קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת העותר למחיקת העתירה פסיקת הוצאות: ביום 25.8.08 הוגשה עתירה זו שעניינה בקשת התנועה לחופש המידע (להלן: "העותרת") לקבל מידע אודות שיתוף הפעולה בין משטרת ישראל לבין "חדשות 10" בכל הנוגע ל"תחקיר הפדופילים" ששודר בערוץ 10 מידי יום, החל מיום ראשון, 16.12.07 במשך כשבוע, במסגרת התחקיר של "חדשות 10" (להלן: "תחקיר הפדופילים"). ביום 17.1.08 פנתה העותרת אל הממונה על חופש המידע במשטרת ישראל (להלן: "המשיבה 2") בבקשה לקבלת מידע בדבר שיתוף הפעולה בין משטרת ישראל לבין "חדשות 10" בכל הנוגע לתחקיר הפדופילים. ביום 7.2.08 שלחה המשיבה 2 אישור על קבלת הבקשה וצרפה שובר לתשלום "אגרת בקשה" וטופס התחייבות בהתאם לתקנות חופש המידע (אגרות), התשנ"ט-1999. לאחר שהעותרת שילמה את האגרה, העבירה את הקבלה למשיבות ביום 3.3.08. משלא קיבלה מענה לבקשתה, שלחה העותרת ביום 8.4.08 מכתב תזכורת למשיבות 1 ו-2 (להלן: "המשיבות"), בו טענה, בין היתר, כי הקבלה על תשלום אגרת הבקשה נשלחה עוד ביום 3.3.08 וכי במהלך חודש אפריל שוחח המבקש מטעם העותרת פעמיים עם משרדי המשיבה 2, כאשר על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "החוק") יש להגיב לבקשה תוך שלושים יום ממועד קבלתה. במכתבה מיום 9.4.08, השיבה המשיבה 2 לפנייתה של העותרת והודיעה לה כי הוחלט שלא להיענות לבקשתה וכי במקרה דנן חלים מספר סייגים הקבועים בחוק המאפשרים לה להימנע ממסירת המידע המבוקש. ביום 30.6.08 שלחה העותרת מכתב נוסף למשיבה 2, בו טענה העותרת כי הסייגים שציינה המשיבה 2 במכתבה אינם חלים במקרה דנן וכי יש להעביר לעותרת את המידע המבוקש. פנייה זו של העותרת לא נענתה ולאחר כחודשיים הגישה העותרת את העתירה. ביום 21.12.08 הגישה העותרת בקשה למחיקת העתירה ופסיקת הוצאות. העותרת טענה כי מאחר שהשיגה את המטרה שלשמה הוגשה העתירה כאשר חלק מהמידע המבוקש נמסר לידיה, והתברר לה שרוב המידע המבוקש כלל אינו קיים אצל המשיבות, אין עוד צורך לקיים דיון בעתירה. על כן ביקשה העותרת להורות על מחיקת העתירה והשבת האגרה. העותרת טוענת כי הגישה את העתירה לאחר שמיצתה את ההליכים מול המשיבות, כאשר ממועד הגשת הבקשה הראשונה ועד להגשת העתירה חלפו כשבעה חודשים, ועד לקבלת המידע בפועל עברו כשלושה חודשים נוספים. העותרת טוענת כי רק לאחר הגשת העתירה התייחסו המשיבות לבקשתה באופן רציני ועשו מאמץ על מנת להעביר חלק מהמידע המבוקש לידיה, וגילו לה, לראשונה, כי חלק מהמידע שביקשה כלל אינו קיים. לטענתה, אלמלא הוגשה העתירה, היו המשיבות עומדות בסירובן, תוך שימוש בסייגים הקבועים בחוק, כאשר אין צורך אמיתי להיזקק להם במקרה דנן. העותרת טוענת כי לאור התנהלות המשיבה כאמור לעיל ובשל העובדה שחלק מהמידע המבוקש נמסר לידיה רק כעשרה חודשים מיום שהתבקש לראשונה, ללא הצדקה עניינית, יש לחייב את המשיבות בהוצאות לדוגמא בגין הצורך בהגשת העתירה לשם קבלת המידע. בהחלטתי מיום 