קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לקביעת שכר טרחה בתביעה ייצוגית: בפני בקשה לקביעת גמול ושכר טרחת עורך דין בהתאם לסעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006 (להלן: "החוק").   רקע בתאריך 4.2.07 הגישה המבקשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה לגביית יתר שלא כדין במדחני החניה הפזורים בעיר בני ברק. מהבקשה עולה כי שיעורי אגרת החנייה נקובים בשקלים ישנים בחוק עזר לבני ברק (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"א-1980 (להלן: "חוק העזר חנייה") ואף לא הוצמדו למדד המחירים לצרכן מכוח חוק עזר לבני ברק (הצמדה למדד) התשמ"ג-1983 (להלן: "חוק העזר הצמדה"). למרות האמור, גובות המשיבות אגרת חנייה בעלות שבין 4 ל-4.4 ₪ לשעת חנייה (כתלות בהסדר החניה: כרטיס חניה או מדחן אלקטרוני), בעוד שהסכום המירבי לשעה מכוח הוראות חוק העזר חנייה עומד על 0.06 ₪ (60 שקלים ישנים). לטענת המבקשת, סכום אגרת החנייה שנגבתה שלא כדין על ידי המשיבות בשנתיים האחרונות הינו כ- 28.6 מליון ₪ (בחישוב המוגבל ל-24 חודשים שקדמו להגשת הבקשה) אולם בהתעלם מן ההגבלה הנקובה בחוק מדובר על גביית יתר של כמאה מיליון ₪ בשבע השנים האחרונות. ביום 17.6.07 לאחר הארכות מועד שונות וטרם נערך דיון, הודיעו המשיבות לבית המשפט אודות תיקון חוק העזר חנייה וחוק העזר הצמדה ועדכון שיעורי אגרת החנייה בבני ברק. מההודעה עולה כי תיקוני חוקי העזר אושרו כדין ופורסמו ברשומות ביום 14.6.07 והם המאפשרים למשיבות לגבות כדין סך של 4.4 ₪ לשעת חנייה. בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק ביקשו המשיבות מבית המשפט שלא לאשר את הבקשה להגשת תובענה ייצוגית נוכח חדלות הגבייה שבשלה הוגשה הבקשה. בהחלטה מיום 19.6.07, קיבלתי את בקשת המשיבות והוריתי על דחיית הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. בהתאם אף נמחקה התובענה הייצוגית. בהחלטה התרתי למבקשת להגיש בקשה לפסיקת גמול ושכר טרחת עורך דין לפי סעיף 9(ג) לחוק ולאחר שהוגשו תגובת המשיבות ותשובת המבקשת נותר לי לקבוע בסוגיות אלו.   טענות המבקשת לטענת המבקשת, מן המסמכים והדוחות הכספיים של המשיבות עצמן עולה כי גביית היתר (העומדת על סך של 28.6 מיליוני ₪ בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה) בוצעה ביודעין ולא מתוך שגגה. כך למשל, מציין מזכיר עיריית בני ברק ודובר העירייה בישיבת מועצה מיום 6.3.07 כי כבר בתקופה שבבני ברק נהגה ועדה קרואה, אושר חוק עזר הצמדה למדד ביחס לחניית רכבים אך החוק לא פורסם בחיקוקי השלטון המקומי (נספח א' לבקשת המשיבות). מכך מסיקה המבקשת כי במשך שנים התבצעה גבייה בלתי חוקית ביודעין ללא שנעשה דבר לתיקון המעוות. לשיטתה של המבקשת, שני הכלים היחידים בחוק שהינם