קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור חבות בהיטל השבחה: 1. עניינה של עתירה זו בדרישת העותרים לקבל מעיריית ירושלים תעודת העדר חובות לצורך רישום עסקה בפנקסי המקרקעין. העותרים התקשרו ביום 26.8.09 בהסכם למכירת דירה שהם בעלי הזכות להירשם כבעליה. אותה עת נמצא ברשות העותרים אישור מיום 29.3.09 מאת מנהל המחלקה להיטל השבחה בעירייה בו נאמר כי "על פי המצב התכנוני להיום אין חבות בתשלום היטל השבחה בגין עסקה עתידית בנכס". בפועל לא נמסרה לעותרים תעודת העדר חובות לצורך רישום עסקת המכר בפנקסי המקרקעין. הסיבה לכך הובהרה במכתב מאוחר של מנהל המחלקה להיטל השבחה, מיום 8.6.09, לפיו עקב תקלה טכנית נפלה טעות במכתבו הקודם מיום 29.3.09, ולא צוין באותו מכתב כי התכנית המשביחה את הקרקע כבר פורסמה למתן תוקף ולפיכך קיימת חבות בהיטל השבחה, בסכום שאינו ידוע בשלב זה. העותרים טוענים כי המכתב מיום 8.6.09 הגיע לידיעתם רק בסוף חודש אוגוסט השנה, לאחר שחתמו על הסכם המכר, וכי אילו היו יודעים בעת החתימה כי האישור מיום 29.3.09 אינו נכון, לא היו מתקשרים בעסקה. 2. בעתירה מתבקש בית המשפט לצוות על העירייה לתת לעותרים תעודת העדר חובות, ובכלל זה היטל השבחה, וכן להצהיר כי האישור הראשון מיום 29.3.09 בדבר העדר חבות בהיטל הוא המחייב, ואילו ההודעה המאוחרת מיום 8.6.09 בדבר קיומה של החבות - בטלה. לטענת העותרים, האישור בדבר העדר חבות יצר אצלם הסתמכות וגרם להם למכור את הדירה. העירייה, שנהגה ברשלנות, אינה רשאית לגלגל את מחדלה על כתפם ולהעמיד אותם במצב של הפרת הסכם כלפי הרוכשים. האישור יצר מציאות חדשה, ושינויו לאחר מעשה, מבלי להתחשב במציאות החדשה שנוצרה, מהווה החלה למפרע של הדין, האסורה בדרך כלל ובמיוחד כאשר נוצרה בעקבותיה הסתמכות. את אותה מסקנה מבססים העותרים על הכלל המגביל את הרשות המינהלית בשינוי החלטה קודמת שקיבלה, ובדרישה שהשינוי ייעשה במשורה ולא יפגע במי שהסתמך על ההחלטה הראשונה ושינה את מצבו לרעה. בנסיבות אלה טוענים העותרים כי סירובה של העירייה לתת להם כיום תעודת העדר חובות אינו סביר ואינו מידתי. 3. שני טעמים מצדיקים את דחיית העתירה על הסף בלא צורך בתשובה. העותרים הפליגו לצטט בעתירתם אסמכתאות לרוב מתחום המשפט המינהלי והחוקתי, אך כלל לא הזכירו ולא התמודדו עם ההסדר המשפטי הספציפי החל במישרין על עניינם: חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ובמיוחד התוספת השלישית של החוק בה מוסדרת סוגיית היטל השבחה. סעיף 14(ו) לתוספת מורה: "הוועדה המקומית רשאית לשנות את השומה רק מנימוקים שעניינם טעות בפרטי המקרקעין, הנתונים הפיזיים של המקרקעין, התכניות החלות על המקרקעין או הזכויות שיש לחייב במקרקעין". יש בהוראה זו להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי אישור הניתן על ידי הוועדה המקומית (לפי סעיף 119א סיפא לחוק התכנון והבניה) בדבר חבות בהיטל השבחה, אינו אישור סופי אלא כפוף לשינויים, ובתנאי שעילת השינוי הנה טעות באחד הרכיבים המנויים בסעיף 14(ו) לתוספת השלישית לחוק. אדם המחזיק בידיו אישור כזה - שאינו התעודה המיועדת ללשכת רישום המקרקעין - אמור אפוא להיות מודע להעדר הסופיות של האישור, ולכלכל את צעדיו בהתאם, תוך הימנעות מהנחה כי האישור מבטיח רישום זכויות בפנקסי המקרקעין. הנחה כזאת תיתכן רק כאשר