קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסבת דוחות חנייה: 1. עתירה לביטול החלטת המשיבה להסב דוחות חנייה בגין החניית מכונית מס' רישוי 68-250-36 (להלן "המכונית") על שם העותר. הרקע: 2. המכונית נשוא הדיון היתה בכל המועדים הרלבנטיים משנת 2002 ועד 2006 בבעלותה של הגב' גוסיינוב טטיאנה (להלן "הבעלים"). בתקופה שמיום 17/11/02 ועד 30/4/06 הצטברו בעיריית חיפה (להלן "העירייה") כ-169 דוחות חניה בגין השימוש ברכב זה. דוחות החניה לא הוצגו לעיוני אך ככל הנראה מדובר בעיקר בדוחות שהוצאו על פי חוקי העזר המקומיים לעיריית חיפה בגין החנייה או העמדת המכונית במקום מוסדר ללא תשלום (להלן "הדוחות"). הדוחות נשלחו לבעלים. ביום 5/6/07 הגישה הבעלים לעירייה תצהיר שנחתם על ידה בפני עורך דין א. ארנון ובו הצהירה כי בתקופה הרלבנטית לדוחות מיום 17/11/02 ועד ליום 30/4/06 עשה העותר שימוש שוטף במכונית. לפיכך טענה כי העותר "הוא שיצר את החובות". הבעלים ציינה בתצהיר: דוחות החנייה נרשמו שעה שמר גרינפלד הנ"ל עשה שימוש במכונית ומכאן שיש לחייב אותו בגין דוחות החנייה הנ"ל. (להלן: "הצהרת הבעלים") 3. בעיריית חיפה - אגף הפיקוח העירוני וביטחון - מחלקת חניה, קיבלו את הצהרת הבעלים ובו ביום החליטו להסב את הדוחות על שמו של העותר (ראה חותמת ההסבה מיום 5/6/07) (להלן "החלטת ההסבה"). קודם להסבת הדוחות על שם העותר לא נעשתה כל פנייה אליו ואין גם כל טענה כי הבעלים נדרשה להמציא ראיות כלשהן להוכחת טענתה שהעותר הוא שעשה שימוש במכונית במועדי ביצוע העבירות השונות. 4. ביום 20/6/07, ובעקבות החלטת ההסבה שלחה העירייה לעותר את הדוחות השונים בהם דרישה לתשלום קנס או לחילופין להגשת בקשה להישפט. על פי רישומי העירייה קיבל העותר את הדוחות ביום 22/8/07 (כמפורט בנספחים לתשובה). יצוין כי לא ברור אילו דוחות הומצאו לעותר באותו יום שכן דו"ח הרישום שהוצג מתייחס לדוח שמספרו 26310797 בלבד. עם זאת כנראה שכל הדוחות נשלחו לעותר במרוכז, שכן העותר הצהיר כי "נדהם" לגלות שקיבל כ-200 דוחות חנייה. מאידך יצוין כי העותר טוען שהדוחות הגיעו לידיו רק בחודש 10/07 (סעיף 3 לתצהירו). 5. לגרסת העותר, הוא התפלא על קבלת דוחות החנייה ועל כן פנה למחלקת החניה בעירייה. כאשר הובהר לו שהדוחות נשלחו אליו בעקבות הסבתם מהבעלים לשמו, שלח לעירייה, באמצעות בא כוחו, מכתב ובו ביקש לבטל את הדוחות (נספח ב' לעתירה). במכתב נטען כי העותר כלל לא עשה שימוש במכונית. העותר אישר כי בעבר היה קשר בינו לבין הבעלים אך לטענתו לא עשה כל שימוש במכונית. 6. בתשובה הודיע אגף הפיקוח בעירייה במכתב מיום 19/11/07 כי הסבת הדוחות על שם העותר נעשתה "בהסתמך על סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, עוד נמסר לעותר: לידיעתך הסבת הודעות הקנס מתבצעת כאשר בעל הרכב מאשר בתצהיר כי הרכב היה בעת ביצוע העבירה בידי נהג אחר, וזאת על מנת למנוע מצב שבו על עיריית חיפה (להלן "העירייה") להתמודד מול טענה אפשרית של הנהג עליו הוסב הדו"ח, שלא הוא ביצע את העבירה. לבסוף נאמר כי לעירייה אין כל עמדה ביחס לטענות העותר כי לא נהג וכי העירייה תפעל בהתאם לכל החלטה או פסק דין בעניין שבמחלוקת. 