הבנק אינה טעונה תמיכה בתצהיר, הרי אם הבנק המשיב יגיע למסקנה שיש צורך להביא ראיות של עדים כלשהם, מטעם הבנק, על מנת להציג עמדת הבנק מבחינה עובדתית, אין כל מניעה לעשות זאת גם בהעדר כל תצהיר של אותם העדים, אלא אם בית המשפט הורה להמציא תצהיר של אותם העדים". יתירה מזאת, מעמד הבנק בהליך הערעור טוב יותר משל נתבע רגיל, שכן על פי הפסיקה בית המשפט מחוייב לבחון את גרסת התובע, גם בנסיבות בהן הבנק כלל לא הגיש כתב תשובה לערעור. הערעור יתקבל רק אם המערער הוכיח לכאורה את טענותיו. זאת בניגוד לתובענה רגילה, בה זכאי התובע לפסק דין בהעדר כתב הגנה. לכן, אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעת, לפיה הנטל המוטל על הלקוח בערעור, שונה או קל יותר מנטל המוטל עליו בהליך אזרחי אחר, או כי מדובר בסדרי דין מיוחדים, שיש בהם כדי למנוע יצירת מעשה בית דין. מוסיף וטוען ב"כ הבנק, כי חוסר הזהות המשפטית נובע גם ממטרתם השונה של ההליכים. החלטה בערעור נועדה לצורך גריעת החשבון מרשימת החשבונות המוגבלים, ותו לא. אין היא יכולה, ולא נועדה לקבוע מסמרות בשאלת התנהלותו של הבנק בסירובו לכבד את השיקים. ב"כ הבנק הפנה לת.א 1036/01 נולא (1992) התקנות שירותים וסחר בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, , ולת.א 38394/06 אביב רונית נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, . גם טענה זו איני מקבלת. העובדה שההחלטה בערעור נועדה למטרה מסויימת, שונה ממטרת ההליך השני, אינה שוללת ממנה את אופיה כסכסוך משפטי, ואינה יכולה, כשלעצמה למנוע יצירת מעשה בית דין. ראה לעניין זה דברים שנקבעו לאחרונה בת"א 8091/06 (מחוזי י-ם) בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רפואה שיווק תוצאת חקלאית בע"מ ואחרים, (ניתן ביום 30.11.08, פורסם באתר נבו). מדובר במקרה דומה, אך הפוך. שם נדחתה טענת מערער, ונקבע כי לא היה לו יסוד סביר להניח כי חלה חובה על הבנק לפרוע את השיקים. בתובענה שהגיש הבנק כנגד הלקוח, טען הבנק להשתק פלוגתא, על יסוד תוצאות הערעור. בית המשפט המחוזי מפי כב' השופטת אפעל-גבאי קיבל את טענת הבנק להשתק. נקבע כי די בכך שנקבעו בהליך הקודם ממצאים עובדתיים באשר לאופן התנהלות הבנק בקשר עם הגבלת חשבונה של החברה, ולא ניתן לפתוח אותם בהליך הנוכחי. איני מקבלת גם את הטענה, שההכרעה בערעור נועדה רק לעמוד על הלך נפשו של הלקוח, ולא לקבוע מסמרות בנוגע להתנהלותו של הבנק, ולכן קביעה כאמור ביחס להתנהלותו של הבנק, ככל שהתקבלה, לא היתה רלוונטית להחלטה בערעור. כבר נקבע בפסיקה כי היסוד הסביר להנחת הלקוח, נשוא סעיף 10(א)(3) לחוק, צריך להיות יסוד סביר אובייקטיבי, שהבנק היה מחוייב לכבד את השיקים שסורבו. לעניין זה ראה ע"א (מחוזי י-ם) 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, , בו נקבע: "ראש לכל נדגיש, כי סעיף 10(א) לחוק, המציין "יסוד סביר להניח", מחייב תחילה את קיום ההנחה האישית -סובייקטיבית של הלקוח, אשר אותה ואת סבירותה יש לבחון לאורה של מערכת היחסים המשפטית הכוללת "חובה" של הבנק לפרוע שיק מתוקף "הסכם" - ללמדך, שעסקינן בחובה חוזית המקימה זכות חוזית, או לחלופין, בעטייה של "יתרה מספקת". המונח "יסוד סביר" משכילנו, שאותה הנחה ראשונית סובייקטיבית נבחנת באמות מידה אובייקטיביות, היות ואין עסקינן במוסר אישי של פלוני או של אלמוני, בעיקר לאור המטרה שהציב לעצמו המחוקק, שעיקרה "לצמצם את תופעת השיקים ללא כיסוי" (ראה: המבוא להצעת חוק 238, 2060). עסקינן אפוא, באומד דעתו של האדם הסביר, שהוא היודע את כל פרטי העניין ומביט מן החוץ, ושאלה זו, על פי מבחנה האובייקטיבי, שאלה שבדין היא, וככזו נקבעת היא על פי ניסיון החיים והשכל הישר". כאשר מתבקש בית המשפט, לצורך ההכרעה בערעור, לבחון את מערכת היחסים לקוח-בנק ולקבוע, האם האדם הסביר היה רשאי להניח כי השיק יכובד, לא ניתן לטעון כי בית המשפט לא אמור לבחון במכלול, את התנהגות הבנק או חובותיו. על מנת לקבוע כי אובייקטיבית לא היה הלקוח רשאי להניח כי השיק יכובד, על בית המשפט לשאול את עצמו מה היו חובותיו של הבנק, במערכת היחסים, והאם קויימו או הופרו. ברי, כי כל מקרה יבחן לגופו, ויתכן כי הכרעה כאמור לא תדרוש קביעות פוזיטיביות באשר לדרך התנהלות הבנק, אלא שלא זה המקרה שבפנינו. כאן טענה התובעת, ברחל בתך הקטנה, כי היה בינה לבין הבנק הסכם בעל פה, לפיו כיבד הבנק חיובים עד לכפל מסגרת האשראי המאושרת, ומחדלו לכבד את השיקים נשוא הערעור, נבע משיקולים פסולים ונקמניים, תוך הפרת חובת תום הלב, וללא הודעה מוקדמת מספקת. דהיינו, חזית המריבה, כפי שהוגדרה על ידי התובעת, חייבה את בית המשפט, לפחות לכאורה, לקבוע מסמרות, הן ביחס להסכם שנהג בין הצדדים, בין בכתב ובין בעל פה, והן ביחס להפרתו הנטענת על ידי הבנק. גם הבנק בתגובתו התייחס לאותו הסכם בעל פה שטענה לו התובעת (וכפר בעצם קיומו), וגם להודעה המוקדמת אודות שינויו, כמפורט לעיל. בית המשפט בהחלטתו בערעור, קבע קביעות מפורשות בדבר היחסים החוזיים ששררו בין התובעת לבנק, ובדבר הפרתם על דרך סרוב השיקים. המחבר עו"ד יובל אזני, בהתייחסו לסוגיה זו בספרו הנ"ל, סובר אף הוא, כי החלטה בערעור עשויה להקים השתק פלוגתא, ובלבד שבית המשפט נדרש בהחלטתו לקביעה פוזיטיבית לפיה השיק סורב שלא כדין, ובניגוד לחובתו של הבנק לפורעו. יתכן ויהיו סיטואציות, בהן ביטול לפי עילת הביטול השלישית, לא יחפוף את עילת התביעה האזרחית, כגון כאשר היסוד הסביר סומך על פעולה של צד ג', ולא על היחסים בין הלקוח לבנק. אך כאשר בית המשפט קבע בהחלטתו באופן פוזיטיבי, כי השיק סורב שלא כדין ובניגוד לחובתו של הבנק לפורעו, יהיה בכך כדי להקים השתק פלוגתא: "במקרים אלה אין הקביעה מושתתת על היסוד "יסוד סביר להניח" המושתת על