קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית עתירה לביטול הפקעה: עניינה של העתירה בשתי הפקעות. בעתירה התבקש בית במשפט להורות כי יבוטל היעוד להפקעה של רצועת קרקע המיועדת ל"שביל גישה לכביש החוף להולכי רגל" המסומנת 419ג' בתוכנית הר/1606א' (להלן:"הרצועה"), ותבוטלנה ההערות בדבר הפקעה לפי הסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 ויוחזר ייעודה המקורי של הרצועה למגורים. כן נתבקש בית המשפט להורות על עדכון רישום שטח ההפקעה מחלקת העותרים לטובת "הרחבת כביש החוף" המסומנת 419ב' בתוכנית הר/1606א' (להלן:"הכביש") והקטנתו באופן התואם את ההפקעה שבוצעה בפועל, משנזקקה מע"צ לשטח קטן מזה שהופקע במקור. 3. בהתאם התבקש בית המשפט לבטל את החלטת הוועדה המקומית שסימונה הר/2 161 מיום 1.5.07 ואת החלטת הועדה המחוזית שסימונה הר/2161/מח מיום 9.7.07 שדחו את בקשת העותרים ואת התוכנית שהגישו, וזאת מאחר שהתקבלו בחוסר סבירות קיצוני, משיקולים זרים ותוך התעלמות מהלכות ביהמ"ש העליון. רקע 1. העותרים, בעלי הזכויות בבית ברחוב חזקיהו המלך 27 בהרצליה, הידוע גם כחלק מחלקה 419 בגוש 6666 (להלן: "הנכס") נרכש על-ידם לצורכי מגורים בשנת 2004. הנכס מהווה שליש מהחלקה עליה חל הסכם שיתוף שנרשם בטאבו. הנכס ממוקם כ-400 מטר דרומית לצומת כפר שמריהו וכ-400 מטר צפונית לגשר "ברויידא" בצמוד לחומה של כביש החוף. בשנת 1980 נקבע בתוכנית הר/1606 כי מחלקה 419 תופקע רצועה צרה בשטח של 164 מ"ר לצורך "שביל גישה לכביש החוף להולכי רגל" (להלן:"השביל"). התוכנית לא אושרה (נספח ד' לעתירה). בשנת 1994 אושרה תוכנית דומה הר/1606א', גם בה הופקע השביל (נספח ה' לעתירה). באותה שנה אושרה גם תוכנית הר/1875 להקמת מחלף בצומת כפר שמריהו (נספח ו' לעתירה). מכוחה של תוכנית זו הוקמה חומת בטון אקוסטית בגובה של כ-5 מטר לאורך מספר קילומטרים של כביש החוף. הקמת החומה מנעה מעבר על השביל שהופקע ותחמה אותו. ביום 24.8.2006 הגישו העותרים עתירה מנהלית לביטול תוכנית ההפקעה (עת"מ 2067/06 להלן:"העתירה המקורית"). המשיבות טענו ל"אי מיצוי הליכים" ולפיכך הוחלט בדיון מיום 27.12.2006, על דעת הצדדים, כי העותרים יגישו למוסדות התכנון-למשיבה 1- הוועדה המקומית לתכנון ובנייה-הרצליה (להלן: הועדה המקומית") ולמשיבה 3- הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה-מחוז ת"א (להלן:"הוועדה המחוזית") את התוכנית המוצעת על-ידם והוועדה המחוזית התחייבה מצידה שלא להמשיך בהליכי ההפקעה עד שימוצו הליכי התכנון. משדחו הוועדות את בקשתם של העותרים ואת התוכנית שהגישו לביטול ההפקעות (הר/2161), ביקשו הם לתקן את העתירה ולפיכך ביום 11.7.2007 נמחקה העתירה המקורית תוך מתן אפשרות לעותרים להגיש עתירה חדשה כנגד החלטת מוסדות התכנון. כמו כן הורה בית המשפט שלא יימשכו הליכי ההפקעה עד למיצוי ההליכים המשפטיים. לפיכך נדרשתי לעתירה חדשה זו. עיקרי טיעוני העותרים 2. א. עם הקמת החומה מכוח תוכנית הר/1875 הפכה מטרת ההפקעה לבלתי רלוונטית. השטח יועד במקור בהתאם לתוכנית הר/1606א' להפקעה למטרת "שביל גישה לכביש החוף להולכי רגל" ואילו החומה מונעת וחוסמת כל מעבר של הולכי רגל בשביל. לפיכך ביצוע ההפקעה התייתר שכן אין היא משרתת עוד את ייעודה ואין בה צורך ציבורי. ב. לאור הסתירה שבין התוכניות הר/1606א' מול הר/1875 גוברת האחרונה שמכוחה הוקם הקיר האקוסטי, ולפיכך דין ההפקעה להתבטל. ג. לא בכדי הוחלט על הקמת קיר הבטון על השביל וחסימת מעבר הולכי הרגל. השביל ממוקם בסמוך לכביש החוף מקום בו מגיחות מכוניות מהמנהרה במהירות גבוהה כשעליהן להשתלב בתנועה היוצאת מהרצליה פיתוח, ומקום בו אין שוליים או מדרכה. מעבר הולכי רגל ופריצתם לכביש באמצעות השביל, הוא בגדר סיכון חיים. ד. החלטת הוועדה המקומית שסימונה הר/2161 מיום 1.5.07 והחלטת הוועדה המחוזית שסימונה הר/2161/מח מיום 9.7.07 שדחו את התוכנית שהגישו העותרים לביטול הפקעת השביל, הן החלטות בלתי סבירות המערבות שיקולים זרים ונגועות בחוסר תם לב (ההחלטות-נספחים ט', יא' לעתירה). בהחלטת הועדה המקומית נקבע כי "שטחי הציבור אשר נקבעו בתוכנית נועדו לתת שירות לתושבי העיר הקיימים, אך גם ולא פחות חשוב, לאפשר פיתוח ציבורי והתפתחות אורבנית בדורות הבאים. צמצומם ו/או ביטולם של יעודים לצרכי ציבור, במיוחד כשהדבר נעשה באופן נקודתי ובלא הנמקה תכנונית, הינה הליך בלתי הפיך אשר עלול לפגוע קשות באפשרות הרשות המקומית לתת מענה לצרכי הציבור בעתיד". על החלטה זו הגישו העותרים השגה לוועדה המחוזית שדחתה את ההשגה. בין נימוקי הדחייה: "הוועדה סבורה כי יש צורך באותה רצועה ויש לשמרה כשטח ציבורי וזאת על מנת לאפשר טיפול בקיר האקוסטי הקיים ככל שיידרש...