7. בין הצדדים התנהלה חליפת מכתבים נוספת שבה כל צד חזר על טענותיו. ביום 23/9/08 צירף בא כוח העותר תצהיר של העותר בו הכחיש את גרסת הבעלים וטען כי במועד ביצוע העבירות לא עשה כל שימוש במכונית. ביום 2/10/08 נשלחה לעותר תשובה בה נאמר: לאחר בדיקה שנערכה במשרדינו נמצא כי מתצהירו של מרשך ומתצהירה של הגב' גוסיינוב עולות טענות סותרות. לכן במצב דברים כזה, אין באפשרותנו לבצע הסבה כבקשתך. יחד עם זאת אנו נכבד כל החלטה של בית משפט באם תתקבל כזו. 8. בעקבות עמדה זו של העירייה הגיש העותר את עתירתו הנוכחית. העתירה הוגשה ביום 18/11/08. בעתירתו טוען העותר כי דין החלטת ההסבה להתבטל. העותר טוען כי החלטת העירייה להסב את הדוחות על סמך תצהירה של הבעלים בלבד, ללא מתן זכות טיעון לעותר הינה החלטה פסולה. עוד טוען העותר כי החלטת העירייה המסתמכת על תצהיר בלבד הינה החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני וכי עמידתה על הסבת הדוחות על שמו וסירובה להסבתם חזרה על בסיס תצהירו של העותר, נגועה בשרירות. על כן ביקש העותר להורות על ביטול ההסבה של הדוחות על שמו, על הסבתם חזרה על שם הבעלים ועל מתן צו האוסר על העירייה לנקוט כנגדו בהליכים לגביית הקנסות. 9. העירייה מצידה טענה בתשובתה כי לבית המשפט לעניינים מינהלים אין סמכות לדון בעתירה. לטענתה סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 מסדיר את ההליכים העומדים לרשות מי שכופר באשמתו לביצוע עבירות חניה. הדרך הינה הגשת בקשה להישפט בבית המשפט לעניינים מקומיים. מאחר והעותר לא הגיש בקשה להישפט, אינו יכול להעלות טענותיו במסגרת עתירה. עוד נטען כי דין העתירה להידחות מחמת השיהוי בהגשתה ומחמת חוסר ניקיון כפיים. לגופן של הטענות משיבה העירייה כי ההחלטה על הסבת הדוחות נעשתה כדין. לגרסתה כל הרשויות המקומיות מסתפקות בתצהיר הבעלים הרשום, שכן החזקה כי הבעלים הרשום הוא שהשתמש ברכב ניתנת לסתירה. דיון 10. כדי להבין את הטענות ראוי לפתוח בהקדמה קצרה לעניין המסגרת המשפטית לדיון בעבירות קנס מסוג דוחות החניה נשוא תיק זה. 11. סעיף 77 לפקודות התעבורה [נוסח משולב] מורה כי לרשות מקומית סמכות להתקין חוקי עזר בעניינים שונים ובהם בכל הנוגע להסדרת חניה ואמצעים שינקטו כלפי בעלי רכב המפרים את הסדרי החניה. בסעיף 77(א)(2) נאמר: א) מועצה של עיריה או של מועצה מקומית רשאית, בהסכמת שר הפנים ושר התחבורה, להתקין חוקי-עזר בדבר - (1) [...]; (2) הסדר כלי רכב העומדים בתוך תחומי העיריה או המועצה המקומית, בדרך איסור או בדרך אחרת מקור נוסף המקנה לעירייה סמכות להתקנת חוקי עזר מצוי בפקודת העיריות [נוסח חדש] בסעיף 250. 12. מכוח הסמכות שהוענקה לה, התקינה מועצת עיריית חיפה את חוק העזר לחיפה (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ה-1985 (להלן "חוק העזר לחנייה"). חוק העזר לחנייה כולל הוראות שונות בדבר סידורי החניה ברחבי העיר ואף קובע איסור על חניה שלא בהתאם להוראותיו (סעיף 6). סעיפים 18 ו-20 לחוק העזר קובעים הוראות בדבר אחריות בעל הרכב: סעיף 18 קובע: (א) נעברה עבירה ברכב, רואים את בעל הרכב או את מחזיקו כאילו הוא נהג את הרכב באותה שעה, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב או שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. (ב) בחבר בני אדם רואים לעניין סעיף קטן (א) גם מנהל פעיל או שותף או עובד מינהלי בכיר האחראים לאותו רכב - כבעל הרכב. סעיף 20 קובע: נמצא רכב עומד במקום שהעמדתו אסורה על-פי חוק עזר זה, רואים את בעל הרכב, את נהגו וכן אדם אחר האחראי לרכב, כאילו העמידו כאמור, זולת אם הוכיח שהוא לא העמיד את הרכב באותו מקום, וכן ברשות מי היה הרכב באותה שעה או שהרכב נלקח ללא הסכמתו. 13. חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן "חוק סדר הדין הפלילי") קובע בפרק ז' סדרי דין מיוחדים בעבירות קנס. סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך את שר המשפטים לקבוע כי עבירה על הוראה פלונית היא עבירת קנס. החוק מבחין בין עבירות קנס מסוג "ברירת קנס" (סעיף 222) לבין עבירות מסוג "ברירת משפט" (סעיף 228). בעבירות ברירת קנס מקבל הנאשם הזמנה לדין, אולם הוא רשאי לבחור לשלם את הקנס הנקוב בהזמנה. עם תשלום הקנס רואים בו כמי שהודה בביצוע העבירה, הורשע