קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אימוץ תינוק בניגוד לחוק: רקע עובדתי 1. הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן, בעבירה של מסירת קטין להחזקה בתמורה, בניגוד לסעיף 364 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ובעבירה של ניסיון לאימוץ שלא על פי חוק בניגוד לסעיף 33 לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק האימוץ") יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. 2. על פי כתב האישום המתוקן הנאשמים הינם תושבי אילת ותיקים ובני זוג ידועים בציבור. מאיומי פאטאסיל (להלן: "מאיומי") היא אזרחית הפיליפינים, אשר התגוררה בישראל והרתה לפני חודש יוני 2008, עת התגוררה בתל אביב. 3. על פי כתב האישום, במהלך חודש יוני 2008, עת נודע לנאשמת דבר הריונה של מאיומי ועל רצונה למסור את הוולד לאימוץ, דאגה הנאשמת להטיס את מאיומי לאילת ולהיפגש עימה בכדי לבחון את אפשרות אימוץ הוולד. הנאשמת לקחה את מאיומי לבדיקות הריון אצל רופא נשים באילת, ולאחר שתוצאות הבדיקה לא העידו על בעיות כלשהן, סיכמו הנאשמים עם מאיומי כי זו תיתן להם להחזיק בוולד ולגדלו כאילו היה שלהם, ובתמורה תעבוד מאיומי בשירות הנאשמים שלושה חודשים עד הלידה בהם תשתכר סך של 5000$ לחודש, ולאחר הלידה ירכשו הנאשמים עבורה כרטיס טיסה לפיליפינים. 4. סמוך למועד הלידה המשוער, עברה מאיומי להתגורר באילת במימון הנאשמים, שלמען הסר כל חשד הציגו אותה בפני אחרים כמי שנושאת ברחמה את ילדו של הנאשם, כתוצאה מקשר רומנטי שהיה ביניהם. בהגיע מועד הלידה לקחו הנאשמים את מאיומי לחדר הלידה וליוו אותה בכל תהליך הלידה ולאחריו. התנהגותם של הנאשמים עוררה את חשדם של חברי הצוות הרפואי בבית החולים והללו פנו למשטרה. 5. הנאשמים הודו בהזדמנות הראשונה במיוחס להם בכתב האישום המתוקן. 6. לנאשמים אין הרשעות בעברם. 7. במסגרת הסדר טעון הופנו הנאשמים אל שירות המבחן לקבלת תסקיר לעניין העונש. שירות המבחן התבקש להתייחס לבקשתם של הנאשמים שלא להרשיעם בדין. תסקירי שירות המבחן 8. מתסקירי שירות המבחן עולה כי הנאשמים הינם בני 40 ללא כל עבר פלילי. 9. אשר לנאשמת נאמר בתסקיר כי היא גרושה ואם לילד בן 11 מנישואים קודמים. עוד עולה מהתסקיר כי הנאשמת והנאשם מקיימים קשר זוגי מזה כ- 3 שנים. באשר למצבה הרפואי מציין שירות המבחן כי הוצג בפניו אישור מד"ר רונן ניר, מומחה בגניקולוגיה ויילוד, לפיו על רקע מחלת סרטן בה חלתה נוצרו סיבוכים בהריונה הקודם, ומשכך הומלץ לה שלא להרות שנית הואיל והריון נוסף עלול להוות עבורה סכנת חיים. אישור זה הוצג גם בפני בית המשפט. 10. שירות המבחן מתאר את הנאשמת כאדם המנהל אורח חיים נורמטיבי. מהתסקיר עולה כי הנאשמת משמשת ב - 5 השנים האחרונות בתפקיד מנכ"ל בחברת יזמות ונדל"ן ומוערכת מאוד בעיני בעלי החברה. שירות המבחן מציין כי הוצגו בפניו חוות דעת רבות מהן עולה, כי הנאשמת במשך שנים רבות עוסקת בפעילות ציבורית והתנדבותית, מתוך רצון לסייע לזולת בכלל ולילדים בפרט. ביחס לעבירות נשוא כתב האישום מציין שירות המבחן כי הנאשמת מודה בביצוע העבירות, נוטלת אחריות על מעשיה ומבינה כי פעלה בדרך אסורה. 