דחיית בקשת השבה לעבודה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשת השבה לעבודה: פתח דבר בפנינו בקשה לסעד זמני בו נתבקשנו להורות למשיב לבטל את פיטורי המבקשת ולהורות על השבתה לעבודתה קודם לפיטוריה, כמנהלת לשכת סגן שר החוץ. כמו כן נתבקש צו עשה זמני לתשלום שכרה של המבקשת מיום 19.7.09 ועד להכרעה בתיק העיקרי. נציין כי טרם הוגש כתב תביעה בתביעה העיקרית, כאשר הותר למבקשת להגישו עד ליום 30.9.09. בקצירת האומר, טענתה העיקרית של המבקשת היא שפיטוריה נעשו שלא כדין ללא שימוע ומבלי שניתנה לה ההזדמנות להשתלב בעבודתה 60 יום לאחר חופשת הלידה בניגוד להוראות חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן: "חוק עבודת נשים") וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה"). לעומתה, טוען המשיב כי לוז המחלוקת אינו חוק עבודת נשים וסוגית ההשתלבות בעבודה לאחר חופשת הלידה כי אם היות משרת המבקשת משרת אימון, אשר מותנית בקיומם של יחסי אמון ולפיכך סיום ההעסקה עם חילופי השלטון ולאחר תום 60 הימים היה כחוק. ביום 28.07.09 התקיים דיון בפנינו ובו העידה המבקשת וכן העידו מטעם המשיב גב' קלרינה שפיץ ומר אמיר גנאור. יש להתפלא על כי סגן השר מר דני איילון לא טרח להתייצב ולשכנע בעמדתה של המשיבה, בייחוד שמדובר בטענה של אימון אישי שאמור להיות לו עצמו מול המבקשת. נדגיש כי מאחר שמדובר בסעד זמני בלבד, כל קביעותינו להבא הן רק לכאורה ולאור מה שעלה בשלב זה. כמו כן נקדים ונאמר כי במסגרת הדיון בבקשה לסעד הזמני עלו שאלות שונות שאין זו המסגרת הנכונה לדון בהן בהרחבה כי אם בתביעה העיקרית לכשתוגש. הרקע העובדתי המבקשת עבדה כמנהלת לשכת סגן שר החוץ מגלי ווהבה מיום 12.2.08 ועד ליום 8.2.09, מועד יציאתה לחופשת לידה לרגל לידת בנה דביר. מועד סיום חופשת הלידה של המבקשת אמור היה להיות ביום 17.5.09. במהלך חופשת הלידה נערכו בחירות והממשלה התחלפה. במסגרת חילופי השרים וסגניהם מונה ביום 31.3.09 מר דני איילון לסגן שר החוץ (להלן: "מר איילון" או "סגן השר"). מהעדויות עולה כי הנוהל המקובל בלשכות השרים וסגני השרים הינו כי במקביל לחילופי השרים וסגניהם מתחלף אף רוב כוח האדם בלשכה, באשר מדובר במשרות אימון (לא נדרשנו להתייחס בענייננו לשאלה האם התנהלות זו מוצדקת) וכך אף בלשכת סגן שר החוץ הנוכחי, רוב העובדים אינם אלה שעבדו בלשכת סגן שר החוץ הקודם (בפרוטוקול, עדות המבקשת בעמ' 4 ש' 2, עדות מר גנאור בעמ' 23 ש' 14-17). נציין בקצרה ומבלי להתייחס לכל המשמעות שמבקש המשיב לייחס למושג זה כי אכן המבקשת הועסקה במשרת אמון בהתאם לפרק 2.5 לתקשי"ר, כעולה מחוזה ההעסקה שנחתם עימה, לפיו תקופת החוזה תהא מיום 12.2.2008 ועד לסיום כהונת הממונה על העובד (נספח 1 לתגובת המשיב, סעיף 3). המבקשת העידה כי קראה את החוזה לפני שחתמה עליו ומשכך ברי שהמבקשת ידעה שאף כי אמנם ישנו סיכוי שמשרתה תחודש על ידי הממונה הבא, הרי שבמהותה משרתה זמנית ומותנית בכהונת הממונה עליה (פרוטוקול עמ' 3 ש' 4 -12). עם זאת, נציין כבר מעתה כי תום תקופת החוזה איננו בהכרח סיום כהונת הממונה. כך למשל, רשאית הממשלה לחדש את החוזה (כעולה למשל מסעיף 3.ג לחוזה העסקתה של המבקשת), ולהעסיק את העובד במשרת אימון גם תחת הממונה הבא, כפי שנראה בענייננו. בהקשר זה יצוייו כי מר גנאור העיד שאם סגן השר מודיע לו בטרם סיים את העסקת העובד שעבד גם אצל סגן השר הקודם הוא יכול לשמור על רצף ההעסקה (פרוטוקול עמ' 18 ש' 18). כמו כן, במקרה שבו חל חוק עבודת נשים, כבענייננו, עשוי הדבר להשפיע על מועד סיום העבודה בהתאם להוראות החוק. גב' קלרינה שפיץ, היום ראש מטה משרד סגן שר החוץ ואז עוזרת פרלמנטרית למר איילון (להלן: "גב' שפיץ"), היתה אחראית מטעם מר איילון על גיוס עובדים ללשכה החדשה. המבקשת הצהירה כי נפגשה עם גב' שפיץ מספר פעמים במהלך חופשת הלידה ופירטה את התאריכים ונושאי הפגישות. ככל שניתן לקבוע באופן זמני, גרסתה של המבקשת לא נסתרה על ידי המשיב ואנו מקבלים את גרסתה בנושא זה, שכן בעוד המבקשת ציינה תאריכים מדויקים, הרי שגב' שפיץ ציינה אמנם בתצהירה כי היו כשלוש פגישות אך בעדותה הודתה כי בניגוד למבקשת היא איננה זוכרת את התאריכים והשעות המדויקות (פרוטוקול הדיון, עמ' 10 ש' 19). כמו כן, בעדותה של גב' שפיץ עלתה עמימות מה וסתירות בנוגע לביקורי המבקשת בלשכה לעומת גרסתה הברורה של המבקשת. משכך אנו מקבלים, נכון להליך זמני זה, את גרסתה של המבקשת כמפורט בתצהירה, באשר למועדי הפגישות וביקורי המבקשת בלשכה ותוכנם, מבלי לקבל בהכרח את הפרשנות הנלווית. הפגישה הראשונה התקיימה ביום 24.3.09, כאשר הפגישה נקבעה לאחר שיחת טלפון שיזמה גב' שפיץ מיום 23.3.09 וכן טלפון נוסף מגב' דקל, עוזרת למר איילון ביום 24.3.09. מגרסת המבקשת עולה כי מטרת הפגישה הייתה לבדוק אפשרות של החזרתה לתפקידה כמנהלת הלשכה ועל כן בהמשך לשיחות שלעיל שלחה את קורות החיים שלה לכתובת הדואר האלקטרונית של מר איילון (סעיף 7 לתצהירה). בפגישה עצמה, לדברי המבקשת, הוצע לה לחזור לתפקידה כמנהלת לשכת סגן שר החוץ או לשמש כעוזרת של סגן שר החוץ והמקשרת לענייני הכנסת והממשלה וננקב שכרה הצפוי ואף מר איילון שהצטרף לפגישה במהלכה לחץ את ידה (פרוטוקול עמ' 6 ש' 20-22). לטענת המבקשת נוצר הרושם הברור בדבר היותה מועמדת מובילה לתפקיד. לטענת המשיב סגן השר כלל לא פגש את המבקשת וודאי שלא באופן רשמי ולכל היותר דובר אך בשיחת חולין (סעיף 21 לתגובת המשיב, סעיף לתצהיר גב' שפיץ). למחרת, ב-25.3.09 בשיחה טלפונית עם הגב' שפיץ התבשרה המבקשת כי התקבלה לתפקיד מנהלת הלשכה. כך מסרה בתצהירה כי גב' שפיץ אמרה לה ש"לאחר התייעצות שנערכה עם סגן שר החוץ, היא שמחה לבשר לי, כי הם (הגב' שפיץ וסגן שר החוץ) מעוניינים שאשוב לתפקידי ערב הלידה כמנהלת לשכת סגן שר החוץ, וסוכם עמי כי אחל לסייע מעת לעת בקליטת הצוות החדש במשרד סגן שר החוץ כבר במהלך חופשת הלידה. וכך היה." (סעיף 9 לתצהירה). בהתאם לכך, לאחר פגישה זו הגיעה המבקשת במספר מועדים נוספים (31.3.09, 6.4.09, 20.4.09) ללשכת סגן שר החוץ החדש וכן קיימה שיחות טלפוניות, תוך שהיא פועלת למען הלשכה ונפגשת עם צוותה, בין היתר בנוגע לארגון יום צילומים, סיוע בקבלת עיתונים למערך הדוברות, הזמנת ציוד ועוד כעולה מתצהירה ועדותה. לעומת זאת, מדברי גב' שפיץ עולה כי לא היה כל סיכום עם המבקשת בדבר קבלתה לעבודה ומדובר, כנראה, בפרי דמיונה של המבקשת ותו לא. לדברי גב' שפיץ, היא פנתה למבקשת לראשונה רק כדי לקבל ממנה מידע בנוגע לפעילות הלשכה, כאשר בהמשך לדבריה התקיימו "שיחות "גישוש"" אשר נערכו "בשלב מוקדם ביותר ומטרתן היתה לבחון התכנות לכינון יחסי עבודה עם המבקשת." (סעיף 3 לתצהירה). נציין כי בתצהירה של גב' שפיץ ישנה סתירה לכאורה באשר לגורם הפגישה, כאשר בסעיף 2 לתצהירה היא מוסרת שהיא זו שיזמה ופנתה אל המבקשת כמו שפנתה לשאר עובדי הלשכה הקודמים לצרכי הכרת פעילות הלשכה ואילו בסעיף 3 לתצהירה היא מוסרת שהפגישה הראשונה עם המבקשת נערכה לבקשת המבקשת. לעומת זאת בעדותה העידה גב' שפיץ כי כבר מלכתחילה היו לפגישות מספר מניעים: הסיבה הראשונה היא הרצון ללמוד מהמבקשת בכדי שלא יווצרו שיבושים בפעילות הלשכה לאור החילופים ואילו הסיבה השניה היא בדיקת אפשרות העסקתה של המבקשת, לאור המלצה שקיבלה על המבקשת ממכר משותף, מר ניר מנדל, עוד לפני שנפגשה עם המבקשת: ש. למה נפגשת עם המבקשת במהלך חופשת הלידה שלה כל כך הרבה פעמים. ת. מכמה סיבות, נפגשתי עם כל העובדים של סגן השר ווהבה וגם איתה, מעולם לא הייתי ראש מטה ולא רציתי שיווצר שיבוש במהלך חילופי השלטון, ורצינו לבוא כמה שיותר מוכנים למעמד הזה המרגש. סיבה שניה, יצר איתי קשר ידיד שלי מהכנסת שהוא גם עובד במשרת אמון בכנסת, מר ניר מנדל והוא אמר וביקש שיש בחורה נהדרת ומוכשרת שהייתה מנהלת הלשכה של ווהבה והיא יכולה ללמד אותי את כל העבודה והיא הייתה מאוד מוצלחת ואולי תקבלי אותה לעבודה, באותו זמן אמרתי לו שיש לנו מנהלת לשכה שהחלטנו לימים שתהיה משנה לראש מטה ואין לנו צורך, הוא אמר לי תיפגשי איתה ותחליטי. עדיין לא היה ברור אם דני יהיה סגן שר אך לא הוחלט עדיין על סגני שרים, לשם גישוש והתעניינות וריגוש וזה שפעם ראשונה אני הולכת למשרד החוץ בתפקיד כל כך חשוב ובמיוחד במצב הרגיש של המדינה, נפגשתי עם המבקשת. (פרוטוקול עמ' 8 ש' 27, עמ' 9 ש' 1-9) בהמשך ניסתה גב' שפיץ למעט בחשיבות המניע השני, קרי: בחינת אפשרות העסקת המבקשת ולהציג מצג לפיו המשא ומתן שנערך עם המבקשת נותר בשלב הבוסרי של הדברים והסיבה העיקרית לקיום הפגישות היתה ללמוד מהמבקשת את סדרי התנהלות הלשכה: ש. אז רצית להתרשם מהמבקשת אם היא טובה כמו שאמרו לך עליה. ת. זה היה מינורי, רציתי להתרשם מהעבודה במשרד החוץ. ש. נפגשת עם המבקשת 4 פעמים, להטריד עובדת בחופשת לידה ורצית להתרשם אם היא טובה כמו שאמרו לך. ת. זה היה מינורי, כל אדם שאני פוגשת אני מפעילה את החושים שלי מי עומד מולי, וגם איתה, אך עיקר הרצון שלי היה להבין איך עובדת לשכת סגן שר החוץ. ש. למה לא אמרת למבקשת שהמטרה שלך לפגישות איתה זה ללמוד ממנה כדי להחליף אותה בעצם באופן ראוי. ת. ראשית היא שאלה אותי את השאלה, היא אמרה יש לכם מנהלת לשכה ולמה קראתם לי, ברגע שהבנתי שאנו לא מתואמות לגבי הציפיות של הפגישה הסברתי שבאתי להבין איך עובדת לשכת סגן שר, יחד עם זאת חששתי שכל הצוות יתחלף ולא יהיה זיכרון ארגוני, לכן תוך כדי הישיבה מולה ותוך התייעצות עם טליה דקל, התחלנו לחשוב על האפשרות שאולי כדאי לקחת את המבקשת בתור מנהלת הלשכה. (פרוטוקול עמ' 9 ש' 18-28, עמ/ 10 ש' 1-2) בנוגע לביקורי המבקשת בלשכה במהלך חופשת הלידה טענה גב' שפיץ טענה כי המבקשת הציעה לבוא ולעזור והיא פירשה את התנהגות המבקשת כבאה מתוך "רצון להוכיח את המקצועיות שלה ולעזור" וכן פירשה את דברי המבקשת, שאמרה שגרה קרוב ורוצה להראות את תינוקה, "כאישה משועממת שרוצה להראות את התינוק שלה" (פרוטוקול עמ' 10 ש' 20-22). כמו כן ניסתה גב' שפיץ למעט לגופו של דבר באיכות ומקצועיות השירות שניתן (פרוטוקול עמ' 10 ש' 11-12) אך לבסוף הודתה בחצי פה כי "היא אכן עזרה בדברים טכניים של הלשכה, באותו שלב שאמרתי לה שאנו שוקלים לקחת אותה כמנהלת הלשכה" (פרוטוקול עמ' 10 ש' 23-24). בכל הכבוד הראוי אנו מתקשים לקבל גישה זו של גב' שפיץ ושל המשיב. בפן העובדתי, לא השתכנענו שאכן המבקשת ידעה - או לפחות נאמר לה במפורש - כי כל מטרת הפגישות היא אך ללמוד ממנה את סודות המקצוע ואילו בחינת העסקתה היא שולית. התרשמנו כי כבר לפני הפגישה הראשונה נבחנה סוגית העסקתה של המבקשת מחדש ובהתאם היא שלחה את קורות החיים. גם אם אמנם לא נכריע נכון לעכשיו בנוגע לתוכן הפגישה הראשונה ושיחת הקבלה לעבודה שלאחריה אשר ביחס אליהן חלוקות הדעות בין המבקשת לגב' שפיץ, לפחות לכאורה הוכח כי ייתכן שהמבקשת אכן התקבלה לעבודה. בהקשר זה לא ניתן להתעלם משיחותיו של מר איילון עצמו עם המבקשת, אשר התקיימו לדבריה ביום 24.3.09 וביום 20.4.09 ובהן דברו על חזרתה לעבודה. לטעמנו מילתו של סגן שר החוץ מחייבת לא פחות ואולי יותר משמחייבת מילתה של גב' שפיץ. לא ניתן לקבל את טענת גב' שפיץ בדבר היות השיחה לא מחייבת מאחר שנתקיימה במסדרון (פרוטוקול עמ' 16 ש' 18-25), זאת בשים לב, כאמור לעיל, לכך שאף היא עצמה נתקבלה לעבודה בבית קפה. יש להצר ביותר על כי מר איילון עצמו לא ראה לנכון להופיע בבית הדין ולמסור גרסתו בנדון והסתפק בהתייצבותה של גב' שפיץ - אשר מטבע הדברים אין לה ידיעה אישית ומלאה על פגישותיו שלו עם המבקשת. בהעדר ראיה לסתור את גרסתה של המבקשת בנושא, נראה כי לפחות לכאורה אכן התקיימו פגישות אלה והן מלמדות ועשויות להעיד על קבלתה של המבקשת לעבודה. גם סדרת ביקורי המבקשת בלשכה והשיחות הטלפוניות עשויים לתמוך במסקנה כי המבקשת ראתה עצמה כמי ששבה כבר לעבודה, ולא סביר שהמבקשת הבינה עד כדי כך באופן שונה את הסיכום עם גברת שפיץ כקבלה לעבודה לעומת עזרה וולונטרית מצידה, כאשר באה ללשכה המתהווה, בעודה בחופשת לידה ויחד עם תינוקה הרך, מספר פעמים ובצעה מגוון של פעולות וכן פגישות שונות. גב' שפיץ טענה כי דברה גם עם שאר העובדים שעבדו בלשכה, אולם לא הראתה כי מישהו מהם הגיע למספר פגישות כה רב כמו המבקשת, מעבר למענה חד פעמי סביר. לא סביר בעינינו שעובדת במצב כזה שזה עתה פוטרה תשקיע זמן ומאמץ במשרתה הקודמת, באופן שאיננו חד פעמי ומעיד על בסיס קבוע יותר של התקשרות ואף תיפגש עם הצוות החדש. אף לפי דבריה של גב' שפיץ עצמה מהם עולה כי היא בחנה את אפשרות קבלתה של המבקשת או "היתכנות" העסקתה, אין זה מתקבל על הדעת שמי שמצויה רק בשלב המשא ומתן תבוא לעבוד בחופשת לידה במשך מספר פעמים רק כדי להראות את מקצועיותה. ודאי שלא כך נעשה לגבי שאר העובדים בלשכה - ביצוע עבודה בפועל מספר פעמים במסגרת המשא ומתן בכדי לקבוע התאמתם - במיוחד שמדובר בעובדת שכבר היתה בעלת ניסיון במשרה זו - ונראה כי רק מאחר שהמבקשת היתה בחופשת לידה נוצרה ההזדמנות חסרת תום הלב לכך. בנוגע להליך קבלתה של גב' שפיץ עצמה שלא כלל תקופת ניסיון של מספר פגישות של ביצוע עבודה מעשית אלא מספר פגישות על כוס קפה, ראה עדותה בפרוטוקול עמ' 17 ש' 19-28. גם האמירה הממעיטה לגבי היות הדברים שביצעה המבקשת "דברים טכניים" לא מקובלת עלינו, באשר זה הרי תחום עבודתה המקצועית של המבקשת, סידור דברים טכניים. נמצא אפוא כי מדובר בעבודה שבוצעה בפועל מספר פעמים, בתחום מקצועה של המבקשת, במהלך חופשת הלידה שלה, המצביעה לכאורה על כי המבקשת ראתה את עצמה כמי שנותרה במשרתה הקודמת או התקבלה אליה מחדש. נראה לכאורה כי אף גב' שפיץ עצמה שדרה זאת כל עוד היה הדבר נוח לה. אך גם אם אמנם נקבל את גרסתה של גב' שפיץ, לפיה כל חפצה היה אך ללמוד מהמבקשת או לבדוק את אפשרות העסקתה תוך היעזרות בכישוריה ועבודתה במשך חודש וחצי, הרי שמדובר בחוסר תום לב שאיננו הולם כל מעסיק בכלל ומעסיק בשירות המדינה בפרט. משכך, הוכח לפחות לכאורה, כי המבקשת התקבלה לעבודה מחדש ביום 25.3.09 ולא דובר אך במשא ומתן. משכך ייתכן שבתקופה זו היתה המבקשת מועסקת באופן כפול - מחד, במשרה החדשה כמנהלת לשכת סגן שר החוץ החדש מר דני איילון, ומאידך, כמי שמצויה בחופשת לידה ממשרתה בלשכת סגן שר החוץ הקודם באופן שלא ניתן לפטרה ללא היתר מהממונה על חוק עבודת נשים. ביום 7.5.09 הודיעה גב' שפיץ למבקשת כי לא ניתן יהיה לקלוט אותה כמנהלת הלשכה, בתצהירה ציינה כי זאת לאור התרשמותה מהתנהלותה ודרך עבודתה ומאחר שלא הצליחה לרכוש את מידת האמון הנדרשת למשרתה (סעיף 8 לתצהירה). לעומת זאת, בעדותה עלה - לראשונה - טיעון בדבר שמועות שונות על אי מקצועיותה של המבקשת אשר לדברי גב' שפיץ לא חפצה ליידע בהן את המבקשת כדי לא לפגוע בה וללא שחשבה כי יש מקום לערוך שימוע (פרוטוקול עמ' 12 ש' 16-19, ש' 24-29, עמ' 15 ש' 16-17). אי מתן זכות השימוע הינו פגם חמור, ואף בנדון הוא חמור שבעתיים לאור העובדה שלמבקשת לא ניתנה כל הזדמנות להתגונן בפני טענות עלומות של פלונים ואלמונים לא ידועים, כאשר לגישת גב' שפיץ חששה שהדבר יפגע במבקשת - כנראה יותר משחששה לפגיעה במבקשת בשל נישולה מפרנסתה על בסיסן של אותן שמועות. לדברי המבקשת, היתה מופתעת והמומה למשמע הודעת הפיטורים מיום 7.5.09 באשר כבר התכוננה לחזרתה לעבודה בעוד עשרה ימים. בבירור שערכה המבקשת אצל גב' פלג ממחלקת משאבי אנוש של המשיב ביום 9.5.09 וביום 14.5.09 נמסר לה כי אין מדובר בפיטורים כי אם במשא ומתן שלא הבשיל (סעיף 13 לתצהירה). לטענת המשיב, בהתבסס על עדותה של גב' שפיץ, כל המשא ומתן שנערך עם המבקשת נותר בשלב הבוסרי של הדברים, כאשר על כן גם לא ראתה עצמה גב' שפיץ כמי שמפטרת את המבקשת ביום 7.5.09, אלא רק בגדר "נפרד כידידים" (פרוטוקול עמ' 14 ש' 9-10). נציין כי ברור שבכל מקרה בשלב זה, בחופשת הלידה, היתה המבקשת מועסקת על ידי המשיב מכוח חוק עבודת נשים, אך בנוסף נראה לכאורה, ככל שניתן לקבוע בשלב זמני זה, כי גם מבחינה עובדתית, המבקשת הייתה בגדר מועסקת מחדש מכוח הסיכום עם גב' קלרינה שפיץ מיום 25.3.09 ולמצער זה המצג שהוצג לה. במקביל, ללא תיאום עם גב' שפיץ וללא יידוע המבקשת, במחלקת משאבי אנוש פעלו אותה עת לסיים את העסקתה של המבקשת לאור חילופי השרים, במהלך חופשת הלידה. ביום 4.3.09 פנה מר אמיר גנאור, מנהל מחלקת עובדים אצל המשיב, (להלן: "מר גנאור") לנציבות בנוגע לפיטורי שתי עובדות במשרת אמון המצויות בחופשת לידה, ביניהן המבקשת וביום 19.3.09 נענה כי יש צורך בקבלת היתר לפיטורים מהממונה על חוק עבודת נשים במשרת התמ"ת (להלן: "הממונה"). רק ביום 21.4.09 נתבקש היתר לפיטורי המבקשת. ביום 14.5.09 התקבלה החלטת הממונה לפיה היא מסרבת להתיר את פיטורי המבקשת, בהתאם להוראות ס' 9(ג)(1) לחוק עבודת נשים. על החלטה זו לא הוגש ערעור מטעם המשיב, על כן אין מקום בהליך זה לדון בטענת המשיב לפיה חילופי שלטון בנוגע למשרת אימון משמעם כי עסקו של המעביד (סגן השר הקודם) חדל מלפעול ומשכך היה בסיס להתיר את פיטורי המבקשת בהתאם להוראת החוק האמורה. ביום 17.5.09 שוחח מר גנאור עם המבקשת והודיע לה על החלטת הממונה ועל כוונה לערער על החלטה זו (פרוטוקול עמ' 20 ש' 26-27). מר גנאור שאל את התובעת אם תבוא לעבוד וציין בפניה כי עומדת לה האפשרות להתפטר: ש. נתת לה 2 אפשרויות בשיחה הזו. האחת, להתפטר, והשניה, אמרת לה שאם הלשכה תאלץ להעסיק אותה, היא ממילא תפוטר אחרי 60 יום. ת. לא אמרתי שהיא ממילא תפוטר. ציינתי בפניה את האפשרויות. אמרתי לה שאנו יכולים וצריכים לקלוט אותה בחזרה במשרד, יש סיכוי והממונה זכאי לפטר אותה לאחר 60 יום. אופציה שניה שתמיד קיימת לזכותה, זה להתפטר. (פרוטוקול עמ' 21 ש' 13-17). בתשובה לדרישת המבקשת כי יובהר לה האם תפוטר בתום 60 הימים הודיע לה מר גנאור כי איננו מוסמך להבטיח לה דבר בענין. התובעת, לדבריה בשל אי רצונה לשוב לתקופה מוגבלת וקצובה שלאחריה יהיו פיטורים אוטומטיים, לא שבה לעבודתה ביום 17.5.09. בהמשך נערכה שיחה נוספת עם מר גנאור ב-25.5.09 וכן נשלח מכתב ב-31.5.09 המבהירים למבקשת כי היא מחויבת לשוב לעבודתה הממתינה לה במשרד החוץ. לאחר תכתובת ממושכת בין המבקשת וב"כ לבין המשיב כמפורט בתצהירי המבקשת ומר גנאור, בה דרשה המבקשת לדעת האם אמנם היא שבה למשרתה באופן קבוע או שמא רק ל-60 יום כמחויב בחוק ונענתה כי היא צריכה לשוב באופן עמום ללא כל התחייבות מפורשת כבקשתה (פרוטוקול עמ' 5 ש' 1-8), הוסכם לבסוף בין הצדדים על מועד שיבתה של התובעת לעבודה והמבקשת חזרה ביום 5.7.09 לעבודתה. [במאמר מוסגר, ללא שנקבע מסמרות בענין זה שאיננו קשור לסעד הזמני, נציין כי המשיב התייחס למבקשת כמצויה בחופשת חל"ת בתקופה זו, ומבלי שיידע אותה על כך או קיבל חתימתה לכך. בדיון עלה כי המדובר ברישום אוטומטי של מערכת השכר לאור אי התייצבות המבקשת, כאשר המבקשת אמורה היתה לקבל עם משכורת יולי גם את שכרה לחצי חודש מאי (פרוטוקול עמ' 23 ש' 24-29, עמ' 24 ש' 1)]. אולם, מסתבר כי משרתה של המבקשת השתנתה בפועל, גם אם לא בתקן. כמפורט בתצהירה והיא מונתה לאחראית פרויקט תקשורת - תפקיד שאיננו קשור לתפקידה כמנהלת לשכה. תואר "מנהלת הלשכה" ניתן לעובדת אחרת, גב' לימור ממן, (כמופיע ברשימת אנשי הקשר של הלשכה, נספח יג לתצהיר המבקשת), גם אם אמנם התקן (קרי: תנאי המשכורת) נותר בידי המבקשת, הרי שתנאי ודרישות התפקיד עברו לגב' ממן והמבקשת מודרה מהעשייה השוטפת בלשכה. גם מיקומה של המבקשת היה בלשכה הישנה, בה שכנה לשכתו של סגן שר החוץ הקודם מגלי ווהבה (אותו מיקום פיזי בו עבדה המבקשת לפני חופשת הלידה) ולא בלשכה החדשה אליה עברו סגן השר וצוותו (פרוטוקול עמ' 5 ש' 22-27). כמו כן למבקשת לא הותר להפגש עם סגן השר, על אף בקשות חוזרות ונשנות. מכל אלה נוצר הרושם כי אכן לא ניתנה למבקשת הזדמנות להשתלב בעבודתה במהלך תקופת 60 הימים שלאחר חופשת הלידה. במאמר מוסגר נציין כי לא שוכנענו שהעברתה של המבקשת ללשכה הישנה התבצע אך ורק ממניעים שליליים וכדי להדיר את המבקשת, באשר עולה לכאורה כי המבקשת עצמה לא חפצה לעבוד בתנאי הצפיפות שבלשכה החדשה, בחדר עם הפקידות, כעולה מתיאורה של גב' שפיץ (פרוטוקול עמ' 12 ש' 16-17). בית הדין הארצי בענין מורי (ע"ע (ארצי) 627/06 מורי נ' מ.ד.פ ילו (, ניתן ביום 16.3.08), להלן: "ענין מורי") מפי כבוד השופטת וירט-ליבנה ברוב דעות, הדגיש זה לא מכבר את החובה המוטלת על המעביד לאפשר לעובדת עם תום חופשת הלידה להשתלב בפועל, להבדיל ממתן תמורה כספית כבעניין מורי, או לפי טענת המבקשת בענייננו - שיבוץ העובדת במשרה שונה מזו שהיתה בה קודם ללא מתן הזדמנות מעשית להשתלב. נראה כי המשיב איננו חולק על כך כעיקרון, אך סבור כי יש לאבחן את פסק הדין בענין מורי בנוגע למשרות אימון, בין היתר בהסתמך על דעת המיעוט של כבוד הנשיא אדלר וכן טוען כי לכל היותר ניתן לפצות המבקשת בפיצוי כספי. ביום 19.7.09, 60 יום לאחר שתמה חופשת לידתה (אף כי שבה מאוחר יותר לעבודה) קבלה המבקשת מכתב פיטורים. כנגד החלטה זו הוגשה ביום 23.7.09 הבקשה לצו המניעה שבפנינו. דיון והכרעה סעד זמני ההלכה העקרונית שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, בענין סעדים זמניים, אומצה על ידי בית הדין הארצי לעבודה והובאה בפסק הדין בענין גנץ, (דב"ע לג/3-3 מדינת ישראל - מרדכי גנץ פד"ע ד' 161, 164), סוכמה שם בזו הלשון: "עיקר תכליתם של צווי מניעה זמניים כגון אלה הוא לשמור, כל עוד תלויה בבית-המשפט תובענה בנדון, על מצב הדברים כפי שהוא היה קיים בעת הגשתה; אין בית-המשפט מרשה לאחד מבעלי הדין להביא שינויים במצב ההוא אשר עלול להיות בהם משום השפעה עניינית, כלכלית או משפטית על הדיון בתובענה או על תוצאותיו". כאמור, טרם הוגשה התביעה העיקרית. עם זאת, המבקשת ציינה בבקשתה סעדים קבועים שיתבקשו, אשר לכאורה הינם זהים במהותם לאלה שנתבקשו באופן זמני בנוגע להשבת המבקשת לעבודתה וביטול החלטת המשיב על פיטוריה (עמ' 3 לבקשה). נמצא אם כן כי המבקשת בפנינו מבקשת למעשה שבית הדין יפסוק סופית בפלוגתא שבין הצדדים, אם כי לתקופה מוגבלת. אף כי ייתכן שמדובר בבקשה לצו עשה במהותו, לטובת המבקשת בחנו את עניינה מתוך הנחה שמדובר בבקשה לצו מניעה, אך כפי שנראה להלן הגענו למסקנה כי אף אם מדובר בצו מניעה אין מקום ליתן את הסעד המבוקש. ההלכה בעניין זה ברורה. על המבקשת להוכיח זכות לכאורה בכדי שתצמח לה זכאות לסעד המבוקש (ראה עניין גנץ, עמ' 164). הלכה זו חזרה ואושרה בפסקי דין מאוחרים יותר של בית הדין הארצי לעבודה (דב"ע נא/3-195 תובנה מכונות תרגום בע"מ - עמיחי סגל פד"ע כג 274, 275, להלן: "עניין תובנה - סגל"). בפסק הדין תובנה - סגל, הביא בית הדין הארצי לעבודה את דברי י. זוסמן (סדרי הדין האזרחי בסעיף 492) דברים היפים גם לעניננו: "הכלל הוא, כי שעה שערכאה שיפוטית נזקקת לשאלה אם ליתן צו מניעה זמני אם למאן לתיתו, הרי "השאלה הראשונה היא, אם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי עד כדי להצדיק את התערבותו של בית-המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה. הצידוק לכך נעוץ לעיתים בדוחק הנסיבות, כמו בעניינו של הדייר שנושל, או בצורך להפסיק מייד מטרד מזיק קשה... אך לעיתים קרובות יותר הצורך לשמור על מצב קיים שאם יחול בו שינוי עד לגמר דיון עלול התובע לקפח את זכותו" (שם בעמ' 279). המקרה שבפנינו, כפי שנראה להלן, אינו מצדיק התערבות בית הדין בשלב זה של מתן סעד זמני קודם בירור התביעה. זאת ועוד. הפסיקה קבעה, כי מספר תנאים מצטברים צריכים להתמלא על מנת שינתן סעד זמני, אלה כפי שיבואר להלן, לא התמלאו במקרה דנן וגם בשל כך, אין מקום ליתן סעד זמני כמבוקש. סיכויי התביעה העיקרית בענייננו, כעולה מהראיות שהובאו והעדויות שנשמעו בפני בית הדין בהליך של הסעד הזמני נפלו לכאורה פגמים רבים בהליך פיטוריה של המבקשת, אשר התנהל באופן בעייתי. לטעמנו, הצביעה המבקשת לפחות לכאורה על קיומם של שלושה פגמים עיקריים וחמורים בהליך פיטוריה: האחד, חוסר תום לב- כך, במשא ומתן- כאשר, לשיטת גב' שפיץ, במסווה של משא ומתן מתקדם לבחינת קבלתה לעבודה (במשך חודש וחצי) הציגה מצג של קבלת המבקשת לעבודה כשכל חפצה היה רק ללמוד מהמבקשת וכך בנוגע לפיטורים מיום 7.5.09 שנעשו שלא כחוק ורק עשרה ימים לפני תום חופשת הלידה. השני, אי מתן זכות טיעון בנוגע לפיטוריה, הן אלה מיום 7.5.09 בגין שמועות שעלו כנגדה והן אלה מיום 19.7.09. השלישי, אי מתן הזדמנות אמיתית להשתלב בעבודה בתקופת 60 הימים שלאחר חופשת לידה. אין זה המקום להכביר מלים ביחס לחשיבות הזכויות שנפגעו, כאשר אף אם יוכח רק פגם אחד מבין השלושה שעלו לכאורה הרי די בכך כדי להצביע שפיטוריה של המבקשת לא היו כדין. מבחינה זו הרי נראה שלפחות לכאורה סיכויי התביעה טובים. עם זאת, התרשמנו כי גם אם אכן נגיע למסקנה כי אכן נפלו הפגמים האמורים או חלקם, אין זה מצדיק בהכרח סעד של השבה לעבודה, ובודאי שלא בהליך של סעד זמני, שבו מדובר בסעד חריג שבחריגים, שכן אף בתביעה העיקרית ייתכן שניתן יהיה לרפות את הפגמים שנפלו באמצעות מתן פיצויים. אשר על כן מסקנתנו היא כי עם כל הצער שבדבר, ועל אף מורת רוחנו מהתנהלות המשיב כפי שהתבררה בפנינו, אין מקום להיעתר לבקשת המבקשת ולהשיבה לעבודה כמנהלת לשכת סגן שר החוץ מר איילון, מהטעמים שיפורטו להלן. על פי תורת הבטלות היחסית, קיומו של פגם בפעולת הרשות, לא יגרום בהכרח לבטלות ההחלטה. תוצאת הפגם תלויה בנסיבות המקרה ונתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, כדברי השופט י' זמיר בפסק הדין בעניין ד"ר ג'ובראן: "כיום הפסיקה מבחינה בין הכלל המחייב רשות מינהלית לנהוג בדרך מסוימת, לבין התוצאה הנובעת מהפרת הכלל. התוצאה הנובעת מהפרת הכלל תלויה בנסיבות המקרה: מהות הכלל שהופר; הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת הכלל והנזק שייגרם כתוצאה מביטול ההחלטה המינהלית; השאלה מי תוקף את ההחלטה המינהלית, באיזה מועד ובאיזו דרך; ועוד. זוהי, על רגל אחת, תורת הבטלות היחסית. תורה זאת מבקשת לשקלל את הגורמים הנוגעים לעניין, כדי להגיע לתוצאה שיש בה איזון ראוי של גורמים אלה. לעתים התוצאה היא שההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; לעתים ההחלטה תהא בטלה רק כלפי אדם מסוים, בהליכים מסוימים, ולא תהא בטלה כלפי אנשים אחרים; לעתים ההחלטה תהא ניתנת לביטול ממועד מסוים; לעתים היא תעמוד בתוקפה על-אף הפגם שנפל בה; ועוד, לפי נסיבות העניין." (בג"צ 3081/95 ג'ובראן רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל פ"ד נ(2) 177; ראה גם בג"צ 3486/94 סלימאן ג'בר מסאלחה נ' ועדת התכנון והבניה פ"ד מח(5) 291, 305-306; בג"צ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד לה(1) 239, 246). כך, פגם של אי מתן זכות טיעון, אי מתן הזדמנות להשתלבות בעבודה או חוסר תום לב במשא ומתן לא בהכרח יגרור אחריו בטלות הליך הפיטורים - אלא זאת בהתאם לחומרת הפגם ונסיבות הענין, כאשר ריפויו של הפגם יכול ויהא על דרך של מתן פיצויים חלף השבה לעבודה. בע"ע 610/07 הסתדרות מדיצינית הדסה - פלוני (טרם פורסם, ניתן ביום 17.3.09) קבע בית הדין הארצי כי חרף פגמים מהותיים וקשים בהליך - שכללו בין היתר אי מתן זכות טיעון, משוא פנים ועוד - לא יוחזר עובד לעבודתו, ממנה פוטר לאחר עשרות שנות עבודה בהדסה. הכלל הינו כי דרך המלך במקרה של פיטורים שלא כדין היא סעד של פיצויים ולא אכיפה בדמות החזרה לעבודה. (לעניין זה ר' ע"ע 300178/98 שופרסל - ביבס פד"ע לו 481 (2000); ע"ע 300258/97 יהודית חנן - המועצה המקומית מנחמיה פד"ע לז 645 (2002); ע"ע 456/06, בש"א 205/07 אוניברסיטת תל אביב - רבקה אלישע (, 27.2.2008); ע"ע (ארצי) 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה - חליל עבוד פד"ע לה 440 (2000); ע"ע (ארצי) 215/03 נורית ענבר - ישום חברה לפיתוח המחקר (, 6.11.2003); ע"ע (ארצי) 300053/96 אסנת נתאי - בית התפוצות על שם נחום פד"ע לז 311 (2002); ע"ע 425/06 רוחמה אלפסי - מדינת ישראל - משרד החינוך, (, ניתן ביום 18.10.06)). כחריג לכלל נקבע כי אמנם יינתן סעד של החזרת עובד למקום עבודתו אך רק במקרים חריגים בהם יש הצדקה לכך (ראה למשל: דב"ע (ארצי) נו/ 3-209 מפעלי תחנות - ישראל יניב פד"ע לג 289 (1996); עס"ק (ארצי) 1008/00 הורן את ליבוביץ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה פד"ע לה 145 (2000); עס"ק (ארצי) 28/07 איגוד עובדי הדפוס התקשורת והאומנים - ידיעות אחרונות (, 13.1.2008). הסעד של השבה לעבודה הינו סעד שבשיקול דעת בו נדרש בית הדין לכלל נסיבותיו של המקרה הספציפי הנדון בפניו תוך עשיית מלאכת האיזון והמידתיות. במסגרת השיקולים שעל בית הדין לשקול בבואו לבחון האם יש מקום ליתן סעד של אכיפה, עליו לשקול, בין היתר, את השיקולים הבאים, זאת בהתאם לנסיבות הייחודיות: "...בחינת מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה בה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי, תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית דין האם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו". (ע"ע (ארצי) 1123/01 בית ספר תיכון עירוני "כל ישראל חברים" - יצחק צויזנר פד"ע לו 438 (2001)). (ראה גם ע"ע 109/08 מרכז החינוך העצמאי לתלמודי תורה נ' עובדיה בן נון (, ניתן ביום 21.8.08)) (בש"א (ירושלים) 1052/09 נורית עמר נ' מדינת ישראל - משרד המשפטים (, ניתן ביום 18.2.09). נסכם אפוא ונאמר כי בית הדין היושב לדון באכיפת יחסי עבודה מחויב לבחון את המצב העובדתי בפועל, וליתן החלטה התואמת את נסיבות הענין תוך התייחסות להשפעת ההשבה לעבודה על כלל הגורמים המעורבים ובהתאם למערכת היחסים ואופיו של מקום העבודה, כך שבמקרה בו השבה לעבודה לא תהא נכונה לאור אופיו של מקום העבודה, אף אם בית הדין התרשם שנפלו פגמים בהליך הפיטורים וגם אם מדובר בפגמים חמורים (כאשר אף לכך יש משקל במלאכת האיזון), אין התוצאה ההכרחית בטלותם של הפיטורים בחינת ייקוב הדין את ההר, אלא ייתכן שניתן לרפא את הפגמים בפיצוי נאות. יפים הם ביותר לענייננו דברי השופט א' א' לוי שנאמרו בבג"ץ מיכל שריר (בג"ץ 2561/07 מיכל שריר נ' הנהלת בתי המשפט (, ניתן ביום 24.7.08), שם נפסק כי על אף הפגמים שנפלו אין מקום ליתן את הסעד המבוקש של השבה לעבודה במקום עבודתה הקודם, לאור הנסיבות: "מערכת היחסים שבין הגורמים המעורבים כה העכירה, לבלי תקנה, עד כי בנסיבות הקיימות ציווי על החזרתה של העותרת לתפקידה הקודם יהא בבחינת ייקוב הדין את ההר. לכך יש להוסיף את הפגיעה בסגן-הנשיא המכהן, שלא צורף כמשיב לעתירה, הכרוכה במתן סעד כאמור. דומני, עם זאת, כי אם ישנה עתירה ובה הסעד הקונקרטי שהתבקש אינו חזות הכל ואולי אף לא עיקר, הרי זו העתירה שבפנינו, ואשר, אם לנקוט לשון השגורה בפי המשיבות, כל שנכתב בגדרי ההכרעה בה, מדבר בעד עצמו. אוסיף ואדגיש, כי דבר מן האמור לעיל אינו פוטר את משיבה 1 מן החובה לתור אחר פתרון הולם לבעיה שנוצרה בענינה של העותרת, ולהפיק לקחים באשר לכללים הנוהגים במינוים או בהעברתם מן התפקיד של שופטים בעלי תפקיד ניהולי." כאמור, ככלל לא ינתן סעד של אכיפה על נקלה וכדבר שבשגרה, אך על אחת כמה וכמה כאשר עולות נסיבות לפי סעיפים 3(3) ו-3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"). בענייננו, מדובר בעבודה אישית כמשמעה בסעיף 3(2) לחוק זה, הקובע כי לא יינתן סעד של אכיפת חוזה או כפיה לעשותו כאשר מדובר בעבודה אישית. כמו כן חל האמור בסעיף 3(3) לחוק לפיו לא יינתן סעד של אכיפה כאשר צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט. נדמה שלמקרים מעין אלה נשוא ההליך שבפנינו כיוונו הוראות החוק כאמור. שכן, הואיל ומדובר ביחידה קטנה מאוד הרי שמדובר בעבודה או שירות אישי כמשמעותם בחוק וכן לביצוע הצו תידרש מידה בלתי סבירה של פיקוח. אין ספק כי היחסים בין גב' שפיץ למבקשת אינם תקינים בלשון המעטה וכי עבודת המבקשת בכפיפות לגב' שפיץ לא תניב שיתוף פעולה בפורה בלשון המעטה, כאשר גב' שפיץ כבר הראתה כי איננה סומכת על המבקשת וכי את המטלות של מנהלת לשכה היא מבכרת להפקיד בידיים האמונות עליה, בידי גב' לימור ממן, אליה התייחסה כמנהלת הלשכה בפועל גם אם לא בתקן. כמו כן, כמובא לעיל עולה כי גב' שפיץ מנעה מהמבקשת בתוקף - באופן שעולה הימנו ניחוח של שרירותיות - כל גישה לסגן השר ולו פגישה אחת, לא כל שכן קשר ישיר ורציף כמתחייב מתפקיד מנהלת הלשכה. שיבוץ המבקשת במשרת מנהלת לשכת סגן שר החוץ איילון במתכונתה הנוכחית לפיה כל העובדים כפופים לראש המטה, תיצור אנדרלמוסיה בלשכה כה קטנה וצפופה ויתהווה מצב בעייתי שאין אפשרות פיקוח סבירה עליו, כאמור בסעיף 3(3) לחוק החוזים (תרופות). גם אם נורה על כפיפות המבקשת ישירות לסגן השר, קרוב לודאי שהדבר לא יועיל אלא רק יזיק לאור אמונו של סגן השר בגב' שפיץ ואופן ניהול הלשכה על ידה. ברקעם של הדברים עומדת ללא ספק העובדה שמדובר, ככלות הכל, במשרת אימון. אמנם, יחסי האמון הנדרשים הינם בין סגן שר החוץ לבין עובדי לשכתו - ולאו דווקא בין העובדים לבין עצמם, אולם במקרה דנן התברר כי סגן השר מינה את גב' שפיץ, ראש המטה שלו, לאחראית על יתר העובדים והיא "ידו הארוכה" ו"אשת אמונו". עוד עולה מעדותה של גב' שפיץ, כי לכאורה הנוהל הוא שאין לעובדי הלשכה האחרים דרך ליצור קשר לסגן השר מבלי הסכמתה (עם כל כמה שנוהל זה מוזר ובעייתי בעינינו והתקשינו להאמין שאכן עד כדי כך סגן השר עסוק כדבריה), כך שנוצר מצב בלשכה הספציפית הזו בו העדר אמון של גב' שפיץ בעובדי סגן השר הינו העדר אמון שלו עצמו. כך, אפילו ההחלטה לסרב לבקשת המבקשת להיפגש עם סגן השר התקבלה על ידי גב' שפיץ, ולא סגן השר בעצמו, אשר קיבל את שיקול דעתה: ש. דני איילון סירב להיפגש איתה. ת. לא, אמרתי לו שהמבקשת מתעקשת להיפגש איתך, הלו"ז שלך לא מאפשר לך ואתה לא נפגשת מעולם עם אף עובד טרם התחלת לעבוד איתו, ודני אמר לי שאם בתפקיד ראש מטה ושיקול דעת, אני מקבל את שיקול הדעת שלך. ש. חשבתי שתפקיד מנהלת לשכה צריך להיות תפקיד של אמון עם סגן השר, אמון בינה לבינו. ת. נכון, ובין עובדי הלשכה, לא ייתכן שלא יהיו יחסי אמון בין עובדי הלשכה ובמיוחד בלשכה אורגנית כל כך קטנה ויש דברים מסווגים בלשכה. (פרוטוקול עמ' 11 ש' 14-19) אמנם, אנו מוצאים לנכון להדגיש כי אמון אין משמעו יחסי אהבה כהשקפתה של גב' שפיץ (פרוטוקול עמ' 10 ש' 5) כי אם יחסי עבודה תקינים ותפקוד ראוי (ראו דברי כבוד השופטת ברק בע"ע 375/99 החברה הכלכלית פיתוח כפר מנדא נ' ג'אבר (, ניתן ביום 13.7.00) להלן:"ענין כפר מנדא"), ואף "משרת אמון, אינה מילת קסם המכשירה כל שרירות." (שם). כמו כן, התרשמנו כי בהחלט ייתכן שהמבקשת הייתה עשויה לרכוש אימון זה, בשים לב שגם גב' שפיץ הודתה שנשקלה העסקת המבקשת, כך שלא מדובר בדבר שאינו אפשרי, בייחוד שלטעמנו היה מצג של קבלת המבקשת לעבודה. אך אף על פי כן, הרי אין מנוס מהמסקנה כי בפועל לא מתקיים אמון זה בין סגן השר - דרך ראש המטה שלו, גב' שפיץ - לבין המבקשת. לא למותר לציין כי בענייננו מדובר בעבודה קצרת מועד במהותה, המוגבלת בתהפוכות הגורל הפוליטיות (בשים לב שאף עצם קיומו של סגן שר חוץ איננו מוכרח) כאשר אף בפועל עבדה המבקשת תקופה קצרה למדי של שנה במשרה זו עד למועד יציאתה לחופשת לידה. היקף הזכות הנפגעת נגזר, בין היתר,ממשך תקופת העבודה והקשר והתלות שנוצרו בין העובד למקום עבודתו, אשר בענייננו הינה קצרה יחסית כאמור. כמו כן המבקשת הינה אישה צעירה, (בשונה מעובדים המצויים על סף שנות הפנסיה), וכעולה מתצהירה הינה איכותית ורצינית בעבודתה, כך שנראה כי לא תתקשה במיוחד למצוא עבודה חלופית. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי לפחות בשלב זה לא הוברר בפנינו כי למבקשת זכות לכאורה להשבתה בפועל לעבודה, המצדיקה מתן סעד זמני בשלב זה ושאינה ניתנת לפיצוי כספי, באופן המטה את מאזן הנוחות לטובת אי מתן סעד זמני. אפשרות פיצוי כספי כאמור לעיל, לא הוכח, ולו לכאורה, כי נזקיה של המבקשת אינם ניתנים לפיצוי בכסף אם תזכה בתביעתה. נטל השכנוע, בעניין זה, מוטל על כתפי המבקשת, והיא לא הרימה אותו. נהפוך הוא, במקרה זה נראה כי אם תזכה המבקשת בתביעתה, ניתן יהיה, לפצותה בכסף, למשל על דרך של תשלום משכורתה עבור החודשים שחלפו או חלקם ואף ייתכן כי ריפוי הפגמים שנפלו בהליך פיטוריה יהיה על דרך של פיצוי כאמור. ענייננו, על פניו, מאפשר אפוא פיצוי כספי, אם אכן תוכיח המבקשת את תביעתה ואין לומר אפוא כי מדובר בסעד כה הכרחי שיצדיק את התערבות בית הדין בשלב מוקדם, לפני ברור התביעה. מהפסיקה עולה כי מקום שבו ניתן לפצות צד נפגע בתשלום כסף, לא ינתן צו מניעה זמני או צו עשה זמני. (בעניין זה ראה פסה"ד הנ"ל בענין תובנה - סגל בעמ' 280; דב"ע לח/0-16 המל"ל - שיקורה חיטבאשווילי פד"ע ט' 338, 344). המבקשת לא הוכיחה כי אי השבתה לעבודה תפגע בה באופן שלא תוכל לשוב לו ייקבע כך בסעד הקבוע, בשים לב לכך שמלכתחילה עבדה רק שנה ובפועל איננה מועסקת במשרתה כמנהלת לשכה כבר מאז יציאתה לחופשת לידה, כאשר מיום 7.5.09 ועד ליום 1.7.09 עבדה במתכונת העסקה שונה כאמור לעיל. באשר לצו הזמני המבוקש לתשלום משכורתה של התובעת החל מיום 19.7.09, מדובר בצו לתשלום כספי גרידא ועל פי ההלכה אין מקום ליתן צו כזה בנסיבות ענין זה. מאזן הנוחות לית מאן דפליג כי למבקשת תגרם אי-נוחות מאי מתן הצו, אך לאור כל האמור לעיל, ברור שהמבקשת לא הוכיחה, כי אי הענות תגרום לנזק, שאינו ניתן לפיצוי כספי הולם, ושהינו גבוה מהנזק שעלול להיגרם למשיב, אם ינתן כנגדו הסעד הזמני. זאת לאור האמור לעיל בהתייחס לבעייתיות הרבה שבחיוב סגן השר בהעסקת התובעת בלשכתו. בשלב זה לפחות, לא הוכיחה המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. (בעניין הפעלת מאזן הנוחות בבית הדין לעבודה, ראו: דב"ע מז/ 149-3 שקם - גילה רוזין פד"ע יט 141, סעיף 13; תב"ע נג/ 564-3 אפרתי אבנר - מפעלי ים המלח (טרם פורסם, ניתן ביום 13.7.93)). נחזור ונדגיש, כי מדובר ביחידה קטנה מאוד שבה מספר מצומצם של עובדות העובדות במקום קטן פיזית ובצמוד זו לזו. החזרת המבקשת כעת, לאחר שעבודתה הופסקה ובניגוד גמור לעמדת הממונה הישירה על הלשכה, גב' שפיץ, עשויה לגרום למהומה ומבולקה שתשבש לחלוטין את תפקודה של הלשכה. סוף דבר לאור כלל האמור לעיל, הגם שנפלו בהליך הפיטורים פגמים רבים, ועם כל הצער שבדבר ואי הנוחות שאנו חשים לאור התנהלות המשיב, הרי שבנסיבות הענין כמפורט לעיל אין בכך כדי להצדיק מתן סעד זמני של השבה לעבודה, וכן צו זמני לתשלום שכר המבקשת - ומשכך דין הבקשה להדחות. הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.החזרת עובד לעבודה