קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קנס פלילי בבית משפט אזרחי: בפני בקשה מטעם הנתבעים 1, 6-11 (להלן: "המבקשים") לסלק על הסף את התביעה שהוגשה נגדם ע"י התובע (להלן: "המשיב") מחמת העדר עילת תביעה, בהיות הפרסומים חוסים תחת הגנות סעיפים 13(5) ו- 13(9) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). כן מבוקש לסלק את התביעה כנגד מבקשים 6-11 מחמת העדר יריבות. לחלופין, מבוקש כי בית המשפט יקבע את שלבי הדיון בתובענה כך שבתחילה תתבררנה העובדות הנוגעות לבקשה, בהתאם לסמכות עפ"י תקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א"). המשיב הגיש תביעה בגין שני פרסומי לשון הרע (הודעת צו עיקול לצד ג' וביצוע עיקול מיטלטלין בביתו), פגיעה בפרטיות ורשלנות, נגד עיריית הרצלייה (נתבעת 1) והמבקשים. ברקע לתביעה זו קנס חניה משנת 1997 אשר לטענת המשיב התיישן, בלא שדרישה לתשלומו נמסרה למשיב או נשלחה לביתו בהתאם למענו במרשם האוכלוסין בתוך תקופת ההתיישנות. לטענת המשיב, ביום 24/10/2007 הייתה לראשונה דרישה מטעם המבקשים לשלם סך של 661 ₪ בגין קנס חניה בסך של 70 ₪ המתייחס לעבירה שהתרחשה כביכול ביום 20/8/1997. המשיב פנה מס' פעמים למבקשים כשהוא מבקש אסמכתאות לדרישת החוב כלפיו ומסביר כי הודעות בדבר הקנס לא נשלחו לכתובתו הנכונה, וכן הודעות אלו התיישנו (הודעות בדבר הקנס נשלחו לפי כתובות של המשיב במשרד הרישוי ולא לפי כתובתו במרשם האוכלוסין). המבקשים שלחו למשיב שובר תשלום מעודכן בו תפח החוב לסך של 945 ₪, בליווי מכתב ובו ציטוט של הוראות חוק שונות ובלא כל ראיה כי עיריית הרצלייה שלחה לו הודעות בדבר הקנס לפני תום תקופת ההתיישנות. המשיב חזר ודרש מהמבקשים להתייחס עניינית לפניותיו, והבהיר שוב כי הודעות הקנס לא נמסרו לו כלל בתוך תקופת ההתיישנות, וכי נשלחו לכתובות שגויות. המשיב טוען כי, ימים ספורים לאחר מכן, נודע לו כי ביום 21/11/08 המבקשים הפיצו כבר הודעה לפיה הוטל עיקול על נכסיו של המשיב בגין חוב בסך 945 ₪. ההודעה נשלחה בין השאר אל בנק הפועלים, בו מתנהל חשבונו של המשיב. לטענת המשיב, הודעה זו מהווה פרסום לשון הרע, כאשר אותה עת לא היה קיים כל חוב בר גבייה והמבקשים לא היו רשאים לעקל רכוש כלשהו בגין חוב שהתיישן. המבקשים פעלו בחוסר תום לב. המשיב מציין בכתב התביעה שאינו משיג על עצם ההרשעה או על התיישנות העבירה, אלא טוען כי הקנס התיישן זה מכבר ובשל כך פועלים המבקשים או מי מטעמם- שלא כדין (סע' 28 לכתב התביעה). הפרסום הנוסף של "לשון הרע", לטענת התובע הוא כדלקמן: ביום 12/3/09 הגיע לביתו מעקל, תוך שהוא מעורר מהומה בבנין בו מתגורר, זורה אימה בקרב השכנים ודופק על הדלתות, והכל כשהוא מספר בפרהסיה כי הוא חייב כספים לעיריית הרצלייה וכי הוא הגיע כדי ליטול מביתו של המשיב מיטלטלין לתשלום החוב. התובע טען כי המבקשים ניצלו לרעה את הכוח השמור לרשות מקומית, ונקטו פעולות בלתי חוקיות כנגדו ומשפחתו ופגעו בשמו ובכבודו. תמצית טענות המבקשים: למשיב חוב בגין קנס אשר עיריית הרצלייה פעלה לגבייתו עפ"י פקודת המיסים (גביה) (להלן: "הפקודה"), לאחר שזה הפך לחלוט. כאשר החוב הוא כזה שהדין מגדיר שיש לגבותו על פי פקודת