קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול היתר בניה שניתן: הנאשמים מנהלים מסעדה בשם "דרבי דג" בקניון "ארנה" במרינה שבהרצליה (להלן - המסעדה). אין מחלוקת כי במועדים הרלוואנטיים לכתב האישום, בחורף 2007-2006, הקימו הנאשמים בצמוד למסעדה - במתחם שבו הותר למסעדה להציב שולחנות וכסאות - מבנה סגור מוויטרינות זכוכית ואלומיניום, בגובה משתנה שבין 2.4 מ' ל-3.4 מ' ובשטח של כ-120 מ"ר, הקרוי בפיהם "סגירת חורף" (להלן - המבנה). על רקע עובדות אלה הואשמו הנאשמים - יחד עם נאשמים נוספים, שהדיון בעניינם הסתיים - בעבירות של ביצוע עבודות בניה לפי הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה). כאמור, העובדות אינן שנויות במחלוקת. יתר על כן, במסגרת שמיעת הסיכומים הוברר כי הלכה למעשה ב"כ הנאשמים אינו חולק על כך שהמבנה הוא בגדר "בניין" לצורך הוראות חוק התכנון והבניה. יש לציין כי בנסיבות העניין עמדתו זו של ב"כ הנאשמים מנעה מחלוקות מיותרות, שכן על פני הדברים - לנוכח תיאור המבנה כאמור לעיל והמבחנים שנקבעו בדין ובפסיקה - לא יכול להיות ספק שהמבנה הוא בגדר בניין לעניין חוק התכנון והבניה ואף אין צורך להרחיב בדבר. טענתו של ב"כ הנאשמים היא, אפוא, טענה ל"הגנה מן הצדק", וזאת על רקע העובדות שתפורטנה להלן, שאף הן ברובן אינן שנויות במחלוקת. ראשיתה של סגירת החורף דנא היא בחורף 2005-2004, עת פנו הנאשמים לעיריית הרצליה (להלן - העירייה) וביקשו וקיבלו הנחיות לביצוע "סגירות עונתיות" (ר' נ/1). הנאשמים פעלו לפי הנחיות אלה ואמנם קיבלו היתר להקמת המבנה לחורף האמור (נ/3). ב"כ הנאשמים הדגיש, כי לצורך הקמת המבנה פנו הנאשמים לחברה המתמחה בהקמת מבנים כגון דא, שניתן לפרקם בתום העונה, והשקיעו ברכישת המבנה ובהקמתו ממיטב כספם (כ-234,000 ₪ (בתוספת מע"מ); ר' נ/4). הנאשמים שבו ופנו לעירייה לצורך קבלת היתר לחורף 2006-2005, ושבו וקיבלו היתר כמבוקש. והנה, לקראת חורף 2007-2006 שינתה העירייה את מדיניותה, וחדלה ליתן היתרים ל"סגירות עונתיות" (או "פרגודים"), כאשר לטענת ב"כ הנאשמים לא היה כל הצדק סביר לכך. בהקשר זה ביקש ב"כ הנאשמים להדגיש את העובדה שפסק הדין בעת"מ (מחוזי ת"א) 2082/99 פוקס ואח' נ' עיריית בת ים ואח', , בו נקבע כי לא ניתן לאשר בניית "פרגוד" בהיתר לפי חקיקת עזר עירונית משום שמדובר בבניה הטעונה היתר בניה לפי חוק התכנון והבניה, ניתן עוד בשנת 2000, ועל כן אינו יכול להוות עילה לשינוי מדיניות העירייה בעניין הנפקת היתרים לסגירות עונתיות בשנת 2006. מכאן, אם כן, טענת ב"כ הנאשמים כי נתגבשה לנאשמים הגנה מן הצדק: העירייה אישרה במשך שנתיים רצופות את הקמת "סגירת החורף" והביאה את הנאשמים להוצאות כבדות לצורך רכישת המבנה והקמתו, ואף גבתה ארנונה בגין המבנה בשנים אלה (ר' נ/8 ונ/9). לפיכך העירייה, כרשות ציבורית המחויבת באמות