11. באותו עניין מוסיף שירות המבחן: "אנו התרשמנו כי האופן בו התנהלה בעת ביצוע העבירה אינו מצביע על קיומן של נורמות שוליות מופנמות אלא מקורן בשיקול דעת מוטעה על רקע צורך במילוי חסך רגשי עמוק בצד נטייתה האוטומאטית להתגייס לעזר לסובל ובפרט לילדים. לאה מכירה כיום בטעויות החשיבה והשיפוט שלה וניכר כי הפיקה לקח משמעותי מההליכים הפליליים והקשר עם שירותינו." 12. מתסקיר שירות המבחן ביחס לנאשם עולה, כי הנאשם רווק ואב לילד בן 9.5 הנמצא בחזקת אימו. מהתסקיר עולה כי הנאשם מנהל אורח חיים נורמטיבי ומתפרנס ממספרה שבבעלותו. ביחס לעבירות בהן הודה מציין שירות המבחן כי הנאשם נוטל אחריות על ביצוען וכן: "מגלה תובנה עמוקה לחומרת מעשיו". 13. בשני התסקירים בא שירות המבחן בהמלצה זהה לפיה יש להעדיף את הענישה בעלת הגוון השיקומי על פני ענישה מרתיעה, ומשכך המליץ להימנע מהרשעת הנאשמים בדין ולהטיל עליהם צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות כל אחד. ראיות לעונש מטעם הנאשמים: 14. במסגרת הטיעונים לעונש הגיש ב"כ הנאשמת מסמכים וחוות דעת בדבר תרומתה לקהילה ופעילותה ההתנדבותית. מסמכים אלה הוצגו כאמור גם בפני שירות המבחן. בין המסמכים ניתן למצוא מכתב הערכה והוקרה מסניף אילת של האגודה למען החייל, על תמיכתה רבת השנים של הנאשמת בפעילות האגודה. כן ניתן למצוא את מכתבה של פנינה זיו, ראש מינהל החינוך לשעבר בעיריית אילת, בו היא מספרת על מתן בסתר של הנאשמת לילדים ממשפחות נזקקות. מסמך נוסף הוא מכתבו של ח"כ יואל חסון, בו הוא מספר על היכרות רבת שנים בינו לבין הנאשמת על רקע פעילותה הציבורית וההתנדבותית, בעיקר בקרב אוכלוסיות חלשות. כן הוגש מכתב מטעמו של אריק ברמי, מנכ"ל הליכוד לשעבר, שמספר על היכרות של 8 שנים בינו לבין הנאשמת במסגרתם היה עד לעשרות מעשי עזרה לאנשים במצוקה. טענות הצדדים 15. ב"כ המאשימה, בטיעוניה לעונש, טענה כי אין מקום להימנע מהרשעה במקרה דנן, הואיל והשיקולים שנקבעו בהלכת בית המשפט העליון, רע"פ 2083/96 תמר כתב נ. מ"י, אינם מתקיימים במקרה זה. 16. לדבריה, במדינת ישראל קיימת מערכת מוסדרת לאימוץ. ב"כ המאשימה הפנתה לחוק האימוץ ממנו עולה לדבריה כי התהליכים שהמדינה מחייבת לקיים בטרם מתן צו אימוץ הינם הכרחיים. לדבריה בית המשפט הוא הגורם המוסמך הבלעדי למתן צו אימוץ, ובטרם מכריע בית המשפט בשאלת מסירתו של קטין לאימוץ נעשית "עבודת שטח רחבה" כדבריה, הבודקת באופן מעמיק את האינטרס המובהק של טובת הילד ואף את האימהות המעוניינות למסור את תינוקן לאימוץ. בעניין זה הפנתה ב"כ המאשימה לסעיף 10 לחוק האימוץ, ולדברי הפרשנות שנכתבו עליו ע"י עו"ד אמנון בן דרור בספרו "אימוץ ופונדקאות", לפיהם הסכמה לאימוץ שניתנה ע"י הורה טרם הלידה (כפי שקרה במקרה דנן) כמוה כהסכמה שהושגה באמצעים פסולים ובית המשפט רשאי לפסול אותה. 17. לדבריה, הנאשמים במעשיהם ביקשו לעקוף את הליך האימוץ המוסדר בחוק האימוץ ובכך יש משום פגיעה חמורה באינטרס הציבורי. לטענתה, הקלות הבלתי נסבלת בה יכלו הנאשמים להשלים את ביצוע העבירה, אלמלא ערנותו של הצוות הרפואי בבית החולים, מחייבת את הרשעתם בדין, תוך העדפת השיקול של