קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גזר דין מקל לנאשם עם בעיות נפשיות: כתב האישום הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של גרימת מוות ברשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, והפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64(א)( ב) לפקודה. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 6.2.04, בשעה 05.10, נהג הנאשם ברכבו מסוג מסדה, בכביש מס' 4, מכיוון צפון לדרום. מאחורי הנאשם נהג אותה עת וצסלב סלבנוב (הלן: "נהג המשאית"), במשאית שמחובר אליה גורר. בהגיע הנאשם למחלף יבנה, לא פנה למחלף והמשיך בכביש, ולאחר שהבין כי טעה בדרך עצר בפתאומיות באמצע הכביש. נהג המשאית אשר ראה כי המסדה נעצרה בכביש, בלם בלימת חירום ונעצר כ 7 מ' מאחורי המסדה. הנאשם החל לנסוע לאחור ועצר כשני מטר לפני המשאית. תוך כדי נסיעתו לאחור סימן הנאשם לנהג המשאית לנסוע לאחור, אך נהג המשאית סירב ונשאר במקומו. הנאשם יצא מרכבו, התקרב למשאית וצעק לעבר נהג המשאית 'סע אחורה, אני צריך לפה', תוך שהוא מצביע על מחלף יבנה. בתגובה על כך יצא נהג המשאית לכיוון הנאשם וגער בו להזיז את רכבו. נהג המשאית והנאשם עמדו בין המשאית למסדה והתווכחו ביניהם מספר דקות. אותה עת נהג מר מיכאל עוזיאל (ז"ל) ברכב מסוג יונדאי, אחרי המשאית, כשלצידו ישב מר יהונתן אדרי (ז"ל). בעוד הנאשם ונהג המשאית התווכחו ביניהם התנגשה היונדאי באופן חזיתי במשאית מאחור. כתוצאה מהתאונה נהרגו מיכאל ויהונתן. למראה התאונה, נכנס הנאשם לרכבו ונמלט מהמקום מבלי שעמד על תוצאות התאונה. 2. הסדר הטיעון כאמור, הורשע הנאשם על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון שנכרת בין הצדדים לאחר שנשמעה מרבית פרשת התביעה ולמעשה נשאר לתביעה להעיד את הפסיכיאטר ד"ר פישר, תוך שהצדדים הסכימו ביניהם שחווה"ד הפסיכולוגיות ואח' שהוצגו לקלסר המוצגים , יהוו חלק משיקולי בית המשפט בבואו לגזור את דינו של הנאשם. הצדדים הסכימו ביניהם כי לאחר תיקון כתב האישום והרשעת הנאשם יתקבל תסקיר שירות המבחן. עוד הוסכם על פסילת רשיון הנהיגה של הנאשם לצמיתות ועל עתירת המאשימה להטלת עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופסילת רשיון הנהיגה כאמור, בעוד ההגנה רשאית לטעון לעונש כראות עיניה. 3. ראיות לעונש מטעם ההגנה מר אלי דדון - דודו של הנאשם העד הינו דודו של הנאשם וראש המועצה המקומית בבית דגן, כמו כן משמש העד כראש הדירקטוריון של קרן שילוב האדם המפגר בקהילה, מזה 15 שנים. הנאשם מועסק במועצה המקומית בית דגן מזה 11 שנים והעד הינו מעסיקו. העד מסר כי הנאשם הוא אדם מאוד גבולי, כל שינוי קל מביא אותו למצב של התמוטטות, אבדן, התנגדות, על כן, נוכח היכרותו עם הנאשם ומשפחתו, ביקש להסביר כי הוצאת הנאשם ממסגרת העבודה שלו ומהמסגרת המשפחתית עשויים לגרום לנאשם "אסון כבד", כך לפי דבריו. 4. טיעוני המאשימה לעונש ב"כ המאשימה עו"ד שדי, טען כי די בכתב האישום המתוקן כדי ללמד על החומרה המירבית שבמעשי הנאשם - פעמיים, פעם אחת בגין המעשה הרשלני שביצע הנאשם עת עצר בכביש מהיר, נסע לאחור, יצא מהרכב והתווכח עם נהג המשאית, מעשים שהינם ברף הרשלנות הגבוה, והם כשלעצמם מחייבים עונש מרתיע של תקופה לא קצרה, מקל וחומר בהצטרפם למעשה ההפקרה שביצע הנאשם לאחר התאונה. עוד הוסיף ב"כ המאשימה כי נוכח החומרה הרבה שנלמדת במקרה זה פעמיים, משני מקורות שונים, מתחייבת ענישתו המקסימלית של הנאשם מאחורי סורג ובריח מעבר לפסילת רשיונו לצמיתות, שהינו רכיב מוסכם. בהתייחס להסכמת הסניגוריה לפסילת רשיונו של הנאשם, הרי שגם הסניגוריה מסכימה כי הנאשם אינו כשיר לנהוג, ומשכך אין בעובדה זו כדי להקהות את רכיב המאסר בפועל שיש להטיל על הנאשם. באשר לאישיותו של הנאשם, כפי שמשתקפת מחווה"ד שהוגשו בעניינו, טען ב"כ המאשימה כי הנאשם שבפנינו הוא בעל אישיות דלה, על סף פיגור ובהחלט יש בכך נסיבה מקלה לשם התחשבות בנאשם. עם זאת המדובר בנאשם שחתר לעבר קבלת רשיון, כעולה מתסקיר שירות המבחן, וראה בכך משום יעד שיהיה עבורו אמצעי להשגת ניידות ועצמאות. כמו כן ציין כי אין מדובר בנאשם שלא יודע מה הוא עושה, שכן על פי תסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם מודע היטב למשמעות רשיון הנהיגה תוך שהוא לקח על עצמו את הסיכון הכרוך בכך. עו"ד שדי ביקש להדגיש כי בחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי, לא נקבעה כל עדות לקיומה של מחלת נפש, כן נקבע כי הנאשם כשיר לעמוד לדין ויש ביכולתו להבין את הפסול שבמעשיו. עוד ביקש להפנות לדוח הועדה לאבחון של משרד הרווחה, האגף לטיפול באדם המפגר, מיום 21.9.05 , שם נקבע כי הנאשם אינו מפגר בשכלו אולם אישיותו דלה עם דימוי אישי נמוך. עו"ד שדי ציין כי זוהי נקודת המוצא לקביעת עונשו של הנאשם ועל בסיס חוות דעת אלה הגיעו הצדדים להסדר הטיעון. בהתייחס לחלקו של נהג המשאית ציין ב"כ המאשימה כי גם אם תאמר שנהג המשאית נכח במקום, עדיין אין לנתק את אחריותו של הנאשם בהפקרת הקרבנות, ואין בכך כדי לנתק את אחריותו הפלילית בגין גרימה ישירה למותם של המנוחים. ב"כ המאשימה המשיך וטען כי אין בעובדה שהנאשם סובל מפוסט טראומה כדי להקהות את מידת המאסר בפועל שראוי להטילה בנסיבות הענין, תוך שהוא מדגיש את העובדה שמדובר במכת מדינה שפשתה בחברה והקלות הבלתי נסבלת בה מוצאים את מותם אנשים בכביש. עו"ד שדי הגיש שורה של פסיקה מבית משפט שלום בעבירות של גרם מוות ברשלנות שלטענתו אינם ברף העליון, והפנה לקביעה שמעשה הרשלנות מחייב מאסר בפועל ממושך. בהתייחס לעבירת ההפקרה, ביקש להדגיש כי מדובר בעבירה המחייבת עונש חד וברור בפני עצמה, גם אילולא היו מוצאים את מותם אותם קרבנות. בתי המשפט הדגישו לא פעם את החומרה שבעבירת ההפקרה ואת החובה שבמאסר בפועל מעבר לפסילת רשיון הנהיגה. עו"ד שדי עתר כאמור להטלת עונש מאסר בפועל לתקופה של מספר שנים לצד הטלת רכיב הפסילה לצמיתות, ומאסר על תנאי. טיעוני ב"כ הנאשם ב"כ הנאשם ביקש להפנות את בית המשפט לאותן חוות דעת בדבר אישיותו של הנאשם, הפנה לאבחון שנערך לנאשם במעון 'נווה מנשה' שם נקבע כי מדובר באדם בעל אישיות דלה ושברירית. עוד הפנה לדו"ח ועדת הסיכון, ממנו עולה כי לאור אישיותו לא יוכל הנאשם לשאת בעונש מאסר. בהתייחס לנסיבות התאונה, ציין הסניגור כי לאחר שהנאשם נכח לדעת שפספס את הפניה והיה בטוח כי הוא נוסע לכיוון השטחים, ועל רקע אישיותו הדלה ותפקודו על סף פיגור, נלחץ הנאשם ואיבד את הבטחון כאשר ברגעים אלה התגלתה אישיותו והעובדה שאינו מסוגל לתפקד בסיטואציות מלחיצות, וזאת למעשה הסיבה שהוא לא צריך להמשיך לנהוג. עוד טען ב"כ הנאשם כי נהג המשאית יכול היה לפנות שמאלה ולצאת מהמקום, כפי שקבעה כב' השופטת טאובר בבית משפט לתעבורה ברמלה, במסגרת בקשה לביטול הפסילה המינהלית כי אילולא ירד נהג המשאית מרכבו והחל להתווכח עם הנאשם, הרי שיכול והתאונה היתה נמנעת. כב' השופטת טאובר בהחלטתה קבעה כי היא לא מחזירה את רשיון הנהיגה לנהג המשאית עקב נהיגתו הרשלנית בכך שירד מהרכב בעוד יכול היה לאותת שמאלה ולעזוב את המקום מבלי להתווכח עם הנאשם. עוד הוסיף הסניגור כי בהמשך הגיע רכבם של המנוחים ופגע חזיתית במשאית תוך קביעת הבוחן שהרכב לא בלם אף שהיו למעלה מ 250 מטר, כאשר לא ברור מה קרה שם מבחינת המנוחים, אך לטענת הסנגור אם נסתכל על כך מבחינה משפטית, מדובר בפגיעה חזיתית מאחור, כאשר שדה הראיה פתוח, ואי אפשר שלא לחשוב כי משהו השתבש. עוד ציין הסניגור כי בדוח הרפואי נמצא חומר החשוד כסם בכיסו של אחד מהמנוחים. לטענת הסניגור, דברים אלה מהווים רשלנות תורמת ומשליכים על רף הרשלנות שיש לייחס לנאשם בהקשר לתאונה. באשר לעבירת ההפקרה, הפנה ב"כ הנאשם לחוות דעת (ת/22א') של ד"ר מירי דנון, שקבעה כי הנאשם מתקשה להבין נסיבות מורכבות ולצפות דברים ברצף סדרתי. הסניגור טען כי הנאשם לא הבין ברמה העובדתית את ההקשר ואת הסיטואציה של ההפקרה, והפנה בענין זה ל-ת/19 מזכר של השוטרים שהגיעו לביתו של הנאשם לאחר מספר שעות, כאשר תגובתו של הנאשם היתה: "תוותר לי, לא עשיתי כלום, חזרתי קצת אחורה". לטענת הסניגור, תגובה זו ממחישה את הראיה של הנאשם שכלל לא הבין אובייקטיבית את הסיטואציה עקב אישיותו כאמור. עוד הוסיף והדגיש כי מדובר באדם שאינו אדם סביר ואינו אדם מן הישוב, לכן אין כל אינטרס חברתי בהענשתו כפי שראוי היה בנסיבות של נהג ממוצע, להטיל עונש חמור בגין עבירת ההפקרה. הסניגור הפנה ל-ת/22ז - שחרורו של הנאשם מצה"ל, ודו"ח הפסיכיאטר המחוזי, כדי ללמד על כך שאין המדובר באיזו טענה או תופעה שהתעוררה בעקבות התאונה אלא זה היה מצבו של הנאשם מאז ומתמיד. עוד הפנה אצבע מאשימה כלפי משרד הרישוי ותמה הכיצד זה ניתן רשיון נהיגה לאדם בעל אישיות כשל הנאשם וטען כי מדובר ברשלנות של הרשות. הסניגור חזר וציין כי אין כל אינטרס ציבורי בהטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, והפנה לתסקיר שירות המבחן שציין כי השלכות המאסר על הנאשם יהיו הרסניות. עוד ביקש להפנות לפסיקה מקלה בעבירת ההפקרה, שם נמנעו בתי המשפט, מהטלת עונש מאסר בפועל על הנאשמים וטען כי במקרה הנדון נהג המשאית נשאר במקום כך שנוכחות אדם נוסף במקום יש בה כדי להקל, ואין המדובר באותן סיטואציות חמורות בהן אדם נדרס והנהג בורח כאשר אין אף אחד בסביבה. בהקשר זה ביקש לציין את דוחות מד"א מהן עולה שהמנוחים נהרגו במקום, כך שהנאשם לא יכול היה לסייע להם, קרי, אין קשר עובדתי בין עזיבת המקום לבין מותם של המנוחים. בית המשפט פנה לנאשם על מנת לאפשר לו את דברו האחרון וזה פנה לאימו שתגיב עבורו. אמו של הנאשם הביע צער רב על כל שארע, ציינה כי הם מזה 4 שנים כמו בבית סוהר, הנאשם לא יכול בלעדיהם והם אינם יכולים בלעדיו. 5. חוות הדעת הפסיכיאטריות ותסקיר שירות המבחן אף שכתב האישום הוגש בחודש נובמבר 2004, התמשכו ההליכים עד לשלב זה בעיקר עקב דחיות לשם קבלת דוח ועדת האבחון אשר המליצה על מוסד ממושך סגור לשם קבלת חוות דעת משלימה. בהמשך, ולאחר קבלת חוות הדעת של ועדת האבחון, עתרו הצדדים לקבלת חוו"ד של הפסיכיאטר המחוזי, לשם בחינת שאלת כשרותו של הנאשם לעמוד לדין, נכון למועד ניהול ההליכים ונכון למועד ביצוע העבירה, ובחינת אפשרות הטיפול בנאשם בין כתל הכלא, במידה ויוחלט על מאסרו. לאחר קבלת חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי, לא הצליחו הצדדים להגיע לידי הסכמות שייתרו את שמיעת הראיות והוחל בשמיעת ההוכחות, לקראת סיומה של פרשת התביעה עתרו הצדדים לדחייה נוספת על מנת לשוב ולנסות להגיע להסכמות. בסופו של דבר נחתם הסדר הטיעון כאמור, תוך שהוסכם בין הצדדים כי אותן חוות דעת שהוגשו יהווה בסיס לטיעונים לעונש ולגזר הדין. מדוח ועדת האבחון שניתן ביום 18.1.06 עולה כי מדובר בנאשם בעל אפקט דיכאוני וחרדתי. ללא עדות לפסיכוזה. בעל אישיות תלותית, דלה, ומצומצמת. הבנה ירודה, חוסר בטחון עצמי ובדידות חברתית. עוד צוין כי נראה שמדובר בדיכאון תגובתי לתאונה והומלץ על טיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי. בדוח הפסיכיאטר המחוזי שניתן ביום 26.1.06 נקבע כי לא נמצאה עדות לקיומה של מחלת נפש, הערכה שניתנה הינה כי הנאשם כשיר לעמוד לדין, ובעת ביצוע העבירות המיוחסות לו היה ביכולתו להבין את הפסול שבמעשים ולהימנע מהם. כמו כן הוגשו מספר חוות דעת נוספות לבקשת הסנגור: באבחון פסיכודיאגנוסטי שנערך ביום 3.3.05 על ידי פסיכולוגית קלינית פרטית, הגב' דנון, עולה כי הנאשם מתפקד ברמת אינטלגנציה נמוכה. אין לו יכולת לראות ולצפות סדרתיות ורצף הגיוני של אירועים, או להבין ולתפוס מצבים אפילו פשוטים בשלמותם ולהתנהג בהתאם. חשיבתו מצומצמת וקונקרטית ביותר. בסיכום נכתב כי הנאשם מתפקד ברמת אינטלגנציה של פיגור, ובהתאם לתוצאות הבדיקה, מצאה אותו הפסיכולוגית המאבחנת, לא כשיר לנהיגה. בדו"ח משלים לאבחון זה, שניתן ביום 21.3.05 על ידי הפסיכיאטר ד"ר טיאנו, אובחן הנאשם כלוקה בפיגור שכלי קל ודיכאון תגובתי לארוע חבלתי. מסקנתו של ד"ר טיאנו הייתה כי "מר דוד דדון סובל מפיגור שכלי קל המגביל את יכולת תפקודו בתחום המקצועי, הרגשי, החברתי ובודאי גם בנהיגה". תסקיר שירות המבחן מתסקיר שירות המבחן עולה כי מדובר בנאשם בן 51, דתי, גרוש משנת 1987 (היה נשוי כחצי שנה והגירושין היו ביוזמת אשתו), מתגורר עם אמו, עובד באופן מסודר משנת 1998 כעובד כללי במועצת בית דגן. אחיו סיפר כי לפני כן, התקשה הנאשם להחזיק במקומות עבודה עקב קושיו לעמוד בלוחות זמנים ובלחצים, כאשר בעבודתו הנוכחית, תנאי העבודה מותאמים ליכולותיו על רקע ההיכרות האישית בין הגורם המעסיק לבין משפחתו. המדובר בנאשם נעדר כל עבר פלילי, נעדר עבירות תעבורה קודמות, במועד הרלוונטי לתאונה החזיק הנאשם ברישיון נהיגה חדש לאחר ששנים נבחן במבחני תאוריה וטסטים רבים בנהיגה ונכשל. שירות המבחן התרשם כי הוצאת רישיון הנהיגה היווה עבורו מטרה חשובה כאשר ראה בהוצאת הרישיון אמצעי להשגת ניידות ועצמאות. מאז אירוע התאונה ועד היום נפסל רשיונו ולא שב לנהוג. שירות המבחן ציין כי המפגש עם הנאשם היה מורכב וטעון. לשיחה הגיע עם אמו ואחיו וניכר כי חשש לשוחח בהעדרם. בהתייחס לנסיבות האירוע מסר כי היה נתון בלחץ לאחר שהבין שהתבלבל בנתיב הנסיעה, מיד לאחר התאונה עזב את המקום מתוך בהלה ולחץ, מבלי להגיש סיוע לנפגעים. טען כי רק בדיעבד הבין את השלכות הפגיעה הקטלנית, כאשר הגיעו לביתו שוטרים. שירות המבחן התרשם כי על אף חלוף הזמן מאז התאונה, טרם החל בעיבוד רגשי של המשמעויות העמוקות הקשורות למעורבותו ואחריותו בתאונה הקטלנית, ניכר כי הנאשם מתקשה לעכל את נסיבות התאונה ונוטה לראות עצמו כמי שאינו האשם היחיד והעיקרי בגרימת התאונה. שירות המבחן ציין כי מדובר באדם בעל נתונים אישיים נמוכים, בעל כוחות אגו חלשים, הסובל ממצב פוסט טראומתי המתבטא בחרדות, חוסר ריכוז, כאבים פסיכומטיים, קשיי הירדמות וחוסר שקט. בשיחתו עם שירות המבחן ביטא הנאשם כאב עמוק וצער נוכח תוצאות מעשיו. הנאשם בן בכור למשפחה המונה שבע נפשות, אמו כבת 71, סובלת מבעיות בריאות, אביו נפטר לפני כשנה כאשר שירות המבחן התרשם כי גם אובדנו של אביו מוסיף ומקשה עליו מבחינה רגשית. עוד ציין כי הנאשם מוקף בסביבה משפחתית יציבה ותומכת, בעיקר נתמך על ידי אמו המבוגרת ואחיו. הנאשם סיים 8 שנות לימוד, התגייס לצבא ושירת בתפקיד שהיה מותאם ליכולתיו. שוחרר משירות המילואים עקב מצב דכאוני ועקב ממצאי ועדה רפואית שקבעה שהינו סובל מפיגור. שירות המבחן התרשם כי הנאשם שרוי במצוקה משמעותית, מבולבל וחרד מפני אפשרות שליחתו למאסר בפועל. הנאשם אינו יודע כיצד להתמודד עם העומס הרגשי שנובע מהפקרתו את המנוחים ומהעובדה שנמצא אחראי למותם של שני אנשים. שירות המבחן התרשם כי התעסוקה והתמיכה לה הוא זוכה ממשפחתו, מסייעים לו כיום להתמודד, ושומרים עליו מפני התמוטטות רגשית. עוד התרשם כח הטלת עונש מאסר בפועל, עלולה להביא לנסיגה נוספת במצבו הנפשי שעלולה להיות הרסנית עבורו ולהוביל להתפרקות נפשית. להערכתו, התמודדות קיומית בתנאים קשים וזרים יהיו בלתי אפשריים עבור הנאשם. לפיכך המליץ שירות המבחן על מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, ולחילופין ציין כי יש מקום ליתן עדיפות לשיקולי השיקום על פני שיקולי ההרתעה והמליץ על מתן צו של"צ בהיקף של כ- 300 שעות. להערכת שירות המבחן, ענישה בדרך זו תוכל להמחיש לנאשם את המשמעות בדרך עשייה קונקרטית למען הזולת. 6. רמת הענישה בע"פ 3359/04 - ג'מיל גאנם נ' מדינת ישראל . , נגזר דינו של נאשם שסבל מהפרעות נפשיות והורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה ושלוש עבירות תעבורה נלוות ל- 36 חודשי מאסר מהן 21 חודשים לנשיאה בפועל, והיתר מאסר על תנאי ל- 3 שנים. בנוסף נפסל הנאשם מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה למשך 10 שנים. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה תוך שנקבע כי: "בית המשפט המחוזי היה ער לכך שנשיאה בעונש מאסר תהיה כרוכה בקשיים לא מעטים למערער, בעיקר לנוכח מרכיביה של אישיותו. מסקנה זו מתחייבת גם מתסקיריו של שירות המבחן, וכן מחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה לבית משפט זה. אולם, מנגד ניצבת תופעת הקטל בדרכים, אשר מוסיפה לגבות את מחיר הדמים כמעט יום יום. האשם לחלק לא מבוטל של קטל זה רובץ לפתחם של האוחזים בהגה, והמקרה הנוכחי הוא דוגמה מובהקת לכך. כדי להילחם בנגע התאונות חזרנו ופסקנו כי יש להחמיר בעונשם של נהגים אשר נוהגים ברשלנות שאת מחירה משלמים לעיתים קרובות קורבנות תמימים הנקלעים למסלול נסיעתם. מנקודת השקפה זו אין בעונש שנגזר למערער פן של חומרה המחייב את התערבותנו, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו". ברע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל, , ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה כי: "תאונות דרכים קטלניות המקפדות חיי אדם בכבישי הארץ הן, לצערנו, תופעה שכיחה האוכלת ארץ ויושביה... לנקיטת יד עונשית קשה ומחמירה ישנה השפעה מרתיעה על הנהגים בכביש, ויש בה כדי לקדם את הטמעתה של מודעות ציבורית בדבר החובה לשמור על כללי זהירות כדי להגן על חיי אדם ושלמות גופו". עוד ראה ע"פ 1899/05 בן דיין נגד מדינת ישראל, , מיום 11.4.05 בו אישר כבוד בית המשפט העליון עונש שכלל 15 חודשי מאסר בפועל, חרף היותו של הנאשם: "אדם צעיר הסובל מפגיעת ראש קשה, הנושא עימו בכל יום את כאב אובדנם של שניים מחבריו, והנמצא בתהליך שיקום שלא יהיה זה נכון להפסיקו". ובאשר לעבירת ההפקרה ראה ע"פ 1977/05 - דוד גולה נ' מדינת ישראל . : "כאמור, תכליתו העיקרית של סעיף 64א(ב) הינה להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונת דרכים, לשם שמירה על גופו ועל חייו. העובדה כי בדיעבד מסתבר כי הנפגע נפטר על-אתר, כאשר מידע זה לא היה בידיעתו של הפוגע במועד הרלוונטי, אין בה כדי לשחרר את הנהג מחובתו בראי התכלית האמורה. בחינת התנהגותו של הנהג הפוגע צריכה להיעשות בהתאם למצב הדברים כפי שהוא ראה אותו. בהיבט זה, יהא מצבו של הנפגע אשר יהא, הפקרתו על-ידי הנהג הפוגע, כאשר אף בראייתו שלו ישנו סיכוי שהנפגע עודנו בחיים, מבטאת אדישות וחוסר-אכפתיות משוועים לשלומו של הנפגע, ואף יותר מכך. זהו זלזול בוטה בחיי-אדם. אין לקבל התנהגות כזו. מדובר בסטייה מסטנדרט ההתנהגות שקבע המחוקק בעבירה זו, אשר כפי שעולה מדיני הניסיון, אינה פחותה מהסטייה האמורה במקרה של ביצוע מושלם של העבירה. בנוסף, כפי שפירטתי בפסקה 19, קיימות תכליות נוספות לחובה הקבועה בסעיף, ואלו ממילא כלל אינן מושפעות מהעובדה כי הנפגע בתאונה נפטר. בכל הנוגע לעונש אשר יוטל עליו בגין ניסיון זה, ספק בעיני אם ראוי יהיה ליתן משקל עצמאי לעובדה כי בסופו של דבר הסתבר שהנפגע בתאונה נפטר על-אתר ולא שרד את הפגיעה הקשה, בהינתן שהנהג עצמו נמלט מן המקום מבלי לבדוק כלל את מצבו". עם זאת, קיימים גם פסקי דין מקלים, בהם הטיל בית המשפט עונש מאסר לריצוי בדרך עבודות שירות, עקב נסיבות אישיות חריגות, ראה למשל, ע"פ 1584/02 - גיבי אברמשבילי נ' מדינת ישראל. , שם הורשע הנאשם בעבירת גרם מוות ברשלנות ובנהיגה בשכרות. כתוצאה מהתאונה נספתה גיסתו של הנאשם. בית המשפט המחוזי הטיל על הנאשם שנתיים מאסר מתוכן שנה לריצוי בפועל ושנה על תנאי ואילו ביהמ"ש העליון, הקל בעונשו של הנאשם נוכח מצבו האישי-נפשי, העובדה שסבל ממצב פוסט טראומתי, והמלצת שירות המחן להטיל על הנאשם 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות: "לא התעלמנו מחומרת העבירה ומתוצאתה הקטלנית. כן מודעים אנו לאובדן הקשה שנגרם למשפחתה של המנוחה, שאין לו תמורה ואין לו מרפא. עונש המאסר שגזר בית המשפט המחוזי על המערער הולם היטב נסיבות אלו, ואלמלא הועמדנו על ההשפעה החמורה שיש לתוצאות התאונה על מצבו הנפשי של המערער עצמו, לא היינו רואים מקום להתערב בו. עם זאת נראה לנו, כי לאור הערכתו של שירות המבחן יש לנהוג במקרהו של המערער כביוצא-מן-הכלל". 7. מן הכלל אל הפרט מדובר במקרה חריג ויוצא דופן שבו בית המשפט למד מקרוב על בעיותיו הנפשיות של הנאשם, כל זאת לאורך תקופה ארוכה בה נעתרתי פעם אחר פעם לדחיות חוזרות ונישנות משום שהנאשם היה מאושפז לפרקים בבית חולים לחולי נפש, עבר בדיקות ומבדקים אצל הפסיכיאטר המחוזי, אצל ועדת האבחון - כל זאת עד אשר התייצב מצבו הנפשי ולבית המשפט הוגשה חוות דעת כאמור בה נקבע שהוא כשיר לעמוד לדין. על אף האמור בחוות הדעת, אינני מתעלם מבעיותיו הנפשיות של הנאשם, מאישיותו הדלה והתלותית, מחוסר יכולתו לתפקד בעתות לחץ ומצוקה, מהקושי שלו להתנתק מסביבתו הטבעית וכיוצא באלה מאפיינים ייחודיים לנאשם שבפני. יחד עם זאת, הרשעת הנאשם בעבירות הנדונות, ערך קדושת החיים, הכיעור ושאט הנפש שבעבירה של הפקרה, האינטרס הציבורי בהרתעת היחיד והרבים, הצורך להעביר מסר חד וברור בדבר מלחמה שערה שהחברה הכריזה על מבצעי עבירות הפקרה, הקטל בדרכים ואבדן חיי אדם, כל אלה הם ערכים שבית המשפט חייב לשוות לנגד עיניו בשעה שהוא בא לגזור את דינו של נאשם. אילולא נסיבותיו האישיות החריגות של הנאשם, לא הייתי ממליץ בפני הצדדים לבוא בדברים ביניהם לאחר שסיימתי לשמוע את מרבית פרשת התביעה, משא ומתן שצלח בסופו של דבר והביא להמרת העבירה שיוחסה לנאשם מעבירת הריגה לעבירה של גרם מוות ברשלנות. אילולא נסיבותיו החריגות של הנאשם, ובהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון בעבירות כגון אלה בהן הורשע הנאשם, סבורני שראוי היה להטיל על הנאשם עונש של מספר שנות מאסר, שהרי אין לשכוח שמדובר באבדן חיי שני בני אדם, ובעבירה של הפקרה. סופו של דבר, ולאחר שנתתי את דעתי לכלל הנסיבות הרלוונטיות, תוך מתן דגש לנסיבותיו האישיות, המשפחתיות והנפשיות של הנאשם שבפני, ותוך שנתתי את דעתי לעובדה שריצוי עונש מאסר לגבי נאשם עם אישיות דלה הוא קשה שבעתיים לעומת אדם רגיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים. ב. 9 חודשי מאסר אך הנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר כל עבירה בה הורשע. ג. אני פוסל את הנאשם מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה לצמיתות, כל זאת על פי המוסכם בין הצדדים, בהתאם להסדר הטיעון. בשים לב לאישיותו המוגבלת של הנאשם, אני מורה למזכירות בית המשפט להעביר לרשויות שב"ס העתק מכל הדוחות הרפואיים המצויים בתיק בית המשפט לרבות תסקיר שירות המבחן, חוות דעת פסיכיאטרית, חוות דעת ועדת אבחון, וכל מסמך רפואי אחר, כל זאת על מנת לאפשר לממונים על הקליטה בשב"ס לשבץ את הנאשם בתנאים ובאגף ההולמים את אישיותו ואת בעיותיו הנפשיות. זכות ערעור 45 יום מהיום. משפט פלילינאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדין