קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה להפסקת בניית מחסן בבית משותף: רקע וטענות הצדדים 1. בפניי בקשת התובעים (להלן: "המבקשים") למתן צו מניעה זמני, עד למתן פסק דין בתובענה העיקרית, אשר אוסר על המשיבים לבצע בנייה של מחסן בבניין המצוי ברח' היסמין 26/1 והידוע כגוש 11093 חלקה 158 בעיר יקנעם עילית. 2. המבקשים והנתבעים (להלן: "המשיבים") הינם בעלי דירות בבית משותף. המבקשים הינם בעלי זכויות חכירה (או בעלי הזכויות להירשם ככך), בשתי דירות בגוש 11093 חלקה 158 תת חלקה 1 ו-3 ברח' היסמין 26/1 בעיר יקנעם עילית (להלן: "הבניין"). המשיבים הינם בעלי זכויות רשומים בדירה אחת (תת חלקה 2) בקומה העליונה של הבניין. 3. הצדדים הניצים הינם הבעלים של הרכוש המשותף בבניין ובקרקע שעליו נמצאות הדירות הנ"ל, כל אחד על-פי חלקו, כאשר המבקשים הינם הבעלים של 2/3 מהרכוש המשותף, והמשיבים בעליו של 1/3 מהשטח המשותף. 4. המבקשים טוענים בבקשתם, כי המשיבים מבקשים להקים בקומת העמודים של הבניין מחסן באופן הגובל עם חדר השינה וחדר השירותים של דירת המבקשים, ובכך הביאו לחסימת חלונות חדר השירותים והמזווה של חדר השינה שבדירתם של המבקשים, לסגירתם והפיכתם לחלק מקירות המחסן של המשיבים. 5. בבקשתם סומכים המבקשים יתדותיהם על הוראות תקנון הבית המשותף המוסכם, סעיפים 3 (ב) ו- 5, לפיו בנייה נוספת במקרקעין בשטח הרכוש המשותף טעונה אישורו של בעל הקרקע השותף טרם הבנייה. לטענת המבקשים, אישור שכזה מעולם לא נתבקש ולא ניתן על ידם למשיבים. המבקשים אף העלו את התנגדותם להקמת המחסן בפני הועדה המקומית לתכנון ובנייה, וחרף זאת הוצא היתר בנייה לביצוע העבודות נשוא הבקשה. 6. עוד טוענים המבקשים, כי אישור הועדה המקומית לתכנון ובנייה הינו אישור תכנוני בלבד, אינו מהווה תחליף להסכמת המבקשים ואין בו, כשלעצמו, כדי להכשיר בנייה בלתי חוקית, הואיל והועדה המקומית לתו"ב אינה נדרשת להכריע בזכויות קנייניות, ואף אינה מוסמכת לעשות כן. 7. מוסיפים המבקשים וטוענים, כי סיכוייהם לזכות בתביעה טובים הם, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן לולא יינתן הצו לפיו יופסקו עבודות הבנייה, הם עלולים לעמוד בפני עובדות מוגמרות שיפגעו קשות באפשרות החזרת המצב לקדמותו. מאידך, אין במתן הצו, כטענת המבקשים, כדי לגרום למשיבים נזק בכלל, או נזק בלתי הפיך שאינו בר פיצוי כספי בפרט. 8. המשיבים מתנגדים לבקשה. 9. בתגובה נטען, כי צו רישום הבית המשותף והתקנון המוסכם אינם תואמים את המציאות בשטח ואת מצב הזכויות בבניין המשותף לאישורם. המשיבים טוענים, כי בפועל הוגדלו והורחבו שטחי הדירות של הצדדים, בוצעו הצמדות של שטח הקרקע המשותפת לדירות וכי נערכו הסכמים בין בעלי הדירות לחלוקת הרכוש המשותף ביניהם, שזכרם של כל אלה לא בא בצו רישום הבית המשותף ובלשכת רישום המקרקעין. לטענת המשיבים, המבקשים רכשו את הזכויות בדירות בידיעה, כי קיימת הסכמה ביחס לחלוקת שטח הרכוש המשותף לשימוש ייחודי בין בעלי הדירות, הואיל והוצהר בהסכם המכר של הדירה, כי המבקשים בדקו את המצב התכנוני טרם הרכישה. 