בדיקת נישואים במסגרת הסדרת מעמד לבן זוג

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בדיקת נישואים במסגרת הסדרת מעמד לבן זוג:

העותרים עתרו כי בית המשפט יורה למשיב להנפיק לעותרת 1 (להלן: "העותרת") תעודת זהות ישראלית באופן מיידי.
העותרים הם בני זוג. לטענתם, בקשה העותרת להמיר את דתה ולהינשא לעותר 2 (להלן: "העותר") כדת משה וישראל. העותרת עברה לטענתה הליך גיור לחומרה, וקיבלה אישור על כך של בית הדין של העדה החרדית (ר' נספח א' לעתירה). ביום 21.6.07 פנו בני הזוג לרבנות ברמלה ובקשו להינשא זה לזה. נערך להם טקס נישואין, והם קיבלו אישור רשמי על כך מהרבנות (ר' נספח ב' לעתירה). בני הזוג נישאו גם בניגריה.

בני הזוג פנו למשיב (להלן: "משרד הפנים") ובקשו להירשם כנשואים. משרד הפנים דרש כי הם ימציאו לו תעודת המרת דת. בעתירה נטען כי דרישה זו של משרד הפנים היא תמוהה, משום שהעותרת ביצעה גיור לחומרה ואף נישאה ברבנות, באותו הליך כפי שעבר העותר. העותרים טענו כי משרד הפנים חייב היה להכיר בנישואיהם, ולהעניק לעותרת תעודת זהות מכוח ס' 7 לחוק האזרחות.

בתשובתו ובסיכומים מטעמו טען משרד הפנים כי העותרת הסתננה לישראל דרך מצרים בחודש ספטמבר 2005. היא ביקשה להיות מוכרת כפליטה, אך הוועדה המייעצת לענייני פליטים סירבה לבקשתה. עוד נטען כי העותרת הסתירה מבית המשפט את העובדה כי היא פנתה לבית הדין הרבני בירושלים בבקשה לאישור יהדותה על סמך ה"גיור לחומרה" אותו היא עברה, ובית הדין קבע כי עליה להוכיח כי היא שוהה בישראל באופן חוקי. התיק בבית הדין נסגר ביום 7.1.07, ללא שניתן לעותרת אישור יהדות. לטענת משרד הפנים, העותרת הסתירה עובדות ומסמכים אלה מבית המשפט, ולכן יש לדחות את עתירתה שהוגשה בחוסר ניקיון כפיים.

משרד הפנים טען כי בית המשפט לעניינים מנהליים איננו מוסמך לדון בתוקף הגיור שעברה העותרת, ולכן הוא אף אינו מוסמך לתת לעותרת מעמד מכוח הגיור. עוד צוין כי המדינה אינה מכירה בשינוי סטאטוס וגיור על יסוד אקט פרטי, כפי שנטען על ידי המדינה במסגרת בג"ץ 11013/05 , בנושא זה.

באשר לבקשת המעמד מתוקף נישואיה של העותרת, טען משרד הפנים כי תעודת הנישואין של בני הזוג מניגריה איננה מאומתת כחוק. באשר לתעודת הנישואים מיום 21.6.2007 שהוצאה על ידי לשכת הרבנות ברמלה, נטען כי התעודה סתרה את החומר שהיה בידי משרד הפנים ביחס לעותרת, ולכן פנתה לשכת מנהל האוכלוסין ברמלה למועצה הדתית ברמלה, כדי לברר על סמך מה נערכו הנישואין.

בתשובתה השיבה המועצה, כי הנישואין של העותרת לעותר נערכו על סמך האישור בדבר הגיור לחומרה אותו היא עברה, גיור שכמוהו עבר גם העותר. לכן נפתח תיק נישואין לבני הזוג. בשולי המכתב של הרבנות למשרד הפנים נאמר:
"אם אתם חושבים שטעינו, אנו מקבלים את זה ומתנצלים על כך, השם ישמרנו משגיאות".

משרד הפנים אף פנה לנציג הרב הראשי במערך הגיור במשרד ראש הממשלה, אשר השיב כי אין להכיר בעותרת כיהודיה. עמדת הרבנות הראשית בהתאם למכתב של יועצה המשפטי היא כי תעודת הנישואין שהוצאה לעותרת, אינה מסמך בעל תוקף.

