קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול כניסת מפעל מתכת לאזור תעשיה: תמצית המחלוקת 1. עניינה של העתירה - החלטת המשיבה 1, שאישרה תכנית נקודתית שיזמה המשיבה 3, תכנית המאפשרת את כניסתו של מפעל מתכת של המשיבה 3 לאיזור התעשיה "ציפורית". לטענת העותרים, הכנסת המפעל לאיזור התעשיה אסורה לפי התכנית הישימה, משום היותו "מפעל מתכת", ומכל מקום הוא עתיד לזהם את הסביבה, ולכן לא היה מקום לאשר את כניסתו של המפעל לאיזור התעשיה. לטעם המשיבות, אישורה של התכנית הנקודתית נעשה כדין, תוך שמירה על איכות הסביבה, אישור שלא ניתן אלא לאחר שהרשויות הנוגעות לעניין בחנו היטב ומצאו, כי המפעל אינו עתיד לזהם את הסביבה. העובדות 2. המשיבה 3 (להלן גם - "המשיבה") היא בעלת מפעל, המייצר חלקי אלומיניום לרכב באיזור חיפה. בשנת 2005 ביקשה המשיבה להעתיק את המפעל לאיזור התעשיה "ציפורית". אלא שהתכנית הישימה (צירוף ע/2 לעתירה, כינויה "תכנית ג/בת/235", ולהלן - "התכנית העיקרית") אסרה על כניסתם של מפעלי מתכת לאיזור תעשיה זה. על כן דרשה המשיבה 2 (להלן גם - "הועדה המקומית"), כי המשיבה תפעל לקבלת הקלה. והמשיבה אמנם עשתה כך, ובהחלטה מיום 19.2.2006 אושרה בקשתה למתן הקלה. לאחר שנתקבל האישור חתמה המשיבה על הסכם לרכישת הנכס בו עתיד לעמוד המפעל (באיזור התעשיה ציפורית), תמורת סך 3.2 מיליוני דולר. אלא שאז הוגש ערר למשיבה 1 (להלן גם - "הועדה המחוזית"), וזו החליטה, ביום 17.4.2007, לבטל את ההקלה שניתנה למשיבה, משלטעמה הדרך לאפשר את כניסת המפעל לאיזור התעשיה, כאשר התכנית הישימה אוסרת במפורש כניסתו של מפעל מתכת לאיזור התעשיה, אינה יכולה להיעשות בדרך של הקלה. 3. בעקבות כך הגישה המשיבה בקשה לשימוש חורג, וביום 6.6.2007 אישרה הועדה המקומית את הבקשה. בהחלטה מיום 2.1.2008 ביטלה ועדת הערר המחוזית את החלטת הועדה המקומית, מטעמים דומים שהנחו אותה בהחלטתה הקודמת. 4. על החלטות אלו הגישה הועדה המקומית עתירה לבית משפט זה, עתירה שנדחתה בפסק דין שיצא מלפניי ביום 7.4.2008, ובו אישרתי את טעמיה של ועדת הערר המחוזית בהחלטתה, ובמרכזם הטעם, לפיו המצב התכנוני הקיים אוסר על כניסתו של מפעל מתכת לאיזור התעשיה, והרי כזה הוא מפעלה של המשיבה, על כך איש לא חלק. 5. בעקבות הדברים הללו הגישה המשיבה לועדה המחוזית תכנית נקודתית לשינוי התכנית העיקרית, באופן שלא תיאסר הכנסת המפעל המדובר לאיזור התעשיה ציפורית (התכנית - נספח ע/1 לעתירה, וכינויה "תכנית גנ/17276, שינוי לתכנית מפורטת מס' ג/בת/235", ולהלן אכנה אותה - "התכנית הנקודתית"). בטרם אושרה התכנית להפקדה נתקיים דיון אצל ועדת המשנה לתכניות נקודתיות של הועדה המחוזית, ובו נשמעו נציגי הישובים הסמוכים ונציגי הגופים הסביבתיים, ובכללם נציגי העותרים בעתירה שלפניי. בדיון נכחו גם נציגים בכירים של המשרד לאיכות הסביבה, שהציגו את תוצאות הסקרים והבדיקות שנערכו למפעל, ולפיהם פעילות המפעל אינה צפויה להשפיע השפעה רעה על איכות האוויר או על הסביבה בכלל. 6. בעקבות הדיון החליטה ועדת המשנה, ביום 21.11.2007, על הפקדת התכנית, כשהיא קובעת תנאים מפורטים שעל המשיבה לעמוד בהם, לשם אישור התכנית. 