קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור ממעצר קובלנה פרטית: השאלה הטעונה הכרעה בבקשה שלפני היא- האם מוסמך בית המשפט להורות על מעצר ושחרור בתנאים מגבילים במסגרת הליך של קובלנה פלילית פרטית. 1. במסגרת קובלנה פרטית שהגיש המבקש, הוגשה בקשה לשחרורו של המשיב בתנאים מגבילים, על ידי הרחקת המשיב ממקום מגורי המבקש והפקדה כספית משמעותית להבטחת קיום תנאי השחרור. הארועים המתוארים בקובלנה ארעו כאשר המשיב, יחד עם אחרים, הפגין נגד המבקש, הגר בסמוך לו, לאחר שזה הציב על גג ביתו אנטנה סלולרית. כתב האישום בקובלנה הפרטית, מייחס למשיב שני אישומים: על פי האישום הראשון, ביום 1.12.08 בין השעות 20:30-22:30 התקהלו המשיב ואיתו כ-30 איש נוספים, סביב מקום מגוריו של המבקש בשעות ערב, כאשר המבקש, אשתו ובנו הקטין שהו בביתם ברחוב השיקמה 18 במבשרת ציון. במהלך ההתקהלות הוטחה במבקש ביקורת קשה במילים קשות ובקולות רמים, בטענה שהציב אנטנה המשמשת לתקשורת סלולרית על גג הבית. המשיב השתמש במגבר קול ולאוזני המתקהלים, המבקש ובני משפחתו, דרשו מהמבקש להסיר את האנטנה תוך שהמשיב מאיים על המבקש שאם לא יעשה כן יבולע לו, בהאי לישנא: "אנחנו נמרר לך את החיים, אתה לא תישן יותר...עכשיו זה רק ההתחלה, החיים יהיו קשים...האישה לא תצא בלי פחד יותר מהבית". במהלך ההתקהלות ובהמשך לדבריו, דרש המשיב מהמבקש לצאת מביתו ולרדת להתייצב בפני המתקהלים תוך שהוא מאיים עליו שאם לא יעשה כן, יבולע לו בהאי לישנא: "תעזוב ותיקח תמונות של הילדות שלך, אתה לא תראה אותן בזמן הקרוב...אם לא תרד נוריד אותך...איציק הרוש ז"ל". בגין כך, הוגש כתב אישום המייחס למשיב 5 עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. באישום השני, מיוחס למשיב כי ביום 8.12.08 בין השעות 20:30-22:30 התקהלו המשיב ואיתו כ-35 איש נוספים סביב בית המבקש, בשעה שהמבקש, אשתו ובנם הקטין שוהים בבית. במהלך ההתקהלות הוטחה במבקש ביקורת קשה במילים קשות ובקולות רמים בטענה שהציב את האנטנה על גג ביתו. במהלך ההתקהלות ותוך שהוא משתמש במגבר קול, דרש המשיב מהמבקש להסיר את האנטנה תוך שהוא מאיים עליו שאם לא יעשה כן יבולע לו והוא ימרר את חייו כך שהוא ואשתו לא יוכלו לצאת מהבית, וילדיו הקטינים של המאשים ישלחו לטיפול פסיכולוגי. כמו- כן גידף המשיב את המבקש בקללות נמרצות וזרק ביצים סרוחות לעבר ביתו של המאשים. בגין כך מיוחסות למשיב 3 עבירות של איומים. 2. עתה, לאחר הגשת הקובלנה הפלילית הפרטית, מבוקש להורות על שחרורו של המשיב בתנאים מגבילים, על ידי הרחקתו מבית המבקש והפקדה כספית משמעותית להבטחת קיום תנאי השחרור. לאחר שב"כ המשיב טען כי בית המשפט אינו מוסמך להורות על מעצר במסגרת קובלנה פרטית, הוריתי לב"כ הצדדים לטעון טיעוניהם ביחס לסוגיה זו וכן נתבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין. 3. ב"כ המשיב טען כי אין להורות על מעצר במסגרת קובלנה פרטית. לשיטתו, סעיף 70 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב- 1982(להלן:"חוק סדר הדין הפלילי") קובע שלקובל יש סמכויות לפי חוק. בעבר הוסדרו סמכויות המעצר בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי, אולם סעיף זה נמחק וכל ההוראות הנוגעות לסמכויות המעצר, קבועות היום בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן:"חוק המעצרים"). סעיף 1 לחוק המעצרים קובע כי אין סמכות למעצר ועיכוב אלא בסמכות מפורשת בחוק, ובעניננו אין שום סמכות למעצר , בהליך של קובלנה, לא בחוק ולא בחקיקה ספציפית. על כן לשיטתו, על פי החקיקה וכן בעקבות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אין