קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם סילוק חוב ארנונה: 1. בין הצדדים שבפני נטושה מחלוקת בעניין שומות ארנונה שהוצאו על ידי המועצה האזורית מטה אשר (להלן: המועצה) בגין שטחים ששימשו את חברת יחיד סי מרבצי דולמיט (2001) ס"ד בע"מ (להלן: העותרת) לשנים 2006 ו- 2007. 2. מחלוקת זו הובאה בפני בשני תיקים שהדיון בהם אוחד. בתחילה הגישה העותרת עתירה במסגרת עת"מ 4287/07 בה העלתה טענות שונות כנגד השומות שהוצאו לה על ידי המועצה. במקביל הגישה העותרת גם ערר לועדת הערר לארנונה של המועצה (להלן: ועדת הערר), בה העלתה טענות לגבי אותן שומות אשר על פי הבנתה היו בסמכותה הבלעדית של ועדת הערר. ועדת הערר קיבלה את עררה של העותרת לשנת 2006 (החלטה מיום 28.2.08) והורתה לבטל את השומה שהוצאה על ידי המועצה לשנה זו. לגבי שנת 2007 ניתנה החלטה נפרדת, במסגרתה התקבל הערעור באופן חלקי ונקבעו קובעי מס חדשים לחישוב הארנונה לשנת 2007. על החלטת ועדת הערר בדבר שומת 2006 הגישה המועצה ערעור מינהלי (עמ"נ 215/08). לא הוגש כל ערעור על החלטת ועדת הערר לגבי שומת 2007. נותר על כן לדון בערעורה של המועצה על החלטת ועדת הערר לשנת 2006 וכן בטענות העותרת כנגד השומות כולן, ככל שטענות אלו לא נדונו על ידי ועדת הערר בשל העדר סמכות. רקע 3. החל משנת 2004 החזיקה העותרת במקרקעין המשמשים למחצבה בשטח שיפוטה של המועצה. אין חולק כי בשנים 2004 ו- 2005 נדרשה העותרת לשלם ארנונה למועצה ומילאה את חובתה. בשנת 2006 הוצאה לעותרת שומת ארנונה על סך של כ- 170,000 ₪. שומת הארנונה חושבה על פי אותם נתונים ששימשו לשומת 2005. קובעי הארנונה- דהיינו הנתונים על פיהם חושבה הארנונה היו כדלקמן: סיווג בצו הארנונה תאור גודל 433 שטח המשמש לחציבה, כרייה ו/או גריסה 6,812 מ"ר 800 משרדים 85 מ"ר 833 מתקני חשמל 24 מ"ר 430 מתקנים המשמשים לחציבה, כרייה ו/או גריסה 1,150 מ"ר אין חולק כי העותרת לא שילמה את הארנונה לשנת 2006 ועל כן החלה המועצה לנקוט בהליכי גבייה כנגדה. ביום 2.1.07 הגיע נציג העותרת למפגש עם מנהל מחלקת המיסים במועצה, מר תומר חדד, שבסופו הושגה הסכמה לסילוק חובה של העותרת למועצה בגין שנת 2006. מר חדד ערך תרשומת של השיחה וזו אושרה על ידי העותרת (נספח ב' לעמ"נ 215/08, להלן: מכתב הסיכום). במכתב הסיכום נרשם כי יתרת חובה של העותרת עבור שנת 2006 עומדת על סך של 173,000 ₪. כן נרשם כי נמסרו המחאות לסילוק יתר החוב וכי המועצה תדאג לבטל את העיקולים שהוטלו על נכסי העותרת. 4. ימים ספורים לאחר מכן ביום 24.1.07 נערכה על ידי מודד מטעם המועצה, מדידה חדשה של שטחי המחצבה. עם קבלת תשריט המדידה נערך סיור במחצבה שבו נקבעו הסיווגים שונים של השטחים. בעקבות הסיור הוצאו לעותרת שתי שומות חדשות לשנים 2006 ו- 2007. כדי להבין עד כמה שונות שומות אלו משומת 2006 המקורית אפרט את נתוני השומות. סיווג בצו הארנונה תאור גודל 720 קרקע תפוסה המשמשת לאחסון חומרים נכרים או נחצבים או גרוסים 119,021 מ"ר 433 שטח המשמש לחציבה, כרייה ו/או גריסה 98,188 מ"ר 800 משרדים 345 מ"ר 430 מתקנים המשמשים לחציבה, כרייה ו/או גריסה 1,158 מ"ר בהתאם לנתונים מתוקנים אלו הועמדה שומת הארנונה לשנת 2006 על סך של 3,228,543.99 ₪ (נספח ז' לתשובה בעת"מ 4287/07) ושומת הארנונה לשנת 2007 הועמדה על סך של 3,316,334.46 ₪ (נספח ח' לתשובה בעת"מ 4287/07) (שומות אלו להלן: השומות המתוקנות). רואים אנו כי השומות המתוקנות שונות באופן ממשי מהשומה המקורית, הן לעניין גודל השטחים והן לעניין סיווג הקרקע התפוסה. העותרת הגישה השגה על השומות אך זו נדחתה. על כן הגישה העותרת ערר לוועדת הערר ובמקביל הגישה את עתירתה לבית משפט זה. במהלך הדיון בתיק זה, ואף כי ברור היה כי השאלות שידונו בוועדת הערר אינן זהות לטענות בעתירה, הוסכם להמתין עד לקבלת החלטת וועדת הערר. 6. וועדת הערר שמעה את טענות הצדדים. בדיון שנערך בישיבה מיום 11.2.08 החליטה הוועדה לקבל את הערר לשנת 2006. בהחלטה ציינה הוועדה כי שומת 2006 נסגרה בהסכמה בין הצדדים, כעולה ממכתב הסיכום, ועל כן אין לשוב ולהידרש לשומת 2006. הועדה ציינה בין היתר: "כתושבי המועצה הננו רואים בתומר חדד בתפקידו כמנהל מחלקת המיסים במועצה את האיש אשר מנהל בפועל את גביית תשלומי הארנונה ומרגע שאדם במעמדו חתם על הסכם לסגירה כספית של שומה לשנה נתונה, יש לראות בכך שומה סגורה באם הנישום שילם את הסכומים המוסכמים". בהמשך ערכה הוועדה סיור בשטחי המחצבה וקבעה את הנתונים לחיוב העותרת לשנת 2007. קובעי המס שקבעה הוועדה שונים מקובעי המס על פי השומות המתוקנות. על פי קביעת הוועדה השטחים והסיווגים לפיהם יש לערוך את השומות הן כדלקמן: סיווג בצו הארנונה תאור גודל 720 קרקע תפוסה המשמשת לאחסון חומרים נכרים או נחצבים או גרוסים בוטל 433 שטח המשמש לחציבה, כרייה ו/או גריסה 13,000 מ"ר 430 מתקנים המשמשים לחציבה, כרייה ו/או גריסה 1,478 מ"ר 735 קרקע תפוסה המשמשת לכל מטרה 113,113 מ"ר על החלטת הוועדה לשנת 2007 לא הוגש ערעור על ידי מי מהצדדים ועל כן נקודת המוצא לכל הדיון הינה כי השטחים והסיווגים שנקבעו על פי החלטת הוועדה משקפים את המצב לאשורו בשנת 2007. 7. בעקבות החלטת וועדת הערר הוצאה לעותרת שומת ארנונה חדשה לשנת 2007. הואיל ואין מחלוקת כי ב- 31.7.07 הועברה החזקה במחצבה למחזיק אחר, החיוב שהוצג התייחס רק לחלק היחסי מהשנה. עלפי השומה החדשה לשנת 2007 נדרשה העותרת לשלם 504,745 ₪. 8. הצדדים חלוקים במספר סוגיות; לגבי שומת 2006 הוגש ערעור על ידי המועצה, הסבורה כי וועדת הערר לא היתה מוסמכת לדון בתוקפו של מכתב הסיכום ולא היתה מוסמכת לקבוע כי מכתב הסיכום מחייב את המועצה ומונע ממנה לשלוח את השומה המתוקנת לשנת 2006. העותרת תומכת בהחלטת וועדת הערר לשנת 2006. כמו כן טוענת העותרת כי גם אלמלא החלטת וועדת הערר בדבר תוקפו של ההסכם העולה ממכתב הסיכום, לא היתה המועצה רשאית להוציא את השומות המתוקנות. העותרת טוענת כי מדובר בשומות רטרואקטיביות שהוצאו שלא כדין. עוד טוענת העותרת כי בשומות החדשות נקבעו סיווגים חדשים ועל כן לא רשאית המועצה לדרוש תשלום ארנונה באופן רטרואקטיבי ולכל היותר רשאית היתה לתקן את השומות רק מיום משלוח השומות המתוקנות ואילך. לבסוף טוענת העותרת כי יש לבטל את החיובים בגין הפרשי הצמדה וריבית שנכללו בשומות ששלחה המועצה. בשים לב למחלוקות אלו אדון תחילה בתוקפה של החלטת וועדת הערר ביחס לשומת שנת 2006 וככל שיידרש הדבר אדון במשמעותו של מכתב הסיכום. לאחר מכן אבחן את טענות העותרת בנוגע לחיוב הרטרואקטיבי, לשינוי הסיווג ולחיוב בהפרשי הצמדה וריבית. החלטת וועדת הערר לגבי שומת 2006 9. השאלה הראשונה הנוגעת להחלטת וועדת הערר הינה שאלת סמכותה של הוועדה לדון בתוקפו של הסכם בעניין חוב ארנונה. סמכותה של ועדת הערר לדון בעניינים השונים קבוע בהוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 (להלן: חוק הערר). סעיף זה קובע את הטענות שבהן ידון מנהל הארנונה בהשגה ורק על החלטתו בטענות אלו ניתן להגיש ערר. וכך נקבע בסעיף 3 לחוק הערר: (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). דומני כי לא יכול להיות כל ספק בכך שטענות בדבר תוקפו של הסכם לסילוק חוב ארנונה וסמכותו של מנהל המיסים במועצה להתחייב בשמה, אינן בגדר העניינים בהם מוסמכת ועדת הערר לדון. כך בעע"מ 3518/02 רג'בי נ' יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(1) 196, 214 (2002) אומר השופט גרוניס: הבעיה של פיצול סמכויות לעניין תקיפה ישירה של החלטות מינהליות מתעוררת גם בנוגע לתחום הארנונה. תקיפה של החלטות בענייני ארנונה אפשרית בשני מסלולים. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 (להלן - חוק הרשויות המקומיות) מונה שלוש טענות שבהן יוכל אדם לתקוף את הדרישה לתשלום ארנונה שנשלחה על-ידי הרשות המקומית, בפני מנהל הארנונה (אין צורך במסגרת זו לפרט טענות אלו). על החלטתו של זה האחרון יוכל המשיג לערור בפני ועדת ערר, כאמור בסעיף 6(א) לאותו חוק. על החלטתה של ועדת הערר ניתן להגיש ערעור מינהלי בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 6(ב) לחוק הרשויות המקומיות ופרט 7 של התוספת השניה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים). בד בבד קיימת אפשרות לתקוף החלטה של הרשות המקומית בענייני ארנונה בעילות תקיפה שונות מאלה המנויות בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים (פרט 1 לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים). המצב המתואר בכל הנוגע לתקיפתן של החלטות מינהליות בנושא הארנונה מציב קשיים בפני המעוניין לתקוף את החלטתה של הרשות המקומית בעניינו בתקיפה ישירה. אם נפגע חפץ להעלות טענות שאינן כלולות בגדר חוק הרשויות המקומיות נוסף על הטענות על-פי אותו חוק, עליו לפעול בשני המסלולים, זה של עתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים וזה של הגשת השגה בפני מנהל הארנונה (הדבר אף מתחייב מפורשות מסעיף 3(ב) לחוק הרשויות המקומיות). הנחתנו היא שניתן בקלות