קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול כתב אישום שלא הוגש בזמן: 1. בפניי בקשת הנאשמים לביטול כתבי האישום בחמשת התיקים דלעיל (להלן:"כתבי האישום"). המאשימה הגישה תגובתה לבקשה, וכן נערך דיון בו השלימו הצדדים טיעוניהם. לאחר קיום הדיון הגישה המאשימה הודעה, בה היא עומדת על עמדתה, ומבקשת לדחות את טענות הנאשמים. לפיכך, ניתנת ההכרעה דנן, המתייחסת לטיעוני הצדדים כפי שפורטו בבקשה ובתגובה, וכן בדיון שהתקיים וביתר ההודעות שהוגשו. 2. כתבי האישום מייחסים לנאשמים עבירות שעניינן העסקת עובדים זרים שלא שלא כדין, וזאת בניגוד לחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991. טענות הנאשמים 3. לטענת הנאשמים, יש מקום לבטל את כתב האישום, וזאת לאור התחייבות מפורשת של המאשימה, לפיה אם יוגשו כתבי אישום ייעשה הדבר עד מועד מסויים, אשר חלף עבר זה מכבר. התחייבות המאשימה ניתנה ביום 29.1.07, וקיבלה ביטוי בפסק דין של ביה"ד הארצי שניתן באותו יום. בהתאם להתחייבות, התחייבה המדינה להגיש את כתבי האישום בתוך 5 חודשים מאותו יום, דא עקא, שכתבי האישום הוגשו חודשים רבים אחר כך. התחייבות המדינה היתה גורפת ולא מסוייגת, והיא אף נכתבה בפסק הדין שניתן, כחלק בלתי נפרד ממנו. לא נכתב שם שההתחייבות תקפה רק לנושא הרשיון. בנוסף, עד היום לא ניתן הרשיון, ומכאן ללמד שההתחייבות היתה גורפת. בחלוף המועד שפורט בהתחייבות המאשימה, שוכנעו הנאשמים כי כתבי אישום כבר לא יוגשו נגדם, והסתמכו על כך עת כלכלו צעדיהם. נאשם 2 [להלן: "הנאשם"] המשיך לנהל את חברת כח האדם שברשותו, מתוך הבנה שכעת יוכל הוא לחדש את רשיונו לפעול כקבלן כח אדם. הנאשמים הסתמכו על ההתחייבות שניתנה, והבינו שבחלוף המועד שנקבע, לא יוגשו עוד כתבי אישום. לפיכך, הם המשיכו לעבוד, תוך שהם מחזיקים משרדים ולקוחות. והנה, המועד עבר חלף לו, ורק כעבור זמן רב הוגשו כתבי האישום. הפרת ההתחייבות פוגעת באינטרס ההסתמכות והציפיות של הנאשמים. לדוגמא, בכל מכרז אליו ניגשים, יש להביא אישור שאין תיקים תלויים ועומדים כנגד המשתתף במכרז. העיכוב בהגשת כתבי האישום גרם לכך שהתקופה הלכה והתארכה, והנאשמים אינם יכולים לגשת למכרזים. הנאשם ניסה מספר פעמים לחדש את רשיונו, אך בקשותיו נדחו בלא הצדקה. השיהוי בו נקטה המאשימה אינו סביר, ולא ניתן כל הסבר בגינו. עסקינן בשיהוי ניכר של חודשים רבים, בלא כל סיבה. הותרת האישומים על כנם, תהווה תמריץ למאשימה לכלכל ענייניה מול נאשמים אחרים באותה הדרך. מאידך, ביטול האישומים יתמרץ את המדינה לעמוד במועדים שהיא עצמה קובעת, וכן לכבד התחייבויות שהיא נותנת לבתי משפט ולנאשמים. לנאשמים זכות להליך הוגן וראוי, בין היתר לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וגם בכך יש כדי לתמוך בבקשה. כאשר משקללים את עוצמת הפגיעה בזכות הנאשמים להליך ראוי, לאור חומרת העבירה ותום הלב מצד הנאשמים, ולאור המסר שראוי לשלוח לרשויות אכיפת החוק, התוצאה שצריכה להתקבל הינה קבלת הבקשה וביטול כתבי האישום. לפיכך, יש מקום לבטל את כתבי האישום מחמת הגנה מן הצדק. טענות המאשימה 4. לטענת המאשימה, על בית הדין לדחות את הבקשה. התחייבות המדינה, כפי שניתנה לבית הדין הארצי, ניתנה אך ורק ביחס לרצונה של הנאשמת להגיש בקשה לקבל