ונשא את עונשו (סעיף 223(ב)). לא ישלם את הקנס עליו להתייצב לדיון בבית המשפט. בעבירות מסוג ברירת משפט מקבל הנאשם לידיו הודעה לתשלום קנס ועומדת לו ברירה לבקש להישפט (סעיף 229(א)). אם יבקש להישפט יזומן לדיון. אם ישלם את הקנס וכן אם נמנע מלבקש להישפט, רואים אותו כמי שהורשע והוטל עליו עונש הקנס (סעיף 229(א). לנאשם עומדת גם אפשרות נוספת והיא פניה לתובע לשם ביטול הודעת הקנס (הדו"ח) (סעיף 229(א)(1)). (ראה גם בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד נב(2) 542 (1998); ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715 (1999)). סעיף 229(ג) מסדיר את סמכותו של התובע, או מי שהוסמך כתובע לדון בבקשת ביטול. (ג) תובע רשאי לבטל הודעת תשלום קנס אם נוכח כי לא נעברה עבירה או כי היא נעברה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, או אם היה סבור שבנסיבות המקרה אין ענין לציבור בהמשך ההליכים; התובע יערוך רישום של הודעת תשלום קנס שביטל וינמק את החלטתו; לענין סעיף קטן זה, "תובע" - כמשמעותו בסעיף 12, אם הוסמך במיוחד לענין זה בידי היועץ המשפטי לממשלה. ומן הכלל אל הפרט. 14. כאמור, הבעלים קבלה לידיה את הדוחות השונים (לא הוברר מתי) ופנתה למחלקת החניה בעירייה בבקשה לביטול הדוחות כאמור בסעיף 229(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (וכאמור גם בסעיף 20 לחוק העזר). הבעלים צירפה תצהיר לפיו בכל המועדים שפורטו בדוחות (כזכור - 169 דוחות), העותר הוא שעשה שימוש במכונית. נציג העירייה קיבל את הטענה ועל כן הסב את הדוחות לעותר. לא הוצגה בפני כל החלטה מנומקת לביטול הדו"חות לבעלים, כנדרש על פי סעיף 229 (ג) הנ"ל. כאמור, גם העותר פנה לביטול הדוחות בטענה כי לא עשה שימוש במכונית במועדים הרלבנטיים, אולם בקשתו זו של העותר נדחתה. הסמכות העניינית 15. הטענה הראשונה שהעלתה העירייה הינה כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בעתירה. לטענתה, לעותר עמדו כלים לפנות כנגד הסבת הדוחות על שמו על פי הוראות סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי. לגישת העירייה, משנקבעה בחוק הדרך לכפור באשמה ולהביא לביטול הדוחות, מנוע העותר מלתקוף את החלטת ההסבה בבית המשפט לעניינים מינהלים. 16. למעשה, יש להבחין בין שתי שאלות נפרדות; שאלת סמכותו של בית משפט לעניינים מינהלים לדון בעתירה לביטול החלטה להסבת דוחות; ושאלת היזקקותו של בית המשפט לעתירה כאשר קיימים הליכים חלופיים. 17. סמכות בית משפט לעניינים מנהליים לדון בעתירות כנגד החלטה של רשות קבועה בסעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהלים הקובע: בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה - (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן - עתירה מינהלית); 18. משילוב של סעיף זה עם התוספת הראשונה רואים אנו שסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהלים מוסדרת לעיתים על פי זהות הגוף המחליט ולעיתים על פי סוג העניין (ראה רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר, פ"ד נט(5) 473, 476 (2005); רע"פ 847/07 גרשון נ' עירית חיפה (לא פורסם, ניתן ביום 18/3/07)). תנאי נוסף לסמכות בית המשפט נוגע לסעד המבוקש. בית המשפט לעניינים מינהלים ידון רק בבקשה לביטול או לשינוי החלטה של רשות. 19. בעתירה מבקש העותר לבטל או לשנות את ההחלטה להסב את דוחות החניה מהבעלים אליו. דומני כי אין ספק שמדובר בהחלטה של "רשות מקומית, או של נושא משרה או תפקיד בה..." כאמור בסעיף 8(א) לתוספת הראשונה . 