קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גירוש תושב זר תושב זר נשוי לישראלי: העותרים בעתירה שלפניי (להלן, בהתאמה - העותר, העותרת ועותרת 3), מבקשים בעתירתם לבטל את החלטת המשיב, שר הפנים (להלן - המשיב), שבה סירב להעניק מעמד בישראל לעותרות והורה להן לעזוב את ישראל. עקרי העובדות, ההליכים וטענות הצדדים העותרת היא אזרחית מדינת אוקראינה. עותרת 3, ילידת שנת 1989, היא בתה של העותרת. בשנת 2003 ביקרו העותרות בישראל באשרת תייר ועזבו את הארץ לפני תום תקופת תוקף האשרה. בשנת 2005 שבו וביקרו העותרות בישראל באשרת תייר. על פי האשרה שהוענקה להן היו העותרות אמורות לעזוב את ישראל עד יום 21.8.05. העותרות לא עשו כן, וביום 30.10.05 הוגשה עבור העותרות בקשה לאיחוד משפחות על ידי בעלה דאז של העותרת, אזרח ישראל בשם סרגיי פלומייב (להלן - סרגיי), שלו נישאה העותרת כחודש קודם לכן. בקשה זו התקבלה במובן זה שלעותרת ניתנו אשרות שהייה מסוג ב/2, שעמדו בתוקף עד יום 14.11.06, ולאחר מכן, משהשתכנע המשיב בכנות הקשר בין העותרת לסרגיי, אשרות שהייה מסוג א/5, שעמדו בתוקף עד יום 7.11.08. האשרות האמורות הוענקו לעותרת, בין השאר, על בסיס הצהרותיה מיום 7.11.07 ומיום 24.12.07, כי היא וסרגיי מתגוררים יחדיו בבית אמו של סרגיי. ואולם, בבדיקה שערכה יחידת האכיפה של המשיב ביום 30.12.07, למד המשיב כי מזה זמן אין העותרת וסרגיי מתגוררים יחדיו. נוכח זאת החליט המשיב להפסיק את ההליך המדורג של בני הזוג והורה לעותרות לעזוב את הארץ. סרגיי והעותרת הגישו ערר נגד ההחלטה האמורה, שבה טענו כי הפסיקו להתגורר יחדיו רק לאחרונה, לפרק זמן מוגבל ולצורך התארגנות, וכי קשר הנישואים ביניהם שריר וקיים. המשיב, שלא שוכנע בנכונות טענות אלה, דחה את הערר, והעותרות עתרו נגד ההחלטה לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר -שבע (עת"מ 216/08). במסגרת הדיון בעתירה הנ"ל נערך לעותרת ולסרגיי שימוע אצל המשיב, שבו חזרו על טענתם כי הפסקת המגורים המשותפת היא זמנית בלבד, אך גם הפעם לא שוכנע המשיב בנכונות טענותיהם. ביום 1.6.08 הסכימו הצדדים לעת"מ 216/08 הנ"ל על מחיקת העתירה ללא צו להוצאות. כמו כן הסכימו הצדדים כי העותרות יעזבו את הארץ תוך 30 יום מיום שיינתן פסק הדין בעתירה וכי המשיב לא יפעל להרחקת העותרות מהארץ לפני שיחלוף המועד האמור. להסכמות אלה ניתן תוקף של פסק דין. העותרות לא עזבו את ישראל עד למועד שנקבע בפסק הדין וביום 15.7.08 פנה בא כוחן דאז למשיב בבקשה לדחות את המועד שבו עליהן לעשות כן, וזאת על מנת שתתאפשר נוכחותה של העותרת בדיונים המתקיימים בבית המשפט לענייני משפחה בנוגע להליכי הגירושין עם סרגיי. המשיב סירב בתחילה לבקשה, ואולם, משפנתה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה כי יורה על נוכחותה בדיונים האמורים, החליט המשיב כי העותרת "בינתיים לא תצא מן הארץ". ביום 23.12.09 וביום 19.1.09 הוגשה בקשה חדשה לאיחוד משפחות עבור העותרות, שבה צוין כי העותרת התגרשה מסרגיי ונישאה, בסמוך לאחר מכן (ביום 25.9.08), לעותר. המשיב סירב לבקשה, בציינו כי היה על העותרות לעזוב את הארץ בהתאם להחלטת בית המשפט וכי עליהן לעזוב את הארץ באופן מיידי. לגבי העותרת צוין כי "יש באפשרותך (באפשרות העותר - מ.