יחסית לדעת אם הטענה המסוימת הינה מבין הטענות המובילות לבית-המשפט לעניינים מינהליים על דרך עתירה, או שמדובר בטענה אשר מקומה בהשגה שיש להגישה למנהל הארנונה. ניתן בהחלט לחלוק על הנחה זו, אך אין צורך להרחיב בעניין (ראו:בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא [19]; ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין [20]). והערה נוספת: אם אין מדובר בתקיפה של החלטת רשות מקומית בענייני ארנונה, אלא בהשגה על החלטות של שר הפנים ושל שר האוצר בתחום זה, הסמכות הבלעדית נתונה בידי בג"ץ (פרט 1 לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים). אמנם, תקיפת החלטות בענייני ארנונה נעשית בפני פורומים שונים, בהתאם לעילות המועלות על-ידי המשיג, אלא שבענייני ארנונה, בשונה מענייני תכנון ובנייה, מתחייבת תוצאה זו מן ההסדר החוקי הקיים. כאשר דנים בתוקפו של הסכם שהושג בין נישום לבין בעל תפקיד במועצה או בעירייה מתעוררות שאלות של עובדה ושל משפט. לעיתים יש לברר את העובדות בנוגע למעמדו וסמכויותיו של מי שהתחייב בשם המועצה; לברר את העובדות בנוגע לנסיבות ההסכם ולהסיק מה היה אומד דעת הצדדים בעת הכריתה, לברר האם ההסכם אושרר בידי הגורמים המוסמכים וכדומה. ההכרעה מחייבת גם בחינת סוגיות משפטיות מובהקות כגון תוקפו של ההסכם על פי הוראות הדין ובמיוחד הוראות כמו סעיף 203 לפוקדת העיריות. זאת ועוד, ההכרעה מחייב עריכת איזון בין אינטרס הנישום אשר הסתמך על ההסכם, לבין האינטרס הציבורי לגביית מס אמת, שהרי מתן הטבה לנישום, שלא על פי דין, מטילה מעמסה כספית על הציבור כולו. כל אלו הן סוגיות שבהן על בית המשפט לדון ולא וועדת ערר שמונתה על בסיס מקצועיותם של חבריה בנושאים הקשורים לשומת הארנונה ולא בשאלות משפטיות (ראה למשל ע"א 02 /2064 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' עיריית נשר, פ"ד נט (1) 111 (2004)). החלטת בית המשפט העליון בעניין רע"א 4471/98 לוחות הגליל בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה האזורית מעלה יוסף (ניתן ביום 6.11.98) אינה קובעת אחרת, שכן כל שנאמר באותו מקרה על ידי השופטת דורנר כי "איני רואה להכריע בדבר, כיוון שאין בכך כדי להשפיע על ההחלטה בעניין צו המניעה". ההחלטה בעניין סמכות וועדת הערר ניתנה שם רק בעניין הצו הזמני ואין בהחלטה זו כדי לשמש בסיס לקביעת סמכות וועדות ערר לדון בעניינים שאינם בסמכותן על פי סעיף 3 לחוק הערר. 10. אוסיף כי הנני סבור שוועדת הערר טעתה גם בפרשנות מכתב הסיכום, שכן אין במכתב הסיכום כל התחייבות של המועצה או מי מטעמה שלא לבחון מחדש את השומה ולערוך מדידה מחודשת. ככל שניתן להבין מטיעוני הצדדים, הפגישה בין נציגי העותרת למר חדד נערכה על מנת להגיע לסיכום ביחס ליתרת חוב הארנונה לשנת 2006 כפי שנדרשה על פי השומה המקורית ולאחר שהמועצה החלה בהליכי גבייה. אין במכתב כל רמז כי המועצה התחייבה שלא לבחון את נכונות החיובים על פי השומה המקורית. מצבה של המועצה לאחר מכתב הסיכום אינו אמור להיות שונה ממצבו של כל נישום אחר אשר שילם את הארנונה שנדרשה ממנו במועד. המכתב מתייחס לסגירת החוב הקיים ותו לו, ולא ניתן להסיק ממנו הסכמה של המועצה להימנע מהפעלת סמכויותיה כדין. המקרה שבפנינו שונה ממקרים אחרים בהם נדונה סמכותו של מנהל ארנונה להגיע להסכם עם נישום. כך ברי כי מקום שבו נטושה מחלוקת בין נישום למועצה, ומחלוקת זו מוצאת פתרון בהסכם, תתעורר במלוא עוזה שאלת תוקפו של ההסכם ותוקפה של ההבטחה השלטונית שניתנה (ראה למשל את הדיון הנרחב של כב' השופטת מיכל אגמון-גונן בעת"מ (ת"א) 1021/08 ישיר איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (ניתן ביום 8.6.09)). הואיל ובענייננו המחלוקת שנדונה בין העותרת למועצה לא נגעה לשומת הארנונה כלל ועיקר אלא להסדר החוב שבגינו ננקטו הליכי גבייה, ברי שאין במכתב הסיכום משום הבטחה שלטונית או התחייבות של המועצה שלא לנקוט בהליכים חוקיים לפתיחת השומה. לאור מסקנה זו איני נדרש לדון בסמכותו של מר חדד לחייב את המועצה. אין גם צורך לדון בשאלה האם המועצה רשאית להשתחרר מההסכם. לפיכך יש לקבל את הערר שהגישה המועצה על החלטת הוועדה (עמ"נ 215/08) ולבטל את ההחלטה בעניין שומת 2006. הואיל והעותרת העלתה טענות נוספות לעניין שומת 2006 אדון בהן כעת. רטרואקטיביות השומות 11. אין כל חולק כי השומה המתוקנת לשנת 2006 הוצאה לאחר תום השנה ואילו לגבי שנת 2007 הוצאה השומה המתוקנת במהלכה. טוענת העותרת כי מדובר בשומות רטרואקטיביות ועל כן דינן להתבטל. לעומתה טוענת המועצה כי בשטחי מחצבה לא ניתן לערוך שומה אחת קבועה שכן מטבע הדברים השימושים בשטח המחצבה משתנים במהלך השנה. לפיכך נערכות שומות למחצבות בהליך דו- שלבי, דהיינו בתחילת שנה נערכת מדידה, או נעשית הערכת השטח המשמש לכל אחד מהשימושים השונים, ולפי מדידה ראשונית זו מוצאת השומה הראשונית, ובסוף השנה נערכת מדידה חדשה. עוד נטען כי לא מדובר בשומה רטרואקטיבית אלא בתיקון טעות בהערכת השטחים. בטרם אתייחס לטענות אעיר כי לאמיתו של דבר לעמדת המועצה אין מדובר בתיקון טעות במדידה אלא בשינוי טבעי של מידות המחצבה במהלך שנת הפעילות. 12. דומני כי אין כל ספק שמקום ובו מחזיק משנה את היקף הנכסים המוחזקים על ידו במהלך שנת מס, או משנה את השימוש בהם, רשאית הרשות לשנות את השומות שהוצאו לו בתחילת השנה ולהתאימן להיקף הנכסים או לשימושים החדשים (ראה לעניין מחצבות גם פסק הדין בה"פ (י-ם)  587/98  שפיר מחצבות 1991 בע"מ נ' המועצה האזורית מטה יהודה, (ניתן ביום 25.8.02)). על מחזיק המשנה את היקף ההחזקה או משנה את השימושים להודיע על כך לרשות ובעקבות הודעתו ישונה החיוב. מאידך אם המחזיק לא עשה כן, אך טבעי הוא כי הרשות תבקש לערוך בדיקות מיזמתה ותתקן את השומות בהתאם לשינויים שבוצעו בפועל (ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש, פ"ד לז(1) 337 (1983); רע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661 (1992); ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 