7. לאחר שהושלמו התנאים פורסמה התכנית. אחר כך הוגשו התנגדויות לתכנית. הועדה המחוזית שמעה את המתנגדים בימים 6.10.2008 ו-28.10.2008, ואחר כך החליטה על קיום דיון בפני ועדת המשנה לעניינים עקרוניים, וציוותה על הכנת סקר איכות אוויר מקיף בקשר לאיזור התעשיה ציפורית בכללו. 8. בעקבות ההחלטה ביצעה עיריית נצרת עילית, לפי הנחיות המשרד לאיכות הסביבה, סקר איכות אוויר מקיף, שתוצאותיו הועברו לבדיקה ולאישור של המשרד לאיכות הסביבה. מומחי המשרד בחנו ומצאו, כי כניסת המפעל לאיזור התעשיה ציפורית לא תפגע באיכות הסביבה למעלה מן התקן. בעקבות ממצאים אלו התקיימו שני ימי דיונים בפני ועדת המשנה לעניינים עקרוניים, ובסופם אישרה ועדת המשנה, ביום 18.12.2008, את ממצאי הסקרים וחוות הדעת של מומחה המשרד לאיכות הסביבה. בנוסף קבעה ועדת המשנה, כי תוקם תחנת ניטור קבועה בשטח שבין כפר כנא למשהד (שני ישובים הסמוכים לאיזור התעשיה), שתבדוק את איכות האוויר ותספק לתושבים מידע שוטף אודות איכות הסביבה. 9. ביום 13.5.2009 קיימה הועדה המחוזית דיון בהתנגדויות שהוגשו לתכנית. בהחלטה מפורטת שיצאה מלפניה הגיעה הועדה לכלל מסקנה, כי כניסת המפעל לאיזור התעשיה לא תפגע באיכות הסביבה, ובערבו של יום אישרה את התכנית למתן תוקף. 10. בעקבות קבלת ההחלטה העבירה המשיבה את מפעלה מאיזור חיפה ל"ציפורית". ביום 22.6.2009 קיבלה המשיבה רישיון עסק להפעלת המפעל באיזור התעשיה. משנתקבל הרישיון - החל המפעל פועל במקום. 11. החלטת הועדה המחוזית, המאשרת את התכנית למתן תוקף, נתקבלה אצל העותרים ביום 26.5.2009. ביום 10.6.2009 הם הגישו בקשת רשות לערור על ההחלטה בפני ועדת המשנה להתנגדויות של המועצה הארצית לתכנון ולבניה (הבקשה נשלחה, תחילה, למועצה הארצית ישירות, ומשנתגלתה הטעות נשלחה הבקשה בשנית, ביום 26.7.2009, לועדה המחוזית). בקשה זו נדחתה, בהחלטה מיום 11.08.2009. אחריה באה העתירה שלפניי, ובה קובלים העותרים על ההחלטה המאשרת את התכנית, ועל ההחלטה שלא נתנה בידיהם רשות לערור על ההחלטה המאשרת. 12. בד בבד עם הגשת העתירה ביקשו העותרים כי אתן צו ארעי, שיאסור על מתן היתר בניה למפעל, וכל פעולה של התאמת הקרקע לתכנית. בבקשה לא ציינו העותרים, כי המפעל כבר פועל במקום מזה ארבעה חודשים (במהלך הדיון בעתירה נסתבר לי, כי הם לא ידעו כלל על כך שהמפעל החל פועל, כי אם, לכל היותר, שהחלה פעילות של המשיבה להעביר את המפעל לאיזור התעשיה). משום הטעמים שבבקשה נעניתי לה, והועדתי דיון בבקשה ליתן צו ביניים במעמד כל הצדדים - ביום 29.10.2009. בדיון זה נתחוור לי, כי המפעל כבר פועל זה מכבר, ולכן ביטלתי את הצו הארעי (בהסכמת הצדדים, שניתנה לפי המלצתי). הדיון בעתירה נקבע ליום 17.11.2009, ולקראתו הונחו לפניי עמדותיהן של המשיבות בכתב. בדיון גופו השלימו בעלי הדין את טענותיהם על-פה. עתה באה שעת ההכרעה בעתירה. טענות העותרים 13. התכנית העיקרית ביקשה לשמר את הסביבה, ובאופן מפורש אסרה על כניסתו של מפעל "היתוך מתכת" לאיזור התעשיה המדובר, והרי כזה הוא המפעל של המשיבה. התכנית הנקודתית שינתה את התכנית העיקרית, אך עשתה זאת באופן שיצר סתירה פנימית, שכן היא הותירה את האיסור הכללי על הכנסת מפעל מתכת לאיזור התעשיה, ואף על פי כן התירה את כניסתו של המפעל של המשיבה לאיזור התעשיה. משום סתירה פנימית זו יש לבטל את התכנית הנקודתית, כך העותרים. על כך מוסיפים העותרים, כי כל עוד נותר על כנו האיסור על הכנסת מפעל מתכת לאיזור התעשיה, הרי שהתרת כניסתו של מפעל שכזה מהווה התרת שימוש חורג, והרי דרך זו נדחתה בעבר, הן בידי ועדת הערר המחוזית והן בידי בית משפט זה. 14. מוסיפים העותרים וטוענים, כי התכנית הנקודתית אינה סבירה. הם אוחזים בדיעה, כי אף שמדובר בתכנית נקודתית, הרי שהיא משפיעה השפעה רעה על איזור התעשיה בכללו. משום השפעה מקפת זו, על המשיבות היה ללכת בדרך המלך של שינוי מקיף של התכנית, תוך בחינת ההשפעה על הסביבה כולה. בתוך כך הם טוענים, כי לא היה מקום להותיר את האיסורים הקיימים בתכנית, ויחד עם זאת להתיר את כניסתו של מפעלה של המשיבה, חרף היותו מפעל מתכת. 15. עוד טוענים העותרים, כי אישור התכנית נגוע בחוסר סבירות משום כך שהיה על הועדה המחוזית לדרוש, בטרם אישור התכנית, תסקיר השפעה על הסביבה, ולא להסתפק בסקר סביבתי, דבר המתבקש מן ההשלכה המקפת של התכנית הנקודתית על הסביבה, וממצוות תקנות התכנון והבניה (תסקירי השפעה על הסביבה), התשס"ג-2003. 16. על כל אלה מוסיפים העותרים וטוענים, כי הבדיקות הסביבתיות שעליהן סמכה הועדה אינן מספקות, ובידיהם (בידי העותרים) חוות דעת, המצביעות באופן ברור על השפעה רעה של המפעל המדובר על הסביבה. 17. מוסיפים העותרים וטוענים, כי כפי שנתאפשרה כניסתו של מפעל של המשיבה לאיזור התעשיה, כך תתאפשר כניסתם של מפעלי מתכת נוספים, והדבר עומד בניגוד גמור לתכלית שנקבעה בתכנית, המבקשת לשמור על הסביבה. 18. עוד טוענים העותרים, כי אפילו היו הבדיקות הסביבתיות שנערכו עומדות בתקן, הרי שאין בכך כדי לומר, כי המפעל אינו עתיד לזהם. כל שבדיקה שכזו מציינת, כי הזיהום קיים, אך הוא עומד ברמה הנופלת מתקן זה או אחר. לפגיעה זו בזיהום האוויר, גם אם היא נמוכה, מתנגדים העותרים. טענות המשיבות 19. שלוש המשיבות מבקשות לתמוך בהחלטתה של הועדה המחוזית. לשיטתן - הועדה נקטה בדרך ראויה כאשר הותירה את האיסור המוחלט על הכנסת מפעלי מתכת לאיזור התעשיה, ואיפשרה את כניסתו של המפעל של המשיבה לאיזור התעשיה לאחר שבחנה היטב, באמצעות מומחים לדבר, ובהם מומחי המשרד לאיכות הסביבה, את ההשפעה הסביבתית הצפויה מן המפעל. 20. המשיבה 2 הוסיפה על טענות אלו, כי על העותרים היה לצרף את המשרד לאיכות הסביבה כמשיב, משום שהיה מעורב בהליך שקדם לאישור התכנית, וחוות הדעת של בעלי המקצוע מטעמו היוו בסיס להחלטת הועדה המחוזית. 