תודעתו הסובייקטיבית של הלקוח לגבי הפרעון, כי אם על החובה המוחלטת הנגזרת מן היחסים החוזיים, גם ללא קשר לתודעת הלקוח, שהופרה על ידי הבנק. קביעה שיפוטית כזו תשמש השתק פלוגתא בהתדיינות נוספת" (שם בעמ' 68). לפיכך, אני קובעת, כי בנסיבות העניין, ולאחר שבית המשפט בהליך הערעור, העדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הבנק, וקבע פוזיטיבית קיומו של נוהג בין הצדדים והפרתו על ידי הבנק, קמה זהות משפטית ועובדתית בין הפלוגתאות בשני ההליכים. האם היה לבנק יומו בבית המשפט עוד טען ב"כ הבנק, כי למעשה לא היה לבנק יומו בבית המשפט, שכן בהליך הקודם היה לו מעמד פורמאלי בלבד, כשליח ציבורי, בעוד בהליך הנוכחי הוא נתבע. על כן, מבחינה מהותית לא התקיים דיון ענייני של הנתבע בסוגיה הנוכחית. טענה זו נדחתה בפסיקת בתי המשפט. ראה למשל בר"ע 531/06 (באר שבע) בנק דיסקונט בע"מ נ' דדון שמעון, מיום 1.8.06 (פורסם באתר נבו). מדובר בנסיבות דומות. בית משפט במסגרת ערעור שיקים, העדיף את גרסתו של הלקוח, לפיה היה לו יסוד להניח שהיתה על הבנק חובה לפרוע את השיקים מכח הסיכום שהושג בין הלקוח למנהל הבנק. הלקוח הגיש תביעה אזרחית נגד הבנק וטען להשתק פלוגתא, ואילו הבנק העלה את הטענה הזהה לזו הנטענת כאן, לפיה, הוא לא פעל מכח אינטרס מסחרי או כצד לתביעה כספית, אלא כמעין רשות ציבורית שהחוק הפקידה על מילוי דרישות בדבר הגבלת חשבונות. משום כך, טען, אין להחיל עליו את כללי המניעות של מעשה בית דין, על מנת שלא לחסום בעד הרשות הציבורית את מילוי התפקיד שהוטל עליה בדין להגנת האינטרסים של הכלל. בית משפט השלום דחה טענה זו של הבנק, ובית המשפט המחוזי מפי כב' השופט אלון, אישר את החלטתו, תוך שהוא קובע, כי אינטרס הציבור בסופיות הדיון ידחה מפני האינטרס הציבורי של אי חסימת הרשות הציבורית ממילוי חובותיה, רק במקרים בהם מובהקות בולטת של ההיבט הציבורי שבהליכי ההליך הראשון ובעמעום המסויימות של הפלוגתא המשותפת לשני ההליכים. במקרה זה, שני היבטים אלה רחוקים מלעלות כדי הצדקת החרגתו מהכלל של מעשה בית דין. ראה גם אזני, כרך א', עמ' 72: "מעמדו הציבורי של הבנק על פי החוק היא נגזרת של שני ממדים מצרפיים: א. המימד הציבורי הכללי: מעמד הבנק מכוח החוק כלפי הציבור כמי שתורם חלקו להקטנת מחזור השיקים ללא כיסוי ברמה הלאומית. ב. המימד הציבורי-פרטי: מעמד הבנק כלפי הלקוח המסויים למן תחילת ההגבלה ועד סיומה...עם זאת חשוב לציין, כי אי הגשת תשובה בערעור על ידי הבנק, ושתיקתו, בערעור לא תקנה לו טענה במקרה בו יקבע בית המשפט ממצא פוזיטיבי כי חובה היתה עליו לפרוע את השיק. קיומו של השתק פלוגתא מותנה בקיומו של הליך בין אותם צדדים או לחליפיהם, אף אם הצד כלפיו נטען השתק פלוגתא לא מימש את זכותו הדיונית או לא ניצלה כראוי..." ה"ש 122 בעמ' 66. אבקש להתייחס לטענתו הנוספת של ב"כ הבנק, לפיה עומד