הרתעת הרבים. עובדת היות הנאשמים אנשים נורמטיביים, כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן, מחזקת את הצורך בכך. עוד הוסיפה ב"כ המאשימה בעניין זה כי התנהגות הנאשמים, עת הציגו את הנאשם כאבי התינוקת, מראה על ידיעתם כי הם פועלים באופן בלתי חוקי. עוד ציינה ב"כ המאשימה כי כיום מצויה מאיומי בתהליכים לקבל חזרה את התינוקת שלה, דבר שמעיד על הנזק שיכול היה להיגרם לו היו הנאשמים מצליחים להשלים את העבירה. מכל האמור, טענה ב"כ המאשימה כי ההרשעה במקרה זה היא הכרחית וביקשה שבית המשפט ירשיע את הנאשמים. כמו כן ביקשה להטיל על הנאשמים עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף גדול מ- 150 שעות עליו המליץ שירות המבחן. 18. ב"כ הנאשמים, בטיעוניו, הסכים לעניין השתת עונש של שירות לתועלת הציבור על הנאשמים ומיקד את טיעוניו בסוגיית ההרשעה. ב"כ הנאשמים הפנה לתסקירים החיוביים שהגיש שירות המבחן אודות הנאשמים, תסקירים כמותם לא רואים הרבה כדבריו. ב"כ הנאשמים גולל את סיפורה של הנאשמת לפיו בעקבות מחלת לוקמיה בה חלתה עברה ניתוח שלאחריו נודע לה שהיא לא תוכל ללדת חרף רצונה העז ללידה נוספת. לדבריו, על רקע האירועים הללו שמעה הנאשמת על הריונה של מאיומי ועל כך שהיא תיאלץ "לזרוק את הילד" כדבריו, ומתוך כך עשתה הנאשמת את אשר עשתה, לא מתוך כוונה פלילית אלא מתוך רצון להציל את הוולד. לטענת ב"כ הנאשמים העבירות אותן ביצעו הנאשמים הינן עבירות מיוחדות הואיל ואין מדובר בעבירות שאיסורן ידוע כאונס, גניבה או שוד אלא בעבירות אשר אינן מוכרות לציבור כעבירות פליליות. ב"כ הנאשמים ציין את הודאתם המהירה של הנאשמים ואת חרטתם. לטענתו אם תורשע הנאשמת לא תוכל עוד לאמץ ילד. כמו כן יפגע הדבר בעבודתה כאשת עסקים בתחום הנדל"ן. מכל האמור ביקש ב"כ הנאשמים כי בית המשפט יאמץ את עמדת שירות המבחן ויימנע מלהרשיע את הנאשמים. 19. הנאשמים ניצלו את זכות המילה האחרונה והביעו בפני בית המשפט את חרטתם. עוד אמרו כי לא ידעו שמדובר במעשה פלילי וכל שעשו היה מתוך כוונה טובה להציל את התינוקת. דיון: 20. סעיף 71א (ב) לחוק העונשין מסמיך בית משפט אשר מצא כי נאשם ביצע עבירה להימנע מהרשעתו ולהשית עליו צו שירות לתועלת הציבור בלא הרשעה. 21. הוראתו של סעיף 71א (ב) מהווה חריג לכלל. הלכה פסוקה היא כי משהוכחה אשמתו של נאשם הכלל הוא שיש להרשיעו בדין. בעניין זה פסק בית המשפט העליון בע"פ 2513/96 מ"י נ. שמש: "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק." ראו גם בר"ע 432/85 רומנו נ. מ"י , שם פסק כב' הנשיא לשעבר שמגר: "רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה". 22. הנה כי כן, ההרשעה היא הכלל ואי ההרשעה היא החריג. בשורה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון את העקרונות לתחולתו של חריג זה, ואת הקריטריונים אותם על בית המשפט לשקלל בבואו להכריע בסוגית ההימנעות מהרשעה. בקריטריונים אלה בין היתר ניתן למצוא את מידת הפגיעה של ההרשעה בסיכויי השיקום של הנאשם, חומרת העבירה והאיזון בין האינטרס הציבורי שבהרשעת נאשם לבין נסיבותיו המיוחדות של המקרה ושל הנאשם כגון: האם עסקינן בעבירה ראשונה, יחסו של הנאשם לעבירה ונטילת אחריות, האם מדובר במעידה חד פעמית והשפעת ההרשעה על עבודתו ועל עתידו של הנאשם. 