21. המשיבות 2-3 הוסיפו וטענו, כי את העתירה יש לדחות על הסף משום השיהוי בהגשתה. לפי טעמן - על העותרים היה להגיש את העתירה כבר בחודש מאי, ולכל היותר בחודש יוני ש"ז, לאחר שקיבלו את החלטת הועדה, ולא להמתין עד לחודש אוקטובר ש"ז, ארבעה חדשים לאחר שהחל המפעל לפעול באיזור התעשיה, כשהעברתו מאזור חיפה כרוכה בעלות עצומה בת מיליוני ₪, ולאחר שהמשיבה הוציאה עשרות מיליוני ₪ עבור ציוד וכד', והתקשרה בחוזים במיליונים רבים, כל אלה היו נמנעים אילו היתה העתירה מוגשת בְּעִתָּהּ. דיון 22. איש לא חלק על כך, שמקימי איזור התעשיה ציפורית ביקשו להקים איזור תעשיה נקי מזיהום, תכלית המתבקשת ממיקומו, קרי בגליל התחתון, מקום בו איכות הסביבה היא שם דבר לכל באי המקום, מבקרים ותושבים כאחד. עיון בהוראות שונות של התכנית העיקרית משקף רצון זה של מקימי איזור התעשיה, ואם תרצו - רְצוֹן גופי התכנון שהתקינו את התכנית העיקרית בשעתן. לשם סיבור האוזן אביא מובאות אחדות מהוראות התכנית העיקרית. 23. אם כן סעיף 2.1 לתכנית העיקרית מחלק את איזור התעשיה לאזורים שונים. המפעל של המשיבה מקומו באיזור המכונה "פארק תעשיה", ובעמודת ה"הערות" שבסעיף 2.1 הנ"ל נאמר: "תעשיות נקיות בלבד". סעיף 2.2 קובע כך: "השימושים האסורים בתחומי התכנית: תעשייה ומלאכה שאינם עומדים בהוראות ובדינים לשמירה על איכות הסביבה, בהתאם לסעיף 3 להלן. בהתאם לחוק הליכי תכנון: תחנות כח,... בתי יציקה ומפעלים למתכת וציפויי מתכת..." (ההדגשה שלי - א.א.) סעיף 2.4 עניינו "פארק תעשיה" (כאמור אותו איזור, בו ממוקם מפעלה של המשיבה), ובו נאמרו הדברים הבאים: "2.4.1 המטרה א. ליעד שטחים לפארק תעשיות עתירות ידע ומכוני מחקר שאינם בעלי השפעה שלילית על הסביבה..." סעיף 3 לתכנית העיקרית, שכותרתו "הוראות בנושא איכות הסביבה", קובע כך: "3.1 שימושים מותרים: בתחום התוכנית יותרו השימושים, בתנאי שיעמדו בדרישות תכנוניות וטכנולוגיות המבטיחות מניעת מפגעים סביבתיים ועמידה בהוראות ובדיני איכות הסביבה." סעיף 3.2 לתכנית העיקרית מסווג (לפי כותרתו ולפי תוכנו) מפעלים על פי השפעותיהם הסביבתיות. סעיף 3.2.1 מונה קבוצות שונות של מפעלים, כאשר קבוצה א' (מתוך ארבע קבוצות) מוגדרת כך: "קבוצה א' - מפעלים אסורים בתכלית..." (ההדגשה במקור) סעיף 3.2.2 לתכנית מונה סוגים של מפעלים בקבוצות השונות שהוגדרה בסעיף 3.2.1, ובתוך קבוצה א' הוא מונה "היתוך מתכת". מתוך שילובם של סעיפים אלה שהבאתי עתה עולה, כי מפעל להיתוך מתכת הוא בבחינת שימוש "האסור בתכלית" לפי התכנית העיקרית. 24. הנה כי כן, התכנית העיקרית ביקשה להכריז הכרזה ברורה, כי הקמתו של איזור התעשיה "ציפורית", שהוקם בתוך ריאה ירוקה, איזור מטויל, ותושביו יושבים בו, אולי בעיקר, משום איכות הסביבה המאפיינת אותו, לא יפגע כלשהו באיכות הסביבה. על מנת לקיים תכלית זו כללה התכנית, מחד, איסורים מוחלטים (בקבוצה א') על מפעלים דוגמת אלו הכרוכים בהיתוך מתכת, ומאידך - איסורים המותנים בשיקול דעת, שיקול דעת שעיקרו בחינה מעמיקה של השפעת השימוש הנדון (הקבוצות האחרות שבסעיף 3.2 לתכנית) על הסביבה. 