הבנק במצבים כאלה בין הפטיש לסדן, דהיינו, בין חובתו הציבורית לפי החוק, להגן על כספי הציבור, לבין הסיכון שבתביעה אזרחית באם יתקבל ערעור השיקים. לפיכך, טוען ב"כ הבנק, על בית המשפט להכיר בניגוד מובנה זה, ולהגן על הבנק על מנת שלא ימעל בתפקידו הציבורי כאשר מתנהל הליך לגריעת שיקים. טענה זו אינה ברורה לי כלל ועיקר בהקשר הרלוונטי. הרי גם אם אקבל את עמדת הבנק, ואקבע כי אין ההחלטה בערעור יוצרת מעשה בית דין, אין בכך כדי לפטור את הבנק מחובותיו על פי דין, ובכל מקרה, עומד הוא בסיכון לתביעה נזיקית, באם פעל שלא כדין בסרוב שיק. בכל מקרה על הבנק להראות כי פעל כדין, בין אם הוא נתבע בערעור לפי החוק, ובין אם הוא נתבע באופן ישיר בתביעת נזיקין. השאלה היחידה בה אנו עוסקים כאן, היא האם תינתן לבנק ההזדמנות שניה להתדיין בשאלה זו. דווקא מהבחינה הציבורית נכון לטעמי לקיים הליך אחד, שבו יעשה הבנק את המיטב להראות כי פעל כדין, בדיוק כפי שהיה פועל כנתבע בתביעת נזיקין בגין החזרת השיק. אם ידע הבנק כי החלטות ביחס לטיב התנהגותו בהליך הערעור, יחייבו אותו גם בהליכים אחרים, בהם אולי יש לו אינטרס מוגבר, יצא אינטרס הכלל העומד בבסיס החוק נשכר, שכן אז ינהל הבנק את הגנתו בערעור בכובד הראש הראוי. מכאן, שהתוצאה שיקבל בית המשפט בערעור השיקים תהיה נכונה יותר, מאשר המציאות לה רומז ב"כ הנתבע כיום, שבה אין מאמץ אמיתי מצד הבנק להראות כי פעל נכון. פסק הדין הכריע את הפלוגתא במפורש או מכללא אין מחלוקת בשאלה זו. האם ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לפסק הדין בהליך הקודם טוען ב"כ הנתבעת, כי קביעות בית המשפט ביחס להתנהלותו של הבנק בהליך הקודם, לא היו חיוניות לתוצאה הסופית, ודי היה בקביעה כי נוצרה ציפייה סובייקטיבית לתובעת. טענה זו דחיתי לעיל, בין היתר מן הטעם שעל פי דרישות הפסיקה, היסוד הסביר נבחן אובייקטיבית, ועל הבחינה להביא בחשבון את מכלול היחסים בין הצדדים. מטבע הדברים, קביעות באשר להתנהגות הבנק, עשויות להיות רלוונטיות בכלל, ובמקרה שלנו, בפרט, נוכח חזית המריבה. לפיכך, דין טענותיו של הבנק, להדחות. לסיום, ולמען הקוריוז אוסיף, כי בנק הפועלים בעצמו, (בהליך אחר), דווקא סבר כי החלטת בית משפט בערעור לפי חוק שיקים ללא כיסוי, מקימה השתק פלוגתא. ראה ת.א 10858/03 (שלום תל אביב יפו) בנק הפועלים נ' בלה ישראלוב, מיום 30.12.03, כב' השופטת אביגיל כהן (פורסם באתר נבו). הבנק תבע את הלקוח בגין יתרת החובה שבחשבונו, וביקש לראות בהחלטה בערעור שיקים שהגיש הלקוח, לפיה השיקים סורבו כדין, השתק פלוגתא. בית המשפט קיבל את הטענה. אציין כי גם שם נקבעו בערעור השיקים קביעות לגופו של עניין ביחס להסכם האשראי והתנהגות הבנק, כמו במקרה דנן. אשר על כן, אני מקבלת את טענת התובעת, וקובעת כי קביעות בית המשפט בערעור השיקים, בש"א 958/03, מקימות השתק פלוגתא.ערעורשיקים