קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דיור ציבורי לאחר שחרור ממאסר: העותר חתם יחד עם הוריו ז"ל על הסכם שכירות ביום 29.1.97 לדירה המצויה ברח' אקסודוס 11/1 בקרית גת (להלן: "הדירה"). על פי תמצית מרשם האוכלוסין, הוא מתגורר בדירה מיום 7.10.96. אימו של העותר נפטרה ביום 16.3.08 ואביו קודם לכן. מאחר והדירה נותרה נטושה, הוחלט בעמידר לטפל בקבלת הדירה למעגל האיכלוס נוכח המחסור בדיור ציבורי, לאור ההחלטה העקרונית בעמידר שאסירים השפוטים לתקופת מאסר שמעל שלוש שנים דירותיהם תוחזרנה למעגל האכלוס וכשהאסיר ישוחרר, יכנס לתור הממתינים. העותר מרצה עונש מאסר מיום 4.10.97 ואמור השתחרר מהכלא בשנת 2017, אלא אם ישוחרר שחרור מוקדם על תנאי בשנת 2010. העתירה שבפני מכוונת כנגד החלטת המשיבה מיום 9.12.02, לדחות בקשת העותר להקנות לו זכויות חוזיות בדירה ולהמשך החזקתו בה משלא התגורר בדירה שלוש שנים ברציפות עם אימו טרם פטירתה, בהיותו מרצה עונש לתקופה ממושכת. 3. טענתו העיקרית של העותר שהוא אמור להשתחרר "שחרור מינהלי" ביום 13.5.2010, כמו"כ אמור הוא לצאת לסבב חופשות כעולה מהדיון בביהמ"ש המחוזי בת"א שם כל שנותר לבחון אם הערבים יתאימו למטרה זו. העותר ממשיך לשלם את דמי השכירות באופן קבוע. פינוי העותר מהדירה תותיר אותו ללא קורת גג לראשו, שעה שישוחרר מהכלא או כשיצא לחופשה והוא יהפוך לנטל על החברה. עוד נטען כי התקופה שנותרה לעותר לריצוי עונש אינה ארוכה, שכן ישוחרר בעוד כשנה וסביר שניתן למצוא דירות בקרית גת לנזקקים האחרים, ולאו דווקא דירת העותר. פינויו מהדירה יהווה פגיעה בזכותו לשויון והגינות ונגוע באפליה, שכן כאזרח זכאי הוא לקבל יחס שווה מהרשויות בין אם הוא מרצה עונש בכלא ועומד לצאת לחופשי ובין אם הוא אזרח נורמטיבי מהשורה. 4. המשיבה טוענת כי העתירה לוקה בשיהוי רב משזו הוגשה ביום 3.5.09, כאשר ההחלטה ניתנה ביום 9.12.08 ואף אם נזקק העותר לסיוע משפטי, והדבר התארך, אין בכך כדי להצדיק השיהוי הניכר ללא בקשה להארכת מועד. לבימ"ש זה אין הסמכות המקומית לדון בעתירה כיון שההחלטה, נשוא העתירה, ניתנה ע"י ועדת האכלוס העליונה שמושבה בירושלים. לא מדובר במקרקעין, כטענת ב"כ העותר, שכן טיב המחלוקת כאן נוגע לזכאות ולא לזכויות במקרקעין. כמו"כ היה על העותר לצרף את עמידר כמשיב לעתירה. עוד נטען כי נושא החופשות של העותר, לא מצא ביטויו בעתירה והינו נושא חדש שעלה לראשונה בסיכומיו. מעבר לנדרש בקשתו של העותר לצאת לחופשה נדחתה. גם אם יתאפשר לו לצאת לחופשות הרי שיזקק להשגחה צמודה, על כן אין הצדקה להחזיק דירה רק למטרה זו רוב ימות השנה. לגופו של עניין - נטען כי המחסור בדיור הציבורי הביא למדיניות אחידה כי דירות באזורי ביקוש המוחזקות ע"י אסירים השפוטים לתקופה שמעל שלוש שנות מאסר תחזורנה לאכלוס חוזר. כשהאסיר ישוחרר יצטרף לתור הממתינים. על כן אין בסיס לטענת האפליה או חוסר השוויון. דווקא חריגה לגבי העותר היא שתיצור את האפליה ואת חוסר השיוויון כלפי האחרים. דיון העותר מרצה מאסר של 17 שנה שהושת עליו בת.פ. (מחוזי ב"ש) 942/97 בצירוף שנתיים ושמונה חודשים בגין הפקעת רשיון ממאסר קודם. מועד תום ריצוי עונשו ביום 11.5.2017 ושחרורו המינהלי ביום 24.11.2016. בטענת ב"כ העותר שלא מדובר במאסר ארוך - כיוון שתקופת ה-2/3 מסתיימת ביום 28.10.2010 ושחרור מינהלי של 2/3 ביום 13.5.2010 - אין ממש, כיוון ששחרור מוקדם לאחר ריצוי של 2/3 מתקופת המאסר אינה זכות מוקנית אלא מצויה בשיקול דעתה של ועדת השחרורים ובודאי שלא ניתן במסגרת עתירה זו לעסוק בספקולציות, אם ישוחרר העותר אם לאו. לכן ההכרעה מבוססת על סמך נתונים קיימים שהיו בפני המשיבה. ברע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר בע"מ נקבע ע"י כב' השופט רובינשטיין: "...השאלה היא איפוא מהי השפעת המאסר על הזכאות לדירה זו. לדידי יש לבחון לשם מענה את תכלית החוק ואת התמונה הרחבה. שותף אני להגדרת תכליתו של הדיור הציבורי בפי בתי המשפט הקודמים, כמיועד לאוכלוסיות שאין בידן להשיג דיור בשוק הפרטי, תוך מקסום הדירות הציבוריות לשימוש הנזקקים. בעיני קיומם של נזקקים אחרים - רבים למרבה הצער - העומדים בתור לדיור ציבורי, הוא שיקול ראשון במעלה בפרשנות החוק. גם זכאות מקודם איננה מקנה "חתימת קבע" על דירה פלונית, שתעמוד ריקה בלא שתשמש למטרותיה לנזקקים לכך. לכן, משלא התגורר פלוני בדירה, קמה השאלה אם רשאית המשיבה לבטל את חוזה השכירות. כשלעצמי סבורני, כי גם אם היה זכאי המשיב להיות דייר ממשיך, אין לראותו, בשעה שיושב הוא בבית האסורים לתקופה ממושכת, כמחזיק בדירה... אכן, לאסיר זכויות משלו כחלק מאוכלוסיה חלשה, ולשמן קיימת הרשות לשיקום האסיר. אך הוא המיט על עצמו ביודעין את אסירותו,... המבקש-המערער בחר בחיי פשע - ואין סיבה שבעולם שבשעה שהוא מצוי בכלא תעמוד הדירה הריקה, שמאות ממתינים לה בדיור הציבורי, כדי שיוכל להימצא בה בחופשות..את השימוש בדירות הדיור הציבורי יש למקסם לרווחת הכלל. אכן, אומרת המשיבה כי במקרה של מאסר קצר תימשך החזקה בדירה. אינני מציע לקבוע כאן ועתה מסמרות באשר למשך המאסר, אך ברי כי מאסר שנים ארוכות מסוג זה שנדון לו המבקש-המערער אינו יכול להצדיק חזקה מתמדת בדירת דיור ציבורי;.. (3) מאחורי המסגרת הנורמטיבית של חוק זכויות הדייר, שאליה נידרש בקצרה, מצויה אחריות כבדה של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין "תפוס כפי יכולתך" ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו ..."(סעיף ו' לפסה"ד). אין לי אלא לאמץ קביעה זו. גם בענינו של העותר נקבע כי מפאת החוסר בדיור הציבורי, תחזור הדירה למעגל האיכלוס משעומדת היא ריקה. מסכימה אני עם ב"כ העותר שעובדה שהוא אסור, זכויות לו ככל אזרח אחר בכפוף למאסרו ולמגבלות החלות עליו בגין המאסר, אבל היות והוא הביא עצמו למצב בו הוא שרוי מאחורי סורג ובריח ובמסגרת הסל המצומצם של הדירות בדיור הציבורי, יש לשמור על איזון בהתייחס לכלל הממתינים בתור לדירות אלה. כאשר העותר מנוע מלעשות שימוש בדירה, יש להחזירה לצבר הדירות ולהעמידה לרשות הכלל ולא להחזיקה ריקה עד שחרורו של העותר. הותרת מצב זה על כנו תגרום להפליית העותר לטובה לעומת הממתינים האחרים לדיור הציבורי. מנספח ג' לתגובה, הנוהל בדבר טיפול באסירים משוחררים, למדים אנו כי ניתן סיוע מיוחד של משרד השיכון לתקופה מוגבלת, לאנשים במצבו של העותר, לאחר שחרור מבית הסוהר וגם העותר יוכל להיעזר בסיוע זה. מעבר לנדרש אעיר שאין ממש בטיעוני העותר בדבר היותו דייר מוגן שכן עיון בהסכם שצורף לעתירה (נספח א) מלמד שמדובר בהסכם שכירות שחוק הגנת הדייר אינו חל עליו. בחרתי להתייחס לעתירה לגופה, אם כי מסכימה אני שיש ממש בטענות המקדמיות של ב"כ המשיבה, הן לעניין השיהוי הניכר ללא קשר לצורך להיעזר בסיוע משפטי, חוסר סמכותו המקומית של בימ"ש זה והצורך לצרף את עמידר כמשיב לעתירה. סוף דבר העתירה נדחית, משלא מצאתי הפגם שנפל בהחלטת המשיבה. בהתחשב במאסר העותר לתקופה ארוכה, אין צו להוצאות. מאסרדייר מוגן (הגנת הדייר)