25. הפעילות שבמפעלה של המשיבה כרוכה בהתכת מתכת, על כך אין חולק, תהיינה הטכנולוגיות בהן הוא עושה שימוש אשר תהיינה. ככזה - הוא נכלל בגדרו של האיסור המוחלט שבסעיף 3.2 לתכנית העיקרית. מכאן באו, בשעתן, דחיות בקשותיה של המשיבה להקלה או לשימוש חורג. 26. התכנית הנקודתית תכליתה אחת. היא לא ביקשה לחולל שינוי כללי באיזה מבין הכללים שבתכנית העיקרית. כל שהיא ביקשה לקבוע הוא, כי חרף כל המגבלות שמטילה התכנית העיקרית - תותר כניסת מפעלה של המשיבה לאיזור התעשיה ציפורית. הדברים באים לידי ביטוי כבר בדברי ההסבר לתכנית לאמור: "התכנית מהווה שינוי לתכנית מפורטת ג/בת/235 המאפשרת הקמת מפעל IMC יציקות בע"מ העוסק בהתכה ויציקה של חלקי אלומיניום נקי לתעשיית הרכב ליצוא. מטרת התכנית לאפשר הקמת מפעל יציקות האלומיניום אשר יטפל בפליטות ובתהליכים במפעל כך שלא יפגעו בסביבה, על כל ביטויה, הן באויר והן במים." הועדה המחוזית בחנה, לפי שתיארתי לעיל, באמצעות מומחים ושאר גורמים הנוגעים להגנת הסביבה, האם המפעל עשוי לזהם את הסביבה, ומסקנתה היתה, כי הזיהום לא יחרוג מן התקן. מכאן קצרה היתה הדרך לאישורה של התכנית הנקודתית. 27. לפי טעמי - אישורה של התכנית הנקודתית לקה בליקויים אחדים, שכל אחד בנפרד, לא כל שכן כשהם מצטרפים זה לזה, מוציאים את ההחלטה המאשרת מגדרו של מתחם הסבירות. את טעמֵי מסקנתי זו אביא עתה. 28. בראשית אשוב על דברים שהבאתי למעלה, התכנית העיקרית קבעה כללים, הקובעים את מאפייניו של איזור התעשייה כשטח "ירוק", דבר הנגזר מכך, שאיזור התעשיה מצוי בליבו של יער, שמורת טבע, ריאה ירוקה, בחבל שחרט על דגלו סביבה נקיה מכל זיהום. פועל יוצא ממושכלות יסוד אלו קבעה התכנית, כי מפעלים מזהמים לא יוכלו לפעול באיזור התעשיה המדובר. הוראה זו מותירה שיקול דעת לגופי התכנון, שיוכלו לאשר פעילות של מפעל זה או אחר באיזור התעשיה, אם אין הוא צפוי לזהם את הסביבה, כאשר השאלה האחרונה תיענה על פי בחינות מדוקדקות של השפעה על הסביבה. אלא שהתכנית לא הסתפקה בכך כי אם קבעה, נוסף על האיסור שבצידו שיקול דעת, איסור מוחלט על שורה ארוכה של שימושים, כגון הקמת תחנת כוח וכד', ובכך ביקשה לומר, כי אין זה מעלה או מוריד אם באותות ובמופתים יבקש מאן דהוא לשכנע, כי המפעל פלוני אינו עלול לזהם; מפעל שכזה לא יבוא בשערי איזור התעשיה, גם בלא בחינה פרטנית של השפעתו על הסביבה. ההנחה שבבסיס איסור זה הינה, כי שימוש מסוג זה מזהם בהכרח את הסביבה. בין השימושים הללו, "האסורים בתכלית" כלשון התכנית, כלול גם מפעל להיתוך מתכת, ומפעלה של המשיבה הוא בבחינת שכזה. 29. והנה באה הועדה המחוזית, וכשהיא מותירה על כנו את האיסור המוחלט על הכנסת מפעל היתוך - היא מבקשת להתיר את הכנסת מפעלה של המשיבה לאיזור התעשיה. מעשה זה איננו מעשה סביר של ועדה מחוזית לתכנון ולבניה בהתקינה תכנית מתאר. אמנם מתקיים הכלל, כי הפה שאסר הוא הפה שיש בכוחו להתיר, אלא שעל הועדה המחוזית, כמתקינה תכניות מתאר, חלה חובה לנהוג בסבירות. בעיניי אין זה סביר, כי הועדה תתיר בתכנית מתאר ("העיקרית") שימוש, שבתוך אותה תכנית