782 (2002); ובע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נז(4) 769 (2003)). עם זאת הכרה באפשרות של תיקון שומה למפרע כפופה גם לחובה לאזן בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס של הנישום שהסתמך על השומה שהוצאה לו וכלכל צעדיו בהתאם. כך בע"א 4452/00 הנ"ל אומר בית המשפט: רשות מקומית השוקלת לשנות באופן רטרואקטיבי את חיובי הארנונה חייבת להביא בחשבון, לצד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, גם את האינטרס של הפרט. עם השיקולים שיבואו בחשבון בקבלת ההחלטה ניתן למנות את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד האזרח ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. חשיבות לא מבוטלת נודעת גם לשאלה אם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן ואם הטעות נגרמה בשל הטעיה מצד האזרח. לדעתי, ככלל, רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. מן הראוי ששומת הארנונה תהיה קבועה ויציבה בהקדם האפשרי. עיון בפסיקה מלמד כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ואין איסור גורף חל על תיקון למפרע של חיובי ארנונה. כך, למשל, בנסיבות שנדונו בפרשת מקורות [7] נתן בית-המשפט משקל מכריע לאינטרס ההסתמכות של חברת מקורות, אשר במשך עשרות שנים הניחה כי אינה חייבת בתשלום ארנונה. ואילו במקרה אחר התיר בית-המשפט לעיריית ירושלים לתקן למפרע רישום של זהות המחזיק בנכס לאחר שהתברר כי לא נגרם עיוות וכי הרישום המתוקן תואם את המצב העובדתי האמיתי ששרר במהלך השנים. ראה רע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים [9]. בהתאם נפסק כי כל מקרה ומקרה יבחן על פי כלל נסיבותיו וקשה לקבוע קווי פעולה ברורים בשאלה מתי ניתן לתקן בדיעבד שומת ארנונה. 12. כאמור במקרה הנוכחי מטבעה של פעילות המחצבה שהיא נתונה לשינויים וכי שטחי החציבה אינם קבועים. הואיל ושטחי חציבה מסווגים באופן שונה משטחים תפוסים אחרים ברי כי הרשות נדרשת לערוך מדידה והשוואה של השטחים המשמשים לכל פעילות והכפופים לסיווגים השונים גם במהלך השנה ולא ניתן להסתפק במדידה בתחילת השנה. שינוי השומה במקרים אלו אינו מהווה תיקון למפרע של טעות או שינוי מדיניות אלא התאמה של השומה לשימושים בפועל ושטחים המשתנים. בכך אין כל פסול ועל כן אין מניעה כי הרשות תשלח תיקון של השומה בעקבות המדידה שערכה. יש לזכור כי הנישום- בענייננו העותרת- מודע לשינויים, יודע בדיוק מהם השטחים המשמשים אותו לכל פעילות ויודע מתי נעשה כל שינוי. נישום שאינו מעדכן את הרשות בשינויים שבוצעו על ידו לא יכול לטעון כי הסתמך על השומה שהוצאה לו בתחילת השנה, ועל כן יש להעדיף את האינטרס הציבורי בהתאמת השומות להחזקה ולשימושים בפועל. 13. עם זאת לא כל שינוי ותיקון נכנס לאותה קטגוריה. כך שינוי בשיטת מדידה עשוי להיחשב כשינוי רטרואקטיבי הנדחה מפני אינטרס ההסתמכות. כך גם שינוי בסיווג או הטלת ארנונה לראשונה על נכסים שעקב טעות או שיקול דעת שונה, היו פטורים בעבר מתשלום ארנונה. בעניין זה נזכיר גם את "דיני ההקפאה", דהיינו את הוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 והתקנות שהותקנו על פיו במשך השנים, ואשר הגבילו את הרשויות בהעלאת שיעורי הארנונה. שינוי שיטת חישוב עלול להפוך לדרך עוקפת לדיני ההקפאה (ראה ע"א 6501/98 עיריית הרצליה נ' חרל"פ (ניתן ביום 30.1.00)). 14. ויודגש, לא כל שינוי מהווה עקיפה של הדינים. תכליתם של דיני ההקפאה הינו להגביל את הרשויות המקומיות ולפקח עליהן, לבל יעשו שימוש לרעה בכוחן לחוקק צווי ארנונה. כן מבקשים דיני ההקפאה לשמור על קריטריונים אחידים ברשויות השונות (ראה רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עיריית חיפה (ניתן ביום 28.12.05)). תכלית זו מחייבת שמירה על הרשויות לבל יעשו שימוש בדרכים עוקפות כדי להגדיל את שיעורי הארנונה שלא כדין, כגון בדרך של שינויי סיווג, שינויי שיטות מדידה ושינויי שיטות חישוב. מאידך יש לזכור כי דיני ההקפאה לא נועדו להנציח ולשמר טעויות, בין טעויות חישוביות, בין טעות בשיטת מדידה ובין טעויות בדרך החישוב. לפיכך, כפי שניתן לתקן טעות במדידת שטח נכס, הגם שזו נמשכה במשך שנים רבות, אין כל מניעה לתקן טעות בשיטת המדידה. משמע, העובדה כי במשך מספר שנים לא פעלה המועצה בדרך המדידה הדו- שלבית אינה שוללת את סמכותה לעשות כן, ואין כל מניעה כי תערוך מדידה מחודשת מעת לעת כדי לעדכן את השטחים והסיווגים בשטח המחצבה על פי השינויים שנוצרו בפועל. 15. מעיון בשומות המתוקנות ובשומה האחרונה שהוצאה לאחר החלטת וועדת הערר עולה, כי השינויים בשומות נובעים מתיקון בשטחים בהתאם לשינויים בשטח ומשינוי ההתייחסות לשטחים התפוסים. בשינויים הראשונים- דהיינו שינויי המדידה- אין כל קושי והמועצה היתה רשאית לתקן את השומות בהתאם. שונה המצב לגבי השינויים ביחס לשטחים התפוסים. בשומה המקורית לשנת 2006 (בעקבות השומות בשנים קודמות), לא נדרשה העותרת לשלם ארנונה עבור השטחים המהווים קרקע תפוסה שאינה משמשת לחציבה, כרייה או גריסה. רק בשומות המתוקנות נדרשה העותרת לשלם עבור שטחים אלו. בשומות המתוקנות שהוציאה המועצה סווגו המקרקעין התפוסים כקרקע תפוסה המשמשת לאחסון חומרים כרויים או נחצבים או גרוסים. לאחר החלטת וועדת הערר בוטל סיווג זה ובמקומו נקבע סיווג חדש של קרקע תפוסה לכל מטרה. דומני כי העותרת היתה רשאית לסמוך על השומות שהוצאו לה בשנים 2004- 2006 ולהניח כי הקרקע התפוסה לא תחויב בארנונה. העותרת יכלה להניח כי המועצה סבורה, כמוה, כי שטחי קרקע אלו אינם נכסים שבגינם עליה לשלם ארנונה, בין מאחר שאינם נופלים לסיווג המתאים, ובין מאחר שהעירייה מכירה בכך שהעותרת אינה מחזיקה בהם מאחר ואינם מגודרים ומשמשים גם כדרכי מעבר וכדומה. משהחליטה המועצה לשנות את התייחסותה ולראות במקרקעין האמורים כקרקע תפוסה המחוייבת בארנונה, אין מקום לאפשר לה להטיל חיוב רטרואקטיבי לגבי שנות מס שכבר הסתיימו. 