יש לשמור על אפשרות בעתיד לשימוש בשביל להולכי רגל כחיבור ישיר לסמטת 'דב הוז' מצידו השני של כביש החוף". העותרים טוענים כי סיבת הדחייה היא בעיקרה "שמירת אופציות" פוטנציאל השביל לחיבור עתידי בין שני צדי כביש החוף. מכאן שלא מדובר בצורך ציבורי מסוים מוגדר ועכשווי להפקעה כמתחייב מההלכה הפסוקה לעניין הפקעות (בבג"צ 307/82 לוביאניקר ואח' נ' שר האוצר, פ"ד לז(2) 141, 148-147(1983), עע"ם 8989/04 הועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח-תקוה נ' מ.זיטמן ובניו בע"מ, , (2.8.2005)) אלא בצורך שהוא בגדר התכנות תיאורטית עתידית מוטלת בספק ולכן ניתן להסתפק באמצעי מידתי שפגיעתו פחותה מזו של הפקעה, לבטל את ההפקעה ובהתעורר הצורך תוכל המשיבה 2- עיריית הרצליה (להלן:"העירייה") להפקיע מחדש את השביל בהתאם לסמכותה על-פי חוק. בהלכת קרסיק נקבע מפורשות כי:"אם המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישות לצרכי ציבור) 1943 חדל להתקיים, ההפקעה מתבטלת, וככלל (הכפוף לחריגים) יש להחזיר את המקרקעין" (ראו החלטה בבג"צ 2390/96 קרסיק ואח' נ' מדינת ישראל,פ"ד נה (2) 625, 707 (2001) וכן פ"ד מיום 9.2.09 (להלן:"פרשת קרסיק")). בענייננו חדלה המטרה הציבורית להתקיים ולראיה נבנה מחלף והשביל נחסם בקיר בטון ולפיכך בהיעדר תוכנית לשימוש בשטח המופקע לייעודו, דין ההפקעה להתבטל. ואולם, במקום לבטלה, ראש העיר באמצעות מהנדס העיר מצהירה בריש גלי על מדיניות העירייה והועדה המקומית "מדיניות אשר לא מעודדת ביטול מגרשים בייעוד ציבורי". זאת ועוד, הוועדה המחוזית העבירה את נטל השכנוע לעותרים "להצדיק מדוע לבטל תוכנית שמייעדת הפקעה" בעוד שהלכת קרסיק קובעת כי "הרשות כמו חייבת להצדיק את מעשה ההפקעה מידי יום-ביומו" (פרשת קרסיק לעיל, בעמ' 640). ה. העדר צורך אמיתי בקרקע עולה גם מגרסותיה המשתנות והבלתי עקביות של העירייה משנדרשה להצדיק את המשך ההפקעה. מהנדס העיר קבע כי הקרקע נחוצה לצורך "הנחת קו ביוב שיחבר בין שני חלקי העיר" (נספח יג' לעתירה). משבדקו העותרים והוכיחו כי עבודות ביוב אלה הושלמו וקו הביוב מצוי במרחק מהשביל, טענה העירייה כי במקום מתוכנן גשר עילי מעל כביש החוף ואולם גם גרסה הופרכה על-ידי משרד התחבורה (נספחים יד', טו' לעתירה) ובהתאם נזנחה הטענה על-ידי העירייה מה גם שגשר הינו שינוי ייעוד מהותי ביחס לשביל ואין להתירו ממילא (כפי שנקבע בעע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה,חיפה נ' החברה להגנת הטבע פ"ד נו (3) 673 (2002)). לבסוף טענה העירייה לצורך עתידי אפשרי בשטח לצורכי ציבור, צורך בלתי מוגדר שאינו מצדיק הפקעה. ז. העותרים טוענים גם לעניין עיתוי ההפקעה-גם אם יוותרו השטחים בגדר "מיועדים להפקעה" הרי שאין לבצע את ההפקעה בעיתוי הנוכחי כשאין כל פעילות בשטח לקראת מימוש ייעוד הפקעתו אלא במועד בו תידרש ההפקעה לצורך השגת המטרה הציבורית הברורה והמוגדרת לכשתהיה כזו. ז. טענת הועדה המקומית לפיה "העותרים רכשו את הקרקע לאחר ששטחי הציבור נקבעו ככאלה" אינה רלוונטית לעניין ומהווה שיקול זר. ההפקעה נעשתה ללא כל תמורה ממשית. גם הבעלים הקודמים של הקרקע ממנו רכשו העותרים את הזכויות בשנת 2004, נקט בפעולות משפטיות כדי להיאבק ביעוד השביל להפקעה. גם בחוזה הרכישה בין הצדדים נכתב כי הרוכשים קרי העותרים קונים גם כל זכות תביעה בקרקע. ח. גם טענת העירייה כי מדובר ב"תוכנית צעירה" אינה נכונה ואינה רלוונטית. תוכנית הר/1606א' אכן אושרה "רק" בשנת 1994 ואולם עד אז פעלה העירייה מתוקף תוכנית הר/1606 משנת 1980 ובשתיהן יועד השביל להפקעה לצורכי ציבור (נספח טז' לעתירה). ממילא משאושרה תוכנית הר/1875 להקמת מחלף בצומת כפר שמריהו שמכוחה נבנה קיר הבטון האקוסטי, חדל ייעודו המקורי של השביל מלהתקיים. ט. מוסיפים העותרים וטוענים כי גם טענת הועדה המחוזית בהחלטתה לפיה "משמש השביל היום כגישה לרכב למגרש מגורים סמוך (חלקה 546) מדרום" אינה רלוונטית לנושא ההפקעה שהרי חנייה למשיבים 4 ו-5 אלישע ואירית יהודאי (להלן:"השכנים") אינה בגדר "צורך ציבורי" המצדיק הפקעת שטח משכנם מה עוד שהשימוש שעושים השכנים בשביל מנוגד להיתר הבניה (נספח יז' לעתירה). זאת ועוד, בתוכנית המקורית הר/1606 נקבע כי רוחב השביל שיופקע יהיה 8 מטר כך ש-6 מטר יופקעו מחלקת העותרים ו-2 מטר נוספים מחלקה 546 של שכניהם. בתוכנית החדשה הר/1606א' צומצם רוחב השביל ל-4 מטר וכולם הופקעו מחלקת העותרים והשכנים הופטרו מחלקם בהפקעה. י. העותרים ניסו בכל דרך אפשרית להגיע לפשרה מול רשויות התכנון למצוא פתרון חלופי שאינו מונע הפקעה עתידית ושימוש עתידי בשביל כדרך גישה. בין היתר הציעו שהשטח לא ייבנה ויוגדר כ"שטח פרטי פתוח" ויהפוך למדשאה או לחילופין שקו הבניין בתוכנית ישונה כך שלא תתאפשר בניה נוספת, ואולם הצעותיהם נותרו ללא מענה והפשרה לא הושגה. יא. עניינה הנוסף של העתירה הוא בהפקעת שטחים מהחלקה שבבעלות העותרים לטובת הרחבת כביש החוף מכח תוכנית הר/1875 (להלן:"הכביש"). לאחר השלמת ההפקעה התברר כי המשיבה 6- מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן:"מע"צ") לא נזקקה למלוא השטחים שהופקעו ועם פניית העותרים אליה ולאחר שנציגיה ביקרו במקום, הביעה מע"צ נכונותה להשיב לעותרים את השטח המיותר שהופקע (נספחים יח', יט' לעתירה). בהסתמך על תשובת מע"צ פנו העותרים לוועדות התכנון בהרצליה בבקשה לעדכן את רישום ההפקעות בתב"ע הר/1606א' ולהתאימם להפקעות בפועל. עמדת העירייה היתה כי אין להשיב לאזרח קרקע שהופקעה, גם אם הרשות שהפקיעה את הקרקע אינה זקוקה לה. גם הוועדה המחוזית התנגדה לשינוי ההפקעה בטענה כי לא נכון לבטל קטע משטח הפקעה כשמגישי התוכנית-העותרים לא הגישו תוכנית כוללת לכלל השטח. לטענת העותרים לא ייגרם כל נזק מביטול הפקעה של חלק מהשטח וכן בהיותם אנשים פרטיים אין לדרוש מהם ואין זה מתפקידם להמציא תוכניות להתאמת יתר שטחי ההפקעה המצויים בחלקות נוספות לזו שלהם. זאת ועוד, על רשויות התכנון לעדכן את שטח ההפקעה שאין בה צורך, לכלל החלקות הרלוונטיות. עיקרי טיעוני המשיבים 3. א. העותרים מבקשים מבית המשפט להתערב בשיקול הדעת התכנוני המקצועי של הוועדה המקומית והוועדה המחוזית-גופי התכנון המוסמכים על-פי חוק לעניין ייעוד הקרקע המופקעת. במסגרת עתירה זו אמור ביהמ"ש לבחון רק את השאלה האם נפל פגם מנהלי בהחלטות מוסדות התכנון ומדובר בהחלטות שקולות וסבירות. ב. תוכנית ההפקעה נכנסה לתוקף בשנת 1980, שנים רבות טרם רכשו העותרים את ביתם. בהסכם השיתוף שנערך בשנת 1985 בין כל הבעלים הרשומים של חלקה 419 דאז נקבע בסעיף 2(ב) להסכם כי 450 מ"ר מתוך שטח החלקה הינו שטח המיועד להפקעה ע"י עיריית הרצליה וכי הסכם השיתוף בין הבעלים נעשה על בסיס ההנחה ששטח זה אמנם יופקע (נספח ב' לעתירה). בתשריט המהווה חלק בלתי נפרד מהסכם השיתוף הוצאו הן השטח שיועד לכביש בחלק המזרחי והן השטח שיועד לשביל בחלק הדרומי מתחום מגרשי הבעלים ולפיכך חולקו זכויות החזקה והשימוש בין שלושת בעלי החלקה רק ביתרת השטחים שלא נועדו להפקעה. לא מדובר בהליך הפקעה בכפייה, ובעלי החלקה המקוריים העבירו את השטחים לידי הציבור בהסכמה מדעת ומרצון. ג. המגרש הדרומי בו רכשו לימים העותרים זכויות גובל בשטחים המופקעים אך אינו כולל אותם. כך היה מאז ומתמיד. בעת בה רכשו העותרים, כחליפים לבעלים המקוריים ו/או יורשיהם את הנכס בשנת 2004, היו תוכניות הר/1606א ו-הר/1994 בתוקף מזה עשור והעותרים היו מודעים לקיומן, לתוכנן ולהוראותיהן לרבות לעניין ההפקעות. שווי הנכס נקבע בהתאם לשטח הקיים בפועל ללא שטחי ההפקעה. מכאן שאין בהפקעה כל פגיעה קניינית בעותרים בהיעדר זיקה קניינית ממשית של העותרים לקרקע המופקעת. כל שמבקשים העותרים הוא להשביח את המקרקעין שבבעלותם וזאת על חשבון הציבור. ד. זאת ועוד, למרות שהליכי ההפקעה הרשמיים בוצעו רק לאחרונה הרי שהלכה למעשה הופקע שטח השביל ונתפשה בו חזקה על-ידי העירייה כבר לפני שנים, והוצאת היתר הבניה למגרש בשנת 1986 הותנתה ברישום השטח המופקע על שם העירייה (נספחים ח1 ו-ח2 לתשובה לעתירה). גם בהיתר הבניה שניתן לבעלים המקורי של הנכס בשנת 2000, בעת שהקיר האקוסטי כבר היה בנוי, צוין השביל בייעודו ובמיקומו ולא אושרה בקשת הבעלים המקורי לבטל את ייעודו. לעומת זאת, אושרה בקשתו להיכנס עם רכב לחלקה שלו דרך השטח הציבורי של השביל (נספחים ב1 ו-ב2 לתשובה לעתירה). לפיכך מדובר בשיהוי ניכר בהגשת העתירה. ה. בנוסף, המטרה הציבורית שלשמה הופקעו השטחים לא נזנחה והיא עומדת בעינה. השביל רוצף והוא מוחזק על-ידי העירייה מזה שנים ואף שימש לייעודו כשביל ציבורי. השביל מהווה חיבור עתידי אפשרי יחיד בין שני חלקי העיר הרצליה, חיבור המהווה צורך ציבורי מסוים ומוגדר. כמו כן רק באמצעות השביל ניתן לטפל בקיר האקוסטי הבנוי במקום, קיר המשרת אף הוא את הציבור. לא ניתן להתעלם גם מהעובדה שהשביל משמש גישה לחניית השכנים שביתם סמוך לנכס העותרים. ו. לעניין הפקעת רצועת השטח לאורך כביש החוף, ההפקעה נעשתה מכוח תוכנית הר/1875. סוגיית אי ניצול מלוא השטח שהופקע לכביש אינה ייחודית לחלקת העותרים ותוכנית הרחבת הכביש עוברת דרך מספר חלקות. אם מע"צ או כל גורם אחר יגיעו למסקנה שאין להם צורך בשטח זה, יש להכין תוכנית דרך כוללת לכלל השטח שלכל אורך כביש החוף מתוך שיקולים תכנוניים ארוכי טווח ולא מתוך שיקולי בעלות על הקרקע. זאת ועוד, הוראות התוכנית קובעות בסעיף 12 כי לקיר המגן האקוסטי תתבצע תחזוקה שוטפת כשהגישה אליו היא באמצעות השטח הציבורי וכן נקבע בסעיף 14 לתוכנית כי לעירייה תינתן זכות לשימוש בשולי הכביש למעבר לקו מאסף עירוני ולפיכך נדרשת השארת השטח כשטח ציבורי (נספחים יא', יב' לתשובה לעתירה). ז. ככלל נקבע בפסיקה כי על מנת שבית המשפט ישתכנע כי יש הצדקה לבטל הפקעה של מקרקעין שבוצעה מכוח תוכנית, על העותר לכך לשכנע בקיומם של מספר תנאים מצטברים וגם אז לא בנקל יטה בית המשפט לבטל את ההפקעה. העותרים לא עמדו בנטל זה ולא הוכיחו את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מההפקעה או שייגרמו כתוצאה מאי ביטולה (בג"צ 465/96 טריידט ס.א. נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה,הרצליה, פ"ד מח(2) 622 (1994) (להלן:"פרשת טריידט"; בג"צ 10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים בחוף ת"א חברה לפיתוח אתרי תיירות בתל-אביב-יפו , פ"ד נח(3) 757 (2004) (להלן:"פרשת אתרים"); עע"מ 10398/02 זהבה וויס נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, ראשון לציון, (2005)) . ח. משיבים 4-5 מוסיפים וטוענים כי כל עניינה של העתירה הוא בסכסוך שכנים. דרך הגישה היחידה והבלעדית לחניית המשיבים היא באמצעות השביל אותו מבקשים העותרים להעביר לבעלותם במטרה להשביח את ערך ביתם (נספח א' לתשובה לעתירה). עוד טוענים השכנים כי בניגוד לטענת העותרים, גם מחלקתם הופקעו שטחים לצורכי ציבור בהתאם להסכם לתפישת חזקה שנחתם בינם לבין הועדה המקומית בשנת 1988 (נספח ב' לתשובה לעתירה). דיון 4. ענייננו בעתירה לביטול הפקעות והשבת מקרקעין לבעליהם בנימוק כי משך השנים שחלפו ללא ניצולם של המקרקעין ליעודם מעיד על היעדר הצורך הציבורי בהם שהיה מטרת ההפקעה. הלכה פסוקה היא כי התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתם של רשויות התכנון התערבות מוגבלת היא :"בית המשפט אינו מוסד של תכנון... בית המשפט אינו מוסמך על-פי החוק, ואינו מתאים על-פי מהותו, לשמש מוסד מתכנן. לפיכך, על-פי הלכה מושרשת, לא ישים בית המשפט את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא לא יתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת, אלא אם נפל בו פגם משפטי, לפי ההלכות המקובלות בבית המשפט, לרבות פגם של שיקולים זרים או חוסר סבירות" (כב' השופט זמיר בפרשת טריידט, עמ' 634-633 ). גם טרם חקיקת חוקי היסוד ראה בית המשפט בהפקעה הליך הפוגע בקניינו של הפרט ואולם מנגד עמדה המטרה הציבורית של ההפקעה המשרתת את הכלל: "הפקעה הינה רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין המתבצעת על ידי המדינה או מטעמה, למען מטרה ציבורית...אין חולק על הצורך להעניק למדינה סמכות להפקיע קרקע של היחיד לטובתו ולרווחתו של הכלל...הכל מסכימים כי הפקעת מקרקעין פוגעת קשות בזכות הקנין של הפרט, אלא שהיא נדרשת במקרים רבים כדי לענות על צרכים ציבוריים בדרך יעילה ומהירה" (עע"מ 1369/06 הלל הלביץ ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חדרה (9.7.2008) (להלן:"פרשת הלביץ")). לאור חקיקת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו נולד הצורך לאזן מחדש בין הזכויות הקנייניות המוגנות של הפרט לבין צורכי הציבור, והרצון לצמצם את הפגיעה הקניינית בפרט לזו ההכרחית בלבד. לאור האמור ניתן למצוא בשנים האחרונות בפסיקת בתי המשפט מגמה, ההולכת ומתחזקת, לבחון סבירותם של הפקעות מקרקעין תוך הכפפת החלטות רשויות התכנון בדבר הפקעה לשורה של הגבלות וסייגים. "בצד סמכותו של השלטון לפעול לקידום צורכי ציבור, בין על דרך הפקעה לצורכי ציבור ובין על דרך תכנון מרחבי אשר נועד להגביר את יעילות השימוש במקרקעי המדינה, עומדת זכותו של הפרט לשמר את זכותו הקניינית מפני פגיעה מעבר לנדרש. השינוי שהתרחש במעמדה של זכות הקניין לאור חקיקתו של חוק היסוד, העניק מעמד על-חוקתי לזכות זו והביא שינוי באיזון הראוי בין זכויות בעל הקניין הפרטי שנפגע לבין האינטרס הציבורי הנוגד" (ע"א 00/1968 חברת גוש 2842 חלקה 10 בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה נח (1) 550, עמוד 557-558 (2003)). "תנאי מוקדם הוא לסמכות ההפקעה, שאין ניתן להשיג את מטרת ההפקעה בדרך יעילה אחרת שאינה הפקעה. תנאי-מוקדם זה לכוח להפקיע קרקע נדרש מתוך כיבוד זכות הקניין של היחיד, וזכות הקניין משמיעה כמו-מעצמה נטל זה המוטל על הרשות"( פרשת קרסיק לעיל, עמוד 685). מבחני המשפט המנהלי וחובות הרשות הנגזרות ממנו חלות הן בבוא הרשות להפקיע את המקרקעין והן במועד שלאחר הפקעתם. מקום בו לא עמדה הרשות בחובותיה, יכול בית המשפט להתערב בהחלטה ואף במקרים קיצוניים לבטל את ההפקעה ולהשיב את המקרקעין לבעליהם. ביטול הפקעה 5. בפסיקת בית המשפט נקבעו לאורך השנים מספר עילות לביטולה של הפקעה. שיהוי- אחת העילות כפי שנקבעה בפרשת טריידט היא שיהוי בלתי סביר בביצועה של ההפקעה או במימוש הייעוד שלשמו נעשתה:"דין הוא שמוסדות התכנון, כמו רשויות מינהליות אחרות, חייבים להפעיל את סמכויותיהם, לרבות הסמכות להפקיע מקרקעין לצורכי ציבור, במהירות הראויה...אם היא משתהה באופן קיצוני, עשוי בית המשפט לקבוע כי השיהוי עולה כדי הזנחה, והזנחה כזאת יש בה כדי למנוע את הפעלת הסמכות...ההלכה בעניין זה ברורה. שיהוי בלתי סביר בביצוע הפקעה עשוי להצדיק ביטול ההפקעה. עם זאת, השאלה אם במקרה מסוים ראוי לבטל את ההפקעה בשל שיהוי, תלויה בנסיבות של אותו מקרה". ב"נסיבות המקרה" ייבחנו השאלות האם השיהוי חורג מגדר הסביר, מהו הנזק שנגרם לבעלים כתוצאה מהשיהוי ומהו הנזק שייגרם לציבור כתוצאה מביטול ההפקעה בשל שיהוי (פרשת טריידט לעיל, עמ' 631). ובמקום אחר נאמר:"בביצוע הליכי הפקעה, כמו גם בביצוע מטרת ההפקעה, חייבת הרשות לפעול בשקידה ראויה ובמהירות סבירה" (עע"מ 8541/06 הועדה המקומית לתכנון ולבניה, חדרה נ' קוטלר (27.11.2007). השיהוי ייבחן בכל שלבי ההפקעה. "חובת השקידה הראויה, הנגזרת מכללי המינהל התקין, חלה אף על מימוש מטרת ההפקעה לאחר השלמת הליכי ההפקעה...השיהוי נוטע בפרט את התחושה כי נטילת הקרקע ממנו לא הייתה כורח המציאות, ולצידה זיק תקווה שהקרקע תושב לידיו, תקווה המהווה מחסום נפשי להשלמה עם סופיות ההפקעה...השתהות בלתי סבירה במימוש מטרת ההפקעה פוגעת בתדמית הרשות המפקיעה, הנתפסת במקרה כזה כמי שביקשה להעביר את עושר הפרט לכיס הכלל באיצטלה של צורך ציבורי" (פרשת אתרים לעיל, עמוד 764). הפסיקה לא קבעה מה הוא אותו משך זמן סביר למימוש מטרות ההפקעה ומה הוא "שיהוי קיצוני". ההכרעה בעניין השיהוי תיגזר מעובדות המקרה הספציפי ונסיבותיו. "במקרה בו הרשות משהה את מימוש ההפקעה תקופה ארוכה, אשר יש בה להצביע על זניחת ההפקעה למעשה, האיזון בין דרישות הציבור המצדיקות הפקעה לבין זכותו של הפרט לקנינו, נוטה לכיוון האחרון, ואומרים לה, לרשות, שאם הקרקע אינה דרושה לה בפועל, אין עוד הצדקה לקיום ההחלטה על ההפקעה. אך המדובר באיזון אשר יש לערוך בכל מקרה על פי נסיבותיו" (בג"צ 5091/91 חסן זכי נוסייבה נ' שר האוצר פ"ד מט(4), 68 (9.8.1994) (להלן:"פרשת נוסייבה")). שינוי ייעוד-עילה נוספת לביטול הפקעה כפי שנקבעה בפרשת קרסיק היא שינוי ייעוד מקרקעין שהופקעו לצורך ציבורי, לייעוד שאינו ציבורי. בעניין שינוי ייעוד ממטרה ציבורית אחת לאחרת, חלוקות הדעות האם יכולה הרשות לעשות כן ודומה כי כיום מקובל מבחן הקרבה בין המטרות הציבוריות והאם מדובר בשינוי מהותי אם לאו כפי שקבע כב' השופט חשין:"יהא עלינו לבחון לגופם את השימושים הקודמים בקרקע; את השימושים החדשים בה; להשוות בין אלה לאלה ולהחליט אם השינויים שנתחוללו שינויים מהותיים הם, אם לאו". אם מדובר בשינוי ייעוד מהותי, שומה על הרשות לעבור מחדש את מסלול ההפקעה ולשלם פיצוי תמורתה או להחזיר את הקרקע לבעלים המקורי. " כך אף יוטל נטל על הרשות להיזהר בשימושים שתעשה בקרקע המופקעת, וכך אף תחויב להעניק יחס של כבוד לקניין הפרט" (פרשת קרסיק לעיל, עמ' 671). ואולם, לעניין שינוי ייעוד מייעוד ציבורי לייעוד שאינו ציבורי, אין מחלוקת כי דין ההפקעה להתבטל: "יתר-על-כן, ניתן לומר כי גם לדעת המרחיבים את סמכותה של הרשות - אלה המתירים לה לעבור ממטרה ציבורית אחת למשנה בגדרי אותה הפקעה - גם לדעתם של אלה זכאי הבעלים לחזור אל-שלו, ולו משום שהמטרה להקים שכונת מגורים במקום אינה מטרה ציבורית בנסיבות העניין" (פרשת קרסיק לעיל, עמ' 679). "העיקר הוא שהסמכות להפקיע מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור) צמודה למטרה ציבורית. פירושו של דבר, שמטרה ציבורית נדרשת לא רק כתנאי מוקדם שצריך להתקיים לפני הפקעת מקרקעין לפי הפקודה, אלא גם כתנאי מאוחר שצריך להתקיים אף לאחר ההפקעה. מכאן, שאם המטרה הציבורית חדלה להתקיים לאחר ההפקעה, ניתן וראוי, מבחינה עקרונית, לבטל את ההפקעה" (דברי כב' השופט זמיר בפרשת קרסיק לעיל, עמ' 969). "דברים אלה יפים ונכונים גם לעניין הפקעה לפי חוק התכנון והבניה. קרי, הרשות אינה רשאית להפקיע מקרקעין אלא אם כן יועדו מקרקעין אלה למטרה מוגדרת וברורה הכלולה בהגדרה של 'צרכי ציבור' שבסעיף 188 לחוק או ל'מטרה ציבורית' בהתאם לסעיף 189 לחוק. הזיקה בין המטרה לבין המקרקעין משמעה, כי על הגוף המפקיע...לשקול אם ומדוע דרושים המקרקעין המסוימים המיועדים להפקעה לצורך מימושה של המטרה. על שלושה תנאים להתקיים בטרם יחליט הגוף המפקיע על הפקעת המקרקעין: קיומו של צורך ציבורי מסוים ומוגדר; זיקתו של הצורך הציבורי המסוים למקרקעין המסוימים המיועדים להפקעה; וקיום צורך בהפקעת המקרקעין המסוימים כדי לממש את הצורך הציבורי" (פרשת הלביץ לעיל). מכאן שסמכות ההפקעה היא סמכות צמודת מטרה. על המטרה להיות ברורה מוגדרת ומפורשת ונדרשת גם היתכנות למימושה: "ההפקעה לפי פקודת הקרקעות (הפקעה לצרכי הצבור) חייבת כמובן להיעשות לצורכי ציבור. אך בכך לא סגי. היא חייבת להיעשות לצורך ציבורי מסוים, כגון הקמת בית-ספר או ציבורי. הרשות המפקיעה אינה רשאית לתת עיניה בחלקה מסוימת רק משום שנאה היא, ולהפקיע אותה רק משום שבאחד הימים היא עשויה לשמש צורך ציבורי זה או אחר, כפי שיוחלט ברבות הימים. אין הרשות רשאית להפקיע מקרקעין אלא אם הם אמורים ומתאימים לשמש צורך מסוים. עליה לתת דעתה לצורך זה, ואף לציין אותו בהודעה שהיא מפרסמת על כוונתה להפקיע את המקרקעין, לפי סעיף 5 לפקודה" (פרשת טריידט לעיל, עמוד 633). לפיכך מקום בו הוכח כי הייעוד הציבורי למטרה מסוימת חדל להתקיים, יכול ביהמ"ש לקבוע כי יש לבטל את ההפקעה: "ההפקעה הינה הכרח בל-יגונה, אם אין מנוס מכך כדי להבטיח כי צרכים ציבוריים יבואו על סיפוקם. אולם ההפקעה לא נועדה להעשיר את המדינה. בין הפקעת הקרקע לבין צורכי הציבור קיים קשר בל-יינתק, עד כי ניתן לומר שמבחינה רעיונית זכות הקנין שרוכשת המדינה בקרקע שהופקעה מן הפרט-אף אם הושלמו הליכי ההפקעה- היא זכות 'מותנית', והתנאי הוא נחיצות הקרקע להגשמת צורך ציבורי. משחלף הצורך הציבורי מן העולם, או קמה עילה אחרת לביטול ההפקעה, יש להשיב את הקרקע לבעליה, אם רצונו בכך. השבת הקרקע במצב דברים זה היא שמשיבה את 'סדרי הקנין באדמה' על כנם, שאם לא כן הופכת ההפקעה ממכשיר להגשמת היעדים החברתיים למטרה עצמאית, העומדת בזכות עצמה" (בג"צ 2739/95 סליבא סלימאן מחול נ' שר האוצר ואח', פ"ד נ(1) 309, 321-322 (1996)). האמור נכון לכל אורך חיי ההפקעה: "מטרתה של ההפקעה אמורה ללוות את הקרקע לא אך ביום ההפקעה עצמו אלא שנים לאחר מעשה ההפקעה" (פרשת קרסיק לעיל, עמוד 647). ואולם, למרות עילות הביטול כפי שאלה התגבשו בפסיקה עם השנים, לא מיהרו בתי המשפט לבטל הפקעתם של מקרקעין, אלא במקרים בהם שונה ייעודם באופן שלא נשמרה מטרתם הציבורית או במקרים של שיהוי קיצוני שגרם נזק לבעלים, שלהם זיקה קניינית לקרקע, העולה לעין שיעור על התועלת לציבור מהותרת ההפקעות על כנן. אין להתעלם מחשיבותם של השטחים הציבוריים המשמשים לטובת הכלל ושימורם של אלה העתידים לאפשר פיתוח ציבורי ארוך טווח. על עניין זה עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה: "בדורות האחרונים, התגברה ההכרה כי מקרקעין הם משאב ציבורי החשוף לכלייה באם ניצולו ייעשה בלא שים לב לצרכי הדורות הבאים. את מקומה של תפיסת התכנון המסורתית, אשר התירה מיצוי מירבי של ערכה הכלכלי של הקרקע בטווח הזמן הקצר, תפסו דיני התכנון המודרניים, הקשובים במיוחד לצורך בשמירה על אינטרסים ארוכי טווח של החברה, ולצורך בנקיטת גישה זהירה בהיקף ניצולה של הקרקע, מתוך אחריות ציבורית, לאומית, וחברתית, במבט להווה ולעתיד גם יחד. לפיכך, דיני התכנון כיום נותנים ביטוי גם לצורך בשימור הקרקע, ובוחנים את השפעותיהן הכלכליות, חברתיות, חלוקתיות ואקולוגיות של תכניות, לצד ההכרה בצורך בפיתוח ובבנייה... חובתם של דיני התכנון לאזן כראוי בין המשקל שיש לתת למימוש זכות הקניין של הפרט בקרקע, לבין צרכי הכלל המחייבים לעיתים גריעה מהנאת הקניין כדי להגשים תכליות תכנון חשובות המקדמות את האינטרס הציבורי" (עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (7.12.2006)). ועוד נאמר: "ככל שגדל אינטרס הציבור בביצוע ההפקעה, כך תגבר הנטיה שלא לבטל את ההפקעה" (פרשת נוסייבה לעיל). מן הכלל אל הפרט 6. אקדים ואומר-בחינת הנסיבות במקרה הנדון על-פי הקריטריונים המנויים לעיל הובילה אותי למסקנה כי אין לקבל את טענות העותרים וכי אלה לא הוכיחו כי בעת הזו קיימת עילה לביטול ההפקעות. לעניין השביל- אכן תוכנית ההפקעה ההיסטורית של השביל והסכם השיתוף בין הבעלים המקוריים של החלקה מעידים כי ההפקעה במקור נעשתה כדין ובסמכות, בהסכמת ובידיעת הבעלים. ואולם לטענה זו של המשיבות אין ולא כלום לעניין העתירה לאור שאין העותרים טוענים לעצם חוקיות ההפקעה, שגביה אין מחלוקת, כי אם לזניחת מטרתה וייעודה הציבורי. במקרה שלפנינו לא שוכנעתי שמטרת ההפקעה נזנחה. רצועת הקרקע שיועדה להפקעה וסומנה 419ג' בתוכנית הר/ 1606א' נועדה לשמש "שביל גישה לכביש החוף להולכי רגל" והעירייה אף ריצפה את השטח וזה שימש למעבר הולכי רגל. אכן מכוח תוכנית הר/1875 הוקם מחלף כפר שמריהו ולאורך מספר קילומטרים של כביש החוף, לרבות צידו של השביל, נבנתה חומת בטון אקוסטית לטובת הציבור. ואולם בכך בלבד אין כדי להעיד שנזנח הצורך הציבורי במעבר של הולכי רגל משני צידי המחלף, מהשביל אל סמטת דב הוז שמצדו השני של כביש החוף, גם אם אינו מוקם בעת הזו. זאת ועוד, אותה חומה אקוסטית שנבנתה מחייבת תחזוקה שוטפת ולפיכך נדרשת אליה גישה המתאפשרת באמצעות השביל. הצרכים הציבוריים של העירייה הם רבים ומשתנים ולשם כך היא זקוקה לעתודות קרקע שיאפשרו לה בעת הצורך לתת פתרון הולם לאותם צרכים ציבוריים לרבות מעבר להולכי רגל בסביבת מחלף סואן כמו זה של כפר שמריהו. "הליכי תכנון מטבע הדברים הינם צופי פני עתיד. במסגרת הכנת תוכניות ליישוב כזה או אחר מביאות רשויות התכנון בחשבון את הצפי להתפתחותו העתידית של היישוב ואת כמות עתודות הקרקע שיש להקצות לצורכי ציבור, שהרי סוף מעשה במחשבה תחילה" (עע"מ 319/05 בונשטיין נ' המועצה המקומית זיכרון יעקב , (1.2.2007)). מעבר לנדרש אציין כי העותרים טוענים לעניין הזיקה המתמשכת של הבעלים לקרקע המופקעת, כפי שזו נקבעה בפרשת קרסיק. הבסיס להלכה בדבר היות זניחת מטרת ההפקעה עילה לבטלותה נעוץ בכך שלבעל הקרקע המקורי, מי שתובע את ביטול ההפקעה שנעשתה בניגוד לרצונו, יש זיקה קניינית ממשית לקרקע המופקעת: "הבסיס להלכה הינו מעמדה המרכזי של זכות הקניין של הבעלים המקורי. בזכות זו פגעה ההפקעה פגיעה אנושה. קניינו של הבעלים המקורי ניטל ממנו שלא בהסכמתו, בלא שנשתייר בידו בדל של זכות בקניינו. הטעם לנטילת הבעלות היה בקיומה של מטרה ציבורית שהצדיקה את הקרבת קניינו של הפרט על מזבח הכלל. הצדק דורש כי משנתבטלה המטרה הציבורית, וניטל הטעם המקורי מהמשך בעלותה של המדינה במקרקעין, תוחזר הבעלות לבעלים המקורי" (פרשת קרסיק לעיל, עמודים 653, 714). גם לו שוכנעתי שלעת הזו נזנחה המטרה הציבורית המקורית של השביל, הרי שאין לעותרים בענייננו אותה זיקה קניינית מתמשכת כפי שזו נקבעה בהלכה. במועד בו רכשו העותרים את ביתם בשנת 2004 מהבעלים המקוריים הם היו מודעים לתוכניות החלות על החלקה לרבות ההפקעה, ובפועל רכשו את החלקה כך שמלכתחילה אינה כוללת את השטח המופקע. בהתאם לכך נקבע שווי הנכס אותו רכשו. לפיכך, לא ניתן להצביע על זיקה קניינית ממשית של העותרים לחלקה המופקעת. בהערת אגב אציין כי טענת המשיבות כי השביל משמש כניסה לחניית השכנים אינה רלוונטית לענייננו לאור העובדה שעל-פי היתר הבניה, לשכנים יש גישה חלופית לחנייה מצידה השני ומתן גישה נוחה יותר לשכנים אינה מטרה ממטרותיה הציבוריות של ההפקעה. לעניין ביטול הפקעה בשל שיהוי במימוש מטרתה, יש לבחון האם השתהתה הרשות שיהוי החורג מגדר הסביר וכן יש לערוך מאזן נזקים בין הנזק שנגרם לעותרים כתוצאה מהשיהוי לבין הנזק שייגרם לציבור כתוצאה מביטול ההפקעה .לא מצאתי שהמשיבות השתהו באופן קיצוני במימוש מטרת ההפקעה וממילא העותרים לא הצביעו על נזק של ממש שהשיהוי גרם להם. העותרים גם לא הצביעו על צורך ממשי שלהם בחלקה המופקעת למעט אינטרס כספי של השבחת הנכס שברשותם. כנגד זאת, הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל הפקעת השביל הינו ממשי וזאת בשל מיקומה הייחודי של הרצועה כשביל מקשר בין שני חלקי העיר הרצליה במפגש עם כביש החוף. אם רצועת החלקה תיסגר בפני הציבור, לא ניתן יהיה למלא את החסר על-ידי רכישה או הפקעה של חלקה אחרת בעת שיידרשו המקרקעין למעבר. (אין מניעה לכך כי אם יתברר בעתיד שהמחלף הנוכחי בכפר שמריהו מהווה את תוכנית הדרך הסופית, והכביש ממשיך ומשמש עורק תחבורה ראשי וסואן ולפיכך נדרש כי הקיר האקוסטי יישאר על כנו במתכונתו הנוכחית וימנע מעבר הולכי רגל לאורך השביל, ישקלו מוסדות התכנון את ביטול ההפקעה עקב זניחת מטרתה וייעודה הציבורי ויוסדר בהסכמה בין הצדדים כי לא תתבצע בנייה ברצועת השביל וכי תישמר דרך הגישה לתחזוקת הקיר האקוסטי). לעניין הכביש-טוענות המשיבות כי אם יימצא שהשטח אינו נדרש לכביש, יש להכין תוכנית דרך כוללת לכלל השטח שלכל אורך כביש החוף מתוך שיקולים תכנוניים ארוכי טווח. הכנת תוכנית שכזו אינה מעניינם או מתפקידם של העותרים כי אם של מוסדות התכנון ולפיכך על המשיבות 2,1 ו-6 לבחון הכנת תוכנית דרך לכביש בהתאם לדרישות התכנוניות. סוף דבר 7. במקרה שלפנינו לא זו בלבד שלא הוכחה זניחה של מטרת ההפקעה ו/או שיהוי בלתי סביר במימושה, הרי שגם מאזן הנזקים נוטה בעד הצורך הציבורי והנזק העלול להיגרם לציבור כתוצאה מביטול ההפקעה אל מול הנזק הבלתי מוכח של העותרים. לפיכך מצאתי את החלטות מוסדות התכנון סבירות. לאור האמור העתירה נדחית. בנסיבות העניין, ישאו העותרים בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000₪ בצירוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל, בחלוקה שווה בין המשיבות 1 ו-2 (יחדיו), המשיבה 3 והמשיבים 4 ו-5 (יחדיו). למען הסר ספק, אין צו להוצאות בעניינה של המשיבה 6.קרקעותביטול הפקעההפקעה