רשיון שיתיר לה לפעול כקבלנית כח אדם. הא ותו לאו. הודעת המדינה נשוא הבקשה היתה הודעה בלבד, ולא הבטחה, ולפיכך אין להסתמך עליה לצורך ההליכים דנן. הכוונה היתה שאם כתב אישום לא יוגש תוך 5 חודשים, אזי לא יעוכב הרשיון. לא היתה כוונה שאם לא יוגש כתב אישום תוך 5 חודשים, אזי הוא לא יוגש כלל. אין בהתחייבות זו כדי לקצר את תקופת ההתיישנות אשר נקבעה בחוק לעבירות דנן. יש ליתן משקל לחומרת העבירות דנן, וכן לאינטרס הציבורי, כדי למנוע מהנאשמים לחמוק ממתן הדין בגין העבירות שביצעו. בנסיבות העניין, אין מקום להחיל את דוקטורינת ההגנה מן הצדק. הדין החל 5. דוקטרינת "הגנה מן הצדק", מכירה בסמכות בית המשפט לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. 6. בפרשת יפת, קבע בית המשפט העליון כי אמת המידה לתחולת ההגנה מן הצדק היא "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות". ראה: ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 ( להלן - פרשת יפת ). 7. מאוחר יותר נדרש בית המשפט העליון לסוגיית ההגנה מן הצדק בפרשת בורוביץ , שם הקל בית המשפט העליון במבחן לתחולת ההגנה מן הצדק, וקבע כי היא תחול כאשר קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות, כפי שזו נתפסת בעיניו של בית המשפט. בית המשפט העליון הבהיר כי תכליתה של הגנה מן הצדק היא עשיית צדק עם הנאשם ולא הפעלת ביקורת על רשויות האכיפה, וכי בהכרעה אם המקרה הקונקרטי מצדיק החלת ההגנה מן הצדק על בית המשפט לערוך איזון ראוי בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. 8. בפרשת בורוביץ התווה בית המשפט העליון את אמות המידה לבחינת השאלה אם יש הצדקה להחיל את ההגנה מן הצדק על מקרה נתון, וקבע בהאי לישנא: "שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים. בשלב ראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך, למשל, ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות; בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שהתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית-המשפט לקבוע, כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים. דוקטרינת ההגנה מן הצדק עשויה לחול, בין היתר, אם שוכנע בית המשפט בצדקת טענתו של הנאשם כי ההחלטה להעמידו לדין חרגה בבירור ממתחם הסבירות. לעניין אופי הביקורת שבידי בית-המשפט הפלילי לקיים על צדקת הגשתו של כתב-אישום, נבקש להעיר: החלטה "שגויה" להגיש כתב-אישום - כמוה כהחלטה "שגויה" שלא להגישו - נתונה, גם היא, לביקורתו של בית-המשפט הגבוה לצדק. אך לא פעם נפסק, כי תרופתו הרגילה של נאשם המבקש להשיג על סבירות האשמתו היא בטענת "הגנה מן הצדק" שהמסגרת המתאימה לבירורה הוא ההליך הפלילי גופו ... אך, במובחן מביקורתו של בית-המשפט הגבוה לצדק, בחינת סבירות שיקול-דעתה של הרשות המאשימה על-ידי הערכאה הפלילית עשויה להקיף גם את השאלה אם בנסיבות העניין הנתון יש בהגשת כתב-האישום כדי לפגוע באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות. לכאורה הרי זה מבחן רחב וגמיש. אין תימה - ואפשר שדווקא משום כך - הפעלתו הלכה למעשה, היאה למקרים יוצאי-דופן, מחייבת זהירות רבה". ראה: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' דר' בורוביץ, פ"ד נט (6) 776, 807 - 808 [להלן - פרשת בורוביץ]. 9. ביום 15.5.2007 נתקבל בכנסת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51), תשס"ז - 2007 (להלן - התיקון לחוק). בתיקון לחוק תוקן סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, בו מפורטות הטענות המקדמיות אותן רשאי הנאשם לטעון, והוספה פיסקה 10, כמפורט להלן (ההדגשות אינן במקור): "149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן ... (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". 10. בפרשת לימור, לאחר שנתקבל התיקון לחוק, התייחס בית המשפט העליון לתיקון התחיקתי וקבע כדלקמן: "המבחנים שנקבעו בפרשת בורוביץ ימשיכו, אם כן, להנחות את בית המשפט בבואו לבחון אם לקבל טענה של נאשם לפי סעיף זה". ראה: ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (לא פורסם, , ניתן ביום 4.9.2007, סעיף 58 לפסק הדין ). 11. הנושא נידון שוב בבית המשפט העליון לאחרונה, במסגרת פרשת טגר, שם קבע בית המשפט העליון כמפורט להלן: "עיגונה של ההגנה מן הצדק בחוק מפורש והעדפת מבחן "הסתירה המהותית" על פני מבחנים מצמצמים יותר, אפשר ויסמנו נכונות להרחיב במידת מה את תחומה של ההגנה. עם זאת, נראה כי המחוקק לא התכוון להביא לשינוי דרמטי באופייה של ההגנה. מבין ההצעות השונות שעמדו בפני הוועדה ... מבחן "הסתירה המהותית" שאומץ בסופו של דבר בתיקון לחוק הוא הקרוב ביותר באופיו למבחן "הפגיעה הממשית" שנקבע בפרשת בורוביץ. לא פגיעה חמורה, ואף לא קיצונית, אלא פגיעה מהותית שהולמת כאמור את "הרף המרוכך" שבפרשת בורוביץ. לפיכך, ספק אם יש בכניסתו של התיקון לחוק משום מהפכה בהשוואה למצב הקיים מאז הלכת בורוביץ. הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. עם זאת, אין בדעתי לקבוע מסמרות בשאלה האם הביא עימו התיקון לחוק שינוי בנקודת האיזון, שכן, כפי שנראה, אין הדבר נצרך לענייננו. אבקש להותיר שאלה זו לעת מצוא, אשר אני מניחה שאינה רחוקה. באשר לשלבי הבחינה בהם יש להעביר את טענת ההגנה מן הצדק, נראה שאין סיבה לשנות מהמבחן התלת שלבי שנקבע בפרשת בורוביץ". ראה: ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , ניתן ביום 21.10.2007, סעיף 111 לפסק הדין). 12. בית הדין הארצי לעבודה אף הוא התייחס לסוגיה, ואף סיכם אותה תוך הפנייה אל פסיקת בית המשפט העליון, וזאת במסגרת פרשת הום-סנטרס. ראה: ע"פ (ארצי) 14/07 מדינת ישראל נ' הום-סנטרס בע"מ (לא פורסם, , ניתן ביום 26/11/07). 13. במאמר שראה אור אך לאחרונה, סיכמו המחברים זאב סגל ואבי זמיר את הנושא , וזאת בהאי לישנא: "יישום עקרון ההגנה מן הצדק במקרה קונקרטי צריך להיעשות תוך התייחסות למכלול האינטרסים הרלוונטיים. אלה הם רבים ומושכים לכיוונים מנוגדים. מחד גיסא עומד הערך של גילוי האמת. חשיפת האמת העובדתית מוכרת כתכלית מרכזית ודומיננטית של ההליך הפלילי. לערך זה מתווסף הצורך של לחימה בפשע, הגנה על שלום הציבור ושמירה על זכויותיהם של נפגעי עבירה. מאידך גיסא, עומדים ערכים של צדק והגינות כלפי נאשמים, שהתעלמות מהם עלולה לפגוע בזכויות יסוד ולגרום פגיעה קשה באמון הציבור בהגינות ההליך הפלילי. שמירה על עקרונות אלה והגנה על זכויות האדם מהווה אף היא תכלית מרכזית לעצמה