קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים על משפט שנגמר בזיכוי: בפני בקשה שהוגשה ביום 2/6/09 מטעמו של אליאס תיים (להלן: "המבקש"), לפיה התבקש בית המשפט לחייב את המשיבה לשלם למבקש את הוצאות הגנתו ולפצותו על ימי שהותו במעצר וריתוקו למעצר בית וכן לפצותו על הנזקים, העוול, עגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב אשר נגרמו לו, לטענתו, עקב נקיטת ההליכים נגדו, וזאת מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). העובדות והשתלשלות ההליכים: כנגד המבקש הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עשרה אישומים שונים, כשבתקופה הרלוונטית לכתב האישום שימש המבקש שוטר בתחנת שדרות. במסגרת כתב האישום יוחסו למבקש ביצוע עבירות כפי שיפורט להלן, תוך כדי ניצול מעמדו כשוטר, בכך שניצל את הגישה למסוף המשטרתי המספק פרטים על אזרחי המדינה. כתב האישום ייחס לנאשם עשרה אישומים, אשר לאור אריכות הדברים אביאם להלן בקצרה. באישום הראשון יוחס למבקש ביצוע מעשה מגונה בשתי מתלוננות (אחיות) במועדים שונים ועבירת הטרדה טלפונית. באישום השני יוחסה למבקש עבירת מעשה מגונה. באישום השלישי יוחסו למבקש שלוש עבירות: הטרדה טלפונית, פגיעה בפרטיות, וסודיות. באישום הרביעי יוחסו למבקש עבירות הטרדה טלפונית ומעשה מגונה. באישום החמישי יוחסו למבקש עבירות ניסיון לקבלת דבר במרמה, פגיעה בפרטיות ועבירת הסודיות. באישום השישי יוחסו למבקש שלוש עבירות: מעשה מגונה, פגיעה בפרטיות, וסודיות. באישום השביעי מיוחסות למבקש 10 עבירות בניגוד לסעיף 278 לחוק העונשין, 10 עבירות בניגוד לסעיף 2(9) וסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, ועבירה בניגוד לסעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות. באישום השמיני יוחסו למבקש עבירות הטרדה טלפונית, פגיעה בפרטיות ועבירת הסודיות. באישום התשיעי יוחסו למבקש עבירות פגיעה בפרטיות ועבירת סודיות. באישום העשירי יוחס למבקש ביצוע עבירת מעשה מגונה. לאחר שמיעת העדויות וניתוח הראיות שהוצגו בפני, החלטתי לזכות את הנאשם מחלק מהעבירות המיוחסות לו באישומים השונים ולהרשיעו בחלק האחר, כדלקמן: לגבי האישומים הראשון, השני, הרביעי, החמישי, והעשירי, החלטתי לזכות את המבקש מהעבירות המיוחסות לו באישומים אלו. לגבי האישום השישי והאישום התשיעי, החלטתי לזכות את המבקש בהתאם לסעיף 94(א) לחסד"פ. לגבי האישום השלישי, החלטתי לזכות את המבקש מעבירת הטרדה טלפונית, עברית הפרטיות לפי סעיף 5 לחוק ומעבירת הסודיות, ולהרשיעו בעבירת פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(9). לגבי האישום השביעי, החלטתי להרשיע את המבקש בעבירת עובד ציבור שיש לו זיקה פרטית (10 עבירות), ובעבירת פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות (10 עבירות), ולזכותו מעבירת פגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 לחוק ומעבירת הסודיות. לגבי האישום השמיני, החלטתי לזכות את המבקש מעבירת הטרדה טלפונית, עבירת פגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות ועבירת הסודיות, ולהרשיעו בעבירת פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק. גזר הדין בעניינו של המבקש ניתן ביום 5/11/03 במסגרתו הוטלו על המבקש, בין היתר, קנס בסך 5,000 ₪, 6 חודשי מאסר על תנאי וכן חיוב המבקש בפיצוי בסך 500 ₪ לכל אחד מ- 10 המתלוננים באישום השביעי שבכתב האישום. המבקש לא הגיש ערעור על פסק הדין. המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין שכל מהותו תיקון סעיפי האישום בהם הורשע המבקש, ערעור המשיבה התקבל מבלי לשנות את התוצאה ההרשעתית והעונשית. בבקשה נשוא תיק זה טוען המבקש טענות מספר אשר מתייחסות לשתי העילות המנויות בסעיף 80(א) לחוק העונשין. טוען המבקש כי, בכתב האישום שהוגש נגדו יוחסו לו שורה ארוכה של אישומים חמורים, על אף, שלטענתו, עיון בחומר הראיות היה צריך להוביל בהכרח כל פרקליט או תובע סביר להימנע מלהגיש את כתב האישום, או למצער לייחס לו אך ורק את האישומים שחומר החקירה לגביהם גיבש הרשעה מעל לכל ספק סביר, דהיינו האישומים בהם הורשע. בדברים אלו טוען למעשה המבקש כי הגשת כתב האישום וניהול המשפט בענייננו נעשו כאשר "לא היה יסוד לאשמה", קרי- בהתבסס על העילה הראשונה שבסעיף 80 לחוק העונשין. ממשיך המבקש וטוען כי, בירור מעמיק יותר טרם הגשת כתב האישום או לאחריו, או השלמת חקירה, היו מגלים כי חקירתו של המבקש לקתה בפגמים בסיסיים ומהותיים, כגון הפעלת לחץ בלתי הוגן על המבקש בחקירתו וניצול מצבו הנפשי הירוד בו היה שרוי בחדרי החקירות. עוד נטען כי, המבקש נעצר