המיסים (גביה) (להלן: "הפקודה"), אין עסקינן ברשות לגבות את הסכומים, אלא בחובה המוטלת על הגוף הציבורי להפעיל כל אמצעי חוק אפשרי לפי הפקודה, לגבייתם. המשיב, למרות שידע היטב על נקיטת פעולות הגבייה במשך שנים ארוכות עובר למשלוחם של צווי העיקול, לא הגיש כל בקשה ו/או תובענה לערכאה השיפוטית המוסמכת, וממילא לא ניתנה כל החלטה של ערכאה כזו אשר לאורה היה מותר למבקשת לחדול מפעולות הגבייה. על כן, ובהעדר החלטה אחרת של ערכאה מוסכמת על המבקשת החובה לפעול לצורך גביית הקנסות של המשיב והיא עשתה כן באמצעות הגורמים המוסמכים על פי דין. פעולות הגבייה אשר נקטו נגד המשיב לצורך גביית דוחות החנייה נשוא התובענה חוסות תחת ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, וזאת לאור העובדה שהצווים הוצאו על ידי בעל הסמכות השיפוטית או המעין שיפוטית על פי דין. הסמכויות הנתונות לממונה על הגבייה על פי הפקודה הינן סמכויות שיפוטיות ו/או מעין שיפוטיות וכי הממונה על הגביה ביקש להטיל עיקולים אצל צדדים שלישיים בהתאם לסמכותו בפקודה (ר' סעיפים 7, ו-12ג' לפקודה). במקרה דנן, בו הקנס הוטל והפך לחלוט, הרי שהוראת ס' 13(5) חלה על ביצוע פעולות הגביה ועל שיגור צווי העיקול, מקל וחומר. לחלופין ובנוסף, הפעולות הינן פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסכמת, ובכך נופלות פעולותיה של הרשות המקומית תחת ההגנה הפרוסה עליה מכוח ס' 13(9) לחוק. משהוטלו הקנסות, וכל עוד לא ניתנה החלטה ו/או הוראה של ערכאה שיפוטית מוסמכת המגבילה ו/או אוסרת את גביית הקנסות, מחובתה המוחלטת של הרשות המקומית להפעיל את כל האמצעים הקבועים בפקודה, לרבות הטלת עיקולים, לצורך גביית הסכומים המגיעים לקופה הציבורית על פי כל דין. באשר לעילה הנזיקית של הטרדה, פגיעה בפרטיות והתרשלות, המשיב לא טרח לפרט איזה מעשה או מחדל שביצע מי מהמבקשים היה בו משום ביצוע עוולה מהעוולות הללו. העירייה פעלה כדין בהתאם לסמכותה עפ"י הפקודה ועפ"י צווים שהוצאו כדין על פיה. לפיכך, עומדת לה ההגנה הקבועה בס' 6 לפקודת הנזיקין, שכן המעשים ו/או המחדלים הנטענים בוצעו במסגרת פעולות גביה על פי כל דין ולכן פעולתם נשוא התביעה דנן מוגנת מפני תביעת לשון הרע, הטרדה, פגיעה בפרטיות וכל עוולת אחרת לה טוען המשיב. באשר להעדר יריבות בין המשיב למבקשים 2-7, המשיב מבסס את תביעתו, בלי שהוא טורח להסביר מהי חובתם כלפיו, ומעלה בצורה סתמית טענות שווא כאילו המבקשים 2-7 הפעילו סמכות כלשהי משלהם, כאשר בפועל ברי כי העיקול על חשבון הבנק של המשיב הוטל על ידי הגורם המוסמך לכך עפ"י הפקודה במבקשת וכי את עיקול מיטלטליו של המשיב ביצע מי שקיבל הרשאה לכך מהגורם המוסמך עפ"י הפקודה, כאשר למבקשים 2-7 אינם מי שביצעו את הפעולה. כל פועלם בעניינים נשוא התביעה דנן היה במתן ייעוץ משפטי ומקצועי למבקשת, וברי כי בתפקידם זה לא היו חבים למשיב חובה כלשהי ובוודאי לא חובת זהירות מושגית אשר בהעדרה לא יכולים המבקשים 2-7 לחוב ברשלנות כלפי המשיב. תמצית טענות המשיב: הבקשה כוללת טענות עובדתיות האמורות להיות חלק מהדיון במשפט והן שנויות במחלוקת בין הצדדים. לכן, אינן יכולות להוות בסיס למחיקת התביעה על הסף. בפסדי הדין שצוטטו על ידי המבקשים אין כדי לתמוך בדבר קיומה של חסינות. אשר לטענת חוסר יריבות ו/או העדר עילה, אין בה ממש, מכיוון שמעשי המבקשים גרמו לו לנזק ולכן קמה לו עילה על פי פקודת הנזיקין. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להידחות מהנימוקים כדלקמן: עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי ביהמ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". וראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478. מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לענין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156. סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לענין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ(2) 668). יודגש כבר עתה, המשיב אינו מבקש את ביטול דו"ח החניה וכלל אינו מביא את בית המשפט להידרש למהותם של החובות אם התיישנו אם לאו. דרישת המשיב בתביעתו הינה לתור אחר התיישנות העונש שעה שלא הגיעו, לטענתו, מכתבי העירייה וכן לדון בנזקים שלטענתו נגרמו לו כתוצאה מהתנהלות המבקשת בדרך גביית הקנס. המשיב אף ציין בכתב התביעה (סע' 28), כי אין הוא תובע בגין התיישנות העבירה, ועילות תביעתו שתיים הן בלבד: התיישנות הקנס והעוולות הנזיקיות בגין ביצוע פעולות הגבייה. סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") קובע: (א) "בית משפט לעניינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר, על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם". דהיינו, לפי סעיף 55 לחוק בתי המשפט, הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי העזר, כולל עבירות חניה, נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים. מסעיף 229 לחסד"פ, שכותרתו "תשלום הקנס" בגין עבירת הקנס, עולה למעשה כי כל הקשור להשגות על ההרשעה עצמה (ביטול ההרשעה, הטענה כי הדו"ח כלל לא הומצא והטענה להתיישנות העבירה), מקומו בפני ביהמ"ש הדן בהליך הפלילי - בימ"ש לעניינים מקומיים - ולא בביהמ"ש האזרחי. להבדיל מכך, טענה לגבי התיישנות העונש ו/או הקנס, לרבות הטענה שלא ניתן לגבות את הקנס בשל התיישנות, או כל הקשור לעצם אופן פעולת הגבייה של הקנס, צריכה להתברר בביהמ"ש האזרחי בלא קשר לביטול ההרשעה בעבירה. טענה זו שונה מטענת התיישנות העבירה, כיוון שהיא מניחה את קיום ההרשעה וגזה"ד, ולא תוקפת אותם אלא את אכיפת העונש בלבד, וכאשר העונש הוא קנס ניטל "אופיו" הפלילי והוא הופך לחוב "אזרחי". מדובר למעשה בתקופת הפעולה של הרשות. ראו בענין זה את האבחנה הראויה שנעשתה ע"י כבוד השופט אטדגי בבימ"ש השלום בת"א בה.פ (ת"א) 201211/05 מנדלוביץ שי נ' עירית ת"א (, 9/12/06) וכן ע"פ (ח') 2012/07 דורון ברקוביץ נ' עירית חיפה (, 19/6/07), בר"ע (ת"א) 2323/06 שלזינגר נ' עירית תל-אביב (, 1/8/07). אבחנה זו מתבססת על ע"פ 3482/99 פסי נ' מ"י, פ"ד נט(5) 715 (להלן: "פס"ד פסי"), בו נקבע ע"י כבוד השופטת שטרסברג כהן בעמ' 719: "שנית, גביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על פי פקודת המסים (גביה), כאילו היה מס. לפיכך הואיל ומדובר בשלב של הוצאתו לפועל של עונש הקנס שהושת, שבמסגרתו נטענת טענת התיישנות, אין זה ראוי שהוא יטופל על ידי בית משפט שגדר סמכותו הוא טיפול בעניינים פליליים בלבד. שלישית, בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי, ועל פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הסמכות להעניק סעד הצהרתי מוגבלת לבית משפט הדין בעניין אזרחי". ובעמוד 720 לפס"ד פסי נאמר: "הכרה בשאלת התיישנותו של קנס אינה הכרעה אוטומטית והיא מצריכה בירור עובדתי. נושא מרוץ ההתיישנות מעלה שאלות, כגון מתי החל המרוץ, האם נפסק הוא בדרך כלשהי, האם החל מחדש, האם לגבי כל העבירות הנדונות חלפה תקופת ההתיישנות ועוד כהנה וכהנה שאלות עובדתיות (ראו, למשל, בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עירית תל-אביב, פ"ד נב (2) 542). גם מטעם זה ראוי ששאלת התיישנותו של הקנס תידון בפני הערכאה שלה הכלים והאמצעים הדרושים לשם קביעת התשתית העובדתית לצורך הכרעה". לענין זה ראו גם בג"צ 3977/02 שוכרי ג'ורג' עו"ד נ' מד"י - הנהלת בתי המשפט (, 29/5/02), במקרה בו פנו לבג"צ בנושא של תשלום קנסות, והעתירה נדחתה על הסף. לפיכך, המקום הראוי לדון בטענת התיישנות העונש/קנס, וההשלכות הנזיקיות של הטענה כנלוות לטענה זו הינו בית המשפט האזרחי. התביעה שבפני כלל אינה דנה בעבירת החנייה גופא או בשאלת התיישנות העבירה. התביעה סובבת כולה סביב התיישנות הקנס, הוא העונש בגין העבירה וסביב התנהלות המבקשים באופן גביית הקנס והנזקים שנגרמו למשיב, לטענתו, כתוצאה מהתנהלות זו. עיקר התביעה נלמד מן הסעדים אותם תובע המשיב בתביעתו. במקרה דנן מדובר בעוולות נזיקיות שנטענו ע"י המשיב כי המבקשים עוולו בכך ששלחו הודעות עיקול וביצעו פעולות גביה כלפי המשיב בביתו באופן שפעולות אלו גרמו לפגיעה בפרטיותו, היוו לשון הרע, ביזו, השפילו אותו וגרמו לו עוגמת נפש, למרות שהחוב התיישן (הודעת הקנס התיישנה לפני שנים ארוכות). מסעיף 36 לכתב התביעה עולה כי הודעת העיקול שהפיצו המבקשים לבנק, ומעשיו ודבריו של המעקל מטעמם של הנתבעים בפרהסיה, הם עצמם מהווים פרסום לשון הרע עפ"י חוק איסור לשון הרע. ובסעיף 43 מציין המשיב כי: "הנתבעים לא היו רשאים לנקוט הליכי עיקול בגין חוב שהתיישן כלפי התובע. הנתבעים פעלו בחוסר תום לב מובהק". יוצא אם כן שבמקרה דנן, עסקינן בפלוגתא עובדתית- האם הקנס התיישן או לא. לצורך כך יש לערוך בירור עובדתי, המצדיק שמיעת ראיות בתיק בכל הנוגע לתביעה נגד המבקשים. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסומים מותרים", אשר פרסומם "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי": סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". המחלוקת בפסיקה בעניין היקפה של החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוכרעה לאחרונה במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל ( ניתן ביום 19.8.09). ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת הש' דנציגר, כנגד דעתו החולקת של כב' הש' א' רובינשטיין כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוא חיסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13 (5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. ראה גם דנ"א 7025/09 עו"ד עודד גיל נ' עו"ד פואד חיר , בעניין. בענייננו, הפרסום לא נעשה "תוך כדי דיון", כנדרש בהגנת סעיף 13 (5) לחוק. ולפיכך, לא עומדת למבקשים ההגנה מכוח ס' זה. סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.... פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". נהוג לקרוא להיתרים המנויים בסעיף 13 "הגנות מוחלטות" ואין נפקא מינה אם הפרסום נעשה בזדון או ממניעים לא כשרים (ראה: ע"א 6356/99 דרור חוטר ישי נ. עדנה ארבל, פ"ד נו (5), 254). יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בספרו של א' שנהר דיני לשון הרע נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997 בעמוד 191: "אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להקרא "ההגנות המוחלטות". סעיף 13 נועד להעניק חסינות מפני פעולות שנעשו ע"י מי שנמנה על בעלי תפקיד המנויים בתת סעיפיו בעת מילוי תפקידם. פעולה החורגת ממילוי התפקיד לא תזכה אפוא בחסינות. לפיכך, משנכנס הפרסום לגדר סעיף 13 (9) הפרסום יחסה תחת ההגנה גם אם נעשה בזדון, ואף אם הדברים אינם אמת ולא נאמרו בתום לב - הפרסומים יהיו מוגנים. בחינת הגנת סעיף 13 הינה בעיקרה זהות אומר הדברים ולא בדיקת תוכן דבריו או נסיבות אמירתם. לעניין זה יפים הדברים שנכתבו בע"א 6356/99 חוטר ישי נ' ארבל פ"ד נו (5) 254 בסעיף 8 לפסק הדין, שנאמרו אמנם בהקשר אחר, אך הם רלוונטיים גם להגנה שמעניק סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע: "מטרתה של החסינות המוקנית לבעלי סמכות מעין-שיפוטית היא להבטיח כי יוכלו לבצע את תפקידם ללא מורא ובלי להעמידם אל מול הצורך להתגונן באופן אישי מפני תביעות בלשון הרע. ההנחה העומדת בבסיסו של ההסדר היא כי כתיבתה של חוות-דעת מקצועית בצלה של תביעה פוטנציאלית בלשון הרע עלולה לפגוע באופייה האובייקטיבי ונטול הפניות של חוות-הדעת ולשבש את מהלכו התקין של ההליך המעין-שיפוטי. אכן, הוראת חסינות זו נדרשת הן כדי לשמור על הגינותו של ההליך המעין-שיפוטי והן על-מנת להבטיח את יעילותו. הגינותו של הליך מעין-שיפוטי נשענת על כך שבעל הסמכות נעדר עניין אישי בתוצאותיו ואיננו נרתע מהכרעה על-פי מיטב הכרתו. שעה שבעל הסמכות מחווה את דעתו המקצועית, אין שיקול-דעתו נפגם מן ההשלכות האפשריות שעשויות להיות להחלטתו על הליך עתידי שבו הוא עצמו צפוי להיות בעל-דין. יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי נשענת על כך שלבעל הסמכות נתונה האפשרות להקדיש את עצמו באופן רצוף למילוי תפקידו בלי שיידרש להתגונן באופן תדיר מפני תביעות המוגשות נגדו בגין החלטות מקצועיות המתקבלות על-ידיו". למעשה, בענייננו, קיים עיקול על חשבון הבנק של המשיב וכן עיקול מיטלטליו. עיקול שהוצא לפי סעיפים 4 ו- 7 עד 7ב' לפקודת המסים (גביה). אין מסלול אחר לגביית הקנס אלא בדרך הקבועה בפקודת המיסים(גבייה). אלא שבכתב התביעה טוען התובע, כי לא התעלם מהחוב, כאשר נודע לו על כך וכי בנסיבות העובדתיות הספציפיות, הנתבעים או מי מהם לא היו רשאים להטיל את העיקולים נשוא התובענה דנן. כידוע, המבחן הקובע לסילוקה על הסף של תביעה בהעדר עילה הוא בחינת פרשת התביעה, אשר בהנחה, שהמשיב יוכיח את כל העובדות הכלולות בתביעתו- יהיה זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידו (ראה: ד"ר יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 183). ככלל, בקשה למחיקה על הסף תיעתר אך ורק אם מבדיקת כתב התביעה על טענותיו מתברר כי אלה אינן מצמיחות עילת תביעה. "העדר עילת תביעה הוא, אפוא, פעם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח, כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה, היינו, את כל העובדות המהותיות אשר פירש בו בהתאם לתקנות 9 (5) ותקנה 71 (א). אם אף ברור ונעלה מכל ספק הוא שעל יסוד העובדות שטען להם לא יכול התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז - ורק אז - אומרים שכתב התביעה אינו מגלה עילה" ראה זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמוד 384. העובדות המהותיות להן טוען המשיב הינן בדבר התיישנות הקנס, נקיטת הליכים חרף אותה התיישנות וחרף העובדה כי המשיב התריע על כך מראש. בהנחה שעובדות אלו יוכחו במשפט, הרי שקיימת למשיב עילת תביעה מכוח עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה. בנוסף לכך, גם את עילתו הנטענת מכוחו של חוק איסור לשון הרע מן הראוי בנסיבות אלה לברר. המשיב טען כי הודיע למבקשת מראש כי הקנס אותו מבקשת היא לגבות התיישן ועבר מן העולם. וכן מחובתה של העירייה להציג העתק מהודעת הקנס וראיות לגבי המצאתה כדין. למעלה משנה התנהלה התכתבות בין המשיב למבקשים, במסגרתה ביקש המשיב אסמכתאות לדרישת החוב כלפיו והסביר כי הודעות בדבר הקנס לא נשלחו לכתובתו הנכונה ובהתאם התיישנו. ביום 24/11/08 הודיעו לו המבקשים כי ייאותו לבחון את טענותיו לאחר שימציא לידם תמצית רישום משרד הפנים ובה פירוט כתובותיו במועדים הנטענים למשלוח דרישות התשלום. ובנוסף כתבו כי: "יש לשלם את החוב לפי שובר התשלום המצורף בזה. לידיעתך, אי תשלום החוב במועד הנקוב בשובר (15/12/08), יביא לנקיטת הליכים בהתאם לפקודת המיסים (גבייה)...". אך המבקשים הוציאו כבר ביום 21/11/08 הודעה לפיה הוטל עיקול על נכסיו של התובע בגין חוב בסך 945 ₪. לאור מכתבם של המבקשים מיום 24/11/08, לא ברור כיצד הטילו עיקול על חשבון הבנק של התובע, בשעה שעל המשיב לשלם את השובר עד לתאריך 25/12/08. רשות שלטונית מצווה להפעיל סמכויותיה באופן זהיר ומידתי בעיקר כאשר היא נוקטת בהליכי גבייה (ראה ת.א. (מחוזי ת"א) 2518/00 שירותי בריאות כללית נא עיריית תל אביב תק - מח 2005 (2) 4663). בע"א 3758/06 שאוליאן ואח' נ' חורש ואח', (אליו מפנה גם ב"כ המבקשת) בעניין דומה לעניין שלפנינו נתברר ערעורם של של העותרים כנגד מחיקת תביעתם על הסף. על פי כתב התביעה פגעו המשיבות שם בצנעת הפרט של המערערים ופרסמו עליהם לשון הרע, גרמו עוגמת נפש ועוולו עוולות נזיקיות הכל במסגרת הליך כזה לגביית קנס. בית המשפט אשר השיב את התביעה שנמחקה לבית משפט השלום קובע הוא בין היתר כך: " ברור שיכולות להיות טענות נזקיות כלפי הרשות בגין הליכי גבייה, טענות שהרשות אינה חסינה לכאורה מפניהן, ... כן יכולות להיות לאדם טענות לגבי עצם ביצוע פעולות הגבייה גם אם הם בוצעו מכוח הוראה כדין. כך לדוגמא אם מדובר בטענות של הפעלת כוח בלתי סביר... כך גם יכול לתקוף אדם את ביצוע פעולות הגבייה בטענה שנעשו שלא על פי דין". בית המשפט אם כן מצא את הטענות בדבר אותן עוולות נטענות ראויות לבירור ובחינה בדרך של שמיעת ראיות. יתרה מכך פיצויים בגין לשון הרע בנסיבות דומות אף נפסקו בת.א. (תל אביב יפו) 29692/03 עו"ד אברהם נ' עיריית תל אביב יפו תק-של 2005(4), 6512 שם נקבע כי : "על המעקל לנהוג זהירות שכן הצפיות היא כי צו עיקול זמני עלול להסב לנפגע נזק רב, לפעמים בלתי ניתן לתיקון. צו כזה יכול לפגוע בשמו הטוב של הנעקל ולשתק את פעילותו העסקית כלכלית. דברים אלו נאמרו לגבי צו עיקול זמני, ברישום בלבד. קל וחומר שזהירות זו, היא מוגברת כאשר מדובר בעיקול בעין לפי פקודת המסים (גבייה), ובלי שתהליך יצירת החוב הפסוק והעיקול, עברו תחת עינו הצופייה של בית המשפט. הנתבעת הייתה אמורה אפוא לנהוג זהירות מוגברת ולא עשתה כן." ובהמשך נאמר: "אני קובעת כי, נקיטת הליכי עיקול נגד התובע, בלי בירור מעמיק של טענותיו ובלי פנייה למסננת של תביעה משפטית שם ייבדקו הטענות על פי פסק דין, מהווה משום פגיעה העולה כי עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה 1965..... פעולת הנתבעת בהטלת העיקול מצדיקה איפוא פיצוי התובע בגין לשון הרע". לפיכך, השאלה אם תחול הוראת סע'13 (9) שלובה במקרה דנן בבירור עובדתי. ביסוד התביעה עומדת עילה נוספת, לפי חוק הגנת הפרטיות. המשיב טוען כי בהטרדתו ובשימוש בפרטיו, המבקשים הפרו את החובה המוטלת עליהם על פי חוק. ההגנה על הפרטיות, משמעה, שמירת ענייניו הפרטיים של אדם מפני זולתו, אלא בהסכמתו. סעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: (1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965". בת.א (אשד') 1254/99 שמעיה אורי נ' שרעבי רפאל , נקבע כי: "התנאים לגיבושן של ההגנות העומדות לנתבע מכוח חוק ההגנה על הפרטיות זהים לאלו העומדים ביסוד ההגנות לפי חוק איסור לשון הרע" . חלק מההגנות המופיעות בחוק זה מפנות להוראות חוק איסור לשון הרע וחלקן האחר- דורשות קיומו של תום לב. לפיכך, יש צורך לברר את נושא תום ליבם של המבקשים בטרם יקבע כי הם נהנים מהגנות החוק. דין הבקשה להידחות אף בנוגע לעוולות המוזכרות בסעיפים 46 - 56 לכתב התביעה - "הטרדה", "התרשלות", "פגיעה בפרטיות"- הואיל וכתב התביעה כן מבסס עילות אלה. ולא נטענו באופן סתמי, ללא כל פירוט מינימאלי, כהגדרת המבקשים. יוצא א"כ, שהמשיב לאורך כתב התביעה מעלה טענות עובדתיות שונות נגד המבקשים. כתב התביעה על פי לשונו מקים עילות תביעה נגד המבקשים. אם המשיב יצליח לעמוד בנטל ולהוכיח את העילות שנטענו בכתב התביעה, אזי יוכל לקבל פסק דין מלא או חלקי לטובתו. במקרה דנן, טענות המבקש הן טענות לגופו של עניין, מדובר במחלוקת השלובה במחלוקת עובדתית בין הצדדים ועל מנת להכריע בשאלה - איזו גרסה עובדתית היא הנכונה יש לשמוע הוכחות. לפיכך, אני דוחה את טענות המבקשים לפיהן כתב התביעה אינו מגלה עילה, וכי ניתן לסלק על הסף את התביעה נגדם בשלב זה. לסיכום: על יסוד כל האמור לעיל, נדחית הבקשה. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. משפט פליליקנס פליליקנס