המתקשר בעסקה מחזיק בידיו את המסמך הקבוע במיוחד לשם כך בסעיף 10(א) לתוספת השלישית: "לא תירשם בפנקסי המקרקעין פעולה שהיא בבחינת מימוש זכויות במקרקעין, אלא לאחר שהוצגה בפני הרשם תעודה החתומה ביד יושב ראש הועדה המקומית או ביד מי שהסמיכו לכך, המעידה כי שולמו כל הסכומים המגיעים אותה שעה כהיטל החל על המקרקעין על פי תוספת זו, או ניתנה ערובה לתשלומו, כולו או מקצתו, הכל כנדרש על פי תוספת זו". העותרים התקשרו בהסכם המכר בלא שנמצאה ברשותם תעודה כאמור. כל שהיה ברשותם אז הנו האישור מיום 29.3.09, שהוזכר בגוף ההסכם וצורף אליו. העותרים ידעו, ולכל הפחות צריכים היו לדעת לנוכח סעיף 14(ו) לתוספת השלישית, כי הוועדה המקומית תהיה רשאית חרף האישור לדרוש תשלום היטל השבחה אם יימצא לה כי האישור נגוע בטעות שמקורה בין היתר ב"תכניות החלות על המקרקעין". לא זו בלבד, אלא שהעותרים נתנו לידיעה זו ביטוי מפורש בהסכם, בציינם מיד לאחר אזכורו של האישור: "עם זאת מוסכם כי היטל השבחה שיחול, אם יחול, על הממכר בגין התב"ע או היתר הבנייה במצבה של הדירה כיום יחול וישולם על ידי המוכרים" (סעיף 10(ב) להסכם). הא לך סייג, בגוף ההסכם, לסופיות האישור. בפועל אכן התברר לוועדה המקומית כי נפלה טעות בהנחה עליה נסמך האישור הראשון, לפיה תכנית המתאר המשביחה (מס' 8242) טרם פורסמה למתן תוקף. משכך התברר, קמה זכותה של הוועדה המקומית לבטל את האישור, ומתאיינת זכותם של העותרים להתנגד לביטול ולטעון להסתמכות. לא יהיה זה מיותר לציין כי דבר אישורה של התכנית המשביחה אינו בגדר סוד שהתגלה לעותרים רק לאחר החתימה על הסכם המכר. עוד ב"הואיל" השני להסכם מופיעה הצהרה של העותרים "כי הממכר, אמנם, לא נבנה בהתאם להיתר בניה כדין, אך אושרה תב"ע מס' 8242 המכשירה את הממכר כפי שהוא בנוי בפועל...". בהמשך לכך מופיעה (בסעיף 6(ו) להסכם) התחייבות של העותרים להמציא לרוכשים היתר בניה עד ליום 26.8.13 (ראו גם סעיף 14(ד) להסכם). הווי אומר: לא רק שדבר אישור התכנית המשביחה היה ידוע לעותרים בעת התקשרותם בעסקה, אלא העותרים הפיקו תועלת מעשית מאישור התכנית באופן שאפשר להם להתחייב בפני הרוכשים להמציא היתר בניה מכוחה של התכנית. כידוע, קבלת היתר בניה הנה עילה עצמאית להתגבשות חיוב בהיטל השבחה גם אלמלא עסקת המכר. 4. די באמור כדי לדחות את העתירה על הסף. גם אלמלא כן לא היה לעתירה זכות קיום, מהטעם שעניני היטל השבחה אינם נידונים במסגרת עתירה מינהלית אלא, כאמור בסעיפים 14(א) ו-14(ד) לתוספת השלישית לחוק התכנון הבניה, במסגרת ערר המוגש לוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה, שעל החלטתה ניתן להגיש ערעור מינהלי לבית המשפט לענינים מינהליים (ראו גם פרט 5 לתוספת השניה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000). אין ממש בניסיון של העותרים לעגן את הגשת העתירה המינהלית בפרטים 8(א) ו-10(א) לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים: פרט 8(א) מתייחס לעתירה מינהלית נגד החלטה של רשות מקומית, ואילו גביית היטל השבחה נעשית על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כאשר מתן התעודה על פי סעיף 10 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה נעשה על ידי יושב ראש הוועדה המקומית ולא על ידי ראש העירייה (להבדיל מהתעודה המקבילה לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות שהנה "תעודה חתומה בידי ראש העיריה"; ראו עוד תקנות התכנון והבניה (תעודה בדבר תשלום היטל), תשמ"א-1981). העובדה שבירושלים לובשת העירייה גם כובע של ועדה מקומית לתכנון ולבניה, אינה מבטלת את ההבחנה הקיימת בתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים בין עניני רשויות מקומיות לבין עניני תכנון ובניה. פרט 10(א) לאותה תוספת מתייחס אמנם לעניני תכנון ובניה - והיטל השבחה הוא ענין של תכנון ובניה - אך לא לאותם ענינים מתחום התכנון והבניה שלגביהם קיימת הוראת חוק פרטנית המסדירה הליך של ערר בפני ועדת ערר ולאחריו ערעור מינהלי. הוראה כזו מצויה, לגבי היטל השבחה, בסעיף 14(ד) של התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה ובפרט 5 של התוספת השניה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים. כאמור, בקשתם של העותרים היא שבית המשפט יצהיר על תוקף האישור מיום 29.3.09 ועל בטלות ההודעה מיום 8.6.09 המבטלת את האישור; לשון אחרת: על כך שאין הם חייבים בהיטל השבחה, וכפועל יוצא זכאים לתעודת העדר חובות. סעדים אלה מצויים בסמכותה של ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה. רק לאחר מיצוי ההליך בפני ועדת הערר ניתן יהיה להגיש ערעור מינהלי על החלטתה. העותרים לא מיצו את הליך הערר, כלל לא פנו לוועדה, וממילא לא הגישו ולא יכולים היו להגיש ערעור מינהלי, אלא נקטו בהליך של עתירה מינהלית שאינו קיים. 5. לא נעלמה ממני העובדה כי פרט 10 לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, בנוסחו המקורי משנת תש"ס-2000, סייג את סמכות בית המשפט לענינים מינהליים בנושאי תכנון ובניה, בין היתר במילים: "למעט לפי פרק ח'1: היטל השבחה", וכי מילים אלו נמחקו בשנת 2005 בסעיף 4(6) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 15), תשס"ה-2005. מטרת המחיקה לא הייתה לאפשר להגיש עתירה מינהלית בנוגע להיטל השבחה, שהרי באותה הזדמנות תוקן גם פרט 5 של התוספת השניה ונקבע לגבי היטל השבחה מנגנון של ערר וערעור מינהלי. המחיקה נועדה להבהיר את שינוי המצב המשפטי ששרר עד לתיקון משנת 2005 לפיו עניני היטל השבחה נדונו בבית משפט השלום (ראו דברי ההסבר להצעת התיקון: הצעות חוק - הממשלה 77, מיום 5.1.04, בעמ' 301 ו-316). בכל מקרה, סעיף 43(1) לחוק המתקן משנת 2005 קבע כי המחיקה תיכנס לתוקף רק "ביום כניסתן לתוקף של תקנות לפי סעיף 198(ט) וסעיף 14(ג3)(2) בתוספת השלישית בחוק התכנון והבניה". לא זו בלבד שתקנות כאלה לא הותקנו מעולם, אלא שגם שני סעיפיו הנזכרים של חוק התכנון והבניה אשר מכוחם אמורות היות התקנות להיתקן, נמחקו בשנת 2008 (סעיף 9(2) לחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 84 והוראת שעה), תשס"ח-2008, שמחק את סעיפי החוק המתקן משנת 2005 בהם הוספו הסעיפים). באותה הזדמנות תוקן רק פרט 5 לתוספת השניה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים (סעיף 8 לחוק המתקן משנת 2008) ולא פרט 10 לתוספת הראשונה. מכאן, שהמחיקה שבוצעה בשנת 2005 בפרט 10 לא נכנסה ולא תיכנס לתוקף, וכיום יש לראות את פרט 10 - שבינתיים הפך לפרט 10(א) - ככולל בתוכו את הסייג "למעט לפי פרק ח'1: היטל השבחה". 6. מטעמים אלה העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות. היטל השבחה