לצורכי חקירה וננעל מאחורי סוגר ובריח, וכי בדיון בהארכת מעצרו הוארך מעצרו של המבקש בחמישה ימים. כאשר בתום ימי המעצר, נשלח למעצר נוסף ושהה תקופה במעצר בית. בבקשתו טוען המבקש כי, ביום אחד חייו הפכו לסיוט כאשר בהפתעה גמורה הוטחו בו אישומים לפיהם, בין היתר, ביצע מעשים מגונים בנשים ונערות. כן נטען כי, המבקש נלקח לחקירה מלשכתו של מפקד המחוז והובל על-ידי מפקד התחנה לעיני כל השוטרים ששירתו עימו והכירו אותו והושפל השפלה ממנה אין ולא יהיה מזור. באשר להתנהלות ההליך עצמו טען המבקש כי, בין עדי התביעה הרבים היו שותפיו לעבודה לשעבר של המבקש, כאשר, לטענתו, בסופו של ההליך התברר כי מרביתם אינם קושרים כלל את המבקש לאישומים המיוחסים לו. בנוסף, לגבי המתלוננות, טען כי, התברר שחלקן כלל לא מכירות את המבקש או כי הקשר היחיד עימן היה במסגרת עבודתו המשטרתית או כי המשקל שיוחס לעדותן, מסיבות כאלה ואחרות שהיו צריכות להילקח בחשבון טרם הגשת כתב האישום, היה זעום עד כדי אפסי. בהמשך לכך טען המבקש כי עקב התנהלות ההליך ועקב האישומים שהופנו נגדו נאלץ המבקש לשכור את שירותיה של עו"ד תמי אולמן על מנת להתגונן נגד האישומים החמורים בהם הואשם. לטענת המבקש שילם לסנגוריתו סך כולל של 69,219 ₪ (לבקשתו צרף המבקש צילום קבלות עבור תשלום שכר טרחת הסנגורית). בעניין זה טען המבקש כי, בירור המשפט ושמיעת העדים כלל מספר רב של דיונים ארוכים, נשמעו עדויות של 20 עדי תביעה והנאשם עצמו. עוד טען כי, סניגוריתו נאלצה להגיש סיכומים ארוכים ומקיפים בכתב על מנת להגיב לכל טענות המשיבה בסיכומיה הארוכים, זאת כשהמבקש מדגיש בבקשתו כי אף בשלב זה, לאחר שמיעת העדים, ולמרות הבעיות שבגרסתם, לא השכילה המשיבה לחזור בה מההאשמות נגדו או לפחות חלקן. לגבי זיכוי המבקש, טוען הוא בבקשתו כי זיכויו היה זיכוי מלא ולא זיכוי מחמת הספק או בשל היעדר ראיות. עוד הוסיף וטען כי, על פי נימוקי הכרעת הדין, זיכה בית המשפט את המבקש, בין היתר, הואיל ולא מצא מקום לאמץ את גרסת המתלוננות מסיבות כאלה ואחרות. בעניין הנזק אשר נטען שנגרם למבקש, מציין המבקש בבקשתו כי, ההאשמות החמורות בהם הואשם במסגרת כתב האישום והמעצר בו היה נתון שלא לצורך, גרמו למבקש לפגיעה אנושה בשמו כבודו וחירותו, שמו של המבקש הפך לבזוי בקרב בני עדתו, נפגע האמון שרכשה לו בת זוגתו עמה היה עתיד להתחתן והיא סירבה להינשא לו והחתונה בוטלה, והוטבע בו אות קלון שלא הוסר עד היום. לגישתו, הדבר קיבל משנה תוקף הן בשל היותו שוטר שכביכול "סרח" והן בשל היותו בן לעדת המיעוט הערבי נוצרי, אשר בשל היותה קהילה קטנה יחסית ומסוגרת, האשמות המיוחסות לו התפשטו בתוך הקהילה במהרה. כמו כן מציין המבקש כי, בנוסף לאמור, באמצעי התקשורת לא חסכו מילים ועטו על הפרשה ללא רחם (בעניין זה צרף המבקש לבקשתו העתק כתבה שפורסמה בזמן הרלוונטי בעיתון ידיעות אחרונות בענייננו של המבקש והחשדות שהועלו נגדו). עוד נטען כי, האישומים נגדו נבעו עקב עלילה שהעלילו עליו וכי בכך נגרם לו עוול, וכי בנוסף לכך איבד המבקש את עבודתו ופרנסתו, כאשר למעשה מיד לאחר פתיחת תיק החקירה נגדו, קיבל הודעה על פיטוריו מעבודתו במשטרה (טרם סיום החקירה ואף טרם הגשת כתב האישום), ומאוחר יותר, כך נטען, על אף זיכויו בדין, הוחלט על-ידי מפכ"ל המשטרה על סילוקו הרשמי ואי החזרתו לשורות משטרת ישראל, דבר אשר הביא לקריסתו המוחלטת של המבקש, כלכלית ונפשית (המבקש צרף לבקשתו הודעת המשטרה בדבר פיטוריו). עוד נטען בבקשה כי המבקש נותר עם נזקים כלכליים וכן נותר עם נזק בל יתואר לתדמיתו ולעתידו, איבד את בת זוגתו, איבד את אמון הסובבים בו, ונותר עם "אות קין" לכל ימי חייו על לא עוול בכפו. כן הודגש כי, כי מאז ועד היום מנסה המבקש לשקם את חייו ולהתחיל דף חדש, והוא עושה זאת בקושי רב. לגישת המבקש, מן הצדק כי המשיבה תחוב בפיצויו, הן הוצאותיו והן נזקיו, זאת לטענתו הואיל ורשויות התביעה מיהרו בזריזות תמוהה מפליאה - זדונית או למצער רשלנית - להעמיד את המבקש לדין על עבירות שכלל לא ביצע, ולהאשימו האשמות סרק ללא תימוכין, מבלי לבדוק היטב את חומר הראיות וחשוב מכך את ההשלכות של הדבר על חייו ועתידו של המבקש. כמו כן הוסיף המבקש וטען כי, זכויותיו הבסיסיות נפגעו פגיעה חמורה בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן חוק יסוד: חופש העיסוק, וכי מאז סיום משפטו מנסה המבקש לחזור לשורות המשטרה, אך בקשותיו נדחות ע"י מח' משמעת במשטרה. לאור האמור, מבקש המבקש מבית המשפט כי יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 80 לחוק העונשין, ויחייב את המדינה לשלם לו את הוצאות הגנתו ופיצוי על ימי