23. בפסק הדין המנחה בסוגיית ההימנעות מהרשעה, ע"פ 2083/96 כתב נ. מ"י (להלן: "פרשת כתב") קבעה כב' השופטת דורנר שני תנאים מצטברים לאפשרות של אי הרשעה והם: "ראשית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל." שיקולי הענישה האחרים הינם בין היתר מהות העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, הוקעת מעשה העבירה ומדיניות ענישה אחידה. 24. עוד נאמר בפרשת כתב כי אי ההרשעה תתאפשר "במצבים חריגים מיוחדים... כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה... בנאשם... לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי - חברתי הכללי..." 25. בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ. פלוני חזרה על הדברים כב' השופטת פרוקצ'ה ואף הוסיפה: "משנתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר המנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדבידואליות של הנאשם.  בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה, פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים. נגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו וביניהם - טיב העבירה שעבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו,  מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מההרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטיה מחובת מצוי הדין בדרך הרשעת העבריין וזאת לרוב כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מהרשעה". מן הכלל אל הפרט 26. במקרה שבפני מדובר בביצוע של עבירה חמורה ביותר ונסיבות ביצועה חמורות אף הן. הנאשמים, בשל רצונם העז לילד ועל רקע המצב הרפואי בו נתונה הנאשמת, החליטו לעקוף את המערכת המוסדרת של האימוץ במדינת ישראל ולאמץ להם ילד "באופן פיראטי". המחוקק הסדיר את כל נושא האימוץ במדינת ישראל בחוק האימוץ בו נקבעו, ולא בכדי, תהליכים קפדניים וקריטריונים נוקשים, שנועדו להביא לתוצאה של הליך אימוץ מסודר אשר לוקח בחשבון את מכלול האינטרסים כשבראשם טובת הילד המועמד לאימוץ. 27. בפתח דברי ההסבר להצעת חוק האימוץ הישן משנת 1958, צוטטו דברי כב' השופט חשין בע"א 50/55 בדבר הצורך ההכרחי בחקיקת חוק אימוץ מסודר אשר יסדיר אחת ולתמיד את נושא האימוץ בישראל: "אין לך פינה בשדה המשפט בארצנו שהפרוץ בה מרובה כל כך כמו במסכת קטינים, ובמיוחד בסוגיה של אימוץ ילדים. ואין לך עניין שיהא משווע כל כך להסדר על פי תחיקה ממלכתית...ניתנים צווי אימוץ...שבוע שבוע ויום יום בדרך של פיקציה בדרך של עיקוף והערמה...הבעיה כולה משוועת להסדר תחיקתי...וככל שיקדים המחוקק לגדור את הפרצות כן ייטב לציבור בכללו." ובהמשך דברי ההסבר נאמרו הדברים הבאים: "...החוק המוצע בא לתקן מצב זה. הוא מסמיך את בתי המשפט המחוזיים ואותם בלבד לתת צווי אימוץ. קובע את תנאי האימוץ, את תוצאותיו, את המקרים שבהם אפשר לבטל צו אימוץ...עבירות וכו'...הקו המנחה של החוק הוא השמירה על טובת הילד העומד לאימוץ." (ראה: הצעת חוק 364, תשי"ט 1958). 