עצמה נקבע כי הוא אסור. הדבר פוגם בהרמוניה החקיקתית של התכנית, ויוצר מצב בלתי אפשרי, שהשימוש המסוים (התכת מתכות) הוא גם אסור וגם מותר. מעשה שכזה איננו סביר. 30. על כך אוסיף, כי הדרך בה הלכה הועדה המחוזית, על ידי תיקון כביכול נקודתי של התכנית העיקרית, רק על מנת לאפשר כניסתו של מפעל מסוים, קרי מפעלה של המשיבה, לאיזור התעשיה, אינה דרך ראויה לילך בה. משול הדבר בעיניי לחקיקה פרסונאלית, חקיקה שיש להימנע הימנה ככל הניתן, והטעמים ידועים. מעשה שכזה איננו סביר לפי טעמי, ודאי כשאר הועדה מותירה, כאמור מעלה, את האיסור הכללי על הכנסת מפעלים דוגמת זה של המשיבה לאיזור התעשיה. למען סבר את האוזן אביא מובאות אחדות מן התכנית הנקודתית, הצובעות את השינוי בתכנית המתאר בצבעים אישיים, ספציפיים, חרף היות התכנית (העיקרית) תכנית כללית, שאינה מתייחסת למפעל פלוני או אלמוני: בסעיף 2.1 ("מטרת התכנית") נאמר: "שינוי בהוראות התכנית, כדי לאפשר הקמת מפעל יציקות אלומיניום, אשר יטפל בפליטות ובתהליכים במפעל כך שלא יפגע בסביבה על כל היבטיה, הן באוויר והן במים." ובסעיף 2.2 ("עיקרי הוראות התכנית") נאמר: "הוספת שימוש להוראות התכנית לפיו תותר בנית והפעלת מפעל ליציקות אלומיניום באזור התעשיה ציפורית..." 31. המשיבות ביקשו להדוף את טענת העותרים בטענה נגדית, כאילו העותרים מבקשים למעשה לבטל את האיסור המוחלט, והרי דווקא מעשה זה הוא בלתי ראוי, שכן ביטולו יאותת על שינוי אופיו של איזור התעשיה ככזה המשמר את איכות הסביבה. ובכן טענה זו אינה משכנעת. אפשר אמנם, כי ביטולו של איסור שכזה ישנה מצבעו הירוק של איזור התעשיה, אלא שעל גופי התכנון לומר את דברם באופן ברור, ואם לפי טעמם אין מקום לאיסור - יתכבדו ויבטלוהו באופן מפורש. דבריי אלו אינם, חלילה, בבחינת המלצה לגופי התכנון כי יעשו לביטול האיסור על הכנסת מפעלי מתכת לאיזור התעשיה. כל שאמרתי, אילו ביטלו את האיסור, כי אז יכולים היו לבחון את הזיהום העולה ממפעל מתכת דוגמת זה של המשיבה, כפי שאמנם עשו במקרה שלפנינו, וכך היו שומרים על ההרמוניה החקיקתית של מכלול הכללים שנקבעו בתכנית, בלא שחלק אחד של התכנית יאסור על מפעל מתכת מלהיכנס לאיזור התעשיה, וחלק אחר - יתיר את השימוש. שיהוי 32. בטרם סיום אתן את דעתי לטענת השיהוי שנשמעה מפי המשיבות 2-3. כפי שפורט בחלק העובדות למעלה, לאחר קבלת החלטתה של הועדה המחוזית שלחו העותרים, ביום 10.6.2009, למשרדי המועצה הארצית בקשת רשות ערר. אלא שאת הבקשה היה עליהם להפנות לועדה המחוזית, ואת זאת הם עשו לאחר שגילו את הטעות, משמע ביום 26.7.2009. לאחר שנתקבלה ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות לערור הגישו העותרים, הפעם במועד החוקי, את עתירתם. העיכוב בהגשת העתירה מקורו, איפוא, בטעות בהגשת הבקשה ליתן רשות לערור למשרדי המועצה הארצית במקום למשרדי הועדה המחוזית. 