א) להגיש בקשה לאשרת כניסה עבורה שתטופל בהתאם לנהלים", ולגבי עותרת 3 צוין כי "אינך זכאית לקבל מעמד על פי הנוהל של הענקת מעמד לילדו הקטין של בן/בת זוג היות והינך בגירה". על החלטה זו הגישו העותרים ערר. ביום 2.7.09 נדחה הערר, והעותרות נדרשו לעזוב את הארץ תוך 14 יום. ביום 16.7.09 הוגשה העתירה הנוכחית. בעתירתם טענו העותרים כי קשר הנישואין בין העותר לעותרת הוא קשר אמיתי, כי הם חולקים חיים משותפים (לרבות מגורים משותפים, חשבון בנק משותף, נוכחות משותפת באירועים שונים והכרה ותמיכה של בני משפחה וחברים בקשר ביניהם) ומבקשים להישאר ביחד. לדברי העותרים, העותר הכיר את העותרת עוד בזמן נישואיה לסרגיי, שכן אמו התגוררה בבית האבות שבו עבדה העותרת, ובאותו זמן התפתחו ביניהם קשרי ידידות עמוקים. לאחר הפרידה מסרגיי הפכו קשרי הידידות לקשר של זוגיות, ולאחר שהושלם הליך הגירושים מסרגיי, גם לקשר של נישואין. העותרת והעותר מציינים כי שניהם למודי סבל רב (העותרת מקשריה עם סרגיי, שלדבריה היה מכור להימורים, והעותר נוכח בעיות רפואיות שונות שמהן הוא סובל) וכי גירוש העותרת מישראל וניתוק הקשר ביניהם יפגע בהם קשות. עוד מציינים העותרים כי העותרת הייתה מוכנה לעזוב את ישראל ולחיות עם העותר באוקראינה, אך העותר, בהיותו ציוני ואיש צבא לשעבר, אינו מוכן לעזוב את ישראל. העותרים מדגישים בעתירתם כי הם אינם דורשים מהמשיב ליתן לעותרות מעמד באופן מיידי בהתבסס על הקשר שבין העותר לעותרת וכי הם מכירים בזכותו של המשיב לבדוק את כנות הקשר ביניהם. עם זאת, לטענת העותרים, על המשיב לעשות כן במסגרת ההליך המדורג שנקבע לצורך זה, ולא לחייב את העותרת לעזוב את ישראל בטרם נבחנה כנות הקשר האמור. אשר לעותרת 3, לטענת העותרים, היא נמצאת בישראל מזה מספר שנים, למדה בישראל, התערתה בחברה הישראלית ואינה רוצה להיפרד מאמה. כמו כן, עותרת 3 יתומה מאב ואין לה קרובי משפחה מדרגה ראשונה באוקראינה. אשר להתחייבות העותרות לצאת מהארץ, שקיבלה תוקף של פסק דין, לדברי העותרים, העותרות הסכימו למחוק את העתירה שהגישו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שהתבססה על הקשר בין העותרת לסרגיי, שכן בסמוך לאותו מועד נפרדו סרגיי והעותרת זה מזו באופן סופי. לטענת העותרת, הפרידה הנ"ל נבעה, בין השאר, מהתמכרותו של סרגיי להימורים. העותרות מוסיפות כי באותו מועד כבר החל להתקיים קשר זוגי בין העותרת לעותר (שהיו לפני כן בקשרי ידידות), כי עובדת קיומו של הקשר החדש הנ"ל צוינה בהודעה ששלח בא כוחן הקודם של העותרות לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע וכי הן הסכימו להתחייב לעזוב את הארץ למרות קיומו של הקשר החדש בעצת בא כוחן הקודם ובניגוד לרצונן האמיתי. המשיב מצדו הגיש כתב תשובה לעתירה, שבו טען כי דין העתירה להידחות על הסף בגין שיהוי בהגשתה. זאת, הואיל