16. דברים אלו נכונים לגבי שנת 2006 אשר לגביה הוצאה השומה המתוקנת רק לאחר שהסתיימה, אולם אינם נכונים לגבי שומת 2007. שומת 2007 נשלחה לעותרת מיד לאחר המדידה בחודש 3/07. לגבי שנת 2007 לא מדובר בתיקון שומה למפרע אלא בתיקון במהלך אותה שנת מס ועוד בטרם הסתיימה. כבר בחודש ינואר נערכה המדידה ומאותו מועד ידעה העותרת, או היתה צריכה לדעת, כי יחושבו גם השטחים התפוסים. סיכום ביניים 17. מן האמור עולה כי המועצה היתה רשאית לתקן את שומת 2006 רק בנוגע לשטחים המשמשים לחציבה, כרייה או גריסה (לרבות משרדים ומתקנים) אך לא בנוגע להטלת ארנונה עבור הקרקע התפוסה. לגבי שנת 2007 אין להתערב בקביעת וועדת הערר ובשומה שהוצאה בעקבותיה. ביחס לשנת 2006 מבקשת המועצה לאמץ את הקביעות של וועדת הערר ואילו העותרת סוברת כי יש להחזיר את הדיון לוועדת הערר לקבוע ממצאים עובדתיים. דומני כי בעניין זה הדין עם העותרת, שכן המדידה בתחילת שנת 2007 אינה משקפת בהכרח את המצב בכל שנת 2006 ועל כן על הוועדה יהיה לקבוע את השטחים עבור כל אחד מהסיווגים- ללא החיוב בקרקע תפוסה. חיוב בהפרשי הצמדה וריבית 18. העותרת טוענת כי אין לחייבה לשלם הפרשי הצמדה וריבית עבור תוספת המס שנדרשה ממנה בעקבות התיקון הרטרואקטיבי של השומות. לאור האמור לעיל הרי שעסקינן רק בתוספת המס שתידרש העותרת לשלם לשנת המס 2006 בגין תיקון השטחים, שהרי חישוב השטחים לשנת 2006 לא נדון על ידי וועדת הערר ועל כן יש להחזיר את הדיון לוועדת הערר בעניין זה. למרות זאת אעיר כי אין כל הצדקה שלא לחייב את העותרת בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כפי ציינתי כל השינויים הנדרשים לגבי שנת 2006 נובעים משינויים בפועל בהחזקה ובשימוש. כידוע שיעור החיוב המוטל על הנישום נובע מצו הארנונה ולא מהודעת החיוב אשר נועדה לעשותו בר ביצוע (כדברי בית המשפט בבר"מ 4991/04 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' שילוח חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 3.5.07)), ועל כן היה על העותרת לשלם את המס במועדים על פי דין. מאידך אין מקום לחייב את העותרת בריבית פיגורים בגין התקופה הקודמת לקביעת וועדת הערר. את הפרשי ההצמדה והריבית יש לחשב בהתאם למועדי השינויים כפי שייקבעו על ידי וועדת הערר. ביחס לשנת 2007 על העותרת לשלם את מלוא הסכום הנדרש לפי השומה האחרונה שהוצאה לאחר החלטת וועדת הערר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כנדרש על פי חוק הרשויות מקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980. סוף דבר 19. לאור כל האמור הנני מקבל את הערעור על החלטת וועדת הערר לגבי שנת 2006 (עמ"נ 215/08) ומורה על החזרת הדיון לוועדת הערר על מנת שתקבע את קבועי המס והשטחים המחויבים בשנת 2006 לכל השטחים למעט עבור הקרקע התפוסה. העתירה שהגישה העותרת בעת"מ 4287/07 נדחית כפוף לתיקון האמור ביחס לשומת 2006. בנסיבות העניין ומאחר ולא קיבלתי במלואה את עמדת מי מהצדדים, אין צו להוצאות. ארנונהחוזהארנונה (חובות)מחיקת / סילוק חובביטול חוזהחוב