להורות על מעצר במסגרת קובלנה פרטית. בנוסף טען ב"כ המשיב, כי שתיקת המחוקק בעניין סמכות מעצר אגב קובלנה היא הסדר שלילי, ולא מדובר בלקונה. לתמיכה בטענה זו, הגיש ב"כ המשיב פסק דין מבית משפט השלום בתל אביב , שם נקבע כי אין לבית המשפט סמכות מעצר אגב קובלנה (ב"ש 4050/05 הירש נ' כאלף, , פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופטת י' הניג ביום 5.1.06). עוד נטען, כי על אף שמדובר בפסק דין יחיד שאינו מחייב, ראוי לאמצו בעניינו. ב"כ המשיב ביקש לפתור את הסכסוך בין הצדדים מחוץ לכתלי בית המשפט והסכים להתחייב שהמשיב לא יתקרב או ישוחח עם המבקש, בתנאי שהקובלנה תבוטל. ואולם, לכך היה המבקש מסכים אם תבוא התחייבות מטעם המשיב והשכנים לכך שלא יתקרבו לביתו ולא יטרידוהו. 4. מנגד, טען ב"כ המבקש כי אין חולק שסמכויות מעצר הוענקו בפועל לבתי המשפט גם בהליך של קובלנה, ואילו פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב, אינו מהווה הלכה מחייבת. ב"כ המבקש הפנה לכך שפסק הדין שהוגש דן במעצר עד תום ההליכים ואילו כאן מתבקש שחרור בתנאים מגבילים, ללא מעצר. לשיטתו, בית המשפט מוסמך להורות על מעצר ולשחרר בערובה, על סמך הגשת כתב אישום, ולא רק על פי חוק המעצרים. אין מחלוקת כי הקובל מוסמך להגיש כתב אישום ולנהל את ההליך בעצמו, ולכן גם לבית המשפט נתונה הסמכות, אשר אינה נגרעת מפאת זהותו של המאשים. ברי, כי לבית המשפט סמכות לפחות כפי שנתונה לקצין משטרה ואף נתונים לו סמכויות נוספות. לטענת ב"כ המבקש, המשמעות של קבלת עמדת המשיב הינה שמותר לאדם לעשות ככל העולה על רוחו עד שהמדינה תגיש כתב אישום, וכל עוד המדינה לא הגישה כתב אישום, הרי שלא ניתן לעוצרו גם כאשר מדובר בעבירות חמורות. עוד הוסיף ב"כ המבקש, כי עקרונות צדק ותיקון עולם מחייבים מתן סמכות לבית המשפט, ולא עולה על הדעת שבית המשפט אשר מוסמך לדון באישומים חמורים, לא יהיה רשאי להורות על שחרור בתנאים ממעצר בתנאים באותן עבירות. ב"כ המבקש ציין, כי המשיב כבר שוחרר בערבות על ידי קצין משטרה, אלא שתנאי הערבות פגו, כיוון שהמשטרה הורתה על סגירת התיק. לפיכך, על אחת כמה וכמה, לבית המשפט נתונה הסמכות למעצר ולשחרור בתנאים. לעניין זה הפנה עו"ד אוחיון לספרו של המלומד קדמי שם מצויין כי קצין משטרה מוסמך להורות על שחרור בערובה, גם מבלי להורות על מעצר קודם לכן. 5. נציגת היועץ המשפטי לממשלה הגב' רים אלחטיב, הציגה את עמדת היועץ, לפיה מאחר שהמחוקק לא סייג את סמכויות המעצר בצורה מפורשת, הרי שלבית המשפט סמכות לדון בהליכי מעצר אגב קובלנה. ואולם, עמדתו היא כי מפאת השוני בין הליך הקובלנה להליך פלילי בו מוגש כתב אישום על ידי המדינה, על בית המשפט לעשות שימוש בסמכות זו ביתר זהירות. ביחס למקרה הספציפי, מסרה נציגת היועץ המשפטי כי שני תיקים שנפתחו במשטרה נסגרו מחוסר עניין לציבור, שכן תלונות על איומים בין שכנים הן עניין שבשגרה. 6. השאלה העקרונית, האם מוסמך בית המשפט לעצור אדם אגב קובלנה פרטית שהוגשה, נדונה בבית המשפט העליון בבש"פ 3503/91 שוברט נ' צפריר, פ"ד מו(4)136 (הרכב השופטים נתניהו, אור ומצא). שם קבע בית המשפט העליון כי בית משפט רשאי להורות על מעצר גם במסגרת קובלנה פרטית. שופטי בית המשפט העליון קבעו בפסק דין זה, כי אותם הטעמים והשיקולים המצדיקים מעצר לאחר הגשת כתב אישום, קיימים גם מקום כשמדובר בקובלנה פרטית. אמנם נאמר שם, כי בית המשפט יפעיל את סמכות המעצר במקרה זה במשנה זהירות, אך סמכות זו נתונה לו. ויודגש, כי אותו פסק דין דן במעצר עד תום ההליכים, סעד חמור יותר מזה המבוקש בעניננו. כב' השופט ת' אור קבע, כאמור, וסיכם את ההלכה בעניין כך: "מטרות המעצר עד תום ההליכים מגוונות הן. הן כוללות, בין היתר , את המטרה למנוע שיבוש של ההליכים המשפטיים-שיבוש היכול להגרם על ידי אי התייצבות הנאשם לדין...כמו כן, המטרה למנוע סיכון מהצבור, כשקיים סיכון כזה באם הנאשם יהלך חפשי...הדין המסדיר את המעצר עד תום ההליכים גם אינו מבחין בין מקרה שנאשם מועמד לדין על ידי תובע על פי כתב אישום, לבין מקרה שהוא מועמד לדין על ידי קובל על פי קובלנה פרטית...אין הצדקה שבגין הליך דומה כנגד פלוני לא יהיה דין דומה, רק משום שבמקום כתב אישום על ידי תובע מוגשת קובלנה פרטית על ידי הנפגע (הדגשה שלי-י.ש) באותם מקרים שהדין מתיר הגשת קובלנה פרטית. מבחינת הצורך בתקינות וטוהר ההליך הפלילי ושמירת טובתו של הצבור-ובמלים אחרות, מבחינת תכלית החקיקה הדנה במעצר עד תום ההליכים-אין למנוע במקרה השני את מה שמותר במקרה הראשון. ... אין אני דן בשלב זה בשאלה מתי יש להעתר לבקשתו של קובל למעצרו של הנאשם. התיחסותי בשלב זה היא רק לשאלה אם יש הצדקה, מבחינת תכליתו ומטרתו של הליך המעצר עד תום ההליכים של נאשם, ומבחינת פרשנותו הראויה של סעיף 70 לחוק, למנוע אפשרות של מעצר כזה בהליך של קובלנה פרטית, בעוד בהליך לפי אותו סעיף אישום נגד אותו נאשם, כשהוא מוגש על ידי תובע במובן החוק-אפשרות כזו קיימת. ברור בעיני שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. ביסוד הדברים אותם שיקולים פועלים בשני המקרים. על פי סעיף 70 לחוק סדר הדין הפלילי, יש להחיל את ההוראות החלות על הליך המתנהל על פי קובלנה לזה המתנהל על פי כתב אישום "אם אין כוונה אחרת משתמעת". לדעתי, לא משתמעת כוונה כזו, ומתחייבת השוואת המצב בשני המקרים" (בש"פ 3503/91, שם, בעמ' 151) . שופטי בית המשפט העליון מצאו, אם כן, שאותם הרציונלים למעצר אחר כתב אישום, קיימים גם מקום שמדובר בקובלנה פרטית. 7. בית משפט זה סבור, כי אמנם מאז ניתן פסק הדין בעניין שוברט, בא לעולם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ונחקק חוק המעצרים, אולם הדברים שנאמרו בפסק הדין שוברט יפים לענייננו גם כיום. הטענה לפיה בהעדר התייחסות בחוק המעצרים לקובלנה פרטית, ולכן לא ניתן לעצור אדם במסגרת הליך שכזה, אינה מקובלת עלי. שעה שקיים פסק דין מבית המשפט העליון הקובע מפורשות כי לבית משפט סמכות מעצר אגב קובלנה פרטית, הרי שאין לראות בהעדר התייחסות לנושא בחוק המעצרים, הסדר שלילי. כאשר ישנה הלכה משפטית שנקבעה בבית המשפט העליון, על פיה קיימת סמכות לבית משפט לעצור אגב קובלנה פרטית, הרי שכדי לשנות ממצב משפטי זה, דרושה התייחסות מפורשת בחוק. לו חפץ המחוקק ליטול את סמכותו של בית המשפט למעצר, היה עליו לומר זאת באופן ברור. די בכך שהמחוקק היה מחריג את סמכות המעצר בקובלנה פרטית בחוק המעצרים, כדי לקבוע שסמכות זו נשללת מבית המשפט. ואולם, המחוקק בחר שלא לעשות כן ועניין מעצר אגב קובלנה פרטית לא בא זכרו בחוק המעצרים. יתירה מכך, בחוק סדר הדין הפלילי, נותרה הוראת החוק שבסעיף 70 בעינה ולפיה דין קובלנה כדין כתב אישום ובכל מקום שנאמר כתב אישום, הכוונה גם לקובלנה. אני בדיעה, ששיקולי הצדק מחייבים כי לבית משפט הדן בעבירות בהן מואשם אדם, גם כאשר מדובר בקובלנה פרטית, יהיו כלים לשמירה על הסדר הציבורי ואין להותיר את בית המשפט כשידיו כבולות, רק מהטעם שמי שהגיש את כתב האישום אינו המדינה, אלא הקובל הפרטי. לפיכך, אני מאמץ את טענות ב"כ המבקש ועמדת היועץ המשפטי לממשלה וקובע כי לבית המשפט סמכות מעצר גם אגב קובלנה פרטית, וחזקה על בית המשפט כי יעשה שימוש בסמכותו זו במשנה זהירות. שחרור ממעצרקובלנה פרטיתקובלנהמעצר