בשיטה המשפטית ומשפיעה על עיצובם של מכלול ענפי המשפט. העימות בין התכליות השונות והמאבק ביניהן על הבכורה קיבל תפנית עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הנותן משקל מיוחד לזכותו של אדם לשמירת כבודו ולקיום הליך הוגן בעניינו, בהיותו נחקר כחשוד בפלילים או בהיותו נאשם. שינוי זה אינו נותן לאינטרס של צדק והגינות מעמד על או מעמד של בכורה, אך יש בו כדי להציבו במרכז הבמה, שעליה נערך איזון האינטרסים בינו לבין האינטרס של מיצוי האמת העובדתית. חוק היסוד, כפי שהובהר לעיל, הוא בבחינת "חוק מסגרת", שאינו יכול להגיע לכדי מיצוי בלא חקיקה שתוציא את עקרונות העל של שמירת כבוד האדם וחירותו מכלל המילים. חוק המעצרים, שנחקק בשנת 1996, שהביא לרפורמה בדיני המעצרים, הוא דוגמא מובהקת לכך. תוספת העילה לקיום משפט חוזר במקרה שבו קיים "חשש של ממש כי בהרשעת הנידון יש משום עיוות דין" היא דוגמא מובהקת לכך. חוק ההגנה מן הצדק הוא חלק משרשרת זו של הגינות וצדק, שבה כובל המחוקק את דרכי השלטת החוק הפלילי. ….. חוק ההגנה מן הצדק נושא עמו בשורה חשובה. תמציתה בהזרמת עקרונות של צדק והגינות משפטית לתוככי המשפט הפלילי. חקיקתה של טענת ההגנה מן הצדק מכירה במפורש בסמכותו של בית המשפט להביא לביטולו של כתב אישום בגין סתירה מהותית לעקרונות של צדק או הגינות משפטית. המחוקק חולל בכך "מהפכה של צדק" האמורה ליצור שיח חדש. בשיח זה ישתלבו יחדיו העקרונות המושרשים של מיצוי הדין וחשיפת האמת העובדתית עם עקרונות של צדק והגינות. עקרונות הצדק בהליך הפלילי חוזקו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק ההגנה מן הצדק מהווה השלמה חשובה ונדבך משמעותי לחיזוק ההגנה על זכויות היסוד של הפרט להליך הוגן. המחוקק יצר את המסד. הוא צעד בשביליה של הלכה פסוקה, שאותה פיתח והרחיב. הוא פילס לעצמו שביל משל עצמו, נוח יותר להלך בו לשם שמירה על צדק והגינות במשפט הפלילי. ..... הפסיקה בישראל סללה אמנם את הדרך לחקיקת חוק ההגנה מן הצדק אך המחוקק, כאמור, פיתח וחיזק את ההלכה הפסוקה למען הצדק. שביל הצדק שהמחוקק הילך בו הוא שביל רחב, שבו "סתירה" מהותית לעקרונות של צדק והגינות יכולה להוביל לביטול כתב אישום, אף בלא "פגיעה" ממשית בנאשם זה או אחר. עתה, משהושלמה מלאכת החקיקה מוטלת מלאכת הפרשנות על בתי המשפט. הוראת המחוקק מציבה שלט "עצור" בפני אוכפי החוק. המסר הגלום בחקיקה הוא זה של אי מיצוי החוק ואי קיום הליך שיפוטי בכל מחיר. לפי מסר זה, מטרה ראויה כשלעצמה של השלטת החוק הפלילי אינה מקדשת את כל האמצעים. במקרה שבו קיימת סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות, מעדיף המחוקק ערכים אלה על פני ערכים אחרים. תכלית החקיקה לא תבוא לידי מימוש אם בתי המשפט יירתעו מהפנמתה ומהכרה בכך שהצדק וההגינות המשפטית מהווים מעתה, יותר מבעבר, נדבך מרכזי וחשוב בתהליך מיצוי הדין הפלילי. בית המשפט נדרש לפי חוק ההגנה מן הצדק, לפחות במידה מסוימת, להיכנס לנעלי התביעה בקבלה החלטה על הימנעות מאישום או על חזרה ממנו בשל שיקולים רחבים כצדק והגינות. בית המשפט קיבל הרשאה מפורשת לכך בחוק ועליו מוטלת החובה לממש את תכלית החקיקה, תוך עשיית איזון ראוי עם אינטרסים אחרים של המשפט הפלילי. מדובר באיזון עדין, שצריך להיקבע בהבנה, שמיצוי דין בלא צדק פוגע לא רק באינטרס הפרטי של הנאשם אלא עומד בסתירה לאינטרס הציבורי הכללי. הפעלת חוק ההגנה מן הצדק מחייבת, במידה רבה, השתחררות ממושגים מקובלים. זאת ברוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הנותן הגנה על זכויות היסוד של האדם גם בעידן של פשיעה קשה. ... חברה ושיטת המשפט הנוהגת בה נבחנות לא רק ביכולתן להתמודד עם פשיעה חמורה, אלא גם ביכולתן לעשות זאת תוך מתן משקל לכבודו של אדם ולזכותו לחירות ולהליך הוגן. זהו הפיקדון היקר שהפקיד חוק ההגנה מן הצדק בידי השופטים." ראה: זאב סגל ואבי זמיר, "הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי - סדר חדש של הגינות משפטית", ספר דיויד וינר על משפט פלילי ואתיקה,הפרקליט (תשס"ט-‏2009) 231. 14. באלו מקרים נקבע כי יש להחיל את דוקטרינת ההגנה מן הצדק? התשובה לכך אינה חד משמעית, ואין עסקינן ברשימה סגורה. עם זאת, נקבעו כללים בפסיקה ובספרות, ואנו נבחן אותם להלן, תוך ישומם על המקרה דנן. מן הכלל אל הפרט 15. נקדים אחרית לראשית, ונציין כי יישום ההלכה במקרה שלפנינו מוביל לתוצאה לפיה דין הבקשה להתקבל. מצאתי כי נסיבות המקרה דנן עונות למבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הענקת הגנה מן הצדק. ונפרט. ראשית נבחן במפורט את עובדות המקרה, ואחר כך נבחן את ההשלכות המתבקשות. 16. ראשיתה של הפרשה ביום 29.1.07, שאז ניתן פסק דינו של ביה"ד הארצי, מפי מותב בראשות כבוד הנשיא סטיב אדלר, במסגרת תיק ע"ב 15/06 מדינת ישראל נ' יוסי בן שימול שירותי ניקיון בע"מ (לא פורסם , , ניתן ביום 29.1.07 ) . פסק הדין ניתן בעניינם של הנאשמים, במסגרת ערעור על החלטת משרד התמ"ת לשלול את רשיון הנאשמת לפעול כקבלנית כח אדם [יצויין כי שמה של הנאשמת שונה בינתיים, אך אין מחלוקת בין הצדדים בנושא זה]. בסעיף 7 לפסק הדין נכתב בהאי לישנא (ההדגשות אינן במקור): "7. במהלך הדיון בפנינו - ובתשובה לשאלת בית הדין - הודיעה נציגת המדינה כי נשקלת אפשרות הגשת כתב אישום נגד המערערת בגין עבירות לפי החוק וכל עוד לא התקבלה החלטה בעניין זה, לא יכולה המערערת להגיש בקשה חדשה לקבלת רישיון לפי החוק. עם זאת הודיעה נציגת המדינה כי ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום תתקבל תוך 3 חודשים מהיום ואם יוחלט על הגשת כתב אישום, יעשה הדבר תוך חודשיים ימים נוספים (חמישה חודשים מהיום בסך הכל) למען הסדר, רשמנו לפנינו הודעה זו של המדינה". 16. מן האמור בפסק הדין נהיר כי המועד האחרון להגשת כתבי אישום היה בתוך 5 חודשים מיום 29.1.07, היינו - עד יום 29.6.07. מכאן, שאת האיחור בהגשת כתבי האישום יש למנות מיום 29.6.07, שהוא היום האחרון שהיה מיועד להגשתם. בפועל, הוגשו חמשת כתבי האישום דנן במועדים דלהלן: בתיק אחד - הוגש כתב האישום ביום 30.4.08, היינו: באיחור של 10 חודשים. בשלושה תיקים - הוגש כתב האישום ביום 30.10.08, היינו: באיחור של 16 חודשים. בתיק החמישי - הוגש כתב האישום ביום 18.2.09, היינו: באיחור של 19.5 חודשים. 17. עינינו הרואות, כי עסקינן באיחור אדיר מימדים, ולא באיחור זניח. יש לזכור כי המדינה התחייבה להגיש את כתבי האישום בתוך 5 חודשים. אל נוכח תקופה זו, איחור של 10 חודשים למעשה משלש את התקופה, כך שכתב האישום הוגש לאחר 15 חודשים במקום לאחר 5 חודשים. ואילו איחור של 19.5 חודשים, מביא להגשת כתב האישום לאחר כמעט 25 חודשים ממועד ההתחייבות, היינו - מאריך את התקופה של הגשת כתב האישום פי 5. מכאן, שעסקינן באיחור שאין לראותו כעיכוב או כהשתהות, ולפיכך אין לאפשר אותו, וזאת כל עוד עסקינן במועד אשר נקבע כמחייב. 18. לפיכך, יש לבחון אם התחייבות המדינה להגיש את כתבי האישום במועד שבו נקבה המדינה היתה בגדר הודעה בלתי מחייבת, או שמא היה לה מעמד של התחייבות, עליה יכלו הנאשמים להסתמך. מעיון בחומר שהוגש, ולאור הנסיבות, הגעתי למסקנה כי עסקינן בהתחייבות, עליה יכלו הנאשמים להסתמך, וזאת מן הנימוקים דלהלן. 19. ראשית, עסקינן בהתחייבות אשר נמסרה במסגרת הליך משפטי בבית הדין הארצי לעבודה. הדבר לא נעשה בשיחת מסדרון או בשיחה טלפונית, אלא בהתחייבות אשר ניתנה במסגרת מחייבת של הליך משפטי. ויתרה מכך; ההתחייבות אשר נמסרה, מצאה את מקומה גם בפסק הדין שניתן בביה"ד הארצי, כפי שראינו לעיל. ובסוף רישום ההתחייבות, נרשם ע"י ביה"ד הארצי "למען הסדר, רשמנו לפנינו הודעה זו של המדינה". מכאן, שביה"ד הארצי סבר כי אין די בכך שההתחייבות ניתנה במסגרת הליך משפטי, ולפיכך כלל אותה בתוך פסק הדין שנתן, והדגיש כי הדבר נעשה למען הסדר. בנוסף, ניתן לראות כי נוסח ההתחייבות כפי שנרשם בפסק הדין, הינו נוסח מפורט ואף כובל. לא נרשמו מועדים כלליים או מעורפלים, אלא נרשמה מסגרת מחייבת של מועדים: בתוך 3 חודשים יוחלט אם להגיש כתב אישום, ואם יוחלט להגיש כתב אישום, יעשה הדבר תוך חודשיים נוספים. ואף נרשם כי סך כל התקופה הינו "5 חודשים מהיום בסך הכל". היינו, כל המעורבים רצו וידעו כי הדברים יהיו מוסדרים ומדוייקים, בלא אי הבנות. מכאן, שיש לייחס חשיבות מהותית למועדים שפורטו במסגרת ההתחייבות. 20. לא ניתן לקבל את טענת המדינה, לפיה עסקינן בהודעה בלתי מחייבת, אשר טובה אך ורק לנושא מתן רשיון קבלן כח אדם. כפי שראינו, עסקינן בהתחייבות גורפת וכללית, אשר קובעת כי אם יוגשו כתבי אישום, ייעשה הדבר תוך 5 חודשים. לא נרשם כי התחייבות זו מסוייגת אך ורק לצורך קבלת רשיון של קבלן כח אדם, ולא נרשם כי התחייבות זו טובה רק להליך במסגרתו היא ניתנה. ניתנה התחייבות חד משמעית, לפיה כתב אישום - אם יוגש - יוגש תוך 5 חודשים. מכאן למדים, כי לאחר חלוף 5 חודשים לא ניתן יהיה עוד להגיש כתבי אישום כנגד הנאשמים. כמו כן, כפי שניתן לראות עת קוראים את ההתחייבות שניתנה "ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום תתקבל תוך 3 חודשים מהיום, ואם יוחלט על הגשת כתב אישום, ייעשה הדבר תוך חודשיים ימים נוספים". למקרא האמור לעיל, עולה כי המדינה היתה צריכה להחליט בתוך 3 חודשים אם להגיש כתב אישום. ואם יוחלט על הגשת כתב אישום - ייעשה הדבר בתוך חודשיים ימים נוספים. נהיר כי אין עסקינן בהודעה בלתי מחייבת, אלא בהתחייבות כובלת, שאינה טובה רק לנושא הרשיון, אלא נוגעת לעצם הגשת כתבי האישום. היינו - בחלוף חמישה חודשים לא יוגשו כתבי האישום. ויותר מכך; בתום שלושה חודשים היה על המדינה לקבל החלטה אם להגיש כתב אישום, וממילא היה עליה להודיע זאת לנאשמים, דבר שלא נעשה. ניתן היה לטעון כי גם בחלוף 3 חודשים, לאחר שהמדינה לא הודיעה על הגשת כתבי אישום, לא ניתן היה להגישם במועד מאוחר יותר. קל וחומר שבחלוף 5 חודשים לא ניתן היה להגיש את כתבי האישום. בהקשר זה יש לזכור, כי לא הנאשמים ניסחו את ההתחייבות, אלא דווקא המדינה, ואם היה מקום לפרש את ההתחייבות ביותר מפרשנות אחת, ראוי לבחור את זו אשר לטובת הנאשמים. עם זאת, כאמור לעיל, עסקינן בהתחייבות חד משמעית, ברורה ובלתי מסוייגת. בנוסף, עד היום לא ניתן רשיון כח אדם לנאשמים, וגם בכך יש כדי ללמד כי הפרשנות שמנסה המדינה להעניק להתחייבות שנתנה, אינה הפרשנות הנכונה. 21. ראינו אם כן, שעסקינן בהתחייבות עליה ניתן להסתמך. ואכן, מתברר כי הנאשמים אכן הסתמכו על התחייבות זו. הנאשמים ידעו שבחלוף 5 חודשים אינם נתונים עוד לסיכון של הגשת כתב אישום. לאור זאת, המשיכו הנאשמים לעבוד, תוך שהם מחזיקים משרדים ולקוחות, וציפו לגשת למכרזים. דא עקא, שבחלוף 5 חודשים לא הוגשו כתבי אישום מחד, ומאידך לא ניתן אישור לנאשמים על היעדר תיקים תלויים ועומדים. כך אירע, שהנאשמים הסתמכו על ההתחייבות שניתנה להם, אולם מצאו עצמם עומדים מול שוקת שבורה. יש לקבל את טענת הנאשמים, כי לו היו מוגשים כתבי האישום במועד שנקבע בהתחייבות, אזי ההליכים המשפטיים היו מתקדמים ואף מסתיימים, והנאשמים יכלו להמשיך לכלכל את צעדיהם בתחום המסחר. לכך יש להוסיף את העובדה שכתבי האישום מתייחסים לעבירות שבוצעו בשנים 2002, 2003, 2004 ו-2006. את השיהוי הרב שבהגשת כתבי האישום, יש למנות תוך התחשבות גם בשנים שחלפו מאז העבירות הנטענות, וזאת בתוספת לחמשת החודשים שנקצבו בהתחייבות המדינה ביום 29.1.07. ידוע כי כל שנה שחולפת מיום ביצוע העבירה הנטענת, מקשה על נאשם לנהל הגנתו, וזאת מאחר ואין לצפות ממנו לשמור מסמכים וראיות בחלוף שנים רבות. גם איתור עדים הולך ונהיה קשה בחלוף השנים. וגם עדים שכבר יגיעו למסור עדות, סביר להניח כי לא יזכרו דברים רבים, או שחלילה אף גרוע מכך; יטעו לחשוב ולזכור דברים שונים מכפי שהיו במציאות. אין זה רצוי ואין זה ראוי לשמוע עדים באשר לעבירה נטענת, אשר נעברה לפני שנים, כשנהיר כי ניתן היה לקצר את התקופה באורח משמעותי, ולא היתה כל מניעה לעשות כן. אלמלא התחייבות המדינה מיום 29.1.07, יתכן והנאשמים לא היו טוענים לשיהוי, וגם אם כן, יתכן והטענה היתה נדחית. עם זאת, לאור התחייבות המדינה, ותוך שקלול כל הנתונים, יש להעניק משקל גם למועד בו בוצעו העבירות הנטענות, והדבר במקרה דנן מוסיף משקל נכבד לטענות הצדדים. באשר לאינטרס הצפיה וההסתמכות של הנאשם, תוך התחשבות בתקופה שבה נתנו לנאשם להאמין שלא יועמד לדין, ראה: נקדימון ישגב, הגנה מן הצדק (מהדורת 2003), עמ' 248. 22. התנערות המדינה מן ההתחייבות שנתנה פוגעת בזכותם של הנאשמים להליך משפטי הוגן ונאות, ולפיכך יש בכך הפרה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. שהרי, "כבוד האדם" הינו מושג הכולל, בין היתר, את זכותו של הנאשם למשפט הוגן וראוי. ראה: אהרון ברק, כבוד האדם כזכות חוקתית, הפרקליט מ"א [2], 271. וכן ראה: זאב סגל ואבי זמיר , שם. בנוסף, יש להעניק משקל לאורך התקופה שחלפה מאז המועד בו היו אמורים להיות מוגשים כתבי האישום, בהתאם להתחייבות המדינה, תקופה המתווספת לתקופה שחלפה מאז ביצוע העבירות נשוא כתב האישום. שילוב של התקופה שחלפה מאז ביצוע העבירות ומאז המועד בו התחייבה המדינה להגיש את כתבי האישום, יחד עם הפרת התחייבות המדינה, מוביל לכך שהגשת כתב אישום בנסיבות אלה מהווה פגיעה חמורה ומהותית בזכות הנאשמים למשפט הוגן. שהרי, בנסיבות שנוצרו לא ניתן לקיים משפט הוגן. בנוסף, נוצרה פגיעה חמורה באינטרס ההסתמכות והציפיות של הנאשמים, אשר כמוה כפגיעה בזכות למשפט הוגן. 23. במקרה דנן , שיקלול של מכלול האינטרסים הרלוונטיים מוביל לקבלת הבקשה ולביטול כתבי האישום. אכן, ישנם אינטרסים שונים , המושכים לכיוונים שונים. מחד, הערכים של גילוי האמת, לחימה בפשע , ענישה מתאימה , הגנה על שלום הציבור והרתעת עבריינים. מאידך, יש ליתן משקל לערכים של צדק והגינות כלפי נאשמים , שמירה על זכויות יסוד וכפועל יוצא שימור אמון הציבור בהגינות ההליך הפלילי. בעת ששוקלים את משקלם של האינטרסים השונים במקרה דנן , נוטה הכף לטובת ביטול כתבי האישום . אין לחתור למיצוי החוק בכל מחיר. אין לשאוף להשלטת החוק הפלילי תוך רמיסת ערכים חשובים , בין היתר כאלה המעוגנים בחוקי יסוד. ניהול ההליך הפלילי במקרה דנן הינו מנוגד לעקרונות של צדק והגינות , ויש בו משום פגיעה חמורה בקיומו של הליך נאות וראוי , וכן פגיעה חמורה בזכויות הנאשמים למשפט הוגן. לפיכך, ניהול ההליך הפלילי דנן יפגע לא רק באינטרסים של הנאשמים דנן , אלא גם באינטרס של הציבור בכללותו . ביטול כתבי האישום דנן אמנם יש בו משום סיכוי מסויים כי עבריינים יחמקו מעונש. עם זאת, מן העבר השני קיימים אינטרסים כבדי משקל , הן של הנאשמים והן של החברה , אשר גוברים על אותו סיכוי להתחמקות מעונש . חברה דמוקרטית , האמונה על שלטון החוק, אינה נבחנת רק ביכולתה למגר פשיעה, אלא גם ביכולתה לשמור על זכויות נאשמים, לרבות שמירה על כבוד האדם ועל קיום הליך הוגן. אם נתיר למדינה להפר את ההתחייבות שנתנה לנאשמים , יפגע הדבר פגיעה קשה הן בנאשמים, הן בקיומו של הליך הוגן , והן באמון הציבור בהליך הפלילי. אחרית דבר 24. מכל האמור לעיל, עולה כי המדינה התחייבה כי אם לא יוגשו כתבי אישום עד יום 29.6.07, הם לא יוגשו כלל. בניגוד להתחייבות זו, הוגשו כתבי אישום חודשים רבים לאחר חלוף המועד, ואת זאת אין לאפשר. הגשת כתבי האישום דנן עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, ויש לקבוע כי עסקינן אפילו בפגיעה חמורה וקיצונית בעקרונות אלה. כפי שפורט לעיל , הגשת כתבי האישום תוך הפרת התחייבות המדינה מונעת הליך משפטי ראוי והוגן. אם נאפשר זאת, אזי נתיר למדינה לנהל הליך משפטי בלא כללים ובלא גבולות. אין לאפשר למדינה להתנער מהתחייבות שנתנה, ונהפוך הוא; יש לשגר מסר ברור וחד משמעי, לפיו המדינה חייבת לכבד את הכללים המחייבים בהליך משפטי, קל וחומר שעליה לכבד התחייבות שהיא עצמה נתנה. עסקינן בהתחייבות חד משמעית וברורה, ממנה ניסתה המדינה להתנער. ואם עשתה כך - זהו תפקידו של בית הדין לעמוד בשער; להגן על זכותם של הנאשמים להליך הוגן, להגן על אינטרס הציפיות וההסתמכות של הנאשמים , ולמנוע פגיעה באמון הציבור בהליך הפלילי. 25. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה ומבטל את כתבי האישום. 26. זכות ערעור בתוך 45 ימים מהיום, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים . משפט פליליביטול כתב אישום