20. עוד אזכיר כי הלכה היא שאין להבדיל בין החלטה המצריכה שיקול דעת לבין החלטה שאינה מחייבת שיקול דעת, זו וגם זו הינן החלטות של רשות שעתירה לביטולן או לשינוין מסורה לסמכות בית המשפט לעניינים מינהלים (ראה ברע"א 11224/04 הנ"ל עמ' 477). על כן גם החלטה של בעל תפקיד ברשות מקומית בדבר העמדה לדין מסורה לסמכות בית משפט לעניינים מינהלים. 21. סעיף 14(א) לתוספת הראשונה דן בסמכות בית המשפט לדון בענייני תעבורה ומונה רשימת עניינים שבהם מוסמך בית משפט זה לדון. עם זאת מחריג הסעיף עניינים "שבסמכות בית משפט לתעבורה". ניתן היה לטעון כי יש להקיש מהוראה זו ולקבוע גם כי עניינים שבסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים מוחרגים מסמכות בית משפט זה, אלא שאיני סבור שיש בכך להואיל למקרה שבפנינו. ראשית, סמכות בית המשפט לדון בהחלטה בדבר הסבת דוחות החניה נובעת מהוראה בדבר זהות המחליט ולא בדבר טיב העניין. שנית, על אף הקרבה בין עבירות חניה, הנדונות בבית המשפט לעניינים מקומיים, לבין עבירות תעבורה הנדונות בבית המשפט לתעבורה, אין זהות בין הדברים. ולבסוף, דומה שהחלטה על הסבה גורפת של כמעט 200 דוחות אינה עניין שבסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט לעניינים מקומיים ידון בכל מקרה ומקרה על נסיבותיו ויבחן האם הוכח שהעותר הוא שהחנה את הרכב. בית המשפט לעניינים מקומיים כלל אינו מוסמך לדון בתקפות ההחלטה בדבר העמדה לדין. לבית המשפט לעניינים מקומיים סמכות מוגבלת לבחון האם נפל פגם בהחלטה, האם הוענקה לעותר זכות טיעון בטרם ההחלטה, האם שיקול הדעת הופעל בסבירות ושאר העילות שבמסגרתן יעביר בית המשפט המנהלי בשבט ביקורתו את ההחלטה (לעניין זה אדרש בהמשך). על כן איני סבור שיש בסעיף 14(א) כדי להשליך על המקרה הנוכחי, ובשים לב לאמור מתחייבת המסקנה כי לבית משפט זה סמכות לדון בעתירה כנגד ההחלטה. סעד חלופי 22. טוענת העירייה כי העותר יכול היה לפנות בבקשה להישפט בבית המשפט לעניינים מקומיים, כאמור בסעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי. לו היה עושה כן היתה נבחנת אחריותו לכל אחת ואחת מהעבירות נשוא הדוחות ועל כן טוענת העירייה כי דין העתירה להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי. 23. גם טענה זו איני יכול לקבל. עתירת העותר מעלה שאלה כללית החורגת ממסגרת שאלת אחריותו האישית לכל אחת ואחת מעבירות החניה. כפי שראינו העירייה החליטה להסב על שם העותר 169 דוחות חניה. לפי הנטען ההחלטה נעשתה על פי נוהל הקיים בעירייה (וכנראה גם ברשויות מקומיות אחרות) לפיו די בתצהיר של בעל הרכב כדי להסב את הדוחות לאדם אחר (ה"נעבר"). 24. כידוע העיקרון לפיו בית המשפט המנהלי ימנע מלדון בעתירה בשל קיומו של סעד חלופי, מבוסס בעיקר על טעמי יעילות וחסכון במשאבים שיפוטיים; פתיחת פתח להגשת עתירות כנגד החלטות מינהליות, גם כאשר יש הליך חלופי, בין מינהלי ובין שיפוטי, תגרור הצפה של בתי המשפט המנהלים (ראה אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי, עילות-הסף (כרך שני), עמ' 225 והאסמכתאות שם (2008)). עוד נאמר בפסיקה כי בדרך כלל לערכאות החלופיות ידע ומיומנות בסוגיות השנויות במחלוקת והן מתאימות יותר לבירור הטענות. כך גם יתכנו מצבים שבהם ההכרעה בתקפות ההחלטה תחייב בירור עובדתי, וברי שבית המשפט המנהלי אינו המקום המתאים לעריכת הבירור. 