28. ובדברי ההסבר לתיקון מס' 3 לחוק האימוץ משנת 1981 נאמר: "...מוצע להבהיר שאימוץ יהיה רק על פי צו בית משפט וכי טובת הילד תעמוד לעיני בית המשפט לא רק לענייו מתן צו אימוץ בלבד אלא גם לצורך כל החלטה אחרת לפי חוק זה". (ראה: הצעת חוק 1533, תיקון 3 תשמ"א 1981). 29. מן המקובץ עולה חשיבותם של הכללים שנקבעו בחוק האימוץ, אשר באים להסדיר נושא שהיה כה פרוץ ושיווע להסדר תחיקתי. המחוקק הרים את הכפפה ויצר מערכת מוסדרת המרושתת בפקידי סעד ואנשי מקצוע נוספים המסייעים בידי בית המשפט להגיע להחלטות הטובות ביותר, כאשר כל העת שיווה לנגדו את טובת הילד המועמד לאימוץ. הנאשמים במעשיהם שמו לאל את החוק ואת המערכת שיצר המחוקק, ובמדינה המקדשת ערכים כמו שלטון החוק מדובר במעשים חמורים אשר לא ייעשו. 30. הנאשמים ביקשו במעשיהם, על דעת עצמם ומבלי שיידעו מי מהרשויות המוסמכות, לנתק ילד מהוריו הביולוגיים ולהעבירו לחזקתם. גם כאשר נעשים מעשים אלה במסגרת החוק וע"י בית המשפט דורש הדבר בדיקות וחקירות בהיקף רב, ובייחוד במצב של היעדר הסכמה מלאה מצד ההורה הביולוגי, או מי מההורים הביולוגיים. 31. בע"א 451/88 פלונים נ. מדינת ישראל נאמר ע"י בית המשפט העליון: "הזכות להורות הינה זכות אנושית יסודית לה זכאי כל אדם, והקשר הקיים בין הורים לבניהם יסודו בעובדה הטבעית, שהילד נולד להוריו מולידיו". 32. בבג"צ 243/88 רוסילדה וברונה וסקונסלס נ. תורג'מן אמר כב' המשנה לנשיא לשעבר השופט מנחם אילון: "עקרון יסוד במערכת משפטנו הוא, כי "ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים" (סעיף 14לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962)". ובהמשך קובע כב' השופט אילון: "כך הוא איפוא סדר הקדימויות של שני עקרונות יסוד אלה, בבואנו לדון באימוצו של קטין, שפירושו הוצאת הקטין מהאפוטרופסות הטבעית של הוריו ומסירתו לבית המאמצים: ראש לכול הוא עקרון האפוטרופסות הטבעית של הוריו - מולידיו, ורק משהוכח כי נתקיימה עילה שבחוק המאפשרת הוצאה מאפוטרופסות זו לשם מסירת הקטין לאימוץ, בא עקרון טובת הילד, שלפיו מוכרע אימוצו של הילד." 33. באותו פסק דין מתאר כב' השופט אילון את מידת הזהירות הנדרשת משופט בבואו להכריע בסוגיה מעין זו: "בדיקה זו של קיום עילה מהעילות הקבועות בחוק שיש בה כדי לשלול מההורים הטבעיים את אפוטרופסותם על ילדם לפי העילות הקבועות בחוק, מחייבת היא את בית המשפט בזהירות מרובה ובמידה גדולה של יראת הוראה." 34. מדברים אלה עולה כמה מורכבות הן השאלות העולות במסגרת תיק אימוץ ולכן בית המשפט מצווה לגשת אליהן בדחילו ורחימו, ובייחוד כאשר מתבקש ניתוק של ילד מהוריו הביולוגיים. והנה הנאשמים ביקשו לעשות דין לעצמם ולנתק ילד מאימו יולדתו כאילו היה מדובר במעשה יום ביומו. זאת כאשר הם מנצלים את הלחץ הנפשי והכלכלי בו נתונה מאיומי, שכזכור איננה תושבת ישראל ומעמדה החוקי בארץ אינו ברור, ובעודה נושאת ברחמה ילד מהריון לא רצוי שאירע מחוץ לנישואיה. כל זאת כדי לקבל את הסכמתה של מיואמי למסירת הוולד, תוך שהם מפתים אותה בסכומי כסף נכבדים ובכרטיס טיסה הביתה. 35. הלכה פסוקה היא כי הענישה לעולם תהא אינדיווידואלית בבחינת "באשר הוא שם". גם בדיון בסוגיית אי הרשעה בית המשפט מצווה לשים על כפות המאזניים מחד גיסא את נסיבותיו האישיות של הנאשם ומאידך גיסא את האינטרס ציבורי. 36. מהפסיקה שהובאה לעיל עולה, כי אי הרשעתם של נאשמים משנמצאו אשמים בדין הינה אפשרית רק בהתקיימן של נסיבות אישיות חריגות ומבלי לפגוע באינטרס הציבורי. 37. מבחינת הנסיבות האינדיווידואליות: עיינתי בתסקירי שירות המבחן אודות הנאשמים, כמו כן לא נעלמו מעיני ההמלצות וחוות הדעת שהוגשו ע"י ב"כ הנאשמת. מכל אלה עולה כי אכן מדובר באנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי. כן למדתי על היות הנאשמת אדם בעל ערכים של נתינה ועזרה לחלש והתרשמתי מרוח ההתנדבות שממלאת אותה. לא נעלם מעיני גם מצבה הרפואי של הנאשמת אשר איננו מאפשר לה להביא עוד ילד לעולם, חרף רצונם העז שלה ושל בן זוגה לגדל ילד משותף ואת היות עובדה זו רקע אפשרי לביצוע העבירות. 38. דא עקא, שבנסיבותיו של המקרה הנדון, טענת ב"כ הנאשמים כי הרשעה בדין תפגע בעתידה של הנאשמת באופן שלא תוכל עוד לאמץ ילד באופן חוקי - הינה בבחינת היפכא מסתברא. אי הרשעה משמעותה, בין היתר, הצהרה ערכית מוסרית של בית המשפט לגבי נורמות ההתנהגות של הנאשמים שעניינם נידון בפניו. בנקודה קריטית זו של שמירת רף גבוה של אחריות מוסרית כשלו הנאשמים ומבקשים הם כי בית המשפט יכשיר את הכשל המוסרי ע"י אי הרשעתם בדין. לכלל השיקולים הנוגעים לעניין אי ההרשעה, בנסיבותיו של התיק שבפני מתווסף אינטרס ציבורי מיוחד, שעניינו דרישה לרף התנהגות נורמטיבי גבוה במיוחד, של מי שמתעתד לאמץ קטין ובדרישה גבוהה זו לא עמדו הנאשמים וחטאו. 39. אשר לטענה כי הרשעה בדין תפגע בעבודתה של הנאשמת כאשת עסקים בעלת שם טוב, לא התרשמתי כי מדובר בפגיעה כמו פיטורין או שלילת האפשרות מלעסוק במקצועה. עיסוקה של הנאשמת הינו בתחומי השוק החופשי, היא מוערכת מאוד בעיני מעסיקיה והרשעתה בדין לא תעלה או תוריד בעניין זה. מכל מקום לא הובאו כל ראיות לפגיעה קונקרטית במקום העבודה והטענה בדבר פגיעה בשמה הטוב של הנאשמת הינה כללית ולא ממשית. דברים אלו יפים גם לאפשרות בדבר פגיעה במקום עבודתו של הנאשם הואיל והוא בעלים של עסק פרטי מסוג של מספרה. 40. העובדה שלשני הנאשמים אין עבר פלילי, איננה נסיבה יוצאת דופן ואין בכך די כדי לקבוע כי במקרה שבפני, על אף שמדובר באירוע חד פעמי, ניתן לוותר על ההרשעה של הנאשמים מבלי שיפגע האינטרס הציבורי. 41. מבחינת האינטרס הציבורי: כאמור לעיל, הנאשמים במעשיהם פעלו לאמץ ילד שלא על פי חוק מתוך זלזול בשלטון החוק. יתרה מכך, הנאשמים הציעו תמורה כספית למאיומי, ובכך רצו "לקנות" להם ילד פשוטו כמשמעו משל היה מדובר בחפץ עובר לסוחר. ההרשעה הינה הכלי המרכזי המצוי בידי בית המשפט דרכו הוא מבטא את הגינוי וההוקעה שחש הציבור כלפי מעשה העבירה ועושהו. 42. בעניין חשיבות ההרשעה בסיומו של ההליך הפלילי עמדה כב' השופטת פרוקצ'ה בע"פ 5102/03 מ"י נ. דני קליין, : "ההרשעה הפלילית של נאשם שאשמתו הוכחה ותוצאותיה הן מרכיב חיוני בהליך הפלילי; הן נועדו למצות את תכליותיו המגוונות: להעביר מסר של הרתעת היחיד והרבים, ולשוות למעשה העבירה תווית של מעשה פסול בעיני החברה שגמול עונשי בצידו. חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמטיבית הנדרשת". 