ובהחלטת המשיב מיום 2.7.09 נקבע כי על העותרות לעזוב את הארץ תוך 14 יום, ואילו העתירה הוגשה רק ביום 16.7.09. עוד טען המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף גם בגין חוסר ניקיון כפיים של העותרות, שהפרו את התחייבותן לצאת מהארץ, שקיבלה תוקף של פסק דין. לגופו של עניין טען המשיב כי קבלת אזרחות מכוח נישואין לאזרח ישראל אינה אוטומטית ומסורה לשיקול דעתו. לצורך הטיפול בבקשות מעין אלו נקבע הליך מדורג, שנועד, בין השאר, לבחון, את כנות הנישואין לאורך תקופה של מספר שנים. במהלך התקופה האמורה זוכה בן הזוג הזר למעמד של תושב ארעי ורק בסופו של הליך למעמד של אזרחות. אשר לעותרת, לדברי המשיב, מדובר במי שמסרה לו גרסאות סותרות, רומסת ברגל גסה את חוקי המדינה ומפרה התחייבויות שקיבלו תוקף של פסק דין, ולכן, והואיל ולא ניתן לתת בה אמון, עליה לעזוב את ישראל לאלתר. עם זאת, לדברי המשיב, אין בכך כדי למנוע מהעותר, לאחר שתצא העותרת מהארץ, להגיש בקשה חדשה בעניינה שתטופל בהתאם לדין ולנהלים. אשר לעותרת 3, לטענת המשיב, הואיל וחדלה להיות קטינה עוד במועד שבו הופסק הטיפול בבקשת איחוד המשפחות הראשונה, היא אינה זכאית למעמד בישראל מכוח מעמדה של אמה (שלשיטת המשיב גם היא ממילא אינה זכאית למעמד). ביום 4.11.09 התקיים דיון בעתירה שבו חזרו הצדדים על עקרי טענותיהם. בין השאר השיבו העותרים לטענת השיהוי וטענו כי החלטת המשיב לא התקבלה אצלם מיד לאחר שניתנה על ידו, אלא רק כעבור מספר ימים, וכי בנסיבות העניין, ומשנותרו להם ימים ספורים בלבד לצורך הגשת העתירה, פעלו מהר ככל שהתאפשר להם ואין לייחס להם שיהוי בהגשת העתירה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בחומר הרלוונטי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין העתירה להתקבל, במובן זה שעניינם של העותרים יוחזר למשיב לצורך בחינה מחודשת. על פי הדין בישראל, אזרח זר שנישא לאזרח ישראלי אינו קונה בכך, באופן אוטומטי, זכאות לאזרחות ישראלית. עם זאת, על פי הפסיקה (בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים) ונהלי המשיב, בהעדר מניעה ביטחונית או פלילית, ולאחר בדיקה מקדמית לעניין כנות הקשר שבין בני הזוג, יפנה המשיב לבחינה מעמיקה יותר של כנות הקשר. בחינה זו תיערך לאורך תקופה של מספר שנים, במסגרת הליך הידוע כ"הליך המדורג". בסופו של הליך זה, בהעדר מניעה ביטחונית ופלילית, וככל שאכן מדובר בקשר אמיתי ונמשך, יזכה בן הזוג הזר למעמד של קבע בישראל. אשר למקרים דוגמת הנוכחי, שבו מדובר באזרחית זרה ששהתה בארץ שלא כדין ובמהלך תקופה זו נישאה לאזרח ישראלי, בעבר דרש המשיב כי בן הזוג הזר ששהה בישראל שלא כדין יעזוב את ישראל, ובדיקת כנות הקשר בינו לבין בן הזוג הישראלי לצורך תחילת ההליך המדורג, תיערך בעודו שוהה מחוץ לישראל. דרישה זו בוטלה בפסק דין סטמקה האמור, שבו נקבע כי: "מדיניות משרד הפנים לעניינם של זרים שנישאו לישראלים בעוד הם (הזרים) שוהים בארץ שלא-בהיתר, הינה מדיניות שאינה עומדת במבחן המידתיות והרי היא פסולה