ברי השפעה של ממש על הרשות הם קביעת גמול ושכר טרחת עו"ד משמעותיים, בפרט כאשר מדובר ברשות שגבתה שלא כדין אך פטורה מהשבה בשל מסירת הודעה על חדלות הגבייה. הרתעת הרשות תתממש רק אם בית המשפט יקפיד על הפעלתם האפקטיבית של שני הכלים הללו. לגישת המבקשת, המקרה דנן הינו מקרה קלאסי לקביעת גמול ושכר טרחה גבוהים בפרט לאור קווי דמיון למקרה נשוא הדיון בבש"א 19983/06 אכדיה סופטוור סיסטמס נ' מדינת ישראל, מנהל מס המכס ומס הבולים, (להלן: "פרשת אכדיה") , אשר ניתן על ידי ביום 6.2.07 ובו נפסקו לטובת המבקש גמול בסך 200,000 ₪, הוצאות בסך 25,000 ₪ ושכר טרח עו"ד בסך 300,000 ₪. המבקשת מצביעה על דמיון הבא לידי ביטוי, בין היתר, בהיקף הכספי הגדול של גביית היתר ומתן פטור מן ההשבה, המזכים אותה לדעתה בסכומים דומים לאלו שנפסקו באותה פרשה. עוד מזכירה המבקשת גם את עניין ת"א 2474/02 תומר רותם נ' מת"ב מערכות תקשורת בכבלים בע"מ, (להלן: "פרשת תומר רותם") שניתן ע"י כב' סג"נ השופטת ד"ר פלפל ביום 25.2.07, בו זכו התובעים הייצוגים בסך של 400,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 2,514,000 ₪. המבקשת מציינת את הישגה הברור של התובענה בתיקון המצב החוקי (אף לעומת פרשת אכדיה שם מס הבולים שנגבה שלא כדין בוטל עוד קודם להגשת התובענה) ואת הסיכון שנטלה על עצמה בהגשתה. עוד מציינת המבקשת כי אי מתן תמריץ כלכלי משמעותי עלול לגרום למיעוט תובענות ייצוגיות נגד הרשות ולפגיעה ביעילות הפסקת גבייה שלא כדין. גמול בהתאם לסעיף 22(ב) לחוק, עומדת המבקשת על שלושת השיקולים העיקריים המוזכרים בחוק בקביעת שיעור הגמול והם: טרחה, תועלת, ומידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית. באשר לטרחה שבהכנת הבקשה והתובענה, גורסת המבקשת כי פעולותיה לזיהוי אי חוקיות הגביה, בדיקתם ואיסוף המסמכים לקראת הגשתם לבית המשפט דרשו ימי עבודה רבים למחקר ולימוד של הנושא. לא זו בלבד אלא שלשיטתה של המבקשת, הסיכון שנטלה על עצמה בהגשת הבקשה והתובענה, הינו סיכון של ממש לחיוב בהוצאות משפט ניכרות אם לא תצלח התובענה. נוכח הסטטיסטיקה המוזכרת בפרשת אכדיה, לפיה רוב התובענות הייצוגיות בישראל נדחות, הסיכון שנטלה על עצמה המבקשת, הן בהשקעת זמן וממון בהכנת התובענה והן באפשרות שתביעתה תדחה ויפסקו נגדה הוצאות גבוהות, מחייבת מתן גמול המשקף ומגלם בתוכו סיכונים אלו. מבחינת שיקול "התועלת הציבורית" גורסת המבקשת כי אין חולק שהתובענה הביאה להסדרת אי החוקיות ועל כן לתובענה חשיבות ציבורית מהיבט קידום שלטון החוק. עוד סבורה המבקשת כי הרשות חסכה לעצמה כספי השבה, משלא נדרשה להשיב את סכומי הגבייה הבלתי חוקית שגבתה בשנים האחרונות. גמול ממשי ישרת ככלי להרתעת הרשות מגבית יתר שלא כדין ולפעילות בהתאם לנורמות התנהגות ציבוריות מקובלות. עוד מבקשת המבקשת להתחשב בעקרון "תמרוץ לתובע הייצוגי" שנקבע בבית המשפט העליון בגין הטרחה שבהגשת תביעה לטובת הכלל למען שמירת הדין [ע"א 8430/99 אנליסט אי.