משרד הפנים טען כי מדובר בבקשה לאיחוד משפחות, במסגרתה נתון לו שיקול דעת לבחון האם להעניק מעמד לעותרת, שהיא חסרת מעמד והסתננה ארצה שלא כדין. נטען כי קיומה של תעודה ציבורית איננה מונעת את שיקול הדעת של משרד הפנים, במסגרתו מוסמך משרד הפנים לבחון את תוקפה של התעודה, ולבחון היא משקפת את המציאות.

בענייננו, בדיקתו של משרד הפנים העלתה, על פי הטענה, כי לשכת הרבנות ברמלה טעתה לחשוב כי העותרת גוירה בהליך מוכר. הבדיקה העלתה כי הליך הגיור של העותרת איננו מוכר על ידי הרבנות הראשית, וכי לכן רישומה של העותרת כיהודיה נעשה בחוסר סמכות. כך סבור גם היועץ המשפטי לרבנות.

כלומר, לטענת משרד הפנים, הליך הבירור שלו הביא למסקנה לפיה המסמך שהוצג על ידי העותרים (תעודת הנישואין של הרבנות ברמלה) הוא חסר תוקף חוקי. לכן אין מקום לקבל את בקשת העותרים בהתאם לסעיף 7 לחוק האזרחות. משרד הפנים לא ביטל – לטענתו - את נישואי בני הזוג, אלא נישואין אלה הם בטלים מעיקרא.

משרד הפנים טען כי מצבה של העותרת אינו זהה לזה של העותר – שאף הוא עבר גיור לחומרה, משום שבידי העותר היתה החלטה של בית הדין הרבני בירושלים בה אושרה יהדותו, ואילו לעותרת לא היתה החלטה כזו.

יוער כי בישיבת יום 1.6.08, השיבה ב"כ משרד הפנים לשאלת בית המשפט, ואמרה כי אין למשרד הפנים התנגדות כי בני הזוג יגישו בקשה למתן מעמד מכוח ההליך המדורג, ואז תישקל האפשרות להסדיר את מעמדה של העותרת מכוח הליך זה. אולם ב"כ העותרים התנגד לבקשה, שמשמעה הליך ארוך בן מספר שנים.



דיון
ראשית יובהר כי אין מחלוקת כי לבית המשפט הזה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אין סמכות להכריע בתוקף הגיור אותו עברה העותרת. שאלת תוקפו של גיור כזה תלויה ועומדת בפני בבג"ץ, ומובן כי בית משפט זה לא יקבע בה עמדה.

השאלה בה יש להכריע בעתירה דנן, היא האם הפעיל משרד הפנים את סמכותו מכוח חוק האזרחות כדין.

בקשת העותרים מבוססת על ס' 7 לחוק האזרחות הקובע:
"בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי, או שאחד מהם ביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א) או הפטור מהם, יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א)".

העותרים טוענים כי הם "בעל ואשתו", וכי לכן זכאית העותרת להתאזרח מכוח נישואיה לעותר. אין חולק כי אם העותרת אכן נישאה לעותר, היא זכאית לקבל מעמד מכוח ס' 7 לחוק האזרחות. לכן, השאלה היחידה שאותה היה על משרד הפנים לבחון, היא האם העותרת אכן נישאה לעותר.

משרד הפנים טען בתשובתו ובסיכומים מטעמו, כי סמכותו במסגרת בקשה להתאזרחות איננה סמכות של רישום גרידא, אלא סמכות להעניק מעמד. במסגרת סמכות זו הוא רשאי להפעיל מידה גדולה יותר של פיקוח, ולדרוש מידה גבוהה יותר של ראיות. לכן קיומה של תעודה ציבורית איננה מונעת ממנו להפעיל את שיקול הדעת שלו.

משרד הפנים הסתמך בהקשר זה על ההלכה שנפסקה בענין א' ב' נ. משרד הפנים (בג"ץ 2503/05) . באותו ענין נקבע כי:
"לעניין המרשם, נקודת המוצא הינה (לעניין רישום ראשון) כי פקיד הרישום צריך לרשום את שנמסר לו, אלא אם כן חוסר הנכונות גלוי לעין (ראו בג"ץ 143/62 פונק שלזינגר נ. שר הפנים, פ"ד י"ז 225). שונה הדבר לעניין חוק השבות, המעניק את המפתח לכניסה לישראל ולרכישת אזרחות בה. רמת הפיקוח במסגרת זו חייבת להיות, מטבע הדברים, הדוקה יותר ומידת הראיות הנדרשת צריכה להיות גבוהה יותר. מכאן האפשרות כי די יהיה באותה תעודת אבהות לצורך רישום פרטי האב במרשם, אך לא יהא בה די כדי להעניק מעמד בישראל מכוח שבות. שוני זה נגזר מהתכלית השונה המונחת ביסוד חוק המרשם וחוק השבות".