25. בהתאם נפסק גם כי בדרך כלל, כאשר לעותר טענות בנוגע לפגם בכתב האישום שהוגש, בנוגע להליכי החקירה, בנוגע לסמכות התובע שהגיש כנגדו את האישום וכדומה, ראוי שטענות אלו יבוררו בהליך הפלילי (ראה בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 6/2/06). עם זאת, הכלל בדבר חסימת עתירה מקום שעומד לעותר סעד חלופי אינו שולל את סמכותו של בית המשפט. מדובר בכלל של שיקול דעת אשר יש להחילו על פי נסיבותיו של כל מקרה (בג"ץ 1073/04 סלאמה נ' אלוף פיקוד המרכז (טרם פורסם, ניתן ביום 06/08/06). במשך השנים הדגישו בתי משפט מספר שיקולים אשר יצדיקו דיון בעתירה במסגרת בית המשפט המנהלי. בין היתר נקבע כי בית המשפט המנהלי ידון בעתירה כאשר הסוגיה אינה מחייבת בירור עובדתי, מחד ומאידך היא מעלה שאלה משפטית חשובה (ראה למשל בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חבל עזה נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(2) 481, 580 (2005)). כך גם כאשר העתירה מעלה שאלות הנוגעות לשלטון החוק וכדומה (ראה בג"ץ 6274/03 מילאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22/12/03); בג"ץ 991/91 פסטרנק נ' שר השיכון והבינוי, פ"ד מה(5) 50 (1991)). טעם נוסף להותיר עתירה בבית המשפט הינו כאשר הפניית העותר להליך חלופי תהא בלתי סבירה מחמת הקשיים הניצבים בפני העותר במסגרת סעד חלופי זה. 26. במקרה הנוכחי איני סבור שראוי כי בית משפט זה ידיר רגליו מלדון בעתירה. הפניית העותר להגשת בקשות להישפט ב-169 דוחות, תחייב דיון בכל התיקים בבית המשפט לעניינים מקומיים. אמנם ניתן לאחד את הדיון אולם ברי שהגשת בקשות בכל אחד מהתיקים תטיל על העותר מעמסה נכבדה. ייעול הדיון דורש דווקא הכרעה כללית בתקפות החלטת ההסבה. זאת ועוד, השאלה שמעלה העותר אינה נוגעת רק לעניינו הפרטי. הובהר על ידי באת כוח העירייה כי עסקינן בנוהג להסבת דוחות על פי תצהיר בעל הרכב ולפיכך ישנה חשיבות להכרעה שיפוטית ברורה לגבי תקפותו של אותו נוהג. לבסוף אציין כי הטענות שמעלה העותר בנוגע לתקפות ההחלטה אינן ממין הטענות שבהן יש לבית המשפט לעניינים מקומיים התמקצעות ומיומנות. להיפך, הטענות כולן במישור הפגמים בהתנהלות הרשות ובבחינת סבירות שיקול הדעת המנהלי. דווקא לבית המשפט לעניינים מנהליים מיומנות רבה יותר לדון בטענות אלו. על כן דין הטענה לדחיית העתירה בשל העדר סמכות עניינית להדחות. שיהוי 27. העירייה טוענת גם כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר שכן הדוחות הומצאו לעותר כבר בחודש 8/07, והעתירה הוגשה רק ב-18/11/08. גם טענה זו דינה להדחות. לטענת העירייה כי הדוחות הומצאו לעותר ביום 22/8/07 אין כל ראיה פרט לרשום במחשב העירייה. לעומתה טוען העותר כי הדוחות הגיעו לידיו בחודש 10/07. העירייה לא הציגה אישור על משלוח הדוחות בדואר רשום לעותר. 28. כפי שראינו, העותר פנה לעירייה בבקשה לביטול מיד לאחר שקיבל את הדוחות. מאז חודש 10/07 ועד הגשת העתירה התנהלה חליפת מכתבים ערה בין בא כוח העותר לעירייה. יתירה מזו, בכל ההתכתבויות לא טענה העירייה כי על העותר לפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים, אלא הסתפקה באמירה כי תכבד כל החלטה או פסק דין בעניין שבמחלוקת. כזכור, גם במכתב מיום 2/10/08 ציינה העירייה כי תכבד כל החלטה של בית משפט באם תתקבל, ולמעשה הפנתה את העותר להליך משפטי. 29. בנסיבות שכאלו אין לומר שהעותר בהגשת העתירה פגע בדרך כלשהיא בעירייה. העירייה היתה מודעת לטענות העותר זמן קצר לאחר שהומצאו לו הדוחות. העירייה ידעה כי טען שלא השתמש ברכב וכי הסבת הדוחות על שמו הינה פסולה. לעירייה היתה הזדמנות לבדוק את טיעוניו ולהתייחס אליהן לגופן. על כן, איני סבור שיש לדחות את העתירה מחמת שיהוי. העתירה לגופה 30. כפי שציינתי לעיל ומכוח הוראות סעיפים 225א לחוק סדר הדין הפלילי וחוק העזר לחניה, קיימת חזקה כי בעל רכב הוא שהחנה את הרכב וביצע את עבירת החניה. לבעל הרכב ישנה אפשרות לסתור חזקה זו. סעיף 229(ג) קובע כי רשאי תובע לבטל הודעת תשלום קנס אם "נוכח כי [...] היא נעברה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה". סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי אם "בעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו אחריות לעבירה [...] ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה למשפט או הודעת תשלום קנס למי שנהג ברכב". כאמור, העירייה סבורה כי די בכך שבעל הרכב ימציא תצהיר ובו יפרט מי לטענתו נהג ברכב, או החנה את הרכב במועד ביצוע העבירה, כדי להקנות לה סמכות להמציא את הודעת הקנס לנעבר שאליו הפנה הבעלים את האצבע. הנוהג שהשתרש בעירייה הינו להסתפק בתצהיר ללא כל ראיה נוספת. עוד ראינו כי העירייה מוכנה להסתפק בתצהיר כהוכחה למי שעשה שימוש ברכב רק כאשר מגיש התצהיר הינו בעל הרכב. תצהירו של מי שאליו הוסב הדוח (להלן "הנעבר") אינו מספיק. 31. החלטת בעל התפקיד בעירייה, כמו החלטת כל תובע, להמציא לאדם כלשהו הודעת קנס כמוה בהחלטה על הגשת כתב אישום. הסמכות להגשת כתב אישום הינה סמכות שבשיקול דעת. סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם סבר שאין במשפט עניין לציבור". סעיף 288 שעניינו מסירת הודעת קנס בעבירה של ברירת משפט קובע כי "היה לשוטר או למי שהוסמך כאמור בסעיף 222, יסוד להניח כי אדם פלוני עבר עבירה של ברירת משפט". הביטוי "יסוד להניח" מחייב שיקול דעת דומה לשיקול הדעת בהעמדה לדין. שיקול דעת זה מורכב משני רכיבים, רכיב חיובי - קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה, ורכיב שלילי - המקרה אינו נופל לגדר המקרים שבהם אין עניין לציבור (ראה בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 507 (1990)). 32. סעיף 229(ג) מחייב את התובע המבטל הודעת קנס לנמק את החלטתו. דומה שגם ההחלטה להסב את הדוחות, שמשמעה ביטול הודעת הקנס לבעלים ומשלוח הודעת הקנס לעותר חייבה הנמקה. 33. כאשר בעל התפקיד בוחן קיומן של ראיות לכאורה לאשמה, במסגרת שיקול הדעת המוענק לו לקבוע שיש יסוד סביר להניח כי אדם ביצע עבירה, יש צורך שיעמדו בפניו ראיות שיש בהן פוטנציאל להרשעה. ראה למשל, בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, ניתן ביום 22/06/08) ראיות מספיקות לאישום הן אלו המקימות סיכוי להרשעה, שאינו נופל מן הסיכוי לזיכוי. "אם על-פי החומר ברור לתובע שהנאשם יזוכה" (בג"ץ 650/82 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4) 216, 111 (1983)), ואף לו אך סבור הוא כי "רב הסיכוי שהנאשם יזוכה על הסיכוי שיורשע בדין" (בג"ץ 2534/97 ח"כ יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 39, 41 (1997)), אל לו לאותו תובע להעמיד לדין על יסוד הראיות שבידיו. ענין הוא, לפיכך, למאזן הסתברויות, המבקש להעריך לאן נוטה הכף - אם להרשעה ואם לזיכוי. 34. מקום שבו המשתמש ברכב אינו ידוע קמה חזקת אחריות של הבעלים ודי בקיומה של ראיה על הבעלות במכונית כדי למלא את דרישת הראיות לכאורה. עם זאת כאשר מחליטה הרשות לשלוח הודעת קנס למי שאינו בעל הרכב, נדרשת מסכת ראיות בעלת פוטנציאל הרשעה. כפי שלמדנו, העירייה נוהגת להסתפק בתצהיר של הבעלים. אין כל דרישה לגבי תוכן התצהיר, דהיינו אילו פרטים, ואילו עובדות יש לכלול בתצהיר והאם די באמירה כללית שאדם אחר נהג, או שמא נדרשים פרטים נוספים? אין גם כל דרישה לראיות נוספות לחיזוק הנטען בתצהיר. איני סבור שניתן לקבוע באופן גורף כי תצהיר הבעלים אינו מספיק כדי למלא את דרישת הראיות לכאורה, אולם דומה כי בדרך כלל לא יהיה בתצהיר די. כך למשל, אם טוען בעל הרכב כי מכר את רכבו לאחר, השכירו וכדומה, צפוי יהיה שימציא ראיה לכך כמו חוזה, אישור תשלום וכדומה. מאידך, אם הבעלים מפנה את האצבע לבן משפחה קרוב שמשתמש עמו ברכב יתכן שדי בהוכחת הקשר המשפחתי, המגורים המשותפים וכו' כדי לקבל את הצהרתו. אחד השיקולים שעל הרשות לשקול הינו מועד ביצוע העבירה ובהתאם סבירות הטענה כי אותו אחר נהג. עוד אדגיש כי כאשר מדובר ברצף של דוחות שנעברו בתקופה ארוכה צריך להמציא הסבר מפורט על העברת השימוש לכל אותה תקופה לאדם אחר. 35. במקרה הנוכחי לא נעשה מאום. למעשה מתברר מדברי בא כוח העירייה כי הרשות אינה מפעילה כל שיקול דעת כנדרש להחלטה בכל מקרה ומקרה. הרשות אימצה לעצמה נוהג כללי לפיו די בתצהיר הבעלים מבלי לבחון את נסיבותיו של כל מקרה שבא לפניה ומבלי להפעיל כל שיקול דעת (על החובה להפעיל שיקול דעת ראה יצחק זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב') 701 (1996). עוד אזכיר כי רשות רשאית לקבוע הנחיות כלליות ויראו בהן כהפעלת שיקול דעת קיבוצי, אולם בכך לא די, שכן הרשות צריכה לבחון האם יש מקום במקרה הספציפי הבא בפניה לחרוג מהנחיות כלליות אלו (ראה זמיר, לעיל, עמ' 784). בבג"ץ 2709/91 חפציבה חברה לבנין עבודות ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מה(4) 428, 436 (1991) אומר בית המשפט: כשמסורה לרשות ציבורית הסמכות להחליט כיצד לפעול בעניין פלוני, חובה עליה לשקול במסגרת הסמכות המוקנית לה, את כל העובדות והשיקולים הנוגעים לעניין ולאורם של אלה לקבוע את עמדתה. כשדרושה החלטה על-פי עובדותיו ונסיבותיו של המקרה, ולנסיבות אלה עלולה להיות השפעה על ההחלטה, קביעת "מדיניות", לפיה תפעל הרשות בדרך פלונית, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, כמוה כהחלטה שלא להפעיל את שיקול הדעת וכהחלטה תוך התעלמות מעובדות החשובות לעניין, והיא עלולה להיפסל. (ראה גם בג"ץ 5636/01 אורי בקמן נ' שר העבודה, פ"ד נח(5) 890 (2004)). 36. זאת ועוד, גם כאשר רשות מינהלית שקלה שיקולים עניינים והחליטה בעבר אין בכך די, שכן על הרשות חובה לבחון אם בנסיבות העניין יש מקום לשוב ולשקול את ההחלטה כאשר נשתנו הנסיבות והתגלו עובדות חדשות (ראה בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 50 (1987). כפי שראינו כאשר פנה העותר והכחיש את האמור בתצהיר הבעלים, סירבה העירייה לשוב ולשקול מחדש את עמדתה. במקום לשקול את הנסיבות, לברר את העובדות ולהחליט על פי הנסיבות המלאות למי מהשניים לשלוח את הודעת הקנס, בחרה העירייה שלא להפעיל מחדש את שיקול הדעת ולהפנות את העותר להכרעה שיפוטית. העירייה טרחה והדגישה כי תקבל כל הכרעה שיפוטית. משמע, במקום להפעיל את שיקול הדעת העדיפה העירייה להעביר את שיקול הדעת לבית המשפט. זוהי כמובן הפרה של החובה לשקול המוטלת על הרשות. נזכיר, איננו עוסקים בהסבת דוח יחיד או דוחות בודדים, אלא בהסבה גורפת של 169 דוחות חניה המתייחסים לעבירות חנייה במשך תקופה ארוכה. כפי שציינתי, להסבת מספר כה גדול של הודעות קנס לעותר ישנה משמעות רבה וברי כי ככל שלהחלטות הרשות השפעה גדולה יותר על האזרח, מצופה ממנה כי תפעיל בזהירות רבה ובדקדקנות את שיקול הדעת המסור לה. אוסיף גם כי החלטה על הסבת 169 דוחות חנייה בגין עבירות שנעברו במשך תקופה ארוכה, ללא קבלת כל הסבר, לא כל שכן ראיה, מדוע העותר הוא שהשתמש במכונית בכל המועדים השונים אינה החלטה סבירה. 37. כזכור, העותר טוען כי החלטת ההסבה התקבלה מבלי שניתנה לו כל הזדמנות להשמיע טענותיו. בכך נפגעה זכות הטיעון העומדת לו על פי כללי המשפט המינהלי. כידוע, במשפט המינהלי הוכר העיקרון לפיו רשות מנהלית תימנע מהחלטה הפוגעת בזכויותיו של אדם, אלא אם ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין (ראה בג"ץ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ו 646, 703 (1952)). עם זאת מימושה של זכות הטיעון יכול להיעשות בדרכים שונות. כך בבג"ץ 3495/06 מצגר נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, ניתן ביום 30/07/07) אומר בית המשפט: על אף מעמדה הרם של זכות הטיעון בשיטתנו המשפטית הרי ככל זכות אחרת במשפט, אין היא מוחלטת ונעדרת סייגים (ראו: בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד נט (2) 481, 720). מדובר בזכות יחסית שהיקפה ודרכי הגשמתה נגזרים מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בהקשר זה יש לבחון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות ובהן: מהותה של הסמכות המופעלת בידי הרשות; השלב בהליך בו ניתנת לאזרח זכות טיעון; עוצמת הפגיעה לה צפוי האזרח עקב החלטת הרשות; וכן מידת הסופיות של ההחלטה הנדונה. בהמשך לכך יצוין כי יש ואל מול זכות הטיעון יעמדו אינטרסים מתחרים כגון: ההגנה על תקינות תפקודה של הרשות ויעילות עבודתה או שמירה מפני שיבוש הליכי בקורת או חקירה. במקרים כאלה, ייקבעו היקפה ודרכי הגשמתה של זכות הטיעון - כמו גם היקפה של זכות העיון הנלוות לה - תוך איזון בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לעניין בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו (ראו: פסק-דינו של השופט י' עדיאל בבג"ץ 10271/02 פריד ואח' נ' משטרת ישראל-מחוז ירושלים (טרם פורסם); בג"ץ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עירית ירושלים, פ"ד נז (4) 577, 598-602 בפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; בג"ץ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה ואח', פ"ד מט (3) 771, 790-791 בפסק-דינו של השופט א' גולדברג). 38. קביעת זכות טיעון כללית בטרם משלוח הודעת קנס אינה סבירה ואינה מידתית. כפי שראינו, המחוקק אפשר למי שעשוי להיפגע לבקש את ביטול ההודעה (סעיף 229 (ג)) ויש בכך משום מתן זכות טיעון בדיעבד. בכך אין פסול. איני משוכנע גם כי בכל מקרה של הסבת דוחות מתחייבת הענקת זכות טיעון מוקדמת למי שעלול להיפגע. כאשר הראיות שבידי הרשות ברורות ומשכנעות בדבר אחריותו של מי שנטען כי השתמש ברכב, יתכן שאין הכרח לשמוע את טיעוניו בטרם ההסבה וניתן להסתפק בשמיעה מאוחרת (ראה זמיר, לעיל, עמ' 806, 809). עם זאת אין לשלול את זכות הטיעון המאוחרת ממי שקיבל הודעות קנס שנשלחו אליו לאחר הסבה. כפי שניתנת זכות טיעון מאוחרת לבעל הרכב יש ליתן זכות טיעון שכזו גם לנעבר. מדוע תקופח דווקא זכותו של זה אשר כנגדו לא עומדת כל חזקת אחריות? יצוין, כי אין הכרח כי השימוע ייעשה בעל פה דווקא וניתן להסתפק בכתב או בכל דרך ראויה אחרת. 39. כפי שראינו מההתכתבות בין הצדדים, ראתה עצמה העירייה פטורה מלשקול את עניינו של העותר ולמעשה העירייה סירבה לאפשר לו שימוע ממשי ומהותי. תשובות העירייה כולן היו טכניות והפנו את העותר לנקיטת הליך שיפוטי מבלי לשמוע את טענותיו. גם בכך יש משום הפרת חובת השימוע ופגיעה בזכות הטיעון של העותר. סיכום 40. ממכלול הדברים האמורים, דומני כי החלטת ההסבה דינה להתבטל. החלטת ההסבה ניתנה ללא הפעלת כל שיקול דעת אלא על פי הנחיה כללית. הפעלת הנחיה כללית אשר אינה בוחנת את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, אינה סבירה. הימנעות העירייה מבחינה מחודשת של העניין, לאחר קבלת בקשת העותר והימנעותה מלשמוע את טענותיו, מהוות אף הן הפרה של החובות המוטלות על העירייה כרשות ציבורית. הפניית העותר להגיש בקשה להישפט בכל אחד ואחד מהדוחות בבית המשפט לעניינים מקומיים אינה סבירה בנסיבות העניין, שהרי פרט לתצהיר הבעלים לא היתה בפני העירייה כל ראיה הקושרת בין העותר לשימוש במכונית. 41. אשר על כן הנני מקבל את העתירה ומורה על ביטול החלטת ההסבה. העירייה תשקול עמדתה מחדש, לאחר קבלת כל הנתונים, תאפשר לעותר ולבעלים להביא טענותיהם בפניה ולאחר מכן תחליט אם, וכנגד מי יש להוציא הודעות הקנס. בשים לב לאמור, הנני מחייב את העירייה לשלם לעותר הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪. משפט תעבורההסבת דוח / קנסחניהדוח חניה