אמ.אב ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ נ' ערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ פ"ד נו(2) 247, 259] ולהתחשב בסיכון וההוצאות הרבות המוטלות על התובע ועורך הדין בעת הכנת התביעה וכן לשם עידוד ההליך ומניעת פגיעה באינטרס הציבורי. לאור האמור לעיל ובהתאם לשיקולים שנמנו ופורטו לעיל מבקשת המבקשת לפסוק לה גמול בסך 300,000 ₪. שכר טרחה לבא הכוח המייצג מאחר שהטעמים שביסוד פסיקת גמול לתובע הייצוגי יפים גם לפסיקת שכר טרחה לעורכי הדין המייצג, אעמוד רק על השיקולים הנוספים שציינה המבקשת, הנוגעים ישירות לפעילות עוה"ד, סיכוניו, מורכבות ההליך וכיוצ"ב. מהיבט טרחת עוה"ד בהכנת כתבי הטענות והבקשות, מדגישה המבקשת כי התובענה מתבססת על חוק התובענות הייצוגיות שנכנס לתוקפו חמישה חודשים עובר להגשת התובענה. כפועל יוצא היה חייב בא כוחה של המבקשת בעיון ולימוד דקדקני של ההיבטים הדיונים והמהותיים של החוק והשקעת עבודה רבה למיקוד הטענות כך שיתאימו לחוק החדש. העובדה שבעקבות הגשת הבקשה הודיעה הרשות כי חדלה מגבייה מצביעה על כך שהתובענה הוכנה בצורה משכנעת ומוצדקת. עוד עמדה המבקשת על השיקול של אופן ניהול ההליך וקביעת הסעדים, וציינה כי עדות לכך שניהול ההליך בידי בא כוחה היה יעיל ביותר, היא העובדה שהמשיבות בחרו באופן מהיר ומיידי במתן הודעה על חדלות הגביה ובתיקון חוקי העזר. לולא הקנה החוק הגנה לרשות המאפשרת לה לחדול מגבייה בלתי חוקית ללא השבה, ניתן לסבור לאור תוצאת ההליך, כי בית המשפט היה פוסק בסעדים שבקשה התובעת המייצגת כך שאף לא היה נוצר פער בין הסעדים הנתבעים בבקשה לבין הסעדים שהיו נפסקים על ידי בית המשפט. לעניין חישוב שכר הטרחה נוקטת המבקשת בשתי דרכים חלופיות: חישוב שכר טרחה לפי שעת עו"ד בהתאם לשעות בהן עסק עורך הדין במלאכת הכנת התיק כפי שנפסק בפרשת אכדיה או פסיקת שכר טרחה כאחוז מסכום התובענה הייצוגית כפי שנפסק בפרשת רותם. לאור האמור לעיל מבקשת המבקשת לקבוע לבא כוחה שכר טרחה בסך 700,000 ₪. תגובת המשיבות המשיבות טוענות כי עזות מצח מגולמת בבקשה לקבלת גמול ושכר טרחה בסכום כולל של מיליון ש"ח. המשיבות מצביעות על כך שהתובענה דנן הינה "מיחזור" של בקשה ותובענה זהה בעניין אגרת חנייה שהוגשה כנגד עיריית רמת גן חודשים ספורים עובר להגשת הבקשה דנן עת"מ 139/06 וורסל ואח' נ' עיריית רמת גן, (מיום 10.7.07) (להלן: "פרשת וורסל") אף שהוגשה על ידי עותר ובא כוח שונים. לטענת המשיבות, המבקשת שהינה תושבת רמת גן, בחרה ליישם את העיקרון הזהה שהועלה בפרשת וורסל ולטעון אותן טענות, כלפי הרשות המקומית בני