ובטלה. דרישת משרד הפנים - כמדיניות עקרונית - כי בן-הזוג הזר יעזוב את הארץ לחודשים מספר עד אשר תיבדק כנות הנישואין, הינה מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם מושכלות ראשונים במשטר דמוקרטי החרד לזכויות האזרח" (שם, עמ' 782-783). נוכח זאת, נקבע כי על המשיב לבחון את כנות הקשר שבין בן הזוג הישראלי לבן הזוג הזר ששהה בישראל שלא כדין (בחינה הנעשית כאמור לפני תחילת ההליך המדורג), תוך שבן הזוג הזר נותר, למשך הליך הבחינה האמור, בישראל. כלומר, העובדה שמדובר בשוהה בלתי חוקי, לא רק שאין משמעה כי הבקשה ליתן לו מעמד מכוח נישואיו לאזרח ישראלי תידחה על הסף, אלא שבחינת בקשה זו תעשה, ככלל, בעודו שוהה בישראל. עם זאת, בית המשפט העליון הוסיף וקבע בעניין סטמקה הנ"ל כי "הגם ששוללים אנו גירוש מן הארץ, דומה עלינו כי פתרון ראוי יהא זה, שבנישואין מעין-אלה שבדוגמה, יוטל על בני-הזוג נטל כבד מהרגיל להוכיח את כנות הנישואין" (שם, עמ' 783-784). כמו כן נקבע כי לא בכל מקרה יפעל המשיב שלא כדין אם ידרוש מאותו זר ששהה בישראל שלא כדין לעזוב את ישראל: "יהיו מקרים, כך יש להניח, שבהם פיקציית הנישואין תצוץ ותיראה לַכּול במלוא-כיעורה, גם בלא כל חקירה ודרישה מעמיקות. כך, למשל, משמסתבר בריאיון עם בני-הזוג כי האישה מכירה בקושי את בן-זוגה - ולהפך - כל-שכן שאין כל אחד מן השניים מכיר את בני משפחתו של בן-הזוג האחר, את מקום מוצאו וכיו"ב. הוא הדין במקום שבו מוכח בעליל כי תעודת הנישואין הינה מעשה-זיוף... במקרים מעין אלה, ולאחר מתן הזדמנות לבני-הזוג להשמיע את דברם, לא נראה כל מניעה אם בן-הזוג הזר יתבקש לעזוב את הארץ לאלתר עד לבדיקה נוספת של הנישואין (אם יהיה כלל צורך בבדיקה זו). ואולם, בכפוף למקרים מעין-אלה, אסור לו למשרד הפנים לדרוש מן הזר כי יעזוב את הארץ קודם בדיקת כנות הנישואין" (שם, עמ' 784). על פי הכללים האמורים, אין לקבל את עמדת המשיב שלפיה נדרשת העותרת לעזוב את ישראל בטרם תיבחן שאלת כנות נישואיה עם העותר. ודוק, העותרת אמנם שהתה בישראל באופן בלתי חוקי בטרם נישאה לעותר, ואולם, בהתאם לכללים שנקבעו בפסק דין סטמקה, חרף עובדה זו, משנישאה העותרת לעותר, על המשיב לבחון את כנות הנישואים (עובר להעברת הבקשה למסלול של הליך מדורג) תוך שהעותרת שוהה בישראל. אכן, כפי שצוין לעיל, בפסק דין סטמקה נקבע גם כי על בני זוג דוגמת העותר והעותרת המבקשים להוכיח את כנות נישואיהם יוטל נטל כבד מהרגיל וכי מקום בו ברור כבר על פני הדברים כי מדובר בקשר פיקטיבי רשאי המשיב לדרוש את עזיבת בן הזוג הזר מהארץ מבלי לערוך בחינה מעמיקה יותר של הקשר. ואולם, במקרה הנוכחי, כפי שעולה מהשתלשלות העניינים האמורה, המשיב כלל לא בחן את שאלת כנות הקשר בין העותרת לעותר בטרם החליט כי על העותרת לעזוב את הארץ. לעמדת המשיב, התנהלות העותרת בעבר ובפרט התחייבותה, שקיבלה תוקף של פסק דין, לעזוב את ישראל, די בהם כדי להביא לדחיית הבקשה ולחיוב העותרת לעזוב את ישראל. עמדה זו אין בידי לקבל. העותרת אכן שהתה בעבר בישראל שלא כדין ולכאורה