10. עוד טוענים המשיבים, כי בניית המחסן נעשתה עפ"י היתר בנייה, אשר ניתן להם ע"י הועדה המקומית לתכנון ובנייה, ולפיכך הבנייה הינה כדין. לטענתם, היתר הבנייה שהוצא לבקשתם ביום 14.07.09 הינו חידוש להיתר קודם שניתן כבר בשנת 1983, ואשר פקע בחלוף 3 שנים מיום נתינתו, הואיל ובשל קשיים כלכליים לא יכלו המשיבים להוציא את עבודות הבנייה אל הפועל. 11. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי בניית המחסן נשוא הבקשה הותרה כדין ע"י הבעלים הקודמים של דירת המבקשים, אשר נתנו את הסכמתם לבנייה ואף חתמו על הבקשה להיתר בנייה. לשיטתם, המבקשים באים בנעליהם של הבעלים הקודמים והסכמתם של האחרונים לבניית המחסן מחייבת את המבקשים. המשיבים מציינים בבקשתם, כי הסכמת הבעלים הקודמים לבניית המחסן נשוא הבקשה היתה ידועה למבקשים עוד בטרם רכישת הדירה. 12. לטענת המשיבים, בקשתם של המבקשים לוקה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים, שכן המבקשים עצמם עושים שימוש בשטח המשותף ללא היתר ובלא הסכמת שאר הדיירים בבניין המשותף. המבקשים השתלטו על הרכוש המשותף, בנו חומה, עקרו עצים, ישרו את האדמה בצורה שמונעת מהמשיבים לעשות שימוש סביר ברכוש המשותף, הקימו פרגולה ומרפסת בשטח המשותף ללא קבלת היתר, עושים שימוש במחסן שעל השטח המשותף ללא היתר בנייה, הקימו ארובה בסמוך לחלונות המשיבים והניחו כלוב ציפורים בשטח המשותף. התנהגותם של המבקשים ברכוש המשותף ללא הסכמת שאר הדיירים וללא קבלת היתר מתאים, כאמור, נוגדת את ההלכה הפסוקה ולפיה על הפונה בבקשה למתן סעד זמני לנהוג בתום לב ובניקיון כפיים ולגלות את כל העובדות הרלוונטיות לבקשתו. 13. המשיבים טוענים, כי המבקשים העלימו מעיני בית משפט זה עובדות מהותיות שיש בהן כדי להשליך על שיקוליו במתן הצו. לטענתם, המבקשים הסתירו במתכוון מביהמ"ש, כי הוגש נגד המבקש כתב אישום ב-ת.פ. 10999-07-08 (שלום נצרת), בו הואשם המבקש בפתיחת החלונות, אשר לגביהם נטען כי ייחסמו בבניית המחסן נשוא הבקשה, ללא קבלת היתר בנייה, ובכך חטאו לחובתו של מבקש סעד זמני במעמד צד אחד לפעול בניקיון כפיים. 14. לסיום טוענים המשיבים, כי המבקשים נקטו בשיהוי ניכר, שכן מאז המועד בו הוגשה הבקשה להיתר בנייה ועד למועד הגשת הבקשה שלפניי עברה כשנה וחצי. המישור הדיוני 15. התביעה הנדונה, לרבות הסעדים הזמניים, הוגשה תחילה בבית משפט השלום בקריות. צו מניעה ארעי ניתן ביום 17.08.09 ע"י כבוד השופטת פנינה לוקיץ' במעמד צד אחד בתנאים המפורטים בהחלטה. 