שהותו במעצר וריתוקו למעצר בית ופיצוי על הנזקים והעוול אשר נגרמו לו לטענתו עקב נקיטת ההליכים נגדו. בדיון מיום 22/6/09 הוסיף בא כוח המבקש וטען טיעוניו בפני. בא כוח המבקש הדגיש כי הבקשה שהוגשה הינה מפורטת ומנומקת. בהתייחסו להחלטתי מיום 3/6/09 במסגרתה קבעתי כי "אין מקום לפסיקת הוצאות בגין "ריתוקו למעצר בית וכן לפצותו על הנזקים, העוול עגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב אשר נגרמו לנאשם עקב נקיטת הליכים נגדו'" (סעיף 1 להחלטה), טוען בא כוח המבקש כי מעצר בית הינו חלופה של מעצר וגם המדינה רואה בו כמעצר לכל דבר ועניין לרבות הפיקוח, זאת תוך שמסביר בא כוח המבקש כי הרציונאל הינו של פיצוי בגין אובדן הכנסה או יכולת לעבוד, וכי כאשר המבקש היה נתון במעצר בית הוא לא יכול לעבוד. לגבי הוצאות ההגנה, ביקש בא כוח המבקש ליתן משקל לעובדה שאם היה מוגש כתב אישום שהיה תואם את התוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט כי אז לא היה צורך בהוצאות כה גבוהות עבור שכ"ט הייצוג של המבקש. אף ייתכן, לטענת בא כוח המבקש, כי העניין היה מסתיים מבחינת המשטרה בהליך משמעתי פנימי או בהליך בירור של מח"ש, לפיכך, כך נטען, הוצאות המבקש היו עשירית מהסכום ואולי פחות ולא נדרש לייצוג. טוען בא כוח המבקש כי, המשיבה ייצרה "הר" עם הגשת כתב האישום, ומכיוון שכך המבקש נאלץ להוציא את ההוצאות שהוציא. טוען הוא כי, לבסוף "ההר הוליד עכבר" וזאת לאחר שהמבקש נאלץ להגיע לדיונים רבים, לנסוע מהצפון, לממן את הנסיעות של עורכי דינו, ואף בחלק מהדיונים אליהם התייצב המבקש התברר שהמשיבה לא דאגה להתייצבות המתלוננות, עדי התביעה, והדיונים חזרו לעומת שבאו. בעניין זה מפנה בא כוח המבקש לסעיף 9(ב) לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 (להלן: "התקנות"), לפיו רשאי בית המשפט לקבוע סכום בעד הוצאות שכר טרחת עורך דין אשר גבוה מן הקבוע בתקנות וזאת כאשר נוכח הוא שבנסיבות העניין מן הצדק לקבוע כך. לגישת בא כוח המבקש, העוול והנזק שנגרם למבקש הינו עוול קיצוני שזועק לשמיים. זאת כשנטען כי המבקש הוא אדם חזק ולטענת בא כוחו, המדינה צריכה לעזור לו על מנת שיצליח להתרומם. 9. באת כוח המשיבה בטיעוניה בפני הדגישה כי, גזר הדין בעניינו של המבקש ניתן בשנת 2003 וכי הבקשה נשוא תיק זה הוגשה בשנת 2009. מציינת באת כוח המשיבה כי בהתאם לפסיקה, הבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין מתבססת על שתי עילות אשר מזכות נאשם בפיצויים. האחת, שלא היה יסוד לאשמה; והשנייה, שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת. באשר לחלופה הראשונה, מציינת באת כוח המשיבה כי עניינה בכך שמלכתחילה לא היו ראיות בתיק, ותובע סביר לא היה מגיש כתב אישום על סמך הראיות. לגישת באת כוח המשיבה, בתיק זה הוגש כתב אישום בהסתמך על הודעות העדים שהעידו בבית משפט וכן על סמך הודאתו החלקית של המבקש אשר בסופו של הליך זוטא בפני בית המשפט נקבע כי קבילה היא. כמו כן, לטענתה, ההחלטה על הגשת כתב אישום הסתמכה על פנקסו האישי של המבקש וכן על פלטי שיחות טלפון. לגישת המשיבה, בנסיבות אלה, החלטת התובע על הגשת כתב אישום הייתה סבירה בהסתמך על מכלול הראיות. נטען כי, התביעה נעזרה בכל העדויות על מנת לקבוע איזה צד מהימן בעיניה, ולהכריע בשאלת המהימנות של הגרסאות השונות בתיק זה. לגישת באת כוח המשיבה, בעניין זה אין ספק שגם אם לא קיבל בית משפט את עמדת התביעה באשר לגרסה הסופית, הרי שכל העדויות שהיו בפני התביעה הצדיקו את הגשת כתב האישום. עוד מציינת באת כוח המשיבה כי, בסופו של דבר הורשע המבקש ב- 10 מקרים של פגיעה בפרטיות באישום השביעי וכן בשני מקרים נוספים של פגיעה בפרטיות באישום השלישי והשמיני. בנוסף, מפנה באת כוח המשיבה לגזר הדין בענייננו של המבקש, שם נקבע כי "לענין העונש צודק בא כח הנאשם כי תיק זה נמשך זמן רב אולם עיקר הדחיות נבעו מבקשת ההגנה ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו". ובהמשך נקבע כי "אם נכון אני להתחשב בתקופה הארוכה של ניהול התיק, יהא זה רק לענין העובדה שאיני סבור שיש מקום להטיל מאסר בפועל על הנאשם ויש מקום להסתפק בעונשים אחרים". באשר לחלופה השנייה בסעיף 80 לחוק העונשין שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", טוענת המשיבה כי, מדובר בעילה שולית שגבולותיה רחבים המאפשרת לכלול כל נימוק המצדיק פיצוי. כן נטען כי, בתוך מסגרת רחבה זו ניסו בתי המשפט השונים לצקת משטר וקווים וקבעו כי מדובר בשלושה סוגי עניין: א. נסיבות הנוגעות להליך המשפטי עצמו, כאשר התביעה התנהלה בזדון תוך כדי התרשלות מתוך ניסיון להתנכל לנאשם. בעניין זה, סבורה באת כוח המשיבה כי, לאור טיעוניה לעיל, לא הייתה התנהלות מעין זו מצד התביעה. ב. טיב זיכויו של הנאשם. בעניין זה מציינת באת כוח המשיבה כי, נאמר הן בע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481 (להלן: עניין רייש) והן בהלכה המסכמת ב- ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 כי אין די בזיכוי מוחלט בכדי להקים זכות אוטומטית לפיצוי. ג. נסיבות אישיות של נאשם שזוכה. בעניין זה טוענת באת כוח המשיבה כי, מדובר על נסיבות אישיות של נאשם אשר סבל עינוי חמור שנגרמו לנאשם בקשר להליך המשפטי. זאת תוך שהיא מדגישה כי, אין מחלוקת על כך שכל אדם שנמצא על ספסל הנאשמים סובל ואורח חייו וכבודו נפגעים. סבורה באת כוח המשיבה כי, הפגיעה במקרה הזה לא הייתה קיצונית וחמורה כל כך שמצדיקה לסטות מהכלל של מתן פיצוי לנאשם על פי סעיף 80 ומציינת כי בהתאם לקביעת בית המשפט העליון לרוב אין לתת פיצוי. הבסיס הנורמטיבי - סעיף 80 לחוק העונשין. סעיף 80 לחוק העונשין שכותרתו "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה", קובע כדלקמן: "(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט ...". סעיף 80 לחוק העונשין מאזן בין זכויותיו של נאשם, כמו הזכות לחירות, פרטיות וכבוד - שניתן להן משנה תוקף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין, שכרוך בו החשש שחיוב המדינה לשלם לנאשם את הוצאות משפטו ולפצותו יביא לרפיון ידיים של התביעה, מאידך גיסא (דברי הנשיא ברק בע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 517-519 (להלן: עניין יוסף). על פי נוסחה הקיים של הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, אין בזיכויו של נאשם, כשהוא לעצמו, כדי לחייב את המדינה בתשלום הוצאות ופיצוי. סעיף זה דורש בנוסף, כי תתקיימנה אחת משתי העילות האמורות בו, קרי, היעדר יסוד להאשמה או קיומן של "נסיבות אחרות", לשם קביעת הזכאות לפיצוי, כאשר שיעור הפיצוי מוגבל לסכומי מקסימום כפי שנקבע בתקנות. לא היה יסוד להאשמה: ההלכה הפסוקה קובעת כי המבחן שעל פיו יקבע בית המשפט, בדיעבד, כי לא היה יסוד להאשמה הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט להציב עצמו בצומת הדרכים שבה ניצבה המאשימה ערב הגשת כתב האישום, ולבחון האם באותה נקודת זמן ובהינתן התשתית הראייתית שהייתה בפניה באותה עת, ההחלטה להעמיד לדין הייתה סבירה (ראו, עניין יוסף, 519). המסקנה לפיה לא היה יסוד להאשמה יכול שתוסק גם מקום שבו הייתה התרשלות בחקירה "באופן שחקירה אחרת אותה ניתן היה לערוך באופן סביר הייתה מצמיחה חומר חקירה אשר יש בו כדי לשכנע תובע סביר - המעיין במכלול החומר - כי לא קיימת ציפייה כי יש בחומר הראיות לכאורה שבידו, בסיס להרשעת הנאשם" (ראו, עניין יוסף, 522). תנאי זה אינו מתקיים במקרה שבפני. בבקשה שהוגשה לבית המשפט נטען כי, עיון בחומר הראיות היה צריך להוביל בהכרח כל תובע סביר להימנע מלהגיש את כתב האישום, או לכל היותר לייחס למבקש אך ורק את האישומים בהם הורשע, ואשר חומר החקירה לגביהם גיבש הרשעה מעל לכל ספק סביר. עוד נטען כי, בירור מעמיק יותר טרם הגשת כתב האישום או לאחריו, או השלמת חקירה, היו מגלים כי חקירתו של המבקש לא נערכה כראוי אלא לקתה בפגמים בסיסיים מהותיים, כגון הפעלת לחץ בלתי הוגן על המבקש על-ידי חוקרי מח"ש וניצול המצב הנפשי הירוד בו נמצא המבקש בחדרי החקירות. בעניין זה טענה באת כוח המשיבה כי, ההחלטה על הגשת כתב אישום הסתמכה על הודעות המתלוננות והעדים אשר העידו בבית משפט, על הודאתו החלקית של המבקש (אשר במסגרת הליך זוטא נקבע כי הינה קבילה), וכן הסתמכה על פנקסו האישי של המבקש ועל פלטי שיחות טלפון. לגישתה, כל העדויות שהיו בפני התביעה הצדיקו את הגשת כתב האישום. בנסיבות אלה, סבורה המשיבה כי, החלטת התובע על הגשת כתב האישום הייתה סבירה. עוד מדגישה באת כוח המשיבה כי, בסופו של יום המבקש הורשע בחלק מן העבירות שיוחסו לו, וזאת כפי שפורט לעיל. בענייננו, אין לומר כי ההחלטה להעמיד לדין לא הייתה סבירה וכי המשיבה הפעילה שיקול דעת בלתי סביר בהחלטתה להגיש את כתב האישום כנגד המבקש. בפני המשיבה עמדו הודעות המתלוננות, הודאתו החלקית של המבקש וכן פנקסו האישי, כאמור. משכך, בעת הגשת כתב האישום די היה בתשתית הראייתית אשר עמדה בפני המשיבה לצורך הגשת כתב האישום. זאת בעיקר בשים לב לעובדה כי בפני המשיבה הייתה הודאתו החלקית של המבקש, אשר ניתנה בשלבי החקירה הראשוניים, שכאמור לאחר דיון במשפט הזוטא קבעתי כי קבילה היא. יתירה מכך, אף בהכרעת הדין קבעתי כי "הודאות הנאשם במשטרה לא רק שהן קבילות אלא גם