אכן, מידת שיקול הדעת של המשיב ביחס למתן מעמד בישראל, היא גדולה יותר מאשר מידת שיקול הדעת בענין המרשם. אולם, אני סבורה כי מדובר בפיקוח ובאפשרות בדיקה בנושאים עובדתיים, ולא בנושאים משפטיים או הלכתיים.

משרד הפנים היה זכאי אם כן לערוך בדיקה ביחס לנישואיהם של בני הזוג, והוא לא היה חייב להסתמך באופן עיוור על התעודה שהוצגה לו. כך, היה משרד הפנים זכאי לבחון את האותנטיות של תעודת הנישואין. אולם – בענייננו, אין חולק כי לא מדובר במסמך מזויף, אלא במסמך שאכן הוצא על ידי הרבנות ברמלה.

משרד הפנים אף היה זכאי לבחון האם נישואי בני הזוג הם נישואים פיקטיביים. בענין א' ב' שנזכר לעיל, קבע בית המשפט כי:
"רישום אבהות לא יהפוך אדם ל'ילד' כמשמעו בסעיף 4א לחוק השבות אם יסתבר כי הרישום אינו משקף את מצב הדברים לאמיתו, כשם שקשר פורמאלי של נישואין לא יהפוך אדם ל'בן זוג' כמשמעו בסעיף אם יסתבר כי מדובר בנישואין פיקטיביים".

כלומר, משרד הפנים זכאי לערוך בירור ביחס לעובדות: הוא רשאי לבחון האם מי שרשום כאב הוא אכן אביו של הילד, כאשר מדובר ברישום אבהות, והאם בני זוג הרשומים כנשואים מקיימים ביניהם קשר נישואין אמיתי – או שמא מדובר בנישואין פיקטיביים. אולם, גם בנושא זה אין במקרה דנן טענה לפיה לא מדובר בקשר אמיתי בין בני הזוג. לא זו הטענה שהועלתה על ידי משרד הפנים.

בענין א' ב' הנ"ל, טענה העותרת כי היא בתו המאומצת של מר אלכסנדר בורשצ'ר. באותו ענין נמצא כי היא לא הציגה כל ביסוס לטענתה כי על פי הדין האוקראיני היא בתו המאומצת. בענייננו, הציגו בני הזוג בסיס לטענה לפיה הם נישאו זה לזה – תעודת הנישואין שניתנה להם על ידי הרבנות.

בפסה"ד בג"ץ 3615/98 נימושין נ. משרד הפנים (פ"ד נ"ד(5) 780), שאף אליו הפנה משרד הפנים, בחן בית המשפט העליון מקרה בו הסתמך העותר על פסק דין זר שהצהיר על אבהות. בית המשפט העליון דחה את העתירה, וקבע כי למשרד הפנים היה יסוד סביר למסקנה שאין לייחס לפסק הדין הזר משקל רב, הן משום שבית המשפט הזר (ברוסיה) לא היה ער למידע חיוני שהיה עשוי להשפיע על החלטתו, ואשר נאסף על ידי משרד הפנים בעניינם של עותרים, והן משום שלעותר היו הזדמנויות רבות להוכיח את זיקתו למי שהוא טען שהוא אביו, והוא לא סיפק ראיות שהיו בנמצא ושהיו יכולות לסייע לו.

כלומר, גם באותו ענין, הנושא שנבחן על ידי משרד הפנים היה השאלה העובדתית – האם מי שנטען שהוא אביו של העותר הוא אכן אביו. בית המשפט העליון קבע כי משרד הפנים היה זכאי לערוך בירור בנושא זה, וכי הבירור שנערך הביא למסקנה שאין מדובר באב ובן.

זה איננו המצב בענייננו, בו אין כאמור מחלוקת לגבי העובדות – קרי כי מדובר בבני זוג שקיים ביניהם קשר אמיתי, וכי אכן נערך להם טקס נישואין ברבנות ברמלה, והוצאה להם תעודת נישואין על ידי הרבנות.