ברק. בעצם עשותה כן, הקטינה המבקשת את טרחתה עד כדי טרחה מינימאלית אם בכלל, והוכיחה כי לא נדרשו משאבים או טרחה מיוחדת ללימוד הנושא או זיהוי הפגם בגינו הוגשה התובענה הייצוגית. מכאן ששיקול הטרחה הן כקריטריון לקביעת גמול והן כקריטריון לקביעת שכר טרחה הינו מזערי. מאחר שמדובר במיחזור טענות שהוצגו בעתירה קודמת, ניתן להניח כי במקרה דנן נדרשות שעות עבודה בודדות לשם איתור נתונים וחקיקה מאתרי אינטרנט וגופים שונים לרבות מהמשיבה 1 עצמה. עוד מציינות המשיבות כי המבקשת ובא כוחה נשואים והינם תא משפחתי אחד אשר הגיש בשנת 2001 תביעה ייצוגית נגד עיריית רמת גן (בעניין חובת תשלום לגני ילדים) ועל כן דרישת סכומים גבוהים ונפרדים לכל אחד, שעה שמאמציהם משולבים והם מכירים את ההליך לתביעה ייצוגית, הינו מוגזם וראוי לדחייה על הסף. עוד מציינות המשיבות כי בקשת המבקשת לא נתמכה בראיות ולא הוצג פירוט שעות העבודה שהושקעו בהכנת התובענה ובניהולה, מלבד טענה כללית לפיה הושקעו שעות וימי עבודה רבים למחקר ולימוד. באשר לסיכון שנטלה על עצמה המבקשת, מטעימות המשיבות כי מדובר בסיכון נמוך במיוחד לאור הצלחת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית בעניין וורסל שעסקה בנושא זהה של אגרת הסדר חניה ברמת גן. מבחינת תועלת וחשיבות ציבורית, מציינות המשיבות כי שיעור אגרת הסדר החנייה שנגבה לא היווה שיעור בלתי חוקי אלא מוטעה, מאחר שבפועל המשיבות היו רשאיות לגבות את השיעור שנגבה. לראיה, לאחר שתוקנו חוקי העזר, נותר השיעור כפי שנגבה בפועל. לפי כך שגובה אגרת הסדר החניה לא שונה אלא עוגן בחקיקה, הרי שבפועל לא נתקבלה כל תועלת לאוכלוסיה הרלוונטית לתביעה. לאור האמור לעיל טוענות המשיבות כי בנסיבות המקרה דנן ראוי, אם בכלל, לפסוק למבקשת ולבא כוחה גמול ושכר טרחה מינימאליים, ובכל מקרה לא יותר מהסכומים אשר נפסקו בעניין וורסל המוזכר עליו למעשה הסתמכה המבקשת. המשיבות מוסיפות וטוענות כי שיקול ההרתעה העומד בבסיס הבקשה לגמול ושכר טרחה אינו רלוונטי במקרה דנן שכן הגבייה בוצעה בשגגה וכי אין לפרש את דברי מזכיר ודובר העירייה, כפי שטוענת המבקשת, כמצביעים על מעשה ביודעין. פרט לכך שדבריו מתייחסים לאי הצמדת התעריף בלבד באמצעות חוק העזר הצמדה, הרי שהם גם ניסיון למתן הסבר בדיעבד ולא מהווים הודאה כלשהי בידיעה מוקדמת. המשיבות אף מפנות בתגובותיהן למסמכים מהם עולה כי סברו בתום לב כי חוק העזר חניה עודכן במשך השנים והוצמד למדד (נספחים ג' עד ו' לתגובת המשיבות). לטענת המשיבות לא זו בלבד שהן סברו בתום לב כי התעריף אכן עודכן, אלא שהמבקשת כלל לא טרחה לפנות אל המשיבות בדרישה לתיקון אגרת הסדר החניה אלא מיהרה לפתוח בהליך לאישור תובענה ייצוגית המצביע על מטרתה האמיתית והיא השגת גמול ולא על הרצון בתיקון לטובת הציבור. לגישת המשיבות, סעיפים 9(ג) ו-22(ג) לחוק נוקטים לשון רשות באשר לפסיקת גמול ושכר טרחה והם אינם הכלל כי אם החריג, במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים שיירשמו אשר אינם מתקיימים במקרה דנן. בנוסף, המשאבים לתיקון חוקי העזר והטרחה הרבה לביצוע התיקון בסד הזמנים שהוקצב למשיבות השיגו את תכלית ההרתעה. שיקול נוסף שעל בית המשפט להביא בחשבון נוגע למניעת עידוד יתר של תובענות ייצוגיות שעלולות להתברר כתובענות סרק שמטרתן קבלת גמול מיוחד לתובע הייצוגי. במקרה דנן, גרעונה העצום של העירייה ומהלך ההבראה בו היא נמצאת עשויים לספוג פגיעה כלכלית נוספת אם יפסק גמול גבוה, דבר שיוביל אף לפגיעה ברמת השירותים הניתנים לתושבי העיר. מכאן ששיקול השמירה על הקופה הציבורית, העומד למעשה בבסיס הוראות החוק המאפשרות לאיין את ההשבה בתמורה להפסקת הגבייה, צריך להישמר גם מקום שבו נפסק למגיש התובענה גמול ושכר טרחה. כמו כן מזכירות המשיבות כי השלב בו הופסקה התביעה הייצוגית הינו שלב ראשוני פרלימנרי ובהתאם גם הטרחה קטנה בשיעור ניכר מזה שעתיד להפסק אילו אושרה התובענה הייצוגית ואילו נדונה והתקבלה [ת"א 1594/05 עזר נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ, ]. המשיבות סבורות שמסקירת הפסיקה בנושא שכר הטחה והגמול בתובענות ייצוגיות, נושא הנמצא רק בראשית דרכו, עולה כי על פי רוב אין נפסקים שיעורים גבוהים, במיוחד כאשר תוצאת התביעה היא פשרה או הודעה על פי סעיף 9(ב) לחוק. המקרים אליהם מפנה המבקשת, בעניין פרשת אכדיה ופרשת תומר רותם הינם מקרים יוצאי דופן בכל הנוגע לשיעורי הגמול ושכר הטרחה שנפסקו בהם, בהתחשב בנסיבותיהם המיוחדות של אותם מקרים, אשר אינם רלוונטים למקרה זה ואין בהם ללמד דבר. כך לדוגמא, בפרשת אכדיה דובר בגביית מס בולים שלא כדין בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון ולא בגביה מוטעית בשיעור הניתן לגבייה ,שאושר בסופו של יום. כמו כן בפרשת אכדיה דובר בגבייה במודע ולא בשגגה בתום לב, ובעיסוק בסוגיה כלכלית ומשפטית מורכבת ביותר שהיקפה הכספי גבוה עשרות מונים מההיקף הכספי בעניין דנן, ואף במקרה שם נדון הליך שנוהל במלואו. עוד נטען כי הפסיקה נוהגת לפסוק סכומים הנופלים בשיעור ניכר מאלו שהיו יכולים להפסק אילו אושרה התובענה הייצוגית באמצעות פסק דין. המשיבות מעירות כי היקף סכומי ההשבה המירבים אשר ניתן היה לפסוק לחובת המשיבות אילו התנהלה תובענה ייצוגית עומד על 6 מליון ₪ ולא 28.6 מליון ₪ כטענת המבקשת שכן זהו הסכום שהתקבל בעירייה ב-24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה ממדחנים וכרטיסי חנייה מקומיים (הסבר החישוב מצוי בנספחים יג' 1-יג'2-יד' 1-יד'2]. סכומים אחרים המוזכרים בדו"חות עניינם התחשבנות פנימית בין המשיבה 1 למשיבה 2 וכן חישוב הכנסות שונות שאינם ממדחנים וכרטיסי חנייה עירונים אשר לטענת המשיבות כלל אינם צריכים להיכלל בסכום. עוד סוברות המשיבות כי מאחר שהליך מכוח סעיף 9 לחוק אינו מונע הגשת תביעות פרטניות ואישיות להשבת כספים שנגבו ביתר, הן עדיין חשופות, גם לאחר מחיקת הבקשה והתובענה לתביעות פרטניות. לסיכום, נטען, כי בהתחשב בכך שההליך הסתיים בראשיתו, בהיקף הטרחה המצומצם שהושקע בתיק, ברמת הסיכון המינימאלית שנטלה המבקשת בהסתמך על פסיקה זהה קודמת, התועלת המוגבלת שהפיקה הקבוצה המיוצגת, ונוכח העובדה כי הסכומים הנדרשים ישולמו מקופת הציבור של המשיבה 1 הנמצאת בגירעונות ממילא, יש לדחות את בקשת המבקשת לפסוק לה גמול ושכר טרחה או לקבוע סכום מינימאלי ונמוך בהתאם לנסיבות העניין. בתשובתה לטענת מיחזור ההליכים בהתאם לפס"ד בעניין וורסל מציינת המבקשת כי טענות המשיבות אינן נכונות עובדתית ואף מעליבות במישור המקצועי שכן פסק דין בעניין וורסל ניתן ביום 1.7.07 ואילו התובענה דנן הוגשה ביום 4.2.07. לדברי ב"כ המבקשת לא הוא ולא המבקשת עיינו במסמכי התביעה וכי בא כוחה של המבקשת חקר את העניין זמן רב לפני שהוגשה תובענה זהה כנגד עיריית רמת גן. עוד מציינת המבקשת כי בעניין וורסל גובה סכום ההשבה שנתבקש הינו 525,000 ₪ ואילו במקרה דנן מדובר, אף לפי הודאת המשיבות, בסכום הגדול פי 12. נוסף לכך, בעניין וורסל חרגה עיריית רמת גן מהסדר החניה ב-30 אגורות (גבתה 4.4 ₪ במקום 4.1 ₪ הקבוע בחוק) ואילו בעניין דנן חרגה עיריית בני ברק בכמעט מלוא גובה הסדר (כ-4.34 ₪ לשעת חניה). בעניין וורסל תיקנה רמת גן את השיעור הלא חוקי שגבתה לשיעור החוקי המותר, ואילו אצל המשיבה 1 תוקן השיעור החוקי והועמד על השיעור הבלתי חוקי שנגבה בפועל. כתוצאה מכך הודיעה עיריית רמת גן כי תשיב את ההפרש בין השיעור החוקי לשיעור שגבתה בעוד שעיריית בני ברק מוסיפה להחזיק בקופתה את המיליונים שגבתה באופן לא חוקי מאז שנות 1983. דיון מבלי לחזור על השיקולים והעקרונות המנחים בשאלת פסיקת גמול לתובע ייצוגי או שכר טרחת בא כוחו המנויים בסעיפים 22 ו-23 לחוק התובענות הייצוגיות, אבקש לעמוד על יישום השיקולים הרלוונטים לענייננו ועיקרם: הטרחה שטרחו המבקשת ובא הכוח המייצג; הסיכון שנטלו על עצמם בהגשת התובענה הייצוגית וניהולה, ומידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית. מבחינת היקף הטרחה המיוחדת שטרחו המבקשת ובא כוחה - פשוט וברור הוא שככל שהטרחה והסיכון שנשאו המבקשת ובא כוחה גדול יותר, יהא על בית המשפט לגלם רכיבים אלו בגמול ובשכר הטרחה, כתמריץ להגשת תובענות ייצוגיות ראויות. במקרה דנן סבורים המבקשת ובא כוחה כי טרחה רבה נזדמנה בדרכם עקב הגשת הבקשה והתובענה הן מבחינת עיון ואיסוף מסמכים וחקיקה וקיבוצם לנתונים שימושיים, והן מבחינת ניסוח הבקשה והתובענה הייצוגית ולימוד מעמיק של הדין החל בעניין שהינו דין חדש. לגישת המשיבות טרחתן של המבקשת ובא כוחה הייתה מזערית נוכח זהות הנסיבות והטיעונים המשפטים בין עניין זה לפרשת וורסל, ועל כן, לטענת המשיבות, לא נדרשו למאמץ רב לא בהגיית הרעיון להגשת התובענה ובוודאי שלא בהעלאת טענות עובדה ומשפט, מה גם שמאמציהם מאוחדים נוכח העובדה כי המבקשת מיוצגת על ידי בעלה. בעניין זה נראה לי כי גישת המשיבות מציאותית יותר מגישת המבקשות. הגם שאין כל סיבה לפקפק בנכונות דברי בא כוחה המבקשת שטען כי התובענה דנן הוגשה חמישה חודשים טרם ניתן פסק הדין בעניין וורסל וכי לא עיין במסמכי התביעה, הרי שלא ניתן להתעלם מן החפיפה שאינה מבוטלת של הטענות בשני המקרים, סמיכות זמנים שבין הגשת התובענות והרעיון שבבסיס התובענות. התובענה הייצוגית והבקשה בפרשת וורסל הוגשו בסוף שנת 2006 ואף אם מדבריו של בא כוחה של המבקשת ניתן ללמוד כי לא הסתמך על מסמכי התביעה, לא ניתן לקבוע חד משמעית שהמבקשת ובא כוחה לא זיהו את הרעיון הטמון באותה תביעה ולמדו עליה אף שלא עיינו בפועל במסמכיה. עוד עולה שטרחה בעניין התובענה, ככל שהייתה, הייתה בעיקר נחלתו של בא כוחה של המבקשת שנדרש לסוגיה ולהשגת החומר ולא של המבקשת עצמה. דומה שבמקרה דנן היקף טרחת עורך הדין אף הוא מוערך באופן מופרז, נוכח הרעיון לתביעה שנלמד מפרשת וורסל. על אף שהביצוע לו נדרש עורך הדין לצורך הוכחת הבקשה דרש השגת חקיקה ונתונים שונים אודות ההיקפים הכספיים של הגבייה אצל המשיבות, לא נראה כי מדובר בהיקף ורמת הכנה כפי הנטען לפסיקה מסוג זה. מידת הסיכון שנוטל על עצמו תובע המגיש תובענה ייצוגית ועורך הדין המייצג אותו נכללים אף הם בשיקול שהציב הדין לשם גיבוש תשלום גמול ושכר טרחה. אולם במקרה דנן עולה ספק רב אם אכן הסיכון הניטל הוא בשיעורים המייחסים לעצמם המבקשת ובא כוחה. למול הסטטיסטיקה הנמוכה עליה הצביע המבקשת, המבארת את סיכוייה של תובענה ייצוגית, יש להעמיד גם את העובדה שפסיקת הוצאות התובע הייצוגי שתביעתו נדחתה אינה זהה לשיפוי שיכול להעניק גוף, חברה או רשות ציבורית שחויבו לפצות את התובע, שכן אין מקום לחייב את התובע הייצוגי בשיעורי הוצאות שהוא אינו יכול לעמוד בהם, ולו בין היתר מתוך רצון לחזק את מעמדם של התובעים הייצוגים הפוטנציאלים ולא לפגוע במנגנון העדין המתהווה מדי יום של תובענה ייצוגית. במקרה דנן איני סבור כי הסיכון הוא ממשי. המדובר במקרה בו באופן גלוי וברור לא ננקטו ההליכים החוקים הדרושים להתאמת מנגנון הגבייה למנגנון הקבוע בחוק. זאת אף בשונה מפרשת וורסל שם התבצעה גביית יתר בשיעור שאינו עולה בקנה אחד עם הקבוע בחוק. במקרה דנן אין עוררין כי הגבייה שלא כדין, שכן לא הוצמדה למדד ולא ננקבה בשקלים חדשים, הגם ששיעור הגבייה היה בהתאם לחוק. במקרה דנן הסיכון לטעמי היה מזערי וזניח עד כדי לא קיים בכלל ולכן איני חושב שיש להגדיל את הגמול או שכר הטרחה בשל שיקול הסיכון שבהגשת התובענה וייצוג בה. החשיבות הציבורית כבר הוזכר לא אחת כי חשיבותה של תובענה ייצוגית נבחן על פי מידת התועלת שהיא מפיקה לציבור במידה ומשיגה התובענה את תכליתה. בעניין דנן, סכום ההטבה הישיר לציבור שנוי במחלוקת בין הצדדים לבקשה ונע בין 6 מליון ₪ לשנתיים לבין 28.6 מליון ₪ לשנתיים. איני נדרש לחישובים ולנקיטת עמדה באשר לסכום המדויק שכן אף לאחר תיקוני החקיקה, ימשיכו המשיבות לגבות את אותו הסכום שגבו עד כה, אלא שעכשיו יהיה הסכום מעוגן בדין, נקוב בשקלים חדשים ומוצמד למדד. יחד עם זאת, אין ספק כי הייתה זו בקשתה של המבקשת שהביאה בסופו של דבר את המשיבות לתקן את הטעון תיקון. יתכן והיה מקום שהמבקשת תיזום פניה למשיבות על מנת לבדוק מה עמדתה בטרם פתיחת ההליך, אף על פי שלא עשתה כן, תוצר בקשתה הוא תיקון הדין וקביעת אמות מידה נורמטיביות לרשות הגובה אגרות. אף כי שינוי כספי לא יהיה נחלת הציבור, אלמלא ההליכים אותם יזמה המבקשת, הייתה המשיבה ממשיכה לגבות כספים שלא כדין. מכאן שעל אף העדר שינוי ממשי בפועל, עשתה המבקשת שירות לציבור בעומדה על דרישת המינהל התקין ויש לתגמלה על כך. בשים לב לדברים אלו, עלי לקחת בחשבון גם את העובדה כי ההליך המשפטי הסתכם בהגשת הודעה מטעם המשיבות באשר לחדלות גבייה, כבר בתחילת הדרך, בהתאם להוראת סעיף 9(ב) לחוק אשר בגינה התייתרה בקשת האישור וכן התובענה. בכך הביאו המשיבות לחסכון וייעול הדיון אולם עדיין נדרשו הצדדים להכנת הבקשה, התובענה, הגשת תגובות אף שלא התקיים כל דיון. הגמול ושכר הטרחה המקובלים במצב דברים זה, נופלים בשיעורם מכל סכום שעתיד היה להיפסק במסגרת הליך משפטי המאשר את התובענה ומעניק לתובעים המייצגים את מבוקשם במסגרת פסק דין.  בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 8430/99 אנליסט נ' ערד, פ"ד נו(2) 247, חשיבות התובענה צריכה למצוא ביטויה בהיקפו של הגמול אולם לצד כך יש להיזהר מפני עידוד יתר לתובענות ייצוגיות שעשויות להתברר כתובענות סרק המוגשות נוכח הסיכוי להשגת גמול משמעותי. מסקנת הדברים היא כי יש להכיר בחשיבותה של התובענה הייצוגית נשוא הדיון ואף להעניק למבקשת ובא כוחה את הוצאותיהם בגין עבודת ההכנה והגשת הבקשה. עם זאת לא ראיתי מקום לסטות מן החישוב שנערך בפסק הדין וורסל בהתחשב בדימיון המהותי הרב בין הנסיבות, דבר שיביא את הסיטואציה האקראית למדי של קביעת גמול ושכר טרחה לקביעה שרירותית ומקרית עוד יותר. בהתחשב בשיקולים דלעיל, ישלמו המשיבות למבקשת הוצאות בגובה 5,000 ש"ח וכן גמול בסך של 5,000 ₪. בנוסף, ישלמו המשיבות לבא הכוח שכר טרחה בסכום של 30,000 ₪ בצרוף מע"מ. החלטה זו מסיימת את טיפולי בתיק.תביעה ייצוגיתשכר טרחה