בעלות משקל ראייתי פנימי וחיצוני" (ראה, עמ' 197 להכרעת הדין). לא זו אף זו, בסופו של יום הורשע המבקש בחלק מהעבירות שיוחסו לו אשר הינן עבירות חמורות, ואף ביחס לעבירות מהן זוכה המבקש אין לומר כי במועד הגשת כתב האישום ובהתבסס על חומר הראיות שהיה בידי התביעה באותה עת לא היה יסוד להאשמה. לאור כל האמור, ההחלטה להגיש כתב אישום הייתה סבירה. נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי: עילה זו מנוסחת באופן רחב ומאפשרת גמישות באשר למגוון הנסיבות, אשר יכול ותובאנה בגדרה. יחד עם זאת, בית המשפט העליון התווה קווים מנחים וקטגוריות כלליות גם באשר לעילה זו בקובעו כי מדובר בשלושה סוגי עניינים: 1. נסיבות הנוגעות להליך המשפטי; 2. טיב זיכויו של הנאשם; 3. נסיבות אישיות של הנאשם שזוכה- כגון פגיעה בבריאותו, בשמו הטוב, משפחתו וכדומה (ראו, ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 118 (להלן: פרשת דבש). טיב הזיכוי: בבקשה שהוגשה לבית המשפט טוען המבקש כי זיכויו היה זיכוי מלא וכי לא מדובר בזיכוי מחמת הספק או בשל היעדר ראיות. בעניין זה מציינת באת כוח המשיבה כי, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון אין די בזיכוי מוחלט בכדי להקים זכות אוטומטית לפיצוי. אבהיר כבר עתה כי כעולה מהכרעת הדין זיכויו של המבקש לא היה זיכוי מוחלט אלא מדובר בזיכוי מחמת הספק, זאת כמובן באשר לעבירות בהן לא הורשע המבקש. לצורך הבהרת העניין אציין כי, למשל, לגבי האישום הראשון, אשר ייחס למבקש ביצוע מעשה מגונה בשתי מתלוננות, ושממנו זוכה המבקש קבעתי בהכרעת הדין כי "לכן, לפי הראיות, ובלי לגרוע מאמינות גרסת המתלוננת לא אוכל לקבוע, מעבר לספק סביר שהנאשם נגע בחזה של המתלוננת בשתי ידיו, כאשר קיימת אפשרות שאין לשלול אותה שבמהלך השתחררות מחיבוקו של הנאשם, בתום לב נגעה ידו של הנאשם בחזה" [ההדגשה הוספה - מ.מ.] (ראו, עמ' 200 להכרעת הדין). כך, באשר לאישום השני, אשר ייחס למבקש עבירת מעשה מגונה כלפי מתלוננת אחרת, קבעתי בהכרעת הדין כי "..., משלא הצליחה המאשימה להוכיח את המעשים המיוחסים לנאשם באישום זה, מעבר לספק סביר, המסקנה היא שאני מזכה את הנאשם מעבירת מעשה מגונה" [ההדגשה הוספה - מ.מ.] (ראו, עמ' 205 להכרעת הדין). באשר לאישום החמישי, אשר ייחס למבקש, בין היתר, עבירת ניסיון לקבלת דבר במרמה, קבעתי בהכרעת הדין כי "המאשימה לא הוכיחה את העבירה המיוחסת לנאשם מעבר לספק סביר, לכן אני מזכה את הנאשם מעבירה זו" [ההדגשה הוספה - מ.מ.] (ראו, עמ' 211 להכרעת הדין). ודי בדוגמאות אלו כדי ללמוד כי אין מדובר בענייננו בזיכוי מוחלט. יתרה מכך, אף אם בחלק, שהינו חלק מזערי, מבין העבירות אשר יוחסו למבקש מדובר היה בזיכוי מוחלט עדיין אין בכך כדי להצדיק מתן פיצוי בתואנה זו. בפסק הדין ב- ע"פ 303/02 דרוויש חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 550, 559 (להלן: פרשת חמדאן) קובע כב' השופט ריבלין כדלקמן: "שיקול נוסף הקשור בהליך הוא תוצאתו. אמנם, אין לדעתי ליצור דיכוטומיה חדה בין "זיכוי מוחלט" לבין זיכוי מחמת הספק - שזה הראשון יקנה, על דרך הכלל, זכאות לפיצויים (ראו: ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת רייש [3]); פרשת יוסף הנ"ל [2]; פרשת דבש הנ"ל [1]; השוו לגישת חברתי השופטת דורנר ברע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל [4], ובפרשת דבש הנ"ל [1], בעמ' 133-130), אולם אין ספק כי האופן שבו בא ההליך לסיומו והסיבות לזיכויו של הנאשם עשויים להיות בעלי נפקות לצורך קביעת "מוצדקות" השיפוי והפיצוי. כך, לא הרי מקרה שבו אך כפסע הפריד בין הרשעת הנאשם, לבין זיכויו, או מקרה שבו נתמזל מזלו של נאשם, והוא זוכה מטעם טכני או בשל התרשלות רשויות האכיפה, כהרי מקרה שבו התברר בדיעבד, ובאופן פוזיטיבי, כי לא הנאשם הוא שביצע את העבירה שהואשם בה". מדברים אלו למדים אנו כי לא קיימת הבחנה חד משמעית בין זיכוי מוחלט, אשר די בו כדי להצדיק מתן פיצוי לנאשם שזוכה, לבין זיכוי מחמת הספק, למשל, אשר יביא בהכרח לשלילת שיפוי או פיצוי מנאשם. ובעניין זה יפים דבריו של כב' השופט חשין בפרשת דבש, בע' 111: "לא אמרנו - אף לא נאמר - כי זיכוי טכני או זיכוי מן הספק יביאו בהכרח לשלילת שיפוי או פיצוי מנאשם, אך בה-בעת גם לא נאמר כי זיכוי "מוחלט" יביא מעצמו לפסיקת שיפוי או פיצוי. כל שאומרים אנו אינו אלא זה, שטיב הזיכוי - כל זיכוי, ונסיבות הזיכוי - כל הנסיבות; גם הזיכוי גם הנסיבות שיקולים שלעניין הם לבחינתו של בית-המשפט אם יורה או אם לא יורה על תשלום פיצוי או על שיפוי, ובמקום שבו יורה על שיפוי או פיצוי - על שיעורם של אלה. לא