המידה שנקבעו במשפט המנהלי, אינה יכולה להחליט באופן שרירותי להפסיק לתת את ההיתר, בפרט כשמשמעות הדבר היא מכת מוות כלכלית למסעדה. למעלה מ-50% משטח הישיבה של המסעדה, כך לטענת הסנגור, הוא בשטח החיצוני ועל כן משמעות אי הקמת סגירת החורף היא שלעסק לא יהיה קיום כלכלי. עם כל חריפותן אין לקבל את טענות הסנגור. נקודת המוצא, כאשר מדובר בפעולה הטעונה היתר או רישיון, היא שאין אדם רשאי לעשות דין לעצמו ולבצע את הפעולה ללא היתר, גם אם הוא סבור שהרשות המנהלית נמנעה מליתן לו את ההיתר מטעמים שרירותיים או פסולים. הרשויות המנהליות כפופות לביקורתם של בתי המשפט לעניינים מנהליים, ואם מאן דהוא סבור שנפל פגם בהתנהלותן, הדרך המשפטית בה עליו לנקוט היא בהגשת עתירה מנהלית. ואולם, כאמור, אין הוא רשאי ליטול את החוק לידיו ולהחליט על דעת עצמו שהוא פטור מהצורך לפעול לפי היתר; זהו עיקרון יסוד במדינת חוק, ודומה שהדברים אינם טעונים הסבר נוסף. במקרה דנא הבהיר ב"כ המאשימה כי העירייה החליטה שלא להנפיק עוד אישורים לסגירות חורף במתחם בו נמצאת המסעדה עקב הליך משפטי אחר, שבמסגרתו התחייבה העירייה לפעול ברוח זו. לנוכח התחייבות זו הרשות פעלה ופועלת לא רק כנגד המבנה שהקימו הנאשמים אלא כנגד כל הסגירות העונתיות במתחם, שרובן אם לא כולן כבר הוסרו. הסברו זה של ב"כ המאשימה הינו, לכאורה, סביר. ואולם, כך או כך, בכל מקרה הנאשמים לא היו רשאים לעשות דין לעצמם ולהקים את המבנה, בחורף 2007-2006, כשלא היה בידיהם היתר כדין לכך. בהקשר זה יש להדגיש כי גם בטיעון של חסרון כיס, ואפילו ניכר, שעלול היה להיגרם לנאשמים אין כדי להעלות או להוריד. אין בנימוק של הפסד כספי כדי להכשיר עשיית דין עצמית, וברי כי בקבלת נימוק כזה יש כדי לפתוח פתח רחב כפתחו של אולם להימנעות מהוצאת היתרי בניה כדין. אכן, המקרה דנא מאיר שוב, ומזווית נוספת, את הבעייתיות שבהחלת הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" בעבירות תכנון ובניה ואת הצורך לנקוט במשנה זהירות בהחלתה בעבירות אלה (ולעניין זה ר' והשווה עמ"ק (רמת השרון) 7214/07 מדינת ישראל נ' יפתח אלוני, , בפסקה 9 להכרעת הדין). המשמעות של זיכוי הנאשמים דנא מטעמי הגנה מן הצדק היא לא רק בזיכויים מהאשמה הקונקרטית בה הואשמו אלא גם במתן היתר-בפועל לבנייתו של המבנה ללא היתר בניה - לא רק בתקופת החורף נשוא כתב האישום אלא גם בתקופות החורף הבאות, ואף במתן גושפנקא לאחרים לעשות כן כל אימת שהרשות תסרב להנפיק להם היתר שניתן בעבר. יתר על כן, בזיכוי הנאשמים עלול להיות משום תמריץ שלילי ליתר העסקים במתחם, שפעלו לפי הנחיות הרשות והסירו את הסגירות העונתיות - ובוודאי גם סבלו חסרון כיס מכך - ויצירת מצג לפיו מי שפועל בניגוד להנחיות הרשות סופו להרוויח מכך. 10. אשר על כן אני מרשיע את הנאשמים בעבירה בה הואשמו בכתב האישום.בניההיתר בניה