קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת הארכת מועד לאחר 3 שנים: לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת מרגלית פיקרסקי ונציגי הציבור מר צבי קוליקובסקי ומר דוד הנדל; בל' 908/04), אשר ניתן ביום 26.6.06 והומצא לידי ב"כ המבקשת דאז (לטענת המשיב שלא נסתרה) ביום 27.6.06. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 5.3.09. רקע בית הדין האזורי דחה את תביעת המבקשת כנגד החלטת המשיב שלא להעניק לה קצבת שארים בגין פטירת המנוח מר שאול סטרוגאצקי ז"ל, שנפטר ביום 7.9.03 (להלן - "המנוח"). בית הדין קבע כי אין מחלוקת שהמבקשת, שהיא אם בנו של המנוח, לא הייתה נשואה למנוח אך הייתה ידועה בציבור שלו בתקופה שבין 4.2.00 ועד 8.11.02. במועד זה עזבה את ביתם המשותף בשל אלימות שהפעיל כלפיה, בגינה אף הגישה נגדו תלונה במשטרה, ומאז התגוררה בנפרד מהמנוח. בית הדין הבהיר כי המנוח והמבקשת הצהירו בהזדמנויות שונות כי דרכם המשותפת נפרדה, ולאור זאת פסק כי לא נתקיימו התנאים האמורים בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 לזכאות לקצבת שארים. טענות הצדדים המבקשת טוענת כי פסק הדין הומצא לידיה לראשונה כ-10 ימים טרם הגשת בקשה זו לבית הדין. לדבריה, עורך הדין אשר יצג אותה מטעם הסיוע המשפטי בבית הדין האזורי לא עדכן אותה מעולם כי ניתן פסק דין; הקשר עימו נותק עוד בטרם ניתן פסק הדין; סיכויי הערעור טובים שכן הסיבה שלא גרה עם המנוח הייתה הוראה של המשטרה נוכח התנהגותו האלימה של המנוח; ובאי מתן הארכת מועד יגרם לה נזק רב. המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה ויש לתת משקל רב לעובדה שמדובר באיחור של כשלוש שנים. לגישתו, המבקשת לא הציגה כל סיבה שלא הייתה בשליטתה ומנעה ממנה להגיש הערעור במועדו; פסק הדין שהמבקשת צרפה לבקשה נושא חותמת "נתקבל" של "משרד עורכי דין" (יתכן בא כוחה הנוכחי) מיום 25.7.07 היינו לפני כמעט שנתיים; היחסים בין המבקשת לבא כוחה הקודם אינם מהווים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד; גם לפי טענת המבקשת כי פסק הדין הומצא לידיה ביום 19.2.09, היה עליה להגיש הבקשה מייד ולא להמתין שבועיים נוספים; ולגופו של עניין סיכויי הערעור קלושים שכן מדובר בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן. בתגובתה טוענת המבקשת כי לא הובאה כל הוכחה על כך שידעה על פסק הדין, ואילו ידעה על פסק הדין "היתה מגישה ערעור מזמן". עוד הדגישה כי הנה "חיה בגפה, סובלת מבעיות בריאותיות ואין לה כל ידע או בקיאות בעניינים משפטיים". בנוסף, לאור פסיקה אחרונה של בית המשפט העליון יש להעדיף שיקולי צדק על שיקולים דיוניים ולפיכך יש להאריך המועד. הכרעה המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי נקבע בתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - "התקנות"), שזו לשונה: "המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע, או מהיום שבו הומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת ערעור". סמכות בית הדין להארכת מועד נקבעה בתקנה 125 לתקנות, הקובעת כי: "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". לעניין "הטעמים המיוחדים" שבגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות נקבע בעא"ח 56/05 מאיר איתן - הילטון תל אביב בע"מ, , מיום 23.5.05: "אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא". לעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט העליון בע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט ואח', פ"ד נה(2) 904, עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים", שהינם: "... בחינת המקרים השונים מלמדת כי טעם מיוחד יוכר במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה". לאחר בחינת טענות המבקשת וכלל החומר שבתיק, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה. כפי שעולה מהפירוט לעיל, הבקשה הוגשה לאחר קרוב לשלוש שנים ממועד קבלת פסק הדין על ידי בא כוחה דאז של המבקשת. לעניין זה נאמר בעא"ח 38/08 עזרא מכמאל - המוסד לביטוח לאומי, , מיום 22.1.09 (להלן - "עניין מכמאל"): "מדובר בחלוף פרק זמן של שנתיים ימים ממועד פסק הדין של בית הדין האזורי. במקרה כזה נדרש המערער להראות קיומו של "טעם מיוחד" יוצא דופן בנסיבותיו, שיהא בו כדי להצדיק היענות למבוקשו (פרשת סומרוקוב). המערער לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש ממנו, וצדקה הרשמת בכך שדחתה בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור". גם בענייננו, המבקשת לא הראתה כל טעם, ובודאי שלא "טעם מיוחד יוצא דופן בנסיבותיו", המצדיק מתן ארכה להגשת ערעור בחלוף כ-3 שנים. 9. טענת המבקשת כי פסק הדין הומצא לידיה "כ-10 ימים" לפני הגשת הבקשה נטענה בעלמא, ללא ציון מועדים מדוייקים ונסיבות המצאת פסק הדין לידיה (מי העביר לה את פסק הדין דווקא במועד זה, ומדוע לא עשתה מאמץ לברר מול בית הדין אם ניתן פסק דין בשנים שקדמו לכך). גם הטענות בדבר ניתוק הקשר עם בא כוחה בבית הדין האזורי לא גובו במסמכים או ראיות אחרות ואף לא במועדים מדויקים. לעניין זה כבר נאמר (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה 7, סעיף 689): "המבקש להראות טעם מיוחד לצידוק האיחור חייב לפחות לפרש את המועדים של האירועים הרלבנטיים ואינו יכול לצפות לכך שעל פי טענה כללית וסתומה שבתצהיר ישיג הארכת מועד". ראוי לציין כי המבקשת לא נתנה כל הסבר לחותמת "נתקבל" של "משרד עורכי דין" המופיעה על פסק הדין שצורף לבקשה ונושאת את התאריך 25.7.07. ממילא, כבר נקבע בפסיקה כי תקלות במערכת היחסים שבין עורך דין ללקוח אינן מהוות טעם מיוחד להארכת מועד (בש"א (עליון) 1195/06 אבו חמוד ואח' נ' סלותי, , מיום 23.2.06; עא"ח 3/99 פרומקין ולדימיר - ב.נ.ל סחר בינלאומי ונכסים בע"מ, פד"ע לד 271). 10. טעם נוסף לדחיית הבקשה הינו סיכויי הערעור, המהווים שיקול מרכזי ומכריע בהחלטה בדבר הארכת המועד (ענין מכמאל). פסק הדין של בית הדין האזורי מבוסס על התרשמות מן העדים ובחינת הראיות שעמדו בפניו, תוך התייחסות מפורשת לטענת המבקשת כי המגורים המשותפים נמנעו בשל הוראת המשטרה. בנסיבות אלו, סיכויי הערעור אינם יכולים להוות טעם מיוחד, ובודאי שלא טעם מיוחד יוצא דופן בנסיבותיו, המצדיק מתן הארכת מועד להגשת הערעור. סוף דבר - הבקשה נדחית. כמקובל בבקשות בתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. הארכת מועד