43. מעבר לפגיעה באינטרס הציבורי הכללי שבשמירה על החוק, ישנה גם הפגיעה באינטרס הציבורי המצומצם שבשמירה על אימוץ רק דרך ההליכים המוסדרים. הדרך של "אימוץ פיראטי" בה נקטו הנאשמים יש בה משום פתח לבעיות רבות אותן נועד למנוע ההליך המוסדר, ושאנו כחברה חוששים מהתרחשותן. טלו מצב בו היו הנאשמים "מצליחים" במעשיהם ובעוד שנה או שנתיים הייתה מאיומי מבקשת לקבל את התינוקת לחזקתה. או אז היה נודע דבר האימוץ הלא חוקי והייתה מתפתחת לה פרשיית מריבה חדשה בבתי המשפט בין ההורים הביולוגיים, שהתחרטו על מסירת התינוקת, לבין ההורים המחזיקים בה וטוענים כי עתה לא יהיה זה נכון מהשיקול של טובת התינוקת לנתק אותה מהם. מצב שכזה עלול לגרום כך או כך לעוגמת נפש של מי מהצדדים ולפגיעה בילדה המאומצת. 44. אספקט נוסף באינטרס הציבורי שבהרשעה הינו השיקול של הרתעת הנאשם והציבור מלעבור בעתיד עבירה דומה. מן המפורסמות הוא שהליך אימוץ הינו הליך שאורך זמן רב. המבקשים לאמץ ילד צריכים להמתין בתור ארוך עד שימצא עבורם ילד, ואחרי שמגיע תורם הם צריכים לעמוד בקריטריונים כאלה ואחרים ובבדיקות שונות על ידי פקידי הסעד. הפיתוי לאמץ ילד בדרך בה הלכו הנאשמים הינו רב. במעשיהם כמעט ואימצו הנאשמים תינוקת תוך פסיחה על התהליך הממושך והמייגע. הרשעתם של הנאשמים תחדד את המסר לפיו ההליך הבלעדי לאימוץ ילד יהיה הליך האימוץ המוסדר בחוק. 45. על חומרת העבירות אותן ביצעו הנאשמים, ניתן ללמוד גם מהנסיבות העובדתיות החמורות בהן בוצעו. מעובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם עולה, כי מהתקופה הסמוכה ללידה ועד ללידה עצמה שם עצמו הנאשם כאביה של התינוקת העומדת להיוולד, וטען שזו האחרונה הינה פרי של רומן שהיה בינו לבין מאיומי. מעשה זה של התחזות הינו חמור כשלעצמו ובמקרים רבים מהווה עבירה פלילית עצמאית, אך במקרה דנן מעיד מעשה זה בראש ובראשונה על כוונתם הפלילית של הנאשמים אשר ידעו על כך שמעשיהם מהווים עבירה פלילית ולכן ניסו להכשיר אותם למראית עין. על רקע מעשה זה של הנאשם, דברי הנאשמים, הן בשיחתם עם קצינת המבחן והן במילתם האחרונה בבית המשפט, כי לא היו ערים למשמעות הפלילית של מעשיהם וכי היו נטולי כוונה פלילית, אינם יותר מהיתממות שמכרסמת בנטילת האחריות שלהם על מעשיהם. 46. כמו כן, ראיתי בחומרה את העובדה שהעבירה בה הודו הנאשמים הינה בגדר ניסיון אשר לא הושלם ברגע האחרון רק מחמת התערבותו של גורם חיצוני, הלא הוא הצוות הרפואי בבית החולים יוספטל. אלמלא פעל הצוות הרפואי כפי שפעל היה ניסיונם של הנאשמים "צולח", התינוקת הייתה נמסרת לחזקתם ונרשמת כבתו עצמו ובשרו של הנאשם. 47. כאמור לעיל, שירות המבחן בתסקיריו בא בהמלצה שלא להרשיע את הנאשמים. המלצתו זו באה תוך שימת דגש על ההיבט השיקומי, חיזוק הדפוסים החיוביים בתפקודם של הנאשמים והרצון שלא לחבל במעמדם ובשמם הטוב. 48. בית המשפט קשוב להמלצות שירות המבחן אך איננו מחויב להחליט לפיהן, וזאת מפני ששירות המבחן מתוקף תפקידו בוחן בעיקר את ההיבטים הסוציאליים והשיקומיים, בעוד בית המשפט צריך לראות את התמונה הכוללת ולאזן בין השיקול השיקומי לבין שיקולי הענישה האחרים. 49. בעניין זה התבטא בית המשפט העליון בע"פ 344/81 מ"י נ. שחר סגל, כב' הנשיא לשעבר שמגר כדברים האלה: "שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית המשפט, וזאת, בין היתר, מאחר שהוא אינו מופקד על הראייה הכוללת, הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה הכללי ונתונים כיוצא באלה. לכן, אין לבוא בטרוניה אל שירות המבחן, אם הוא נותן דעתו בעיקר לאינטרס האישי של הנאשם, ואף מוכן להציע הצעות לשיקום, המעוגנות, לעתים, בהערכה ובהתרשמות ותו לא. השירות רואה את עיקר מעייניו במיצויו של היבט מוגדר של הנתונים, הנאספים לקראת ההכרעה השיפוטית, ובית המשפט הוא שיוצר את האיזון הנאות בין הנתונים השונים ומופקד על ראייתו של השלם להבדיל מן הקטע או המקוטע. מכאן כי אל הדברים, העולים מן התסקיר, מצטרפים, בדרך כלל, נתונים רלוואנטיים נוספים, המשמשים יסוד לשיקוליו של בית המשפט, כגון מהות העבירה, הלקחים לגבי האיש ומעשיו, כפי שהם מתגבשים בראייתו של בית המשפט, ועוד". 50. בדומה לכך פסקה גם כב' השופטת חיות ברע"פ 5176/03 סוריאנו נ. מ"י, : "עמדת שירות המבחן אינה אלא אחד השיקולים העומדים בפני בית המשפט בגוזרו את הדין, ועליו מוטלת החובה לערוך את האיזונים הנדרשים: לעיתים יקבל את עמדת שירות המבחן ולעיתים ידחה אותה" 51. אימוץ ילד הינו מעשה אנושי ואצילי מן המעלה הראשונה. זהו מעשה של חסד ונתינה ללא גבולות וכמעט בלי ציפייה לתמורה. גם היהדות ראתה במעשה זה מצווה גדולה וגמילות חסדים שאין לה שיעור. וכבר אמרו קדמונינו: "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, (מיהו)"עושה צדקה בכל עת" - רבי שמואל בר נחמני אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן" (תלמוד בבלי, מגילה, יג' ע"א: כתובות, נ' ע"א). יתכן ומעשיהם של הנאשמים היו רצופים כוונות טובות. לא אסיר מגדר אפשרות שכל שרצו היה רק להציל תינוקת לא רצויה מנטישה ועתיד לא ידוע. יתכן וכל כוונתם הייתה לשם מצווה, דא עקא שלאור הדרך בה בחרו לפעול אין זו אלא מצווה הבאה בעבירה. סוף דבר 52. לנוכח כל האמור, מששקלתי את השיקולים לחומרא ולקולא, מצאתי כי נסיבותיהם האישיות של הנאשמים אינן גוברות במשקלן על האינטרס הציבורי שבהרשעתם. באיזון בין שני אלמנטים אלו הגעתי לכלל מסקנה כי חומרת העבירה ונסיבות ביצועה הכריעו את הכף להרשעת הנאשמים. 53. מכל האמור לעיל אני מרשיעה את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן. 54. המעשים אותם ביצעו הנאשמים הינם חמורים וראויים לענישה הולמת. השתת עונש של עבודות לתועלת הציבור, אינו תואם את חומרת העבירות בהם הורשעו הנאשמים, חרף עברם הנקי. יחד עם זאת, הואיל והוסכם בין הצדדים על עונש של ביצוע עבודות לתועלת הציבור, אתן את אישורי לכך אלא שמצאתי כי יש להגדיל את מכסת שעות השרות לתועלת הציבור ולהשית על כל אחד מהנאשמים 250 שעות. 55. אשר על כן תבצע הנאשמת 250 שעות של"צ במרכז הקהילתי נעמ"ת באילת והנאשם יבצע 250 שעות של"צ בלשכת הרווחה. 56. עותק החלטה זו ישלח לשירות המבחן. אימוץ