במקרה כזה, משרד הפנים איננו מוסמך לקבוע קביעות משפטיות ביחס לתוקפם של הנישואין. כך לדוגמה, אינני סבורה כי משרד הפנים רשאי לקבוע כי לנישואי כהן וגרושה אין תוקף – אם הוצגה לו תעודת נישואין של בני זוג כאלה על ידי לשכה מוסמכת של הרבנות. משרד הפנים איננו רשאי גם לפנות ללשכת הרבנות ולהודיע לה כי טעתה כשהשיאה בני זוג, שכן מדובר בכהן וגרושה.

בענייננו, אין חולק כי לבני הזוג הוצאה תעודת נישואין על ידי הרבנות. אין גם חולק כי אם הרבנות אכן השיאה את שניהם, כיהודים, הרי העותרת זכאית לקבלת מעמד אוטומטי בישראל. משרד הפנים קבע בענייננו, כאמור, כי מאחר שאין תוקף לגיור של העותרת – הרי שאין תוקף לנישואין. לכן הוא קבע כי העותרת איננה זכאית למעמד מכוח נישואין שאינם תקפים.

אולם – כדי להגיע לקביעה כזו, היה על משרד הפנים לקבוע כי העותרת לא עברה הליך גיור תקני, כי היא איננה יהודיה, וכי הליך הנישואין שבוצע לבני הזוג ברבנות – הליך שכתוצאה ממנו הם קבלו את תעודת הנישואין, היה חסר תוקף. קביעות כאלה אינן קביעות עובדתיות, אלא אלה הן קביעות הלכתיות, משפטיות.

השאלה מהו תוקפו של הגיור אותו עברה העותרת – ודאי איננה שאלה הלכתית פשוטה. ודאי שפקיד משרד הפנים איננו הגוף המוסמך להכריע בה. השאלה האם יש תוקף לנישואיהם של בני הזוג, או שנישואין אלה היו כלא היו, בהתחשב במעמדם של בני הזוג כיהודים לאור הליך הגיור שהם עברו, גם היא איננה שאלה פשוטה. גם בהקשר משרד הפנים אינו מוסמך לקבוע מהו המצב המשפטי.

זאת ועוד. אין חולק כי ברבנות לא בוצע כל אקט של ביטול נישואיהם של בני הזוג. גם מטעם זה, שאלת תוקף הנישואין איננה ברורה, ואף משום כך משרד הפנים איננו מוסמך לקבוע כי אין תוקף לנישואי בני הזוג, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשאלה הם יש בהן ממש בקביעה זו מבחינה הלכתית אם לאו.

זאת ועוד. משרד הפנים הפנה בתשובתו ובסיכומיו לעמדתה של הרבנות ברמלה. יש להתייחס קודם כל לפנייה של משרד הפנים ללשכת הרבנות ברמלה. לאור הפסיקה שהובאה לעיל, אני סבורה כי פנייה כזו היתה לגיטימית, אם כי הבירור ברבנות היה צריך להתייחס לנושא העובדתי – ולא לעניינים משפטיים – הלכתיים.

מכתב הפנייה של משרד הפנים ללשכת הרבנות ברמלה לא הוצג בפניי. אולם, ממכתב התשובה של הרבנות מיום 13.11.07 (נספח ב' לתשובת משרד הפנים לעתירה), עולה כי היתה פנייה כזו, וכי בה ציין משרד הפנים כי הוא סבור כי הרבנות שגתה כאשר השיאה את העותרים זה לזה. מסקנה זו עולה מהאמור במכתב התשובה של הרבנות, בו נכתב לכן כי "אם אתם חושבים שטעינו, אנו מקבלים את זה ומתנצלים על כך".

פניה זו של משרד הפנים לרבנות, ותשובת הרבנות בעקבותיה טומנות בחובן מספר בעיות. ראשית, על סמך מה ומדוע מצא משרד הפנים לכתוב לרבנות ברמלה כי היא טעתה כאשר השיאה את העותרים זה לזה? נושא זה הוא נושא הלכתי, שאיננו בסמכותו של משרד הפנים, ואינני סבורה כי הבירור של משרד הפנים היה צריך להתייחס אליו.

שנית – הרבנות ברמלה, שהיא המוסד שהשיא את העותרים זה לזה, לא קובעת על סמך שיקול דעתה שלה כי לנישואין אין תוקף, אלא היא מכפיפה את שיקול דעתה לזה של משרד הפנים, ששלח לה את המכתב עליו היא משיבה. לגישתה, היא "מקבלת" את הקביעה של משרד הפנים לפיה לא היה מקום לחתן את בני הזוג על סמך הגיור לחומרה אותו עברה העותרת.