16. ביום 18.08.09 הגישו המשיבים בקשה להעברת התיק למחוז צפון בשל העדר סמכות מקומית. כבוד השופטת לוקיץ' נעתרה לבקשה והתיק הועבר לבתי המשפט במחוז הצפון. עפ"י החלטת כבוד הנשיא אזולאי הועבר התיק לבית משפט השלום בעפולה. בהתאם להחלטת כבוד השופטת לוקיץ' נותר צו המניעה הארעי על כנו עד למתן החלטה אחרת. 17. בהמשך הגישו המשיבים בקשה נוספת להעברת התיק בפני המפקחת על הבתים המשותפים, בנימוק של העדר סמכות עניינית. בהחלטתי מיום 09.09.09 נדחתה הבקשה. 18. הבקשה נקבעה לדיון במעמד שני הצדדים ליום 24.09.09, אשר נדחה לבקשת הצדדים ליום 13.10.09. במעמד הדיון נחקרו המבקש מס' 1 והמצהיר מטעם המשיבים, מר דניאל שלמה. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. 19. בסיכומיהם הוסיפו המבקשים וטענו, כי צו רישום הבית המשותף והתקנון המוסכם תקפים וחלים על נסיבות המקרה שלפנינו. וזאת משום שלא הוגשה כל בקשה בעבר לתיקונם ו/או שינוים ו/או ביטולם. עוד טוענים המבקשים, כי הטענה בדבר קיומו של הסכם שיתוף בין הדיירים דינה להידחות, שכן גם אם קיים הסכם שכזה, דבר המוכחש מכל וכל ע"י המבקשים, הרי שהוא לא נרשם בפנקס הבתים המשותפים ולכן אין כוחו יפה כלפי המבקשים שלא היו שותפים לו. 20. לאחר השלמת הגשת מערך הסיכומים בכתב מטעם ב"כ הצדדים, ובטרם ניתנה החלטתי בבקשה לצו מניעה זמני, צירפו המשיבים הודעה לתיק ובה חזרו על הטענה, כי הוגש כתב אישום כנגד המבקש בעניין פתיחת החלונות, אשר בגינם נטען כי בניית המחסן תביא לחסימתם, בלא קבלת היתר. המשיבים שבו וטענו, כי המבקשים הסתירו במתכוון את דבר קיומו של כתב האישום וכי התנהגותם זו פוגמת בעקרונות תום הלב הניקיון הכפיים, אשר מהווים אבני יסוד בבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד. 21. אפשרתי למבקשים להגיב על האמור בהודעה שהגישו המשיבים ביחס לכתב האישום הנטען. בתגובתו, הכחיש המבקש מכל וכל את המיוחס לו בכתב האישום וציין, כי במועד הדיון בבקשה לצו מניעה שהתקיים בפניי ביום 13.10.09 לא ידע על דבר קיומו של כתב אישום מתוקן וזה נמסר לידיו ביום 26.10.09. עוד טוענים המבקשים, כי חלונות השירותים, חדר השינה והמקלחת נשוא המחלוקת הינם מאושרים עפ"י היתר ותוכנית בנייה וכי הם היו קיימים מאז שנרשם הבית המשותף. דיון והכרעה 22. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר עיון בחקירות ובחומר שבפניי ולאחר שקילת מלוא טיעוני ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל. להלן אביא את עיקר הנימוקים אשר עמדו בבסיס המסקנה האמורה. 23. בטרם אדון בטענות גופן, אציין תחילה מושכלות יסוד בהכרעה בבקשה לסעד זמני. תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, מורה כי בית המשפט רשאי לתת סעד זמני אם שוכנע, בין היתר, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תביעה הראויה לבירור ועל היות מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כן ישקול בית המשפט, בדונו בבקשה לסעד זמני, אם הבקשה הוגשה בתום לב ואם מתן הסעד, צודק וראוי, בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש [להרחבה ראו: 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר ואח', פ"ד נו(1) 529 (להלן- פרשת אמר)]. 24. על מהותם של הסעדים הזמניים עמד כבוד השופט א. גולדברג בע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים, פ"ד מט (1), 177 בקובעו, כי הסעדים הזמניים "נועדו לשמר מערכת נסיבות הקיימת בעת הגשת התובענה עד למתן פסק הדין, כך שבהינתן פסק דין לזכות התובע לא ימצא הוא את עצמו ניצב בפני שוקת שבורה". 25. בפרשת אמר הנ"ל נקבע, כי לצורך מתן סעד זמני נשקלים שני עניינים- האחד- סיכויי התביעה העיקרית, או האם עומדת שאלה רצינית לדיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; השני- מאזן הנוחות בין הצדדים, קרי אם בהערכת מכלול סיכויים וסיכונים הנלווים לתביעה העיקרית עלול אי מתן הצו להסב נזק גדול יותר למבקש מאשר נזק העשוי להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו (שם, עמ' 533 לפסק הדין). 26. על מנת להכריע בבקשה למתן צו מניעה זמני כמבוקש, יש לבחון תחילה את השאלה בדבר טיב התביעה וסיכוייה. לעניין זה כבר נפסק, כי די בכך ש"הוכח שהתביעה אינה טרדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה" (זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית (ירושלים, 1995) בעמוד 616). עוד נקבע ברע"א 7139/96 ליאוניד טריגוב נ' "טפחות" בנק למשכנתאות, פ"ד נא(2), 661, כי בשלב זה של בקשה לסעד זמני, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מן הצדדים וכי די בטיעונם של המבקשים כדי להעלות שאלות ממשיות הראויות לדיון והכרעה. 27. כלל נוסף המוזכר בפרשת אמר הוא, ששני התנאים למתן הסעד הזמני אינם בלתי תלויים זה בזה. קיימת אינטראקציה הדדית ביניהם, קרי: ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של המבקש ומעמיד בסכנה ממשית את היכולת להחזיר את המצב לקדמותו אם הסעד הזמני יסורב, ובסופו של ההליך העיקרי טענותיו של המבקש תתקבלנה, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית מתמתנת, וההיפך נכון (שם, עמ' 533). 28. לאחר שסקרתי את הכללים הנ"ל אדון להלן בכל אחד מהתנאים המנויים לעיל, על רקע הלכות אלו, יישומם במקרה הנדון שבפנינו ואבחן אם הראו המבקשים זכות לקבלת הצו המבוקש בבקשתם, כפי שיפורט להלן. ראיות מהימנות לכאורה המסגרת הנורמטיבית 29. בענייננו מדובר בנכס מקרקעין משותף ולכן יש לבחון את הסעד הנדרש לפי הוראות חוק המקרקעין, תשכ"ו- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין ו/או החוק"). סעיף 52 לחוק המקרקעין, מגדיר את המונחים "דירה" ו-"רכוש משותף" בבית משותף. המונח "דירה" מוגדר כ- "חדר או מערכת חדרים או תאים, שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, לעסק או לכל צורך אחר". מאידך, רכוש משותף מוגדר באופן שיורי, ולפיו "כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים וכן מתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסוימת". מאופיו של הרכוש המשותף עולה, כי הוא נועד לטובת הכלל. על כן לא מתקיימת בו בעלות נפרדת של אחד מבעלי הדירות. 