23.12.08, הורתי על מחיקת העתירה. כן הורתי למשיבות להשיב בעניין ההוצאות. בתגובתן מיום 26.1.09 טענו המשיבות כי לאחר שביום 2.7.08 התקבלה במשטרה פנייתה של העותרת מיום 30.6.08 (בה טענה העותרת כי יש למסור לידיה את המידע המבוקש על אף טעמי הסירוב שפורטו בהודעת הסירוב שנשלחה לעותרת ביום 4.9.08), הוחלט לבחון בשנית את בקשתה של העותרת לקבלת מידע, ולערוך ישיבה בייעוץ המשפטי למשטרה בהשתתפות כלל הגורמים הרלבנטיים. לטענתן, הישיבה תואמה ותוכננה מראש ליום 7.9.08, לאחר חודשים יולי-אוגוסט, שבמהלכם חלק מהעובדים נמצא בחופשות, כאשר מועד הישיבה נקבע עובר להגשת העתירה. המשיבות טוענות כי בישיבה הוחלט לנסות להיענות לבקשתה של העותרת ע"י מסירת מסמך עקרונות שהנחה את המשטרה בפעולה נשוא הבקשה. המשיבות טוענות כי התנגדות המשטרה למסור מסמך זה קודם לכן נבעה מכך שמדובר במסמך עקרונות שטרם גובש לכלל נוהל משטרתי, ומשכך מדובר במדיניות בשלבי גיבוש, שככלל מהווה מידע שאין חובה למסרו בהתאם להוראות סעיף 9(ב)(2) לחוק. לטענתן, יתר המידע המבוקש הינו חלק מ"פקודת מבצע" שהוכנה לצורך הפעילות המבצעית, שהחוק אינו חל עליו ולא ניתן למסרו. המשיבות טוענות כי מייד בסמוך לאחר הישיבה האמורה, פנתה עוזרת הממונה על חופש המידע במשטרה למבקש המידע מטעם העותרת, מר צחי לב, וציינה בפניו כי המשטרה שוקלת בחיוב להעביר לידי העותרת חלק מהמידע המבוקש, ומטעם זה ביקשה להמתין עם הגשת העתירה, מאחר שסברה שניתן יהיה להגיע להסכמה בנושא. המשיבה 2 טוענות כי מר צחי לב השיב למשיבה 2 כי יחזיר לה תשובה, וכי בשום שלב במהלך השיחה לא ציין מר לב כי כבר הוגשה עתירה בעניין. המשיבות טוענות כי במהלך ספטמבר 2008 ניסחה עוזרת הממונה על חופש המידע במשטרה מכתב תשובה, אולם בסוף ספטמבר, כאשר נודע למשטרה על הגשת העתירה, שליחתו עוכבה. המשיבות טוענות כי משנודע למשטרה על הגשת העתירה הועבר כל החומר הרלבנטי לפרקליטות והעניין עבר לטיפולה. לאחר מכן פנתה ב"כ מטעם הפרקליטות לב"כ העותרת והעבירה לעיונה את המכתב הנ"ל (הנושא את התאריך 6.10.08). המשיבות טוענות כי החלטת המשטרה למסור לעותרת את המידע שנמסר לידיה התקבלה בטרם שנודע להן על הגשת העתירה, וללא כל קשר להגשתה. כן הן מציינות כי לא התקיים דיון בעתירה. על כן טוענות המשיבות כי בנסיבות העניין לא היה מקום להגשת העתירה, וכי יש לדחות את בקשת העותרת לחייבן בהוצאות. עוד טוענות המשיבות כי בבקשתה לפסיקת הוצאות מציגה העותרת תמונת מצב שגויה באשר לטיפול המשיבות בבקשתה לקבל מידע. המשיבות טוענות כי המבקשת אמנם הגישה את הבקשה הראשונית ביום 17.1.08, אך רק ביום 3.3.08 הועברה לידי המשיבים קבלה על תשלום האגרה בגין הבקשה, ולכן רק במועד זה החל הטיפול בבקשה, כאשר כחודש ימים ממועד זה, ביום 9.4.08, ניתנה תשובה שלילית. המשיבות טוענות כי רק לאחר כשלושה חודשים שבה העותרת ופנתה אליהן במכתבה מיום 30.6.08, בו פורטו הטעמים שבגינם סבורה העותרת כי יש מקום להעביר לידיה את המידע המבוקש, כאשר בהמשך לכך הוגשה העתירה דנן באוגוסט 2008, במהלך פגרת בתי המשפט. לאור האמור טוענות המשיבות כי יש לדחות את בקשת העותרת לפסיקת הוצאות, ולחייבה בגין הוצאות הבקשה. בבג"צ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון ואח' פ"ד מח4) 217 נקבעו הקריטריונים לפסיקת הוצאות לעותר שעתירתו נמחקה, כדלהלן: האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם העותר מיצה את ההליכים מול המשיב עובר להגשת העתירה, האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התעוררה בבית המשפט. במקרה שלפניי, הגשת העתירה היתה מוצדקת. סעיף 7(ב) לחוק חופש המידע קובע כי על הרשות הציבורית (אליה מוגשת הבקשה לקבלת המידע) להודיע למבקש המידע ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה, על החלטתה בבקשה. מיום 3.3.08, מועד העברת הקבלה על תשלום האגרה, ועד לקבלת התשובה הראשונה ביום 9.4.08, עבר למעלה מחודש, וכן התשובה ניתנה רק לאחר ששלחה העותרת מכתב תזכורת למשיבות. בסיפא מכתב הסירוב ששלחה המשיבה 2 לעותרת, הודיעה לה המשיבה 2 כי היא רשאית לעתור נגד החלטת הסירוב תוך 30 יום מיום קבלת ההודעה. למרות זאת, שבה העותרת ופנתה למשיבה 2 במכתבה מיום 30.6.08. פנייתה השנייה של העותרת נענתה רק לאחר הגשת העתירה, שהוגשה כעבור כחודשיים, בסוף אוגוסט 2008, כאשר מכתב התגובה שאליו צורף חלק מהמידע המבוקש שהועבר לידי העותרת נושא את התאריך 6.10.08, והעותרת טוענת כי המכתב הגיע לידיה רק ביום 13.11.08. סעיף 7(ב) לחוק חופש המידע אמנם קובע כי ניתן להאריך את התקופה האמורה של 30 הימים למתן תשובה לבקשה לקבלת מידע, אך במקרה כזה יש להודיע למבקש המידע בכתב ולנמק את הצורך בהארכת התקופה. המשיבות לא עשו כן. על כן אני מוצאת כי הגשת העתירה היתה מוצדקת, וכי העותרת מיצתה את ההליכים מול המשיבות עובר להגשת העתירה. לא היה שיהוי בהגשת העתירה והמשיבות ממילא לא טענו לשיהוי בהגשתה. במאמרו של ה' סומר, חוק חופש המידע, הדין והמציאות, המשפט ח' 435, התייחס המחבר, בין היתר, למקרים שבהם ניתנת תשובה שלילית לבקשה לקבלת מידע באופן שרירותי, וציין כי במקרים כאלה, שבהם בסופו של דבר לאחר הגשת עתירה נמסר המידע המבוקש, הדבר מעיד על כך שלא היה מקום לסרב לבקשה מלכתחילה, וכי יש להטיל הוצאות על הרשויות שלא נהגו כהלכה. לעניין זה נכתב שם: "במספר מקרים שהגיעו לבית המשפט עולה תמונה לפיה הרשות הזדרזה ליתן תשובה שלילית ללא כל בסיס לכך.. במקרים אחרים, מסכימים נציגי הרשות למסור את המידע (אותו סרבו למסור קודם לכן) עם הגיען לדיון בבתי המשפט בעתירה למסירת המידע, לפני או אחרי רמזים של בית המשפט בדבר הצורך לעשות כן. גישה כזו מעידה כי לא היה מקום לאי-מסירתו של המידע מלכתחילה, וכי תקוותה של הרשות היתה שהמבקש יתייאש מן הקשיים המוערמים עליו ולא ישקיע את משאבי הזמן והכסף הניכרים הכרוכים בפנייה לבית המשפט לצורך אכיפת זכויותיו על פי דין.. אכן, במקרים אלו מן הראוי שבתי המשפט יחייבו את הרשות בתשלום הוצאות בסכום משמעותי, שאם לא כן, יהא לרשות תמריץ שלא למסור מידע שאין היא חפצה בפרסומו עד הדיון בבית המשפט. מכיוון שהעלויות של פנייה לבית המשפט גורמות לכך שרק מקצת מן הסירובים הבלתי מוצדקים מובא לבירור בערכאות, על החיוב בהוצאות להיות גבוה מספיק, כדי שהרשות לא תשקלל את ההסתברות הנמוכה להתרחשותו עם פיצוי בגובה נמוך, ותבוא לידי מסקנה שאין לה כל תמריץ למסור מידע שלילי מרצונה. תפקידם של בתי המשפט הוא להבהיר לרשויות שעליהם להתייחס ברצינות לחוק חופש המידע, ולספק במהירות כל מידע שחובה לספק על פיו. על מנת להשיג מטרה זו, על בתי המשפט לספק הליך יעיל ומהיר לבירור מחלוקות על פי החוק, למנוע כל ניסיון של הרשויות "למסמס" את החוק, ולהעניש, בדרך של חיוב בהוצאות ניכרות, רשויות שלא נהגו כהלכה". (עמ' 445-449 שם. ההדגשה שלי- מ' א' ג'). כן אני מפנה לפסק הדין שניתן בעת"מ (י-ם) 1040/04 המועצה הישראלית לצרכנות נ' משרד הבריאות (, ניתן ביום 14.3.05). גם שם המשיבים מסרו לעותרת את המידע המבוקש רק לאחר הגשת העתירה. בעניין ההוצאות קבעה שם כב' השופטת יהודית צור: "לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי בקשת המועצה לצרכנות בדין יסודה. המועצה לצרכנות נאלצה לפנות ולבקש סעד מבית המשפט בעתירה שהגישה לבית המשפט.. עד להגשת העתירה לבית המשפט, נראה כי טיפול המשיבים בבקשת המועצה לצרכנות לא היה מספק וראוי ונראה כי הוראות חוק חופש המידע לא הופנמו ויושמו כראוי על ידי המשיבים. עם זאת, משעה שהוגשה העתירה לבית המשפט, נראה כי טיפול המשיבים בבקשת המועצה לצרכנות קיבל תפנית רצינית, והמשיבים אכן עשו עבודה נאמנה ויסודית כדי לאתר את המידע המבוקש ולהעבירו לידי המועצה לצרכנות. מן הראוי כי הענות מעין זו ושיתוף פעולה באיתור המידע תעשה לפני הגשת העתירה לבית המשפט." (ההדגשה במקור). לאור העובדה שהמשיבות לא השיבו לבקשת העותרת לקבלת מידע במועד הקבוע בחוק כאמור, ואף לא הודיעו לעותרת בכתב ולא נימקו את הצורך בהארכת התקופה למתן התשובה אף לאחר שהעותרת פנתה אליהן בפעם השנייה, ומאחר שרק לאחר הגשת העתירה הועבר לידי העותרת מכתב התשובה האמור בצירוף חלק מהמידע המבוקש, ורק אז גילו לה המשיבות כי חלק מהמידע המבוקש כלל אינו קיים, אני מוצאת כי היה צורך בהגשת העתירה, וכי הגשת העתירה היא שהביאה לכך שהמשיבות התייחסו ברצינות לבקשתה של העותרת והשיבו לה באופן מפורט ומעמיק תוך התייחסות פרטנית לכל פריטי המידע שביקשה העותרת לקבל לידיה. על כן אני מוצאת כי במקרה דנן מתקיימים הקריטריונים לפסיקת הוצאות לעותר שעתירתו נמחקה, כאשר בענייננו, היקף העבודה מבחינת העותרת מסתכם בהגשת העתירה והגשת הבקשה למחיקתה ולפסיקת הוצאות. לאור האמור לעיל, המשיבות 2 ו-3 ישלמו לעותרת הוצאות משפט בסך של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. האגרה תושב לעותרת על פי הקבוע בתקנות. מחיקת עתירהפסיקת הוצאות