זאת ועוד, בתשובתה למשרד הפנים, השיבה הרבנות כי הנישואין של העותרת לעותר נערכו על סמך האישור בדבר הגיור לחומרה, גיור שכמוהו עבר גם העותר.

משרד הפנים טען כי הרבנות ברמלה טעתה לחשוב כי מעמדה של העותרת זהה לזה של העותר. כאמור, גם העותר עבר הליך של גיור לחומרה, ואין מחלוקת ביחס ליהדותו שלו. יחד עם זאת, כך טען משרד הפנים, לעותר היתה החלטה לפיה הרבנות מכירה בתוקף הגיור שלו, בעוד שלעותרת אין החלטה כזו. לטענתו ענין זה לא היה ידוע לרבנות ברמלה.

ואולם, ממכתבה של הרבנות ברמלה למשרד הפנים, עולה כי הרבנות חיתנה את בני הזוג לא על סמך ההנחה כי לעותרת היתה החלטה של הרבנות, אלא על סמך העובדה כי היא עברה אותו הליך גיור כמו זה אותו עבר העותר. כך נכתב במכתב התשובה של הרבנות:
"הנ"ל פנו אלינו לשם רישום נישואין... בבדיקת המסמכים שלו התברר שהוא יליד ניגריה ועבר גיור לחומרא בבית דין צדק לעדה החרדית הספרדית ירושלים ואישרו את זה, גם הבד"ץ של העדה החרדית האשכנזית. על סמך זה חיתנו אותו ברבנות בירושלים בשנת תשס"א ואחר כך הוא התגרש בבית הדין הרבני בירושלים, וגם מופיע במירשם התושבים שלו בסעיף דת ולאום: יהודי. ולכן לתומנו חשבנו שכיוון שגם היא עברה גיור לחומרא ע"י אותו הבד"ץ זה מספיק ולכן פתחנו להם תיק נישואין וחיתנו אותם".

מהאמור לעיל עולה כי הרבנות ברמלה השיאה את בני הזוג משום שידעה כי שני בני הזוג עברו אותו הליך גיור, בפני אותו פורום – בית דין צדק של העדה החרדית. משרד הפנים איננו טוען כי העובדות בהקשר זה הן שונות. הוא איננו טוען כי העותרת לא עברה גיור בבד"ץ הנ"ל, או כי הליך הגיור שלה היה שונה מזה אותו עבר העותר. לכן, ולאור עמדת הרבנות ברמלה כפי שהובאה לעיל, המסקנה של הרבנות ביחס לתוקפו של הגיור של העותרת, איננה צריכה להשתנות, גם אם לעותרת אין החלטה של הרבנות.

אוסיף ואציין כי מתשובתו של משרד הפנים לעתירה עולה כי העותרת לא קיבלה החלטה של בית הדין הרבני בירושלים בה אושרה יהדותה, משום שבית הדין דרש מהעותרת מסמך על פיו היא שוהה בישראל כחוק. אין למשרד הפנים טענה לפיה בית הדין לא החליט לאשר את יהדותה של העותרת בשל שוני בין הליך הגיור אותו היא עברה לבין הליך הגיור אותו עבר העותר.

כאמור, אינני מתייחסת בפסק דין זה לשאלת תוקפו של הגיור. אני בוחנת רק את שיקול הדעת של הגופים המינהליים. אני סבורה כי עמדת משרד הפנים לפיה הרבנות טעתה כאשר ראתה את שני בני הזוג כבעלי גיור בעל אותו תוקף, איננה סבירה. מסקנה זו היא כאמור הבסיס למסקנה הנוספת של משרד הפנים לפיה אין תוקף לנישואיהם של בני הזוג (מסקנה אותה "קיבלה" לשכת הרבנות ברמלה).

סיכומה של נקודה זו – לא היה מקום לכך שמשרד הפנים יקבע שהרבנות טעתה כאשר חיתנה את העותרים על סמך הנחה ששניהם יהודים, הנחה הנובעת מהנחת המוצא לפיה שני העותרים עברו אותו הליך גיור (הנחה שאין חולק על נכונותה). ודאי שלא היה מקום לכך שהרבנות "תקבל" את חוות הדעת של משרד הפנים ביחס לתוקף הנישואין של בני הזוג. לחוות דעת זו אין משמעות. לכן, אין משמעות ל"החלטת" הרבנות במכתב לפיה הרבנות מקבלת את עמדת משרד הפנים, ולא ניתן לכן לקבוע על סמך "החלטה" זו של הרבנות כי הנישואין הם חסרי תוקף.

