קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תפיסת מסמכים בהליך הסדר כובל: א. בפני בקשתה של המבקשת להאריך את התקופה להחזקת החפצים שנתפסו על ידי המבקשת במהלך החיפושים בחצרם של המשיבים, בהתאם להוראת סעיף 45(ב1) לחוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח- 1988 (להלן- החוק) וזאת עד ליום 30.10.09. בקשה זו מצטרפת לשורה ארוכה של בקשות קודמות, כמפורט בנספחים 1 עד 15 לבקשה, בהן הוארך תוקף תקופת החזקת התפוסים, שנתפסו עוד בתאריכים המפורטים בסעיף 1 לבקשה, בימים 1.12.04 ועד 14.7.05. החפצים שנתפסו הינם מסמכים שונים ממשרדי המשיבות, בדומה למסמכים שנתפסו גם במשרדי בנקים אחרים. רוב ההחלטות על הארכת תקופת ההחזקה ניתנו בהסכמת המשיבים, פרט לבקשה בב"ש 2602/08-2601 , מבימ"ש זה בה ניתנה החלטה מנומקת על ידי כב' השופט מ. לנדמן, בתאריך 20.7.08. השוני בנסיבות מאז החלטתו של כב' השופט לנדמן בב"ש 2601/08 הנ"ל, הינו כי באותו מועד היתה צפויה קביעת הממונה על פי החוק, בדבר קיומו של הסדר כובל כאמור בסעיף 43 לחוק, ובינתיים, בתאריך 26.4.09, פורסמה קביעת הממונה, לפיה המשיבים ובנקים אחרים היו צדדים להסדרים כובלים בין הבנקים, שעניינם העברת מידע בנוגע לעמלות בנקאיות (ראה הודעת המבקשת לבית המשפט מתאריך 13.5.09), וצפויה הגשת ערר על הקביעה לבית הדין להגבלים עסקיים. בדיון בב"ש 2601/08 הנ"ל, התעוררה סוגיית סמכותו של בית משפט זה להידרש לבקשה ולהאריך את תקופת החזקת התפוסים בידי המבקשת, גם כאשר אין חולק כי ההליך העתידי הוא למעשה הליך לקראת קביעת הממונה לפי סעיף 43 לחוק, ולא כאשר ההליך הצפוי הינו הגשת כתב אישום בגין עבירות על פי החוק הנ"ל. בהחלטת בית המשפט נאמר כדלקמן: "לאחר שנתתי דעתי להוראות החוק, תכליתו וטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי קיימת סמכות לבית המשפט להידרש לבקשה ולהאריך את תקופת החזקת התפוסים בידי המבקשת גם כאשר ההליך העתידי הוא הליך לקראת קביעה לפי סעיף 43 לחוק והליכי השגה אפשריים בעקבותיו". ובהמשך: "לפיכך, מרגע תפיסת החפצים כדין, מכח סעיף 45(א) לחוק, רשאית המבקשת להמשיך ולהחזיק בהם, בכפוף להארכת התקופה כדין על ידי בית המשפט, כל עוד התפוסים נדרשים לשם שימוש הממונה בסמכויותיו, בין במישור הפלילי ובין במישור האזרחי/מנהלי". לאחר שהחלטה זו ניתנה בין הצדדים שבפני, ולא הוגש כל ערר על החלטה זו, נראה לי שהצדדים כפופים לתוצאות החלטת בית המשפט, כך שאין יותר כל צורך לחזור ולדון בשאלת עצם סמכותו של בית משפט זה לחזור ולהאריך את תקופת ההחזקה, כמבוקש. כאמור, בינתיים ניתנה קביעת הממונה, קביעה בהתאם לאמור בסעיף 43(א)(1) לחוק וב"כ המשיבים הצהירו כי הם עומדים להגיש ערר על הקביעה, וזאת בפני בית הדין להגבלים עסקיים, ולשם כך הוגשו בקשות המשיבים לדחיה והארכת מועד להגשת הערר, בקשות שנענו בחיוב על ידי המבקשת. המועד שנקבע, בהסכמה, להגשת הערר הינו לחודש ספטמבר השנה. אולם, בלא כלום - אי אפשר. ב"כ המשיבה מס' 2 טען כי יש לפרש את האמור בסעיף 45(ב) לחוק כך שסמכותו של בית המשפט להאריך את תקופת ההחזקה הינה תמיד של בית משפט השלום, סמכות שהוקנתה לו כאמור בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט- 1969, כמצויין בסעיף 45(א)(1) לחוק. גם לאחר שהחלו הליכים בפני בית הדין להגבלים עסקיים, למשל בערר על קביעת הממונה, עדיין הסמכות הינה לבית משפט השלום. ב"כ המבקשת סבורה אחרת. לטענתה, יש לפרש את ס"ק (ב) כך שמהמועד בו נפתחו ההליכים בבית הדין, בית הדין רוכש את הסמכות לדון בבקשה הקשורה באותו חפץ שנתפס והוחזק על ידי המבקשת. נראה לי כי יד ב"כ המבקשת על העליונה. אמנם נקבע בסעיף 45(ב1) שבית משפט השלום הוא שרשאי, לבקשת הממונה, להאריך את התקופה האמורה בס"ק (ב) לתקופות נוספות, אולם ס"ק (ב) דובר הן בהגשת כתב אישום והן בבקשה המוגשת ל"בית-הדין", ואין לקרוא את ס"ק (ב1) במנותק מס"ק (ב). בפרשנות הראויה לסעיפים אלה, בהשוואה ובדומה להליכים פליליים, הרי כפי שבפקודה הנ"ל נקבע בסעיף 35 כי לאחר שהוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה, הסמכות להכריע בגורל החפץ הינה לבית המשפט אשר בפניו מתנהל "המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה", או שהוגש בו כראיה, כך כשרוכש בית הדין להגבלים עסקיים את הסמכות לדון בטענותיהם של אלו החולקים על קביעת הממונה, הרי גורל החפצים האמורים לשמש ראיה בהליך זה, או שיוגשו כראיה בהליך זה, ראוי כי יוכרע על ידי ערכאה זו - בית הדין להגבלים עסקיים. כפי שנאמר בס"ק (ב) - משלא הוגש כתב אישום או "בקשה כאמור" בתוך 6 חודשים, יש להחזיר את החפץ. אולם, תהיה זו פרשנות חסרת כל סבירות לקבוע שרק בית משפט השלום יהיה רשאי להאריך, לבקשת הממונה, את תקופות ההחזקה, ובית הדין הדן בנושא שבגינו נעשה שימוש באותם תפוסים, או צפוי שייעשה שימוש כזה, כראיה בהליך, יהיה חסר סמכות הארכה ויהיה צורך בהליכים מקבילים גם בפני בית משפט השלום. ב. מוסיף כב' השופט לנדמן בהחלטתו הנ"ל ואומר כדלקמן: "כל האמור לעיל נוגע לעצם סמכות הארכת התפיסה וזאת מבלי לגרוע מהשאלה האם לגבי אופן השימוש בסמכות יש משמעות לסוג ההליך הננקט. יתכן שלצורך השימוש בשיקול הדעת אם להעתר לבקשה, יש משמעות לכך שההליכים העתידיים הם הליכים אזרחיים מנהליים ולא הליכים פליליים, כמו לשאר הנקודות הרלוונטיות - אורך התקופה בה התפוסים נמצאים ברשות הממונה, בשלב החקירה, חשיבות החומר במקורו למשיבים ועוד". גם בענין זה דעתי כדעתו. על כן, על בית המשפט לבחון עתה אם יש מקום, לגופו של ענין, להאריך את תקופת החזקת המסמכים התפוסים בידי המבקשת. בענין זה השיקול המרכזי הוא כי פורסמה קביעת הממונה לפיה המשיבים ובנקים אחרים היו צדדים להסדר כובל, וכי צפוי דיון בערר על קביעה זו. עוד עולה מדברי ב"כ המשיבים, כי הוגשו תובענות ייצוגיות כנגד המשיבים, בהתבסס על קביעתה זו של הממונה, בסכומים המגיעים לעשרות מליונים שקלים, אם לא יותר, ועוד תביעות דומות מצויות ב"צנרת". מכאן טענתם העיקרית של ב"כ המשיבים כי הם זקוקים למסמכים במקור ובהעדר מקור המסמכים, יקשה עליהם לנהל, הן את הערר על קביעת הממונה והן את הגנתם בתביעות הייצוגיות. לטענתם, קשיים אלה הינם פגיעה בלתי ראויה בזכויות הקניין ובזכותם להתגונן כראוי כנגד קביעת הממונה וכנתבעים בתביעות הייצוגיות, תביעות שלדעת רבים, כמפורט בכלי התקשורת, יש בהן כדי לסכן את יציבותם הכלכלית של הבנקים במדינה. ב"כ המשיבים מצביעים על כך שעל פי האמור בסעיף 43(ה) הרי קביעת הממונה - "תהיה ראיה לכאורה לנקבע בה בכל הליך משפטי". כלומר, נטל הראיה מונח על כתפי החולקים על קביעת הממונה, ומכאן הזדקקותם למקור המסמכים, המאפשר בדיקה מעמיקה של כל הקשור בהם והמופיע על גביהם. ב"כ המשיבים אף מציינים את הכלל הראייתי של "הראיה הטובה ביותר", המחייבת בעל דין, המבקש להציג ראיה, אם בפני בית הדין להגבלים עסקיים ואם בפני בתי המשפט האזרחיים בתובענות הייצוגיות, להגיש רק את המקור ולא העתק, והנה המקור נותר מוחזק בידי המבקשת. לא נראה לי כי יש ממש בטענות אלו. ראשית, בית הדין להגבלים העסקיים אינו קשור בדיני ראיות, כאמור בתקנה 26 לתקנות ההגבלים העסקיים (סדרי דין בבית הדין ובערעור) תשמ"ט- 1988. הוראה דומה אף קיימת בחוק בתי הדין המנהליים, תשנ"ב- 1992, שהרי בית הדין להגבלים עסקיים הינו בית דין מנהלי, ובסעיף 21 לחוק הנ"ל נקבע שבית הדין אינו קשור בדיני ראיות, פרט לדינים בדבר ראיות חסויות, והכל בכפוף להוראות החוק או כל דין אחר. ממילא, רשאית תהיה הערכאה שתדון בנושא לקבל כראיה העתק ולא מקור, כשתישמע טענת ב"כ המשיבים שם כי המקור אינו בידיהם והוא מוחזק כדין במשרדי הרשות. עוד ניתן יהיה לזמן לבית המשפט עד מתאים מהרשות שיביא עמו כל מסמך במקור, גם אם מסמך זה במקורו אינו מצוי בידי מי מבעלי הדין. גם נטל ההוכחה המוטל על כתפי בעל דין כמו נאשם במשפט פלילי, למשל כשהנאשם מבקש להתגונן בטענה של סייג מאחריות, שאז נטל ההוכחה עליו - לפחות ברמה הנדרשת מבעל דין בהליכים אזרחיים - אין בכך כדי לשנות מהרשות הנתונה לתביעה להחזיק בכל חומר החקירה ולאפשר לנאשם או לב"כ רק את הזכות לעיין בחומר או צילומו. גם הטענה לגבי הפגיעה בזכות הקניין של המשיבים, אף שבית המשפט אינו מתעלם מפגיעה שכזו, אין בה כדי לשנות דבר לענייננו. הרי ההליכים לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) או ההליכים לפי חוק ההגבלים העסקיים, לענין זכות התפיסה וההחזקה, הן ההוראות שנועדו מלכתחילה לאפשר פגיעה בזכות הקניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי המתבטא בפרשתנו במתן הכלים בידי הממונה על מנת לחקור ולפרסם את הקביעה, כאמור בסעיף 43 לחוק, ולנהל את ההליכים בערר שיוגש כנגד הקביעה, או הליכים פליליים, אם יוחלט על ידי הממונה, בעקבות החקירה, לפתוח בהליכים שכאלה, ובין זכות הקניין של המשיבים במסמכים הנדונים והקשיים הנובעים מעצם התפיסה ויכולתם של המשיבים להתגונן. באיזון זה, יד המבקשת על העליונה. עם כל הצער שבדבר, הרי על המשיבים להסתפק בזכות העיון, המאפשרת להם לעיין בכל מסמך ומסמך במקורו, במשרדי הרשות. הענין הציבורי מחייב כי הכף תיטה לזכותן של רשויות המדינה. הנזק הנגרם לציבור מהסדר כובל והיתרונות העצומים לחברה בארץ מגילויו של הסדר כובל, מחייבים מתן יד חופשית לרשות, כולל פגיעה חלקית בזכות הקניין. ב"כ המשיבים מפנה את בית המשפט להחלטת כב' השופטת א' פרוקצ'ה בבש"פ 342/06 חב' לארגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) , הדנה בסמכות החזקת תפוס על ידי המשטרה. על פי האמור שם, הסמכות לתפוס מסמכים לצורך הצגתם כראיה במשפט מחייבת לבחון - "האם ניתן באיזון הראוי להשיג את מטרות התפיסה תוך פגיעה פחותה בבעל הקניין בנכס, תוך החלת "חלופת תפיסה" שתגשים כראוי את האינטרסים השונים הפועלים בענין זה". ובהמשך - "במסגרת זו יש לשקול את הצורך בהמשך התפיסה כדי להגשים את תכליתה מול עניינו של הפרט הנפגע בזכות קניינו ולבחון את אפשרות האיזון בין השניים באורח מידתי. בגידרו של איזון זה תישקל בין היתר, מידת הסכנה לפגיעה בתכלית התפיסה אם החפץ ישוחרר, לבין היקף הפגיעה בזכות הקניין עקב המשך התפיסה, ועוצמתם היחסית של האינטרסים הנוגדים תישקל ותיבחן אלה מול אלה". כפי שטוענת ב"כ המבקשת, המבקשת זקוקה לכל המסמכים במקור, אותם מסמכים רלוונטיים המהווים את הבסיס הראייתי לקביעת הממונה, על מנת להשיב לכל טענות המשיבים בערעור הצפוי. מוסיפה ב"כ המבקשת וטוענת כי המסמכים הנדונים עשויים להידרש על ידי נציגי בנקים אחרים, וברור כי אם יוחזרו למשיבים יתקשו אלו בהשגתם. עוד נטען, כי מחמת כוונתה של הממונה לשמור על סודות מקצועיים או סודות בנקאיים, מן הראוי כי כל המסמכים יוחזקו בידי הרשות וימסרו לעיון או לצילום רק בכפוף לבדיקה של צורכי מי מהבנקים במסמכים השייכים ושנתפסו בבנקים אחרים, בכפוף לכל הוראות החסיון והסודיות. גם פעולה ראויה זו עשויה להתקיים רק בכפוף להמשך החזקת המסמכים במקור בידי המבקשת. לטעמי, העוצמה היחסית של אינטרסים אלו גוברת על היקף הפגיעה בזכות הקניין עקב המשך התפיסה, כאמור שם. למעשה, לאור זכות העיון, אין מדובר אלא בנוחיותם של ב"כ המשיבים או בהוצאה שיהיה עליהם לעמוד בה, הוצאה שהיתה נחסכת אם מקור המסמכים היה חוזר לחזקתם. בנסיבות אלה, אני מחליט להעתר לבקשה ומאריך בזאת את מועד החזקת המסמכים התפוסים, כאמור בבקשה, עד לתאריך 30.10.09 ועד בכלל. מסמכיםדיני חברותתפיסת מסמכיםהגבלים עסקייםהסדר כובל