נמצא לי טעם טוב לא בשכל הישר ולא בהגיון הדברים לקבוע כי שיקולי "נסיבות" המשפט וטיבו של הזיכוי שיקולים בלתי רלוונטיים הם לפסיקת פיצוי או שיפוי. אכן, דעתנו היא כי נטיל אל קדרת השיקולים, כשיקולים שלעניין, הן את טיב הזיכוי; הן את הטעמים שניתנו לזיכוי; הן את כל שאר הנסיבות שנראה בהן נסיבות שלעניין. כך נפסק בעבר, והלכה זו מקובלת עליי. ראו, למשל: ע"פ 870/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל [30], בעמ' 448; ... שיקול הזיכוי ה"מוחלט" - ויותר ממנו: הטעמים לאותו זיכוי "מוחלט" - יהוו שיקול חשוב, שיקול נכבד בין שיקולים, אך לא יהיה בהם כדי להכריע. ...". יש לציין כי בבקשתו אשר הוגשה לבית המשפט טען המבקש כי, בית המשפט זיכה אותו מעבירת הסודיות תוך שציין כי משהתברר כי כלל לא מסר ידיעה לאחר הרי כלל לא היה מקום להעמידו לדין בסעיף זה. אכן זיכיתי את המבקש מעבירת הסודיות, עם זאת, חשוב להדגיש כי, הדברים כפי שהוצגו על-ידי המבקש בבקשתו לא נאמרו כלל ועיקר בהכרעת דיני אלא כל שנאמר באשר לעבירת הסודיות הוא כי "סבורני כי מהעובדות המיוחסות לנאשם באישום זה, לא עולה שהנאשם גילה את פרטיה האישיים של המתלוננת לאחר". וכאמור, אף אם הזיכוי בגין עבירת הסודיות הינו זיכוי מוחלט, הרי שכאמור אין בכך כדי להצדיק מתן פיצוי על סמך טעם זה בלבד, בעיקר הואיל ובמרבית העבירות זוכה המבקש מחמת הספק כפי שהובהר בהרחבה לעיל. בנוסף על כל האמור, מן הראוי להתייחס בענייננו גם לאישומים השישי והתשיעי מהם זוכה המבקש בהתאם לסעיף 94(א) לחסד"פ. ביחס לאישום השישי, ביקשה המשיבה לחזור בה מאישום זה, בשל קושי בהעדת המתלוננת. באשר לאישום התשיעי, המשיבה ביקשה לחזור בה מאישום זה עקב קושי באיתור המתלוננת. לפיכך, לאור האמור ובהתאם לסעיף 94(א) לחסד"פ הוריתי על זיכוי המבקש מהעבירות המיוחסות לו באישומים אלו. חרף זאת, אף ביחס לאישומים אלה מהם זוכה המבקש עקב בקשת המשיבה לחזור בה מהאישום, אין כדי להצדיק מתן זכות אוטומטית לפיצוי המבקש. בפרשת דבש, בע' 135-136, קובע כב' השופט ריבלין בעניין זה כדלקמן: "אכן, חזרה מן האישום עשויה להקים לנאשם זכות לפיצויים. אלא שהבחינה צריכה להיות אחרת. על-פי האמור בסעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], חזרה מן האישום יכול שתהא לפני תשובת הנאשם לאישום או לאחר מכן. אם קדמה לתשובת הנאשם, יבטל בית-המשפט את האישום. אם באה לאחר מכן, יזכה בית-המשפט את הנאשם מאותו אישום, אולם בהסכמה של התובע ושל הנאשם רשאי בית-המשפט, גם באותו שלב, לבטל את האישום. סעיף 80(א) לחוק העונשין דובר בשתיים מן התוצאות האפשריות של חזרה מן האישום, ובשתיהן מדובר בחזרה מאישום לאחר מתן תשובת הנאשם: האחת, חזרה מן האישום שהביאה לזיכוי הנאשם, והאחרת, חזרה מן האישום שהביאה, בהסכמה, לביטול האישום, אף שבאה רק לאחר שכבר ניתנה תשובת הנאשם. נוסף על שני המקרים האלה, דן סעיף 80(א) גם במקרה של זיכוי מטעמים אחרים, למשל על-פי הראיות שבאו במשפט. תנאי הסף המנויים בסעיף 80(א) לחוק העונשין, דוברים ב"...האשמה שממנה זוכה..." או "...אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982...". לאמור, זיכוי או ביטול אישום בשל חזרה מאישום שבאה לאחר מתן תשובת הנאשם, וכן זיכוי מטעמים אחרים - כל אחד מאלה, לבדו, די בו כדי לשמש תנאי סף לתחולתו של סעיף 80(א) לחוק העונשין. בתנאי סף אלה יש צורך - אך אין בהם די. על-מנת שתקום זכאות לפיצויים נדרש גם קיומה של אחת משתי העילות המנויות בסעיף 80(א) הנ"ל: עילת היעדר יסוד להאשמה מלכתחילה ועילת הנסיבות המצדיקות האחרות. הוו אומרים: אין לומר כי החזרה מן האישום מקנה, ככלל, את הזכאות לפיצויים. רק בעת שהיא מקיימת את אחד מתנאי הסף האמורים עשויה לקום תחולה לסעיף 80(א) לחוק העונשין, ובלבד שתתקיים גם עילת זכאות. כמותה, הזיכוי מטעמים אחרים - אף הוא תנאי סף חלופי לתחולתו של סעיף 80(א), וגם הוא עשוי להקים זכאות רק אם תתקיים עילת זכאות. לפיכך אין די בחזרה מן האישום, ואין די בזיכוי אפילו הוא "זיכוי מוחלט" כדי להצדיק, על דרך הכלל, זכאות לפיצויים. חזרה מן האישום - "זיכוי מוחלט" כהגדרת חברתי השופטת דורנר - עשויה לשמש כאמור תנאי סף לזכאות, אולם גם משנתקיים תנאי כזה נדרשים אנו לבחינה נוספת, לאמור: האם נתקיימו עילות הזכאות לפיצויים, שהן כאמור היעדר יסוד להאשמה, או התקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. נבחן כל אחת מעילות אלה לגופה" [ההדגשות הוספו - מ.מ.]. הנה כי כן אין די בחזרה מן האישום כדי להקנות למבקש את הזכאות לפיצויים. אלא יש צורך שלתנאי סף זה תצטרף קיומה של אחת משתי העילות המנויות בסעיף 80(א) לחוק העונשין, קרי- עילת היעדר יסוד להאשמה מלכתחילה ועילת הנסיבות המצדיקות האחרות. בענייננו, וכאמור, מצאתי כי עילת הזכאות הראשונה, שעניינה היעדר יסוד להאשמה, לא מתקיימת בענייננו. לפיכך, יש לבדוק האם מתקיימת עילת הזכאות השנייה. נסיבות הנוגעות להליך המשפטי: באשר לקבוצת נסיבות זו כותב כב' השופט ריבלין בפרשת חמדאן: "אשר לנסיבות הנוגעות להליך המשפטי: כאן ניתן הדגש לאופן התנהגותם של התביעה ושל יתר הגורמים המעורבים בהליך, במהלך המשפט וכן לעניינים נוספים הקשורים בהליך. עמדתי על כך בפרשת דבש, בעמ' 137: 'מקרה שבו מלכתחילה אמנם היה יסוד להאשמה, ולא הייתה באותו שלב התרשלות מצד התביעה, אלא שלאחר הגשת כתב-האישום נפל פגם בהתנהגותה, ופגם זה הביא להשהיית הזיכוי או להארכת המעצר - הוא מקרה הנופל בגדר הקבוצה הראשונה שבעילה השנייה. כך, דרך משל, במקרה שבו התרשלה המדינה בבדיקת מימצאים שאמנם היה ניתן לגלותם רק לאחר הגשת כתב-האישום, אך במועד מוקדם ממועד פסק-הדין'" (עמ' 558 לפסק הדין). הנה כי כן קבוצה זו אשר נכללת בעילת הזכאות השניה, קרי- נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי, מתייחסת לבחינת התנהלות רשויות החקירה והתביעה במהלך המשפט. עיון בהכרעת הדין שניתנה בעניינו של המבקש מעלה כי קיימת התייחסות להתנהלות התביעה במהלך המשפט, אך סבור אני כי גם אם נפלו פגמים בהתנהלותה, כפי שיפורט להלן, אין די בהם, לאור מכלול הנסיבות, כדי להצדיק מתן פיצוי למבקש. כך למשל, בהכרעת הדין, ביחס לאישום השני בו יוחסה למבקש עבירת מעשה מגונה, מצאתי כי קיימות שתי גרסאות הסותרות האחת את השנייה, של הנאשם מחד ושל המתלוננת מאידך, והחלטתי כי יש לדחות את גרסת המתלוננת, בשל סתירות רבות שהתגלו בעדותה הפוגעות באמינות גרסתה. בתוך כך קבעתי כי, מעדות המתלוננת עולות תהיות וכי המשיבה לא הגישה ראיות התומכות בגרסת המתלוננת ולא הציגה ראיות הסותרות את גרסת הנאשם, תוך ציון הראיות אותן היה בידי המשיבה להגיש. לאור האמור, קבעתי כי המשיבה לא הצליחה להוכיח את המעשים המיוחסים למבקש באישום זה, מעבר לספק סביר, וכי יש לזכות את המבקש. ביחס לאישום החמישי, במסגרתו יוחסו למבקש עבירות ניסיון לקבלת דבר במרמה, פגיעה בפרטיות ועבירת הסודיות, קבעתי כי גרסת המתלוננת במהלך עדותה בבית המשפט מעלה תהיות רבות ואינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. כך למשל, ביחס לטענת המתלוננת לפיה, במהלך ההמתנה בתחנה המבקש התקשר אליה בתדירות של כ- 2 דקות, תהיתי מדוע המשיבה לא הציגה פלט שיחות הטלפון היוצאות של המבקש בתאריך הרלוונטי לכתב האישום, כדי לתמוך בגרסת המתלוננת. ביחס לעבירת פגיעה בפרטיות אשר יוחסה למבקש במסגרת אישום זה, קבעתי כי "אין ספק שהמשיבה טעתה בעניין זה" שכן מדברי המתלוננת עולה כי המבקש במסגרת עבודתו בליל האירוע ביקש את פרטי המתלוננת וחברה, לכן לא היה מקום להשתמש במסוף כדי להוציא את פרטיה האישיים של המתלוננת, על כן זיכיתי את המבקש מעבירה זו. כאמור, חרף קביעותיי אלו, סבור אני כי אין די בכך על מנת להצדיק מתן פיצוי למבקש על סמך שיקול זה, זאת בשים לב לעובדה כי בסופו של יום המבקש הורשע בחלק מהעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום וכי הזיכוי ביחס לחלק נכבד מן העבירות, היה זיכוי מחמת הספק, כפי שהובהר לעיל. זאת ועוד, איני סבור כי התנהלות המשיבה כפי שתואר לעיל הגיעה כדי רשלנות חמורה ו/או התנהלות זדונית אשר היה בה כדי להעניק פיצוי למבקש. נסיבות אישיות של המבקש: בעניין זה, טוען המבקש במסגרת בקשתו שהוגשה לבית המשפט כי, ההאשמות החמורות בהם הואשם במסגרת כתב האישום והמעצר בו היה נתון, גרמו לו לפגיעה אנושה בשמו כבודו וחירותו. כמו כן, טען כי, איבד את עבודתו ופרנסתו כאשר מיד לאחר פתיחת תיק החקירה נגדו, קיבל הודעה על פיטוריו מעבודתו במשטרה, ומאוחר יותר, כך נטען, על אף זיכויו בדין, הוחלט ע"י מפכ"ל המשטרה על סילוקו הרשמי ואי החזרתו לשורות משטרת ישראל, דבר אשר, לטענתו, הביא לקריסתו המוחלטת, כלכלית ונפשית. עוד נטען בבקשה כי המבקש נותר עם נזקים כלכליים וכן נותר עם נזק בל יתואר לתדמיתו ולעתידו, איבד את בת זוגתו, בוטלה חתונתו, איבד את אמון הסובבים בו, והוטבע בו אות קלון שלא הוסר עד היום על לא עוול בכפו. כן הודגש כי, מאז ועד היום מנסה המבקש לשקם את חייו ולהתחיל דף חדש, והוא עושה זאת בקושי רב. זאת כשהוא טוען כי, מאז סיום משפטו, מנסה המבקש, ללא הצלחה, לחזור לשורות המשטרה, אך בקשותיו נדחות ע"י מח' משמעת במשטרה, כאשר, לטענתו, הנימוק לאי החזרתו לשירות הנה הטענה כאילו הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. כן אוסיף בא כוח המבקש וטען כי, המבקש סבל וכי העוול והנזק שנגרם למבקש הינו עוול קיצוני שזועק לשמיים, ולגישתו על המדינה לסייע למבקש כדי שיצליח להתרומם. מנגד טוענת המשיבה כי, בעניין שיקול זה מדובר על נסיבות אישיות של נאשם אשר סבל עינוי חמור בקשר להליך המשפטי. וסבורה היא, כי במקרה זה, הפגיעה במבקש לא הייתה כה קיצונית וחמורה אשר תצדיק סטייה מהכלל. בתוך כך מציינת המשיבה כי, כל אדם שנמצא על ספסל הנאשמים סובל ואורח חייו וכבודו נפגעים. בעניין זה מסכים אני עם באת כוח המשיבה. אין ספק כי נגרם למבקש סבל ונזק, הן כלכלי והן תדמיתי, עקב הגשת כתב האישום והתנהלות ההליכים בגינו. עם זאת, אין עוררין כי כל אדם אשר מוגש כנגדו כתב אישום, ובעיקר אדם הממלא תפקיד כדוגמת התפקיד אותו מילא המבקש ערב הגשת כתב האישום, סובל מאימת הדין וחייו, כבודו ושמו נפגעים. בענייננו, אין לשכוח כי חרף העובדה שהמבקש זוכה ממרבית העבירות אשר יוחסו לו, העבירות בהן הורשע הינן עבירות שאינן "פשוטות" כלל ועיקר ואין להקל בהן ראש, בעיקר לאור העובדה כי המבקש ביצע אותן בזמן ששירת כשוטר במשטרת ישראל ותוך ניצול תפקידו זה. לעניין זה הובאה התייחסותי אף במסגרת גזר הדין בעניינו של המבקש, שם קבעתי כי: "יחד עם זאת איני נכון לקבל הטענה שמדובר בעבירות של מה בכך שהרי מדובר בפגיעה במספר רב של אנשים לאורך תקופה ארוכה, ותוך ניצול תפקידו של הנאשם כשוטר במשטרת ישראל" (ראה, עמ' 227 לגזר הדין). בשל דברים אלו אף אין בידי המבקש לבוא בטרוניה על כך שפוטר מעבודתו לאור ההליכים שננקטו נגדו וכי אינו זוכה לשוב לעבודתו במסגרת שורות המשטרה, הואיל וביצוע העבירות בהן הורשע התאפשר אך בשל מילוי תפקידו כשוטר. גם טענת המבקש לפיה התנהלות המשיבה גרמה להתמשכות ההליכים ואף בשל כך נגרם עוול למבקש, דינה להידחות הואיל וכבר קבעתי בגזר הדין כי "לענין העונש צודק בא כח הנאשם כי תיק זה נמשך זמן רב אולם עיקר הדחיות נבעו מבקשת ההגנה ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו" (עמ' 227 לגזר דיני). דברים אלו תקפים גם לבקשה זו שבפני ואין בהתמשכות ההליכים כדי להצדיק מתן פיצוי למבקש. לאור כל האמור, וכשאיני מקל ראש בסבלו של המבקש, מצאתי כי הנסיבות האישיות של המבקש שסבל מאימת הדין לא היו במקרה זה "נסיבה אחרת" המצדיקה פיצוי, בין היתר, בשל חומרת העבירות בהן בסופו של יום הורשע המבקש ובהתחשב בתפקיד הציבורי שמילא בעת ביצוע עבירות אלו. למעלה מן הצורך מצאתי להתייחס לעובדה כי בקשת המבקש נשוא תיק זה הוגשה כ- 6 שנים לאחר מתן הכרעת הדין בעניינו. אומנם החוק והתקנות אינם קובעים תקופה מסוימת מיום מתן הכרעת הדין במהלכה ניתן להגיש בקשה לתשלום הוצאות הגנה מאוצר המדינה (בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין), אך לא ניתן להתעלם מן העובדה כי בקשה זו הוגשה על-ידי המבקש כ- 6 שנים לאחר מתן הכרעת הדין. לאור כך ומשלא נקבעה תקופה כאמור, ברי כי עניין זה לא יכול להוות שיקול באשר להחלטה בדבר מתן פיצוי ושיפוי לנאשם שזוכה, עם זאת סבור אני כי לא ניתן להתעלם משיהוי זה בעיקר לאור טענות המבקש ובא כוחו בדבר הנזק הרב שנגרם למבקש. לאור השיהוי הרב בהגשת הבקשה שבפני, תמוה בעיני כי אם טענות המבקש בדבר הנזק והסבל שנגרם לו בדין יסודן כי אז מדוע השתהה המבקש זמן כה רב בהגשת הבקשה נשוא תיק זה. אף עניין זה יש בו כדי לתמוך במסקנתי כי הנסיבות האישיות להן טען המבקש לא היוו במקרה זה "נסיבה אחרת" המצדיקה פיצוי. סוף דבר: לאור כל האמור סבור אני כי בנסיבות המקרה שבפני לא נתקיימה אף לא אחת מן העילות המנויות בסעיף 80(א) לחוק העונשין. כפי שקבעתי, במקרה זה, היה יסוד להגשת כתב-האישום בעת שבה הוגש, לפיכך לא נתקיימה העילה הראשונה. באשר לעילה השנייה, נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי, קבעתי כי גם עילה זו לא נתקיימה הואיל וטיב הזיכוי, התנהלות התביעה וכן נסיבותיו האישיות של המבקש לא הצדיקו להיעתר לבקשתו, וזאת מן כל הטעמים שפורטו לעיל. לאור האמור, אני דוחה את בקשתו של המבקש להחזר הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו ומאסרו של המבקש. למען הסר ספק יש לציין כי, גם אם הייתי מגיע למסקנה כי המבקש עומד בתנאי סעיף 80 לחוק העונשין ומשכך זכאי הוא לשיפוי ופיצוי, עדיין על-פי ההלכה הפסוקה, לא היה בכך כדי לזכות את המבקש בפיצוי עבור מעצר בגין התקופה בה שהה במעצר בית (ראה, ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734, 748-747; ע"פ 10425/05 מדינת ישראל נ' פדרמן (לא פורסם, ניתן ביום 18.11.07)). פיצויים לנאשם שזוכהפיצויים