33. המשיבות 2-3 מבקשות לשכנע, כי את מניין 45 הימים עלינו למנות עוד משנת 2007, כאשר נתקבלו החלטות שונות של הועדה המחוזית (על הפקדת התכנית וכד', הכל כמפורט מעלה), שכן כבר אז נתגבשה עילתם. טענה זו אין בידי לקבל. אילו באו העותרים בשערי בית המשפט בשלבי ביניים אלו, כי אז היו מתבקשים להיכבד ולהמתין עד כי יושלמו ההליכים אצל רשויות התכנון, וכבר ראינו, כי אחרי אותן החלטות שנתקבלו בידי הועדה המחוזית נמשכו ההליכים, נשמעו התנגדויות וניתנו החלטות בהתאם. 34. טענתן האחרת של המשיבות 2-3 מכוונת לכך, שאת מניין 45 הימים יש למנות (לכל היותר, לשיטתן) מיום שקיבלו העותרים את ההחלטה המאשרת את התכנית הנקודתית, קרי 26.5.2009, ולא להגיש בקשת רשות לערור עליה. גם טענה זו אין בידי לקבל. נכון עשו העותרים כאשר ביקשו למצות את מלוא ההליכים, משמע להפנות בקשת רשות לערור על ההחלטה אצל המועצה הארצית לתכנון ולבניה, שאם לא היו עושים כן היו לוקים באי-מיצוי ההליכים, ונדחים בשל כך בבואם בשערי בית המשפט. 35. לא נותר, איפוא, כי אם אותו שיהוי, הנובע מן הטעות שטעו העותרים, בעת שהגישו את בקשת הערר למשרדי המועצה הארצית ולא למשרדי הועדה המחוזית. בכגון דא עלינו לראות את מישכה של הטעות (כחודש וחצי) ואת טיבה ("טעות משרדית", כפי שמטעימים העותרים), את הנזק שהשיהוי עשוי להסב למשיבים, ומן הצד האחר - את חשיבותו של העניין המובא מפי העותרים בעתירתם. ובכן לטעמי - מישכו של השיהוי, כמו גם טיבה של הטעות, אינם שוקלים דיים על מנת להכריע את הכף בסוגיה נכבדה כגון זו שבאה מלפניי. משקל רב הנני מייחס להיקף העצום של ההוצאות (הנטענות מפי המשיבה) הכרוכות בהעברת המפעל, ברכישת ציוד מתאים, ובהתקשרויות עתידיות כתוצאה מן המעבר. אלא שמן הצד האחר עומד שיקול שאיננו נופל בחשיבותו, ולפי ראות עיניי - חשיבותו עולה לאין ערוך, והוא השיקול הסביבתי, זה המובא מפי העותרים בעתירתם. אינני סבור, כי בשל טעות משרדית של באי כוח העותרים, גם אם מישכה כחודש וחצי, צריכה לסתום את הגולל על פני האפשרות להגן על הסביבה באיזור ירוק, גם אם כתוצאה מן השיהוי עשויה המשיבה לספוג הפסדים כספיים נכבדים. הפסדים כספיים לעולם ניתנים לריפוי. לא כך בוא כשמדובר באיכות חייהם של תושבי ושאר בָּאֵי המקום. מטעמים אלו לא ראיתי לשעות לטענת השיהוי, כי אם לדון בעתירה לגופה, וככל שיש בכך צורך - הנני מאריך את המועד להגשת העתירה. 36. סוף דבר מסקנתי היא, כי החלטת הועדה המחוזית, באשרה את התכנית הנקודתית, היתה בלתי סבירה, ולכן יש לבטלה. משלמסקנה זו הגעתי, לא ראיתי להידרש לטעמים האחרים שהטעימו העותרים, ובמרכזם הטענה, כי מפעלה של המשיבה עתיד לזהם את הסביבה. את העתירה הנני מקבל, איפוא, ומורה על ביטול החלטתה של הועדה המחוזית, שאישרה את התכנית הנקודתית. הואיל והמפעל כבר החל פועל, והכל - מכוחן של החלטות של גופי התכנון, הפסקת פעילותו על אתר עשויה להסב לו נזק. על מנת להמעיט בנזקי המשיבה הנני מצווה, כי המפעל יוכל להמשיך ולפעול במקומו עוד כששה חדשים. הוא יחדל מעבודתו באיזור התעשיה "ציפורית" לא יאוחר מיום 1.6.2010. כל אחד משלוש המשיבות תישא בהוצאות העותרים בסך של 5,000 ₪ ומע"מ.אזור תעשיהמתכתמפעלתעשיה