מאחר שאני סבורה כאמור כי משרד הפנים היה צריך להסתמך על החלטת הרבנות ברמלה להשיא את העותרים, ולקבוע כי הם נשואים – אינני סבורה כי יש לשנות מסקנה זו לאור עמדתו של נציג הרב הראשי במשרד ראש הממשלה או עמדתו של היועץ המשפטי של הרבנות הראשית. אף אחד מהגורמים הללו לא היה הגורם שהיה בעל הסמכות לחתן את בני הזוג, לא הם שהוציאו לבני הזוג את תעודת הנישואין. כאמור, משרד הפנים איננו צריך להבנתי לבצע חקירה בשאלה ההלכתית של תוקפם של הנישואין, ולכן הוא איננו צריך לקבל חוות דעת מגורמים שונים ביחס לתוקף ההלכתי של הגיור או של הנישואין.

הבקשה להגשת מסמכים נוספים
משרד הפנים בקש ביום 18.2.09, כי בית המשפט יתיר לו להגיש מסמכים נוספים. מדובר במסמכים מבית הדין הרבני בירושלים בענין בקשת העותרת לאישור יהדות (נספחים א'1 – א'6 לבקשה), ומסמכים מלשכת מנ"א ברמלה בקשר להחלטת הסירוב מהאו"ם (נספחים ב' 1 – ב' 3 לבקשה).

אני סבורה כי לא היה מקום לבקש להגיש את המסמכים הללו בשלב בו הם הוגשו – כאשר כבר נקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב על ידי הצדדים. בנוסף, וכפי שעולה מפסק דין זה לעיל, אני סבורה כי אף אם המסמכים יוגשו, לא יהיה בכך כדי לשנות את תוצאת פסק הדין.

המסמכים שבנספח א' נועדו להוכיח כי בית הדין הרבני בירושלים לא נתן לעותרת החלטה ביחס לאישור יהדותה – כפי שנתן לעותר. אולם, מהמסמכים עולה ( כפי שצוין בפסק דין זה לעיל), כי בית הדין קבע רק כי הוא יחליט אם לטפל בתיק לאחר שיתברר אם העותרת היא שוהה חוקית, וכי מאחר שככל הנראה העותרת לא הציגה לו מסמכים ביחס לכך, הוחלט לסגור את התיק שלה (מסמכים א'5- א'6). אין החלטה פוזיטיבית כלשהיא של בית הדין בענין הגיור של העותרת – לא לחיוב ולא לשלילה. כך או אחרת, מסמכים אלה הובאו בחשבון בפסק דין זה לעיל.

המסמכים שבנספח ב' נועדו להוכיח כי העותרת פנתה לוועדה המייעצת לענייני פליטים תחת השם Chidi Magbo, וסורבה בקשתה לקבל מעמד של פליטה. העותרת כופרת בכך. אולם, אף אם הטענה נכונה, אין בה כדי לשנות את התוצאה של פסק דין זה – מכול הנימוקים שפורטו לעיל.



לכן, אני מקבלת את העתירה כמבוקש בה. אני מורה למשרד הפנים להמשיך בטיפול בעותרת כמי שנישאה לעותר ברבנות.


אני מחייבת את משרד הפנים לשאת בהוצאות העותרים בסך 3,000 ₪ + מע"מ.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מועד הקרע בין בני זוג

  2. הרשאת חתימה בין בני זוג

  3. הברחת נכסים בין בני זוג

  4. התפטרות עקב מחלת בן זוג

  5. סכסוך עם בן הזוג של עובד

  6. בקשה לאשרת כניסה לבן זוג

  7. שיתוף בחובות בין בני זוג

  8. דמי שימוש ראויים בין בני זוג

  9. ערעור על הרשעה בתקיפת בן זוג

  10. תביעה לשמירת זכויות בין בני זוג

  11. ביטול מכירת בית של בני זוג שהתגרשו

  12. תניית בוררות בהסכם פירוד בין בני זוג

  13. חישוב הכנסה של בני זוג בעלי עסק משותף

  14. בני זוג נשואים שעובדים במקום עבודה אחד

  15. בדיקת נישואים במסגרת הסדרת מעמד לבן זוג

  16. דיווח על פעילות חריגה בחשבון בנק של בן זוג

  17. דוגמא לסעיף בוררות ב"הסכם פירוד" בגין בני זוג

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון