קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול אישור תב"ע להקמת מחלפים: 1. בשתי העתירות שבפני, אשר הדיון בהן אוחד, טוענים העותרים כנגד תוקפה של תכנית בנין עיר מח/146. ליתר דיוק: העתירות מופנות כנגד החלטת ועדת המשנה לעררים של המשיבה 1, אשר דחתה עררים שהגישו העותרים על החלטת הועדה המחוזית - מרכז (משיבה 2) אשר אישרה ונתנה תוקף לתכנית בנין עיר מח/146. העותרים: בעליהם של קניון מסחרי ותחנת דלק הממוקמים באזור התעשיה ברמלה, סמוך לצומת אחיסמך וכביש 40 (עת"מ 1302/06) וכן ועד שכונת נאות יצחק בלוד ומספר בעלי דירות בשכונה (עת"מ 1304/06) מלינים כנגד הקמת שני מחלפים בכביש 40 בקטע שבין צומת לוד מרכז, לצומת אחיסמך כפי שנקבע בתכנית מח/146. הדיון בשתי העתירות מתמקד באותה תכנית בנין עיר, ועל כן אוחד. באי כח הצדדים ויתרו על הגשת סיכומים ועל כן התבסס הדיון על כתבי הטענות שהוגשו על ידי חלק מהם (ראה פרוטוקול מיום 15.12.08). התכנית הנ"ל הינה חלק ממהלך תכנוני רחב יותר הכולל תכניות פיתוח ובניה לצרכי תעשיה ומגורים באזור. תכניות פיתוח רחבות אלה מותנות, כך נקבע במפורש בתכניות האחרות (אחיסמך הגדולה, לד/8100 ותכנית רג"מ מח/90/א) בהרחבת כביש מס' 40 ובניית המחלפים הנ"ל על פי התכנית (מח/146). סעיף 9 לתקנון התכנית קובע את מטרת התכנית לפיה: "9.2: קביעת תנאים לסלילת כביש ראשי מס' 40 אשר תפקידו העיקריים הם: 9.2.1 לקדם פיתוחה של לוד מזרח ע"י תוספת קיבולת למערכת הדרכים הראשית של העיר ויצירת נגישות נוחה יותר לאזורים המיועדים לפיתוח (כולל שכונת גני יער הקיימת). 9.2.2 להוות חוליה מחברת ומשלימה בציר התנועה הראשי של המחוז באזור בין מחלף רמלוד מדרום למחלף לוד בכביש מס' 1 מצפון". התכנית שאושרה עברה את כל ההליכים התכנוניים הנדרשים על פי החוק. התנגדויות שהוגשו לועדת המשנה של הועדה המחוזית לתכנון ובניה נשקלו. בחלק מהן אף התחשבו, ע"י הכנסת שינויים כאלה או אחרים בתכנית. בסופם של ההליכים בפני הועדה המחוזית שכללו פרסומים חוזרים בדבר הפקדת התכנית ואודות השינויים שהוכנסו בה, אושרה התכנית לאחר תיקונה, ביום 27.7.05. העותרים לא השלימו עם החלטת הועדה המחוזית וערערו לועדת המשנה לעררים של הועדה הארצית, על פי רשות שקיבלו לכך מיו"ר הועדה המחוזית. לאחר דיון שהתקיים ב"ערכאת הערעור" קיבלה ועדת המשנה הארצית החלטה (ביום 10.1.06) הדוחה את כל הטענות שהעלו בפניה העותרים כנגד אישור התכנית. עם זאת היא קבעה סייג לביצוע התכנית, כפי שיפורט בהמשך. אף החלטה זו לא הניחה דעתם של העותרים. משכך פנו הם לבית משפט זה, בשתי עתירות נפרדות במסגרתן מבקשים הם לבטל תוקף התכנית שאושרה, כאמור, בכל ה"ערכאות" התכנוניות. להלן קטעים רלונטיים לענייננו, מפרק הסיכום של החלטת ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ובניה מיום 10.1.06, אשר התקבלה פה אחד ע"י כל שלושת חברי הועדה - החלטה אותה תוקפים העותרים שבפני. "107. לסיום יאמר כי חששות העוררים השונים כי התכנית תפגע בהם הם חששות מובנים. עם זאת, וכפי שצוין בחלק הרלונטי לעוררים השונים, אין במחלף עצמו כמוצע בתכנית כדי לשנות מעצם קיום מחלף על פי המצב הסטטוטורי הקיים שאיפשר הגשת תכנית מפורטת למחלף במיקום זה. לגבי תושבי שכונת נאות יצחק, ועדת המשנה קבעה בהחלטתה תנאים שיש בהם כדי לצמצם ככל הניתן, את הפגיעה, אשר לעוררים 1-4 (העותרים 1-4 שבפני - נ.י.) התכנית אמנם תפגע לכאורה בנגישות הקיימת היום אל מתחמיהם, אך מדובר בכניסה המוגדרת ככניסה זמנית בתכנית החלה על מתחמיהם שלהם... ועדת המשנה שקבעה כי הכניסה למתחמי העוררים 1-4 תעשה בדרך מעבר תת קרקעי נועדה לתת מענה לחששות העוררים 1-4. מענה זה סביר הוא בעינינו..." 108. מכל מקום, ככל שאישור התכנית עלול לפגוע בעוררים השונים - אין מנוס הימנה, נוכח הצורך התכנוני האמיתי בתכנית, הרי שבאיזון האינטרס הציבורי הרחב באישור התכנית והנזק שייגרם אם לא תאושר התכנית, לבין הפגיעה העלולה להגרם לעוררים עקב אישור התכנית, נוטה הכף לטובת האינטרס הציבורי..." 109. בכפוף לקביעתנו בסעיף 106 לעיל - הערר נדחה". הסייג אותו קבעה ועדת המשנה בסעיף 106 להחלטתה קובע: "106. ... אנו מוסיפים וקובעים כי תנאי לתחילת הקמת המחלף ולשלבי הקמתו השונים על פי התכנית יהא מתן אישור המפקחת על התעבורה במשרד התחבורה בדבר הצורך בביצוע התכנית. תנאי זה עשוי להפיג חלק מחששות העוררים בדבר הקדמת ביצוע התכנית מעבר לדרוש". העותרים העלו שורה של טענות כנגד החלטת המשיבה 1 לאשר, בסופו של דבר, את תוקף התכנית. ניכר בהם, בעותרים, ו/או בבאי כוחם, כי עשו כל שביכולתם והעלו כל טענה אפשרית כדי להביא לביטולה של התכנית, או לתיקונה, באופן שהקמת המחלפים על פיה לא תצא לפועל, ואולם, לדעתי, אין בטענות אלה כדי להעניק להם את הסעד המבוקש. ראשית, טוענים העותרים, כי נפל פגם בהחלטת המשיבה 1 משום שהבדיקות התנועתיות עליהן היא הסתמכה (תכנית גני יער ותכנית אחיסמך הגדולה) הן מ-1997 ותסקיר ההשפעה הסביבתית של התכנית משנת 1999. משכך ולאור העובדה כי צומצם מספר הדירות המתוכננות להבנות, מ-4,000 יחידות (ב-1999) ל-3,000 יחידות, על פי תכנית אחיסמך הגדולה, מתייתר הצורך, המידי לפחות, בהקמת המחלף. בנסיבות אלה היה על המשיבה 1 לדרוש ולקבל חוות דעת עדכנית שתשקף את השינויים שחלו באזור בשנים האחרונות. משנמנעה מכך, חרגה המשיבה 1 בהחלטתה לדחות את העררים ממתחם הסבירות והחלטתה ראויה להתבטל בשל כך. המשיבים דוחים טענה זו בהבהירם כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת הסוגיה לעומקה ועריכת בדיקות שונות. לאחר כל אלה ולאחר ששקלה את כל הנסיבות, קבעה ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית כי קיים צורך תכנוני בבניית המחלף. על כן החלטתה סבירה ואין מקום להתערב בה. עיינתי בהחלטת ועדת המשנה לעררים והתרשמתי באופן חד משמעי כי היא הביאה בחשבון את כל העובדות והנסיבות הרלונטיות ושקלה את כל העובדות שהונחו בפניה, לרבות השינויים שחלו באזור עם השנים, מאז שהתכניות הנ"ל והסקר בדבר ההשפעה הסביבתית הוכנו. אין יסוד, איפוא, לטענת העותרים כי החלטתה לאשר הקמת המחלפים, או ליתר דיוק, לדחות את ערריהם של העותרים בענין זה, לוקה בשל כך בחוסר סבירות קיצוני. בין כך ובין כך, הסתמכות ועדת המשנה על דוחות מסוף שנות ה-90 אינה מצדיקה פסילת החלטה או ביטולה, שכן דוחות אלה אינם הבסיס היחיד או המרכזי להחלטתה. קבעה הועדה בהחלטתה בין השאר: "התכנית באה לקדם צורך תכנוני אמיתי הנובע מהצורך לשדרג את מערך הדרכים הכלולות בתמ"א 3, באמצעות בניית מחלפי כניסה לישובים הממוקמים על דרך ראשית, ובעיקר בכניסה לאזורים עתירי תנועה. ודוק המחלף הקיים מבחינה סטטוטורית, הן על פי תמ"א 3 והן על פי תמ"מ 21/3. השינויים המוצעים בתכנית ביחס למחלף המאושר, עניינם בעיקר יצירת מחלף מפוצל (שכן ביצוע "מחלף לולאות" אינו אפשרי בהתחשב בתכניות מאושרות בסביבת המחלף המתוכנן) והרחבת שטח המחלף בחלקו הצפוני לכיוון מערב" (ראה סעיף 23 להחלטת ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית). אף ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית (משיבה 2) נתנה דעתה לטענות המתנגדים שהופיעו בפניה דחתה אותן. בנסיבות אלה לא ברור מה מצאו העותרים לטעון כי התשתית העובדתית עליה נסמכה המשיבה 1 לוקה בחסר. לציין כי כל הגופים הרלונטים וכל הטענות האפשריות, אותן העלו העותרים במסגרת עתירותיהם, נטענו בפני שני הגופים התכנוניים הבכירים ואלה נתנו עליהם את הדעת ושקלו אותם בטרם תינתן החלטתן. החלטתה המנומקת והמפורטת מאוד של ועדת המשנה מעידה על כך. המשיבה 1 נתנה, כאמור, דעתה לשינויים שחלו בתכניות עם השנים, לרבות צמצום מספר יחידות הדיור בשלב הראשון וקבעה כי על אף זאת הצורך בהקמת מחלף לא פג ואינו מתייתר. החלטה זו סבירה ביותר לנוכח היקף התנועה והתעבורה ההולך ותופח מדי שנה בארצנו הקטנטונת ובאזור המרכז בפרט. יתירה מכך: לדעתי החלטה שהיתה מאמצת טענות העותרים, לפיה בנסיבות החדשות שנוצרו (מאז 1997) ועד אישור התכנית ב-2006, אין צורך בהקמת מחלף או ניתן, לפחות, לדחות את הקמתו - החלטה כזו לוקה בחוסר סבירות קיצוני, משום שהיא מתעלמת מהצרכים התעבורתיים ההולכים וגוברים עם חלוף השנים, אף ללא קשר לפיתוח האזור והוספת שטחי בניה. לו מטעם זה, הרחבת ושדרוג דרכים ראשיות, לרבות הקמת מחלפים מתבקשים ואף מתחייבים. בין אם מספר יחידות הדיור לפי התכניות הופחת ובין אם לאו פיתוח האזור לפי התכניות שהוצגו בפניה מצדיק, ואף מחייב, לדעתי, הקמת המחלפים ושדרוג הדרכים באזור (לפי תכנית תמ"א 3) ובהתחשב בפיתוח העתידי של האזור. תחזיות תנועה של משיבה 6 (מ.ע.צ) שנערכו על בסיס התכנון העתידי של שימושי הקרקע באזור (על יסוד תכניות קיימות: רג"מ מח/90, אחיסמך הגדולה לד/8100 ואחרות) מצדיקות, אף הן, את הקמת המחלפים ושדרוג כביש 40 כולו, שכן בלעדיהם לא ניתן יהיה להמשיך בפיתוח האיזור על פי התכניות הקיימות והמאושרות. לא רק זאת אף זאת: אף אם קיימות חלופות להקמת המחלפים, כמו שיקוע קטעים מכביש 40 וחלופות אחרות, אלה נשקלו ע"י המשיבה 1 תוך כדי התחשבות בצרכי העתיד שיווצרו עם השנים, ובטענות העותרים, המערערים בפניה. לאור הנסיבות שפורטו בפני, לא ניתן לומר כי העדפת הפתרון של הקמת מחלפים על פני פתרונות אחרים שהוצעו ע"י העותרים בדיונים בפני הועדות השונות לוקות בחוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבותו של בית המשפט. (ראה סעיפים 33-37 להחלטת המשיבה 1). ב. מוסיפים וטוענים העותרים כי עצם העובדה כי המשיבה 1 התנתה את תחילת העבודות להקמת המחלף באישור מטעם המפקח על התעבורה, בדבר הצורך בהקמתו, מצביעה על הספק שהתעורר אף בליבם של חברי ועדת הערר, בדבר הצורך בעצם הקמתו. מכל מקום, כך לטענת העותרים, תניה זו אינה חוקית והיא שוללת את זכות ההתנגדות של העותרים או אחרים להחלטה שתתקבל על ידי המפקחת. אין בידי לקבל טענות אלה. אף אם התעורר בלב חברי המשיבה 1 ספק בדבר הצורך בהקמת המחלף, ספק זה מצביע, לכל היותר, על הפעלת שיקול דעת רציני בטרם התקבלה החלטתם לדחות את ערר העותרים. משזו התקבלה, כפי שהתקבלה, אין "לנבור" במניעים ובהיסוסים, אם היו כאלה, בהם התלבטו בטרם התקבלה ההחלטה. לגופו של ענין: קביעת תניה מסייגת ע"י המשיבה 1, לפיה יהיה צורך בחוות דעת של המפקח על התעבורה, בטרם יחלו העבודות להקמת המחלף מאזנת, לדעתי, בין הצורך והחובה המוטלת על רשויות התכנון, ובודאי על המועצה הארצית לתכנון, לצפות פני עתיד, מצד אחד, לבין צרכי התעבורה כפי שהם קיימים בהווה. משקיימת הסכמה בין הצדדים לפיה אין צורך בהקמת המחלף בהווה וכי הקמתו תתבצע לא לפני 2010 וכנראה שנים מספר לאחר מכן (ראה עמדת המשיבה 6) ובהתחשב בהתקדמות בביצוע ובהוצאתן לפועל של תכניות בנין עיר המאושרות הקיימות לאזורים הרלונטיים, אך סבירה ואף מתבקשת קביעת הסייג לפיו לכשיגיע שלב הביצוע והקמת המחלף יהא צורך בבחינה מחודשת ובאישור נוסף של הרשות המוסמכת לכך על מנת לודא כי הקמת המחלף אז (בעוד מספר שנים) הוא צורך חיוני מבחינה תעבורתית, שלא כמו בימנו. לטענה כי תניה או סייג מעין זה לוקים באי חוקיות אין ביסוס משפטי. רשאי גוף תכנוני להתנות ו/או לסייג תכניות או אישור תכניות בתנאים כאלה או אחרים מתוך ראיה כוללת והתחשבות מירבית באינטרסים השונים והנוגדים, במיוחד כאשר מדובר בתכנית להקמת מחלף דרכים בעתיד. קביעת תנאי זה ע"י המשיבה 1 מתחשבת, לדעתי, בטענות העותרים ובאינטרסים שלהם, שכן במידה וייקבע כי נפח התנועה באזור אינו מצדיק הקמת המחלף יש להניח כי הוא לא יוקם במועד המתוכנן. בנייתו "תמתין" למועד מאוחר יותר כאשר יתעורר הצורך בהקמתו. אף את זכות ההתנגדות של העותרים אין סייג זה מגביל, שהרי החלטת המפקח על התעבורה בדבר הצורך, או העדר הצורך, להקים המחלף כפופה לביקורת שיפוטית במקרה הצורך. משכך, אני מניח כי תינתן לעותרים, או למתנגדים העתידיים, הזכות להעלות טענות בפני המפקח על התעבורה בטרם יינתן האישור הנ"ל. העותרים לא פסחו, כאמור, על טענות נוספות. כך הטענה כי תכנית הכוללת, הוספת מחלף ושינוי מקומו של מחלף, ניתן לאשר אך בתכנית מתאר מחוזית לפי סעיף 14(א)(ב) לתמ"א 3 וכך הטענה כי הארכת תוקף מועד ההפקדה התקבלה בהחלטות שניתנו בחוסר סמכות ובחוסר סבירות. ועדת המשנה דנה בטענות אלה ודחתה אותן. כך משום שלפי סעיף 14(ג) של התכנית ניתן לשנות את תוואי הדרך במקרים מסוימים ובתכנית הרלונטית לעניינינו, בכלל זה, וכך משום שהמחלף המתוכנן עומד אף בתנאי של סעיף 14(ד) לתכנית. מסקנת ועדת המשנה התבססה על בחינת התכנית והגיעה למסקנה אליה הגיעה, אשר בכל הכבוד, מקובלת עלי. באשר לטענה בדבר חוסר הסמכות, גם בה אין ממש. בחינת מועדי הארכת מועדי ההפקדה וטענות העותרים באשר לסמכותו של יו"ר מוסד תכנוני בלבד להאריך תוקף המועדים שנקבעו מכח סעיף 86 לחוק התכנון והבניה, מביאים אותי למסקנה כי אף דינה של טענה זו לדחיה. למסקנה זו הגעתי על יסוד קביעותיו של בית המשפט העליון (בע.ע.מ 2647/05 פז בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז, ), אשר קבע כי ניתן להאריך מועדים, כאמור לעיל, אף אם המועד הקבוע בחוק חלף, אם יו"ר המוסד התכנוני סבור, על פי שיקול דעתו, כי יש הצדקה לכך. אף נקבע כי ממלא מקומו של יו"ר המוסד התכנוני מוסמך אף הוא להאריך המועדים מכח חזקת כשרות פעולת המנהל. על הטוען אחרת להוכיח זאת, ובכך לא עמדו העותרים. מעבר ובנוסף לכך, בחינת ההחלטות בדבר מתן הארכה מגלה כי סבירות הן לנוכח הנסיבות שהיו קיימות אז. הן ניתנו תוך הפעלת שיקול דעת, על רקע עובדות שהצדיקו את הארכת המועד (עיכוב באישור ועדת עורכי תמ"א 3 והתאמת מדידות שונות עקב שינויים בשטח). לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי הארכות המועד כולן ניתנו בסמכות יו"ר המוסד התכנון או ע"י ממלא מקומו. הדיון בטענת העותרים כי התעלמותם של מוסדות התכנון מהפן הכלכלי מצדיקה קבלת העתירה, מתייתר לנוכח דחיית טענת העותרים כי אין צורך בהקמת המחלף. מכל מקום, מוטב שטענה זו, שלא הוכחה כלל ועיקר, לא היתה נטענת. ממשיכים וטוענים העותרים כי זכות הטיעון שלהם בפני הועדה המחוזית והמועצה הארצית נפגעה. כך על אף שבפני שני מוסדות תכנון אלה התקיימו דיונים ממושכים, הן בהתנגדויות שהם העלו והן בהליכי הערעור. לטענתם לא ניתנה להם ארכת זמן מספקת להתייחס למסמכים שהוצגו ע"י המשיבה 6 (מע"צ) ערב הדיון בערר, ולבדיקת התכנית שהציגה בפני ועדת הערר. אף אם יש ממש בטענות אלה, מבחינה עובדתית, אין בהן כדי להביא לביטול התכנית שאושרה. אם משום שלא שוכנעתי כי זכות הטיעון של העותרים בכללותה נפגעה ואם משום שאף אם נמנעה מהם אפשרות כזו או אחרת, אין בכך כדי להועיל להם במקרה זה, שכן מדובר ב"פגם מינהלי" קל מאוד, אשר אין בו כדי להשפיע על החלטת המשיבה 1 ועל כן אין בו כדי להביא לפסילתה. (ראה: בג"צ 465/93 פד"י מח(2) 622 וכן בג"צ 118/80 גרינשטיין נ' פ.