30. למרות הכלל הרחב, חוק המקרקעין מאפשר לבעלי הדירות בבית משותף להסכים "שחלק מסוים של הרכוש המשותף יהיה צמוד לדירה פלונית" (סעיף 55 (ג) לחוק המקרקעין). ההצמדה מאפשרת להוציא חלק מן הרכוש המשותף מנחלת הכלל ולהפכו לקניין בלעדי של אחד מבעלי הדירות. תוצאות ההצמדה הן שיוך קנייני של החלק שהוצמד אל הבעלות בדירה. החלק המוצמד הופך להיות "חלק אינטגראלי ממנה" (מהדירה) (מ. דויטש, "קניין", כרך א' התשנ"ז-1997, עמ' 680). על כן טעון הליך ההצמדה רישום (סעיף 55 (ג) לחוק המקרקעין). סעיף 62 (ג) לחוק מורה, כי "תקנון וכל שינוי בו ניתנים לרישום, ומשנרשמו, כוחם יפה גם כלפי אדם שנעשה בעל דירה לאחר מכן". 31. סעיף 62 (א) לחוק מורה, כי הליך ההצמדה טעון הסכמה של כל בעלי הדירות. החוק תוקן באופן המאפשר להסתפק ברוב של שלושה רבעים מבעלי הדירות להצמדה, לשם הרחבת דירה (סעיף 71ב (א) לחוק המקרקעין). לצד עקרונות אלה, עומד הכלל המאזן המעוגן בסעיף 71ב (ג) לחוק, לפיו בעל דירה שהורחבה דירתו, ייראה כמי שהסכים להרחבה דומה של כל דירה אחרת באותו בניין. 32. לכל דייר בבית משותף יש חלק בלתי מסוים ברכוש המשותף המהווה חלק בלתי נפרד מזכותו בדירה (סע' 55 (א) וסע' 57 לחוק המקרקעין). הכלל הקבוע בחוק המקרקעין הינו שכל בעל דירה רשאי לעשות שימוש סביר ורגיל ברכוש המשותף אף ללא הסכמת יתר בעלי הדירות, ובלבד שלא תיפגע זכותם של יתר בעלי הדירות לעשות שימוש דומה ברכוש המשותף (י. וייסמן, "דיני קניין - בעלות ושיתוף", תשנ"ז-1997, עמ' 448). עפ"י ההלכה הפסוקה, במקרים בהם מבקש בעל דירה לעשות ברכוש המשותף שימוש כלשהו, אשר מונע לצמיתות מבעלי הדירות האחרים את האפשרות לעשות שימוש ברכוש המשותף, אזי לשם כך זקוק בעל הדירה להסכמת כל הדיירים (ע"א 698/85 בן צור נ' ששון, פ"ד מא (3) 144, 151). "שימוש סביר" הינו סוג של שימוש ברכוש המשותף שעונה על הצרכים הלגיטימיים של בעלי הדירות בבית המשותף והן של אפשרות הקיום בו בצורה נאותה ומתקבלת על הדעת (ראו: ספרו של המלומד פ. נרקיס, "הבית המשותף", מהד' רביעית, הוצאת אוצר המשפט, בעמ' 152). 33. בסעיף 61 לחוק המקרקעין נקבע, כי "בית משותף יתנהל על-פי תקנון המסדיר את היחסים בין בעלי הדירות ואת זכויותיהם וחובותיהם בקשר לבית המשותף". בהעדר תקנון מוסכם חל התקנון המצוי שבתוספת לחוק המקרקעין, לפיו מסורה לאסיפה הכללית הסמכות לקבוע את דרכי ניהולו של הרכוש המשותף ואת השימוש בו (סעיף 5 (א) לתקנון המצוי). במקרה שלפנינו, הסדירו בעלי הדירות בבית המשותף את היחסים ביניהם באמצעות אימוץ התקנון המצוי שבתוספת של חוק המקרקעין (נספח 16 לבקשה). עפ"י סעיף 2 (א) לתקנון המצוי נאסרה עריכת שינויים ותיקונים שיש בהם פגיעה ברכוש המשותף ללא קבלת רשות שאר בעלי הדירות בבניין. מן הכלל אל הפרט לנדון דידן 34. מהתשתית הראייתית שהונחה בפניי בשלב זה של ההליך עולה, כי המשיבים מבקשים להקים מחסן על חלק מהרכוש המשותף של הבניין, וזאת עפ"י אישור שקיבלו מהוועדה המקומית לתו"ב. מן העדויות עולה, כי בניית המחסן אינה בגדר "שימוש סביר" ברכוש המשותף, אלא עבודות בנייה, הגורמות לשינוי ואולי אף לפגיעה ברכוש המשותף, ולא סתם עבודות בנייה, אלא כאלה אשר מונעות מהמבקשים את השימוש בחלק משטח הרכוש המשותף, פוגעות בזכויות הקנייניות של המבקשים ואף גורמות למטרד, באופן שהן חוסמות את חלונות המזווה וחדר השירותים בדירת המבקשים ואינן מאפשרות את אוורורם, כפי שהדבר עולה ברורות מהתמונות נ/1, נ/2 ו- ת/7. 35. אין ספק, כי עפ"י הפסיקה, החוק והכללים שסקרתי לעיל, עבודות בניית המחסן נשוא הבקשה, בין אם תוגדרנה כשימוש בלתי סביר ברכוש המשותף ובין אם מדובר בהצמדה של חלק מהרכוש המשותף לדירת המשיבים, טעונות הסכמה של המבקשים, שהינם הבעלים השותפים של נכס המקרקעין, כנדרש בסעיף 71ב חוק המקרקעין. עוד אין חולק, כי הסכמה כזו לא נתקבלה ע"י המבקשים (עמ' 3, ש' 29 ועמ' 4, ש' 4-11). המשיבים לא טענו ואין צריך לומר שלא הוכיחו, כי קיבלו את הסכמת המבקשים לביצוע העבודות הללו. 36. החלטת הועדה המקומית לתו"ב אינה יכולה לסייע בידי המשיבים. היתר הבנייה שניתן, אינו מייתר את הצורך בקבלת הסכמת המבקשים הדרושה לפי חוק המקרקעין [ראו: ת"א (י-ם) 10087/05 עיזבון המנוחה ויקטוריה גבאי ע"י היורש מוריס גבאי נ' גדעון לוי, (פורסם במאגרים משפטיים) ביום 31.01.09]. עוד נקבע, כי להיתר הבניה אין כל נפקות קניינית, באשר חוק התכנון והבניה והוראותיו אינם דנים בזכויות הקניין המושגיות של הנוגעים בדבר, אלא בזכויות במישור התכנון בלבד. בהתאמה, אף קיומו של היתר בניה בידי המשיבים אין בו, כשלעצמו, כדי להכשיר פגיעה בזכותם הקניינית של בעלי הדירות האחרים, קרי המבקשים, ברכוש המשותף ( ראו: בג"צ 305/82 מור נ' הועדה המחוזית, פ"ד ל"ח (1), 141). 37. בסיכומיהם מעלים המשיבים טענות רבות, אשר רובן טענות עובדתיות שדורשות שמיעת ראיות לעניין נכונות עובדות אלו ומיקומן להתברר במסגרת התובענה העיקרית. כמובן שבשלב זה של דיון בבקשה למתן צו מניעה זמני אין ביהמ"ש יכול להכריע בנכונות הטענות של המשיבים. בשלב זה, אין בית המשפט נדרש לבחון את מכלול הראיות וטענות הצדדים ועליו להימנע מלקבוע מסמרות או להביע עמדה נחרצת בדבר סיכויי התביעה, אלא שדי שהמבקש יצביע על ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה רצינית הראויה לבירור. 38. לדידי, טענת המשיבים בדבר קיומו של הסכם חלוקת שיתוף של הרכוש המשותף בין בעלי הדירות אינה מתאימה להתברר בהליך ביניים שהוא מטבעו הליך קצר ומצומצם היקף. הדבר אף נכון ויפה לגבי טענת המשיבים לעניין מתן היתר ע"י הבעלים הקודמים לבניית המחסן נשוא התובענה. השאלות הללו הינן שאלות מורכבות המצריכות בחינה עובדתית ומשפטית באספקלריה של חוק המקרקעין ודיני החוזים. ניתוח זה ייעשה במסגרת התיק העיקרי. זאת, בשים לב לכך שהטענות הללו נסמכות, בשלב זה, על עדות בעל פה של בנם של המשיבים, מר דניאל בן שלמה, שאיננה ממקור ראשון, הן אינן מעוגנות במסמך בכתב ואף אינן תואמות את הרישום בלשכת המקרקעין ובצו רישום הבית המשותף. למיותר לציין, כי אין באמור לעיל כדי לשלול, כמובן, את האפשרות כי בסופו של יום יעמדו המשיבים בנטל ויוכיחו את טענות ההגנה. 39. על יסוד המקובץ לעיל, אני קובעת כי צלחה דרכם של המבקשים להניח תשתית ראייתי לכאורית. כעת אעבור לבחינת התנאי השני של "מאזן הנוחות" הדרוש לצורך ההכרעה בבקשה לסעד זמני. מאזן הנוחות 40. סבורתני, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים, שכן הנזק שעלול להיגרם להם, היה ולא יינתן הצו עולה על הנזק שעלול להיגרם למשיבים אם יינתן הצו הזמני. שוכנעתי, כי באם יינתן למשיבים להתחיל בבנייה או להמשיך בה, הרי המבקשים יעמדו בפני מצב מוגמר ובלתי הפיך, כאשר לעומת זאת, הנזק שייגרם למשיבים, אם תופסק הבנייה או תימנע בשלב זה, הינו פחות מהנזק שייגרם למבקשים, כל שכן שנזקי המשיבים, ניתנים לפיצוי בכסף. תום לב, ניקיון כפיים ושיהוי 41. לא נעלם מעיניי, כי המבקש לא גילה בבקשה מידע רלוונטי באשר לכתב האישום שהוגש נגדו בגין פתיחת אחד החלונות, שלגביו נטען כי ייחסם ע"י בניית המחסן נשוא הבקשה. למיותר לציין, כי אני רואה בכך טעם לפגם. יחד עם זאת, לא מצאתי בנתון זה, כשלעצמו, כדי להכשיל את עמדת המבקשים, זאת לנוכח מאזן הנוחות הנוטה באופן מובהק לטובת המבקשים והצורך לשמור על המצב הקיים עד לסיום בירור התובענה העיקרית. 42. לעניין הגשת כתב האישום, ייאמר כי ההליך הפלילי כנגד המבקש עדיין מצוי בראשיתו, טרם ניתנה הכרעת דין בתיק הפלילי בעניינו של המבקש וטרם נגזר דינו. לפיכך, לא שוכנעתי כי יש בעובדת הגשת כתב האישום, לבדה, כדי להובילני לדחיית הבקשה לסעד זמני. 43. באשר לטענת המשיבים, כי המבקשים עצמם עושים שימוש ברכוש המשותף ללא היתר ובלא הסכמה, אשר לשיטתם נוגד את עקרונות תום הלב וניקיון הכפיים, הרי גם טענה זו דינה להתברר במסגרת התביעה העיקרית. 44. טענה נוספת שמעלים המשיבים בסיכומיהם שגם בה לא מצאתי ממש, הינה טענת השיהוי. מעיון בחומר שבפניי עולה, כי למבקשים נודע על דבר הוצאת ההיתר מב"כ המשיבים רק ביום 02.08.09. הבקשה למתן צו מניעה זמני הוגשה לביהמ"ש ביום 17.08.09. אינני רואה בפניית המבקשים במועד זה אל ביהמ"ש בבקשה לסעד זמני משום נקיטת שיהוי. סוף דבר 45. לאור כל האמור לעיל, הנני מחליטה כדלקמן: א. צו המניעה הארעי שניתן ביום 17.08.09 יעמוד בתוקף עד למתן פסק דין בתובענה העיקרית שהוגשה או עד החלטה אחרת. ב. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשים בסך של 3,000 ₪ ובתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. בניהבתים משותפיםצוויםמחסןצו מניעה