קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי מיצוי הליכים של תכנית איחוד וחלוקה: זוהי בקשה לדחיית העתירה על הסף. העובדות: 1. תוכנית מתאר מקומית מספר הר/1200 היא תוכנית שיזמה הועדה המקומית לתכנון ובניה "הדרים", והיא משתרעת על פני 311 דונם. תוכנית זו פורסמה למתן תוקף ביום 29.5.03, במטרה לשנות את יעודי הקרקע מאזור מגורים ב' ליעודים שונים, לקביעת הוראות לזכויות בניה, קביעת הוראות להכנת תוכנית בסמכות ועדה מקומית וקביעת הוראות למתן היתרי בניה (ר' נספח ב' לתגובת משיבה 2). 2. חלקת העותרים (חלקה 22 בגוש 6407) מצוייה בתחום התוכנית הנ"ל. 3. בהתאם להוראות תוכנית מתאר הר/1200, הוכנה תוכנית מפורטת מס' הר/מק/1200/א, שהיא שינוי לתוכנית מתאר הר/1200, ועניינה תוכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים (להלן: "התוכנית"). לתוכנית צורפו כנספחים לוחות הקצאה וטבלאות איזון אשר נערכו ע"י שמאי מקרקעין. 4. התוכנית הופקדה במשרדי משיבה 2 ביום 27.11.03. כנגד התוכנית הוגשו מספר רב של התנגדויות אשר כללו גם טענות כנגד טבלאות ההקצאה והאיזון של התוכנית. 5. העותרים לא הגישו התנגדות לתוכנית. לטענתם, אמם, גב' מרים גייגר (הוס) ז"ל, היתה הבעלים של מחצית הזכויות בחלקה 22 בגוש 6407 ובאותו מועד התמודדה, בסיוע משפחתה, עם מחלת סרטן קשה שהחלה בשנת 1999 ועד לפטירתה בשנת 2004. 6. הועדה המקומית דנה בהתנגדויות וביום 8.2.05 ניתנה על ידה החלטה לפיה התקבלו חלק מההתנגדויות ונדחו התנגדויות אחרות, הכל כמפורט בהחלטה (ר' נספח א' לתגובת משיבה 1) (להלן: "החלטת הועדה המקומית"). 7. חלק מהמשיבים הגישו ערר על החלטת הועדה המקומית למשיבה 2, ועדת ערר מחוזית - מחוז מרכז (להלן: "ועדת הערר"). גם בדיון זה לא השתתפו העותרים. 8. במסגרת טענות מקדמיות שנידונו בפני ועדת הערר ניתנה החלטת ביניים ע"י ועדת הערר, ביום 14.9.06, אשר קבעה, בין היתר, כדלקמן: "עניין נוסף שעלה במרומז בעת הדיון בפנינו הוא כי עררים אלה ו/או קבלת חלק מן הטענות שבהם עלולים לפגוע בבעלי זכויות אחרים או לבוא על חשבונם. ועדת הערר ערה לאפשרות זו ועל כן תשקול, לאחר שתשמע את הטענות לגופן, אם יש מקום לנקוט בהליך נוסף דמוי סעיף 106(ב) לחוק. עם זאת ולמען הזהירות, רשאית הועדה המקומית להעביר החלטה זו לכל בעלי העניין בתוכנית ואנו נאפשר כבר עתה, למי שרואה עצמו עלול להיפגע ויבקש זאת, להצטרף להליך הערר כמשיב ולאפשר לו להשיב לטענות העוררים" (להלן: "החלטת הביניים"). 9. ביום 1.3.07, ולאחר מו"מ ארוך וממושך, נחתמו בין צדדים שונים לבין הועדה המקומית הסכמי פשרה. הצדדים הודיעו על הסכמי פשרה אלו לועדת הערר אשר נתבקשה לאשר את ההסכמים. 10. ביום 27.5.07 ניתנה החלטת ועדת הערר אשר אישרה את הסכמי הפשרה. ועדת הערר הורתה על תיקון התוכנית בהתאם להסכמי הפשרה, וכן הורתה לדחות את העררים שנותרו, כפוף לכך כי הועדה המקומית רשאית לקבוע כיצד יחולקו 3 יחידות דיור שנותרו בתחום התוכנית בין העוררים עימם לא נחתמו הסכמי הפשרה (להלן: "החלטת ועדת הערר"). 11. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה הנוכחית. טענות הצדדים: 12. העותרים טוענים כי התוכנית עברה שינויים מהותיים ודרמטיים במסגרת החתימה ואישור הסכמי הפשרה עם בעלי קרקע אחרים, מבלי שנשמעה עמדתם ומבלי שניתנה להם הזכות להתנגד. לטענתם, אושרה תוכנית השונה משמעותית לעומת התוכנית שפורסמה מלכתחילה, ומשום כך יש להורות על ביטול החלטת ועדת הערר ולהורות לה ולועדה המקומית לקיים הליך שימוע להתנגדויות העותרים. 13. העותרים מסבירים כי לא הגישו התנגדות לתוכנית מאחר ואמם המנוחה, שהיתה הבעלים של הנכס, התמודדה עם שלביה האחרונים של מחלת הסרטן, ולא היו לה כוחות פיזיים ונפשיים לעסוק בנושא. העותרים מצביעים על מכתב מיום 19.2.06 שנשלח על ידם למשיבים בו ביקשו הארכת מועד להגשת התנגדות ולטענתם, בקשה זו לא נענתה. עוד טוענים העותרים כי מכוח סעיף 106(ב) לחוק התכנון והבניה, מכוח האנלוגיה ומכוח החובה הכללית המוטלת על רשויות השלטון שלא לפגוע בזכויות ללא מתן שימוע, היה על המשיבות 1 ו- 2 לאפשר להם לטעון בפניהן לפני קבלת ההחלטות. 14. חלק מהמשיבים מסכימים לקבל את העתירה (כמפורט בהצהרתם בפרוטוקול הדיון) וחלקם מתנגדים לעתירה. משיבות 1 ו- 2, ועדת הערר והועדה המקומית, מתנגדות נחרצות לעתירה ביחד, כאמור, עם משיבים נוספים. המשיבות המתנגדות לעתירה טוענות כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים, שיהוי והעדר זכות עמידה. דיון: 15. לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובות ובטיעוני הצדדים בפניי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשות לדחייה על הסף להתקבל. 16. העותרים טוענים כי ביום 19.2.06 שלחו מכתב לועדה המקומית להאריך את המועד להגשת התנגדויות (נספח ב' לעתירה). מסמך זה מעיד כי ביום 19.2.06, כשנה חצי לאחר פטירתה של אמם ז"ל, היו העותרים ערים להליכי התכנון, היו ערים להפקדת התוכנית ולחובתם להגיש התנגדות, כשהם גרו בנכס ביחד עם אביהם. אי לכך, אם לא קיבלו העותרים תשובה למכתב, היה עליהם לברר ולבדוק את הליכי התכנון הנוגעים לנכס שבידיהם, ולפעול כנדרש. 17. צודקת משיבה 1 הטוענת, בסעיף 29 לתגובתה כדלקמן: "המשיבה אינה יכולה להתייחס לאמיתות טענות אלה (משלוח המכתב לועדה המקומית - ש.ג.) אך גם אם היינו יוצאים מנקודת הנחה כי כך היה, הרי שהעותרים ישנו על זכויותיהם ולא פנו בהליך כלשהו עד ליום הגשת העתירה - 22.7.07 - שנה וחצי לאחר פנייתם לועדה המקומית. אין בעתירה כל הסבר להשתהות זו של העותרים, ובנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענתם של העותרים כי לא מיצו את ההליכים אל מול הועדה המקומית ואל מול ועדת הערר בשל מחלת אמם, שנפטרה, למרבה הצער, כבר בשנת 2004." ובסעיף 30 לתגובת משיבה 1: "שתיקתם של העותרים והימנעותם מהגשת התנגדות ולאחר מכן הגשת ערר בהתאם לקבוע בחוק, כמוה כהסכמה להוראות התוכנית המופקדת. העותרים מודים כי ידעו על התוכנית, ואף ביקשו להגיש את התנגדותם, ומשלא עשו כן, הם אינם יכולים לבוא כיום ולבטל בהינף יד את ההליך התכנוני הארוך ורב המשתתפים, שבא אל קיצו אך לאחרונה." עוד צודקת משיבה 1 הטוענת כי כשמדובר בהליכים תכנוניים קיימת חשיבות לעמידה בלוח זמנים וטיעונים של אי מיצוי הליכים אינם נימוקים טכניים אלא מהותיים, נוכח הצורך החיוני בשמירת הסדר התקין בהליכים אלו. בצדק טוענת משיבה 1, בסעיף 34 לתגובתה כי "כאשר העותרים מבקשים כעת לבטל את ההליך התכנוני הסבוך והארוך שהחל בשנת 2003 ובא לקיצו בשנת 2007, מבלי שפעלו באופן סביר על מנת להביא את טענותיהם בפני מוסדות התכנון, דין עתירתם סילוק על הסף". 18. מאחר והעותרים נמנעו מלהגיש התנגדות לתוכנית, הם גם לא היו רשאים להגיש ערר לועדת הערר ולכן הם גם משוללי מעמד לתקוף את החלטת ועדת הערר בעררים אשר הם לא היו צד להם. 19. בסעיף 39 ואילך מציינים העותרים כי בין מועד סיום הדיונים בועדת הערר לבין מועד הגשת ואישור הסכמי הפשרה "נערכה פגישת מו"מ בין העותרים, שהחלו להיות מיוצגים, ובא-כוחם לבין אנשי הועדה המקומית ובא-כוחה". העותרים מציינים כי בפגישה זו הם העלו טענות מסויימות וב"כ הועדה נטלה על עצמה לנסח הסכם שיתן מענה לבקשותיהם ולתיקון התוכנית. לטענתם, ב"כ הועדה המקומית, נמנעה מלעשות כן עד מועד הגשת העתירה. 20. אין ראיות לתמיכה בטיעונים אלה. יתירה מכך וחשוב מכך - מטיעוני העותרים עולה כי גם במועד הדיונים בפני ועדת הערר היו העותרים ערים היטב לדיונים אלה, כשהם היו כבר מיוצגים במועדים אלה. גם כאן היה על העותרים, בין בעצמם ובין באמצעות בא כוחם, להתעניין בהליכי הערר ולנקוט עמדה כדי שעמדותיהם יקבלו ביטוי פורמלי במסגרת הליכי התכנון. אם נמנעו העותרים מלנקוט הליכים גם בשלב זה, אין להם אלא להלין על עצמם. 21. אילו התעניינו העותרים בהליכים התכנוניים, לאחר משלוח מכתבם בפברואר 2006, הם היו מגלים כי ועדת הערר החליטה, ביום 24.2.06, כי "הצדדים ימשיכו במגעים ובניסיון למצות את מירב ההסכמות האפשריות ויודיעו לועדת הערר, תוצאות המו"מ בתוך 14 יום ואף יהיו רשאים לצרף את ההסכמים אליהם הגיעו". לאור החלטה זו של ועדת הערר, יכלו העותרים, כאמור, לבקש להשתתף במו"מ בין הצדדים ולהעלות את טיעוניהם בפני ועדת הערר. שתיקתם של העותרים והימנעותם מהגשת התנגדות ולאחר מכן ערר, והימנעותם בשלב מאוחר יותר להצטרף להליכי הערר, כמוה כהסכמה להוראות התוכנית. משנמנעו העותרים מלהגיש התנגדות ומלהצטרף להליכי הערר, אין הם יכולים לבוא היום "ולבטל בהינף יד את ההליך התכנוני הארוך ורב המשתתפים, שבה אל קיצו אך לאחרונה" (ר' סעיף 30 לתגובת משיבה 1). 22. סוף דבר בנושא זה - העותרים לא מיצו את ההליכים, נמנעו מלקחת חלק בהליכי התכנון, יש לראות בהם כמי שהסכימו להליכים ואין להם אלא להלין על עצמם. מטעמים אלה, דין העתירה להידחות על הסף. 23. העותרים מפנים לסעיף 106(ב) לחוק התכנון והבניה הקובע כדלקמן: "מוסד תכנון כאמור בסעיף 105, שאליו הוגשה התנגדות, רשאי לדחותה או לקבלה, כולה או מקצתה, או לשנות את התוכנית, ככל המתחייב מקבלת ההתנגדות; היתה קבלת ההתנגדות עלולה, לדעת מוסד התכנון, לפגוע באדם שאף הוא רשאי להגיש התנגדות לתוכנית, לא יכריע המוסד בהתנגדות לפני שיתן לאותו אדם הזדמנות להשמיע טענותיו." לטענת העותרים, התוכנית, כפי שתוקנה, פוגעת בהם ומשום כך קיימת להם זכות הטיעון. העותרים מוסיפים וטוענים כי גם אם סעיף 106(ב) הנ"ל מתייחס לועדה המקומית, כאשר השינויים בתוכנית, בענייננו, אושרו ע"י ועדת הערר, הרי יש להחיל כללים אלה על העותרים בין מכוח סעיף 106(ב) לחוק, בין מכוח אנלוגיה ובין אם מכוח החובה הכללית המוטלת על רשויות השלטון שלא לפגוע בזכויות ללא מתן שימוע. 24. טיעונים אלה של העותרים הם טיעונים כבדי משקל אך למרות זאת לא מצאתי לקבלם. ראשית, הפסיקה קובעת כי רק מקום בו שונתה התוכנית באופן בו "מרוב שינויים לא יכירו עוד את התוכנית המקורית", קיימת הצדקה להחזיר את התוכנית לדיון מחדש (ר' בג"צ 3236/93 מרכז על שם ורה סלמונוס נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז המרכז ואח' , בעמ' 7 לפסה"ד). לטעמי, לא הוכיחו העותרים כי מדובר בתוכנית השונה "מקצה לקצה" או באופן "שלא יכירוה עוד". 25. העותרים טוענים כי גם אם אין מדובר בשינוי מהותי של תוכנית, גם מקום שיש בתוכנית שינוי ביחס לאדם, גם אז יש מקום ליתן לו את זכות הטיעון, גם ללא הגשת התנגדות (ר' סעיפים 63-68 לעתירה). עמדתי היא, כי לאור התנהלותם של העותרים אשר נמנעו מלהתעניין בהליכי התכנון, על אף שהדבר היה ידוע להם כבר בפברואר 2006, לאור העובדה לפיה נמנעו מלהגיש התנגדות ולאור העובדה שהיתה לעותרים אפשרות לבקש ולהשתתף במו"מ שנערך בין הצדדים במסגרת הדיון בועדת הערר, אין מקום לקבל גם את הטענה המבוססת על סעיף 106(ב) לחוק התכנון והבניה. לעותרים היו טענות גם כנגד התוכנית המקורית שהופקדה והם בחרו שלא להגיש התנגדות. אי לכך, הם אינם "נפגעים חדשים" אשר עליהם, בד"כ, יחול סעיף 106(ב) לחוק (ר' בג"צ 811/04 אריאלי , פס"ד מיום 14.6.07). ושוב - העותרים, לטענתם, ניהלו מו"מ בין סיום הדיונים בערר לבין מועד הגשת ואישור הסכמי הפשרה, והם יכלו לקחת חלק בהליכי הערר וגם משום כך אין מקום להתיר להם להשמיע טענותיהם פעם נוספת במסגרת סעיף 106(ב) לחוק. 26. ראוי להדגיש כי בענייננו מדובר בהליך תכנוני סבוך וארוך, אשר החל בשנת 2003 והסתיים בשנת 2007 ואין מקום לבטלו כעת רק משום שהעותרים לא פעלו באופן סביר, על אף שיכלו לעשות זאת, לפחות, החל מפברואר 2006. צודקת משיבה 2 הטוענת, בסעיף 16 לתגובתה, כי בתוכנית איחוד וחלוקה "תמיד ישנם צדדים מרוצים יותר ומרוצים פחות" ואין עוד, לכן, מקום להתיר להם לטעון בפני הועדה. 27. ועדת הערר היתה ערה לאפשרות, כמפורט לעיל, כי ייתכן וקבלת העררים ו/או חלק מהם עלולים לפגוע בבעלי זכויות אחרים ועל כן תשקול, לאחר שתשמע את הטענות לגופן, אם יש מקום לנקוט בהליך נוסף דמוי סעיף 106(ב) לחוק. דברים אלה נקבעו בהחלטת הביניים. בהחלטתה הסופית קבעה ועדת הערר כי אין עוד צורך בהליכים נוספים, כי ניתן לאשר את התוכנית ואת הסכמי הפשרה וכי "אין בשינויים שבפשרות השונות ואולי אף בהטבה מסויימת לבעל זכויות זה או אחר, כדי להביא לקיפוח בעלי הזכויות האחרים באופן המצדיק פתיחת טבלאות האיזון לדיון מחדש. גישתם של העוררים שנותרו (ולענייננו - גם העותרים - ש.ג) גוררת אין סופיות בדיונים מעין אלה, שכן בכל שינוי זה או אחר יטענו כל האחרים לקיפוח. גישה זו עלולה להביא את ההליך למבוי סתום ולדחייה של שנים ללא הצדקה. לטעמנו קיים אינטרס ציבורי שמשקלו אינו מבוטל המחייב סיום ההליכים של תוכנית זו הנמשכים זמן רב מאוד ואשר בעלי זכויות רבים ממתינים לה כמו גם העיר כולה והאינטרס הציבורי שבפיתוחה. יכול ועמדתנו היתה שונה לו היה לועדת הערר חשש בדבר קיפוח או חוסר איזון ממשיים ואולם ועדת הערר מקבלת את עמדת הועדה המקומית והתשתית השמאית אשר שימשה אותה... ועדת הערר מקבלת את טענת הועדה המקומית כי כל ההקצאות המוצעות הן בנוסף להקצאות שאושרו על ידה בהחלטותיה בהתנגדות וכי הפתרונות המוצעים אינם בא על חשבון בעל קרקע כלשהו שאינו בין העוררים, ואינם כרוכים בשינויים העשויים לפגוע בצדדים שלישיים". 28. ולסיום מצאתי להביא שוב את טיעוני משיבה 1 המפורטים בסעיפים 41 ו- 42 לתגובה: "סעיף 106(ב) נועד ליתן מענה למי שלא הגיש התנגדותו לתוכנית, אך לא למי שלא הגיש התנגדות לתוכנית שמלכתחילה נטען כי פגעה בו - והוא ישן על זכויותיו ונזכר לטעון טענותיו לאחר סיום ההליך התכנוני, אלא למי שלא הגיש התנגדותו לתוכנית מהטעם שהתוכנית המקורית שהופקדה לא פגעה בו, ולאחר השינויים שנערכו בה בשל קבלת התנגדויות של אחרים, התוכנית המתוקנת עלולה לפגוע בו. בענייננו, טענת העותרים היא כי למכתחילה התוכנית המופקדת פגעה בהם, והם אף פנו בבקשה להאריך את המועד להגשת התנגדות, ולא נענו. ... עוד יוער בהקשר זה, כי לעותרים אין כל הסבר מניח את הדעת מדוע בחרו שלא להגיש ערר על החלטת הועדה המקומית." 29. אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף. 30. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.מיצוי הליכיםקרקעותאיחוד וחלוקה מחדש