צ.ר פד"י ל"ה (1) 230). לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי זכות הטיעון של העותרות לא נפגעה, ומכל מקום, אין בנסיבות שפורטו כדי להצדיק ביטול החלטת ועדת המשנה בשל כך. התייחסתי עד הנה לטענות שהועלו ע"י העותרים בשתי העתירות שהוגשו על ידם, שעיקרן זהה. נותרה לדיון טענת העותרים בעת"מ 1304/06 (שלא נטענה ע"י העותרים ב-1302/06), לפיה אישור התכנית והקמת המחלפים על פיה תפגע באיכות חייהם של תושבי שכונות נאות יצחק, לוד הצעירה ושכונת גן יחק"ל ברמלה. תושבי לוד הצעירה ותושבי יחק"ל לא עתרו לבית משפט זה ואף לא העלו טענותיהם בפני ועדות הערר השונות, לפיכך אמנע מהתייחסות לטענותיהם. באשר לדיירי שכונת נאות יצחק והועד המקומי (העותרים בעת"מ 13004/06): יתכן ויש ממש בטענותיהם, לפיהן הקמת המחלפים והרחבת ו/או שדרוג הכבישים על פי התכנית, תיצור "טבעת חנק" סביב שכונתם, תוך הפיכתה ל"אי תנועה". סלילתם תנתק אותם, לטענתם, מגישה נוחה למוסדות החינוך והספורט הנמצאים מצפון לשכונתם, אף אם יוקם גשר להולכי רגל מעל כביש סואן בן 4 מסלולים המתוכנן להסלל במקום. מעבר לכך: הוצאתה לפועל של התכנית תיצור מטרדי רעש, עשן ופיח שיחדרו לשכונה בשל היקפי התנועה הגדולים שיווצרו לאחר בניית המחלפים והרחבת הכבישים. בריאותם ואיכות חייהם תיפגע, אף היא, כתוצאה מכך. עוד טוענים הם כי ערך דירותיהם יפגע או ירד כתוצאה מביצוע התכנית. אינני שולל האפשרות לפיה תאורי העותרים בדבר הפגיעה באיכות חייהם, בבריאותם ואף ברכושם, יתממשו, לפחות בחלקם, על אף שלא הוכחה רמת הודאות, או ההיתכנות לכך. על אף זאת, אין בכך כדי למנוע, במקרה זה, את סלילת הכבישים והקמת המחלפים. המשיבה 1 הביאה בחשבון והתייחסה לטענות העותרים באשר לפגיעה באיכות חייהם, כאמור לעיל, ושקלה אפשרויות שונות על מנת לצמצם במידת האפשר פגיעה זו. יחד עם זאת, היא שקלה, כפי שהיא היתה חייבת לעשות, את האינטרס הציבורי שחייב שדרוג כבישים ראשיים באיזור, אם בשל נפח התנועה ההולך וגדל ואם בשל תכניות קיימות לפיתוח האיזור ע"י הקמת אלפי יחידות דיור ומסחר. בנסיבות כאלה, כאשר אינטרסים מנוגדים ומתנגשים של תושבי השכונה המבקשים למנוע את ביצוע התכנית מצד אחד, ושל האינטרס הציבורי הרחב לאפשר את ביצוע התכנית כדי להקל על העומס התחבורתי הצפוי באיזור בעוד מספר שנים, מצד שני, יש לשקול האם לאשר את התכנית, תוך כדי איזון בין האינטרסים המתנגשים ומתן משקל מתאים וראוי לכל אחד מהם, כדי למנוע פגיעה קשה מדי באינטרס כזה או אחר. כך, לדעתי, פעלה המשיבה 1 בדונה בערעוריהם של העותרים. מהחלטתה ואף מהטיעונים שהועלו בפני ע"י המשיבה 6, עולה כי על אף הצורך המתחייב בהקמת המחלף, הובאו בחשבון טענות דיירי השכונה וועד השכונה. השינויים שהוכנסו בתכנית וכן הסייג שהוסף לתכנית, כאמור לעיל, מעידים על כך (ראה סעיפים 99-102 להחלטת המשיבה 1). משכך, ומששוכנעתי כי ההחלטה שהתקבלה, בסופו של דבר, ע"י המשיבה 1, לא חרגה ממתחם הסבירות, אין מקום להתערבותו של בית המשפט בהחלטה זו. כפי שנפסק לא אחת, אין בית המשפט לעניינים מינהליים בוחן האם אפשרויות או חלופות אחרות שהוצעו ישפרו או ייטיבו יותר עם דיירי השכונה. שוכנעתי כי המשיבה 1 והועדה המחוזית, שקדמה לה, הביאו בחשבון את טענות וחששות העותרים ואף הציגו פתרונות סבירים שאינם חורגים ממתחם הסבירות, במסגרת שיקול הדעת שניתן להם כמוסדות תכנון. לפיכך, וכפי שנפסק לא אחת, אין בית המשפט המינהלי מחליף, בנסיבות מעין אלה, את שיקול דעתו בשיקול דעתם של גופי התכנון ועל כן הוא לא יתערב בהן. בית המשפט אינו משמש כמתכנן על או "כערכאת ערעור" על החלטות מוסדות התכנון הסטטוטוריים. (ראה בג"צ 564/93 פד"י מח (2) 622 וכן בג"צ 762/86 פד"י מא (2) 658). אף בחינת ההליכים שקדמו לעתירת העותרים, היינו שמיעת ההתנגדויות בפני הועדה המחוזית והערר בפני ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית, מצביעים על תקינותם ועל קיומם של דיונים מקיפים וממצים בשני המוסדות התכנוניים על פי הנוהלים והתקנות הרלונטיות. זכויות העותרים, לרבות זכות הטיעון, לא קופחו כלל ועיקר וטענותיהם נשמעו ונשקלו כראוי ובכובד ראש. בהקשר זה יש לזכור כי הצורך בהקמת מחלף נקבע כבר בתכנית תמ"א 3. חרף זאת בחנה ועדת המשנה בכובד ראש את טענות העותרים תוך מבט לטווחי זמן ארוכים ותוך התחשבות בצרכים התחבורתיים העתידיים של כלל הציבור. העובדה כי המשיבה 1 סייגה את תחילת ביצוע עבודות ההקמה של המחלף, במתן אישור מטעם המפקח על התחבורה בדבר קיומו של צורך בהקמת המחלף בבוא "יום פקודה", מצביעה על כוונתה "לאזן" בין האינטרסים המתנגשים של כל הצדדים, כאמור לעיל, ע"י "דחיית הקץ" ככל האפשר, מתוך התחשבות באינטרסים של העותרים והמנעות מהקמת מחלפים מיותרים שאין בהם צורך בעת הקמתם. בנסיבות אלה, ולאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי החלטת המשיבה 1 לדחות את העררים של העותרים נטועה היטב במתחם הסבירות, ובודאי לא חרגה ממנו. על כן בית משפט זה לא יתערב בה בשום צורה. עתירת העותרים בעת"מ 1302/06 ובעת"מ 1304/06 נדחות. העותרות בעת"מ 1302/06 (ביחד) והעותרים בעת"מ 1304/06 (ביחד) ישלמו, כל קבוצת עותרים בנפרד, לקבוצת המשיבים 1, 2 ו-7 (ביחד) ולמשיבה 6 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -.15,000 ₪ בצרוף מע"מ. אין אני פוסק הוצאות ושכ"ט עו"ד לשאר המשיבות, אשר לא הגישו כתבי תשובה לעתירות. 5467831תוכנית בניהבניהתב"ע (תוכנית בניין עיר)