אף מסרה למשיב, במסגרת הבקשה שהגיש עבורה סרגיי, פרטים שאינם נכונים. כמו כן, העותרת התחייבה לעזוב את ישראל - התחייבות שקיבלה תוקף של פסק דין - ולא עשתה כן. ואולם, משהעמיקה העותרת את קשריה עם העותר, ואף נישאה לו - התפתחות שאירעה לאחר שהתחייבה לעזוב את ישראל - ובהנחה שמדובר בקשר אמיתי, הרי שסנקציה בגין התנהלות העותרת בעבר, בדמות גירוש מהארץ ופרידה כפויה מהעותר, מבלי שנבדקה כלל שאלת כנות הקשר ביניהם, פוגעת באופן שאינו מידתי בזכותם של העותר - שלו אין המשיב מבקש לייחס התנהגות לא ראויה כלשהי - והעותרת לנהל חיי משפחה. לעניין זה יצוין כי החומר שלפניי מלמד כי גם המשיב מכיר, ובצדק, באפשרות ששינוי נסיבות יביא למצב שבו יש לאפשר למי שהתחייב לעזוב את ישראל תוך תקופה ולא עשה כן, להישאר בישראל חרף התחייבותו האמורה. כך למשל - ומדובר בדוגמא בלבד - אישר המשיב לעותרת, חרף התחייבותה לעזוב את ישראל שקיבלה תוקף של פסק דין, להישאר בישראל לצורך הסדרת הליך הגירושין מסרגיי. נוכח האמור לעיל - ומבלי להתיימר למצות את הדיון בשאלה באילו נסיבות מן הראוי יהיה להימנע מלגרש מישראל שוהה בלתי חוקי שהתחייב לפני בית המשפט לעזוב את ישראל - דומה כי בנסיבות המקרה הנוכחי, התגובה הראויה להתנהלותה האמורה של העותרת אינה לגרשה מהארץ ולכפות עליה פירוד מבעלה (או לדחות את עתירתה על הסף) מבלי לבחון כלל את כנות הקשר ביניהם, אלא לבחון את כנות הקשר שבין העותר לעותרת באופן קפדני מהרגיל ואף לברר אם מדובר בקשר שהפקטיביות שלו היא כה ברורה עד שניתן לגרש את העותרת מישראל מבלי לבוחנו באופן מעמיק. נוכח זאת, העתירה מתקבלת בכל הנוגע לעותרת, במובן זה שעל המשיב לבחון, לצורך הכרעה האם להעביר את הבקשה ליתן מעמד לעותרת לפסים של הליך מדורג, את כנות הקשר בין העותר לעותרת. כפי שצוין לעיל, המשיב רשאי, בנסיבות העניין, לבחון שאלה זו באופן קפדני ודקדקני מהרגיל, אך זאת מבלי לחייב את העותרת לעזוב תחילה את ישראל. המשיב יהיה רשאי להורות לעותרת לעזוב את ישראל בטרם בחן לעומק את שאלת כנות הקשר שבינה לבין העותר רק אם יסתבר לו, מבדיקה ראשונית שיערוך לעניין זה, כי מדובר בקשר שהוא פיקטיבי באופן כה ברור עד שהדבר אינו מחייב בדיקה מעמיקה. אשר לעותרת 3, יש ממש בטענת המשיב כי מדובר במי שהפכה בגירה עוד כשהופסק הטיפול בבקשה שהגיש סרגיי עבור העותרות. כמו כן, למשיב נתון שיקול דעת רחב באשר לבקשות דוגמת בקשת עותרת 3 לקבלת מעמד בישראל. עם זאת, עותרת 3 העלתה מספר נימוקים הומניטאריים, שפורטו לעיל, התומכים בבקשתה לקבלת מעמד בישראל. כמו כן, דומה כי המשיב סירב לבקשתה של עותרת 3 בין השאר על בסיס החלטתו לגרש את העותרת מישראל. נוכח זאת, ובשים לב לכך שעתירת העותרת התקבלה כמפורט לעיל, כך שהעותרת אינה נדרשת, בשלב זה, לעזוב את הארץ, אני מקבלת גם את עתירת עותרת 3, במובן זה שעניינה יוחזר למשיב, לבחינה מחודשת של מכלול השיקולים הרלוונטיים. סוף דבר העתירות מתקבלות, כמפורט לעיל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. משרד הפניםגירוש מארץ