דריסה במעבר חציה מאסר בפועל

קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דריסה במעבר חציה מאסר בפועל: מבוא מה ייגזר לו לנאשם, איש הגון ונורמטיבי, שנהג במשאית וגרם ברשלנותו למות המנוח, ויטלי אוליצקי ז"ל, בהולכו על מעבר חצייה? האם דינו מאסר מאחורי סורג ובריח או שמא מאסר בדרך של עבודות שירות ? ביום 17.9.08 הרשעתי את הנאשם בגרימת מותו של המנוח ברשלנות. לא אחזור כאן על פרטי הכרעת הדין אך בקיצור אציין כי ביום 16.4.08 נהג הנאשם במשאית במסגרת עבודתו, פגע באמצעותה במנוח שחצה את הכביש על מעבר חצייה בקרית מוצקין, סמוך לכיכר הקרויה "כיכר הפינגווינים". המנוח היה בן 72 שנים במותו ולאחר שפגעה בו המשאית, נתפס מתחת לגחונה וכך המשיך הנאשם לנסוע, בלי לחוש שפגע במנוח, כ- 700 מטרים, עד שנעצר ע"י עוברים ושבים. בגין מעשיו אלה הואשם הנאשם בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, אך זוכה ממנה והורשע תחתיה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין וכן, בעבירה של אי מתן זכות קדימה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה. כבר בתחילת משפטו הודה הנאשם בביצוע העבירות בגינן הורשע בסופו של דבר וכן, ברוב העובדות הצריכות לעניין, ועיקרו של המשפט נסב סביב שאלת מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה. קרי, סביב השאלה האם התגבש אצלו מצב נפשי של מודעות - פזיזות, ודינו כמי שהרג את המנוח, כטענת המאשימה, או שמא גרם ברשלנות וללא מודעות, למות המנוח, כפי שהודה הנאשם. טענות ב"כ המאשימה לעונש ב"כ המאשימה, בטיעוניו בכתב ובעל פה, ביקש להחמיר עם הנאשם כיוון שלדעתו, פגיעה של נהג משאית מקצועי בהולך רגל, על מעבר חצייה, מגלמת רשלנות ברף הגבוה. כן הוסיף שלאור ריבוי תאונות הדרכים, לרבות אלה הקטלניות, ניכרת בפסיקה מגמת החמרה בענישה ועל מנת להילחם בנגע זה ביקש להשית על הנאשם עונש חמור, שעיקרו מאסר בפועל, מאחורי סורג ובריח. ב"כ המאשימה ביקש שלא אקבל את המלצת שרות המבחן להשית על הנאשם עונש שניתן לרצותו בעבודות שרות, כיוון שעונש זה לא ישיג את מטרת ההרתעה הדרושה במקרים כאלה, על מנת להציל נפשות בישראל. לדעת ב"כ המאשימה, נסיבותיו האישיות של הנאשם, חרטתו וסבלם של אשתו ובנו, צריכים להידחות בפני אינטרס הציבור, הוא האינטרס להרתיע אותו ונהגים פוטנציאליים כמוהו. לטענתו, במקרים כגון זה שלפנינו, לרוב מדובר באנשים נורמטיביים שקיפחו ע"י נהיגתם הרשלנית חיי אדם, ועניינו של הנאשם אינו מקרה חריג המצדיק סטייה ממדיניות הענישה המחמירה. לתמיכה בטענותיו הפנה ב"כ המאשימה, בטיעונו המפורט, לשיפעת תקדימים שניתנו ע"י בית המשפט העליון ובתי משפט אחרים וביקש להשית על הנאשם, בנוסף למאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, גם מאסר על תנאי, פסילה בפועל מלקבל ו/או מלהחזיק רשיון נהיגה, פסילה על תנאי וקנס. את דבריו בכתב סיים ב"כ המאשימה במילים נרגשות: "... מתבקש בית המשפט לתרום את תרומתו ולדחוף את העגלה קדימה למען חיי הורינו שרוצים לחצות את הכביש בביטחה ולמען חיי ילדינו... הגיעה העת שיובהר לכל נהג שנוטל לעצמו את ההגה שאל לו להפקיר את חיינו בכביש ושכל רשלנות מצידו תגרור מאסר מאחורי סורג ובריח." טיעוני ב"כ הנאשם לעונש ב"כ הנאשם ביקש בטיעונו לראות בנאשם כמי שהודה ולא ניהל משפט ובכך חסך בזמן שיפוטי שכן, מלכתחילה הודה בעבירות בהן הורשע בסופו של דבר. מכאן, שהנאשם הביע חרטה והפנים את חומרת מעשיו וזכאי להקלה בעונשו כפי שנוהגים בתי המשפט כלפי מי שמודים כבר בתחילת משפטם, בעבירה שיוחסה להם. לדעת הסניגור, מהכרעת הדין עולה שרשלנותו של הנאשם היתה "רגעית" ומצוייה לכל היותר ברף הבינוני, ובוודאי לא ברף הגבוה, וזהו גורם בעל משקל בין שיקולי הענישה. בנוסף, ב"כ הנאשם הדגיש את נסיבותיו האישיות של הנאשם, כעולה מן המסמכים ס/1 - ס/8, ובמיוחד, את מצב בנו הקטן, ילד בעל צרכים מיוחדים העלול להיפגע מאוד אם ייאסר אביו מאחורי סורג ובריח ולא יוכל לטפל בו. כן הודגש הקושי של אשתו, האם, לטפל בבן, בשל הבעיות מהן היא עצמה סובלת. בענין זה הפנה הסניגור לתסקיר שירות המבחן אשר פירט את הנסיבות האישיות של הנאשם ומשפחתו והמליץ להשית על הנאשם עונש מאסר שירוצה בעבודות שרות. לדברי הסניגור, ניתן להסיק כי הנאשם אינו נהג מסוכן מכך שרשלנותו לא היתה גבוהה ולאור העובדה כי עבד כנהג משאית לפרנסתו, הנוסע מאות קילומטרים מדי יום וצבר לחובתו "רק" 8 עבירות תעבורה, כולן מסוג "ברירת קנס". (האחרונה בוצעה 5 שנים לפני התאונה (נ/1)). ב"כ הנאשם טען שלאחרונה מסתמנת בפסיקה העניפה אשר הגיש "מגמה של התמתנות" בענישה, בגין עבירות גרימת מוות ברשלנות. הסניגור ציין - בהגינות רבה יש לומר - שמאסר בפועל יגרום לנזק זניח לנאשם אך יגרום לפגיעה קשה מאוד בבנו, בעל הצרכים המיוחדים ולקריסת המשפחה, לאור היכולת התפקודית הנמוכה של אשתו. בנוסף תיאר הסניגור מצב כלכלי קשה של משפחת הנאשם (ראה ס/7, ס/8), מצב בריאותי קשה של אשתו (לאחר ניתוח (ס/2)) ומצב "מיוחד" של הבן (ס/1), וביקש שעונש הפסילה יהיה מתון ולא ייגזר על מרשו קנס. הנאשם, בפנותו לבית המשפט, הביע צער על מעשיו והצטרף לדברי בא-כוחו. תסקיר שרות המבחן בתסקיר יסודי ומעמיק פירטה קצינת המבחן את המצב הסוציו-אקונומי הקשה של הנאשם ומשפחתו. הנאשם, מתואר בתסקיר כמי שסיים שרות צבאי כחייל אחראי ומסור, שעבד כנהג משאית חרוץ, נאמן וישר וכעת, משנפסל רשיונו עקב התאונה, עובד כמחסנאי באותה חברה בה עבד כנהג, שמרוצה מאוד מתפקודו (ס/5). לדעת קצינת המבחן, בנו היחיד של הנאשם בן 6, סובל מבעיות התפתחותיות שונות (שלא אפרטן בשל כך שמדובר בקטין) וזקוק להתערבות גורמי רווחה ואנשי טיפול לאור דלות יכולותיהם של ההורים, המתקשים להתמודד עם צרכיו המיוחדים. הנאשם, לדברי קצינת המבחן, מתמודד עם דכאון ותסמונת פוסט-טראומטית, קיבל אחריות לעבירה וחש תחושת אשמה על שגרם למות אדם. דברים אלה הביאו למשבר בחיי הנישואין ולמשבר כלכלי חמור. הרושם של קצינת המבחן הוא שהנאשם, למרות הקשיים, מתפקד באופן חיובי כאדם שומר חוק הזקוק להתערבות טיפולית בקבוצה של נהגים אשר גרמו למוות, אך לאור הקושי של הנאשם - בשל שעות עבודתו הרבות - להתחייב למסגרת טיפולית, לא ניתנה המלצה טיפולית חד משמעית בעניינו. לסיכום, קצינת המבחן ממליצה על ענישה בדרך של מאסר שירוצה בעבודות שרות, כיוון שענישה של מאסר בפועל "...עלולה להגביר את הסיכון בו מצוי הבן", שהינו ילד עם סיכון לפגיעה עצמית וכוחותיה הדלים של האם לא יספיקו לצורך הטיפול בו. בנוסף, קצינת המבחן המליצה על הטלת צו מבחן למשך שנה, במסגרתו ישולב הנאשם - אם יסכים - בקבוצה יעודית לנהגים שגרמו למוות ברשלנות. דיון והכרעה "מדידת מידת העונש קשה היא לשופט כקריעת ים סוף. משבא הוא לשקול, אם להרשיע או לזכות מצויים בידיו עקרונות וכללים, פרטי דינים ודקדוקי דקדוקים של תלי תלים של הלכות, שאותם הוא מיישם לעניין המסויים שלפניו. לא כן משסיים מלאכה זו, ועלה בידו, שיש להרשיע את הנאשם. המחוקק מסר בידו מידת עונש במיוחד כשמדובר בעונש מאסר - שיש לה שיעור למעלה ואין לה שיעור כלשהו למטה (פרט למקרים יוצאים מן הכלל); ובמסורת הפסיקה נקבעו כללים כלליים בדבר אופיה של העבירה, טיבו של העבריין ושלומו של הציבור. כל אלה... אין בהם אלא כדי לכוון את דעתו והכרעתו של השופט, אלא בצורה כללית ביותר.. שכל מקרה ומקרה צריך להיות נדון לגופה של העבירה ולגופו של העבריין והכללים שבדרכי ענישה אינם אלא בבחינת נקודות מוצא בלבד." (ע"פ 344/81 מדינת ישראל נגד שחר סגל, פ"ד לה(4), 313, 321. ראו גם ע"פ 1399/91 רוני ליבוביץ נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (1), 177). למרות שבפסיקת בתי המשפט בנושא שבפני ניתן למצוא דעות שונות, הרי "הזרם המרכזי" והכלל שהתגבש הוא, כי בשל הקטל בדרכים מן הראוי להחמיר בענישה ובדרך כלל תכלול זו מאסר בפועל, מאחורי סורג ובריח, ולא בדרך של עבודות שרות. רק מקרים חריגים, בהם נוצר שילוב בין רשלנות רגעית ולא חמורה ונסיבות אישיות יוצאות דופן יביאו את בתי המשפט להסתפק בעונש של עבודות שרות, בתוספת פסילת רשיון נהיגה לתקופה משמעותית, מאסר על תנאי, קנס ופיצויים. "מקובל עלינו כי אין מנוס בקביעת העונש בעבירות כגון גרם מוות ברשלנות, מלשקף את החומרה הרבה הטמונה בעברינות הכביש - שקורבנותיה רבים. אכן ענישה חמורה היא מרכיב שאין בלתו בהתמודדות הקשה עם תופעת תאונות הדרכים שפשתה במקומותינו, וברגיל מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, השתת עונש חמור הכולל הורדת הנהג מן הכביש לתקופה ארוכה ומאסר בפועל. עם זאת אין זהו כלל חלוט... המציאות מלמדת כי לעיתים, חוסר תשומת לב או התרשלות רגעית עלולים להסתיים באסון כבד. במקרים כאלו... עשוי בית המשפט, בנסיבות חריגות להימנע מהטלת עונש של מאסר בפועל, ולהסתפק בעונש של פסילת רשיון לזמן ארוך ומאסר לריצוי בעבודות שרות..." (רע"פ 4261/04 יעקב פארין נגד מדינת ישראל פ"ד נט(3), 440, סעיף 13 לפסק הדין). ראו והשוו גם: רע"פ 484/92 סיריה רפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 176 ע"פ 8163,8005/00 מדינת ישראל נ' גיל משה, ע"פ 2564/00, שמעון דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 613 רע"פ 4732/02 ענת סורפין (לביא) נ' מדינת ישראל, ע"פ 8382/03 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 139 רע"פ 3842/96 כחלון ויקטור נ' מדינת ישראל, ע"פ 11786/04 אבו טריף נ' מדינת ישראל, ע"פ 5787/04 שחאדה נ' מדינת ישראל, רע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל, הוצאת נבו ע"פ 783/07 חאלד עתאבה נ' מדינת ישראל, בדרך כלל, הנסיבות האישיות - אף קשות מאוד - תידחנה בפני הצורך להרתיע נהגים שגרמו ברשלנותם למוות ואת אלה שעלולים לגרום לו. עונש מאסר בעבודות שרות יוטל "בנסיבות חריגות מיוחדות ביותר" (ראה דברי השופט ג'ובראן בפרשת מאירה לוין הנ"ל). אולם "... דרך המלך במקרים בהם עסקינן היא הענישה במאסר בפועל". (דברי השופט רובינשטיין בפרשת חאלד עתאבה הנ"ל). ההתלבטות במקרים כגון זה שבפנינו קשה היא שכן בנוסף ללבטים "הרגילים" שיש לשופט בשולחו אדם למאסר מאחורי סורג ובריח הרי שבענייננו, מדובר בדרך כלל באנשים נורמטיביים, שהמפגש שלהם ושל משפחותיהם עם תלאות וקשיי הכלא טראומטי במיוחד. הקושיות העקרוניות רבות הן ומגוונות. שאלה היא, האם ראוי - בעידן הקונסטיטוציונליזציה של המשפט להעניש בעונש מאסר את פלוני משום שיתכן ובכך נרתיע אחד, אחדים או רבים בעתיד? האם מידתי הדבר ואינו סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו? ומי לידינו כף יתקע שבאמת נשיג הרתעה והקטל בדרכים יפחת בשל מאסרם של נהגים קטלניים ? רוצה לומר, שאם האפשרות כי הנהגים עצמם וקרוביהם ייהרגו, או ישארו נכים לכל חייהם, בשל נהיגה פרועה ורשלנית לא הרתיעה אותם, האם מספר חודשי או שנות מאסר ירתיעום ? ההבדל בין גרימת מוות ברשלנות לבין הריגה נעוץ במודעתו של העבריין. בעוד "ההורג" מודע לטיב התנהגותו והסיכון שהוא יוצר, מי שמתרשל וגורם למוות, אינו מודע. הרשלן, צריך להיות מודע, אך הוא לא מודע לטיב התנהגותו ולסיכון שיצר ועל כן הוא התרשל. ואם הרשלן לא מודע לטיב התנהגותו ולסיכון הטמון בה, ממה יירתע...?? ושמא די שנהגים יהיו מודעים לכך שאם יתרשלו בנהיגתם ויגרמו למוות, ירצו עונשם מאחורי סורג ובריח, כדי שינהגו באופן כללי בזהירות יתר, ומתוך כך תפחתנה התאונות, וינצלו נפשות ובכך, תושג הרתעה ? כך סבר כב' הנשיא שמגר: "נהיגה בדרך איננה אקט חד פעמי, ואם נדע לשרש תופעות של התנהגות רשלנית ואף מזלזלת ואי איכפתית, גם כאשר הן לא גרמו לתאונות, ובוודאי כאשר הן גרמו לתאונות, תהיה בהתנהגות שהנהג יהיה חייב לאמץ לעצמו, בשל החשש מפני ענישה יעילה, כדי ליצור את הרקע להפחתת סיכונים. נהיגה זהירה יותר חייבת להיות אקט מופנם, שאותו מאמץ לעצמו הנהג מתוך רצון שלא להיקלע לנסיבות בהן יישלל רשיונו או הוא יישלח למאסר בשל התנהגות בלתי מתחשבת באחרים המשתמשים בכביש. לו היינו מגיעים לכך (וניתן להגיע לכך) שנהגים ייענשו באופן חמור בשל התנהגות מסוכנת, אף שאינה גורמת לתאונה, היה סיכוי רב יותר למנוע תאונות הנגרמות עקב התנהגות זו." (רע"פ 4484/92 רפאל נ. מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 176, פיסקה 7). ויש שישאלו האם טחו עינינו מראות את העליה בתאונות הדרכים ככלל ובקטל בכבישים בפרט, למרות ההחמרה העקבית בענישה עם חלוף השנים? רוצה לומר, ניסינו החמרה, שלחנו למאסר בפועל יותר ויותר אנשים שגרמו למוות בכבישים, לתקופות ארוכות יותר ויותר וזה לא עזר להפחתת הקטל בדרכים. האם לא הגיע הזמן לקרוא: "המלך עירום", דרך זו לא הועילה, התרופה לא סייעה "לחולה" ויש למצוא - פתרון - תרופה אחרת. עוד זה שואל והולך והנה זה בא ועונה: אם לא היינו מחמירים בענישה, הקטל בדרכים היה מחמיר יותר, ומי מהם צודק...? והאם כלל נחקר נושא זה באופן מדעי והוכח שההחמרה בענישה הועילה להיות פתרון, ולו חלקי, לקטל בכבישים בהיותה בעלת אפקט הרתעתי ? דהיינו, אם החמרה בענישה, בעיקר ע"י השתת מאסר בפועל, לא השיגה את מטרתה - הרתעה - מדוע שנמשיך בדרך זו שמשרתת בעיקר את המטרה העונשית של גמול ולא של הרתעה ? האם בהליכתנו בדרך "בית שמאי" אין אנו רק משקיטים את מצפוננו כדי שנחוש כמי שתורם להקטנת נגע הקטל בדרכים, או שאנו רק מהסים קולם של בני משפחות הקרבנות הזועקים ממעמקי אובדנם ודורשים נקם, כשאין אנו יודעים בוודאות, ובעצם רק מקווים,שנשיג הרתעה ע"י החמרה בענישה ? ושמא תאמר כמאמר העממי: "מה שלא הצליח בכוח יצליח ביותר כוח". דהיינו, מכיוון שעונשי המאסר בפועל שהוטלו עד עתה היו קלים מדי, הבה ונחמיר בהם וכך נצליח ? וכך ציין השופט א. אמינוף בגוזרו 30 חודשי מאסר בפועל ו- 60,000 ₪ קנס! על נהג אוטובוס שגרם ברשלנות למות רוכב אופניים, בת.פ (נצרת) 1120/05 מדינת ישראל נ' ניזאר גנאמה, : "עם כל הכבוד, העונשים שהוטלו בפסקי הדין שהציג הסניגור כולל בפסק הדין בעניין עו"ד דורי קלגסבלד קלים יתר על המידה ואין בהם כדי להרתיע. נראה לי כי הגיעה העת להחמיר באופן דרמטי בעונשים המוטלים על נאשמים הגורמים למותם של בני אדם - בנהיגה ברכב... הגיע הזמן להעלות בצורה דרמטית את רף הענישה, גם לגבי מי שמורשע בעבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית" (ההדגשה שלי - מ.ג) ומנגד, רק לפני 8 חודשים, ב- 29.4.08 החליט הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל, לתמוך בקידומה של הצעת חוק לביטול עונשי מאסר בגין עבירות הרשלנות בעקבות תאונות דרכים (ראו אתר: WWW.ISRAELBAR.ORG.IL), כשהרציונל בהצעת חוק זאת הוסבר כדלהלן: "גישת ההרתעה כמרכיב מרכזי בענישה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות הינה שגוייה ואנכרוניסטית. על הענישה להביא תועלת לחברה, לקורבן או לסביבתו ולעבריין המורשע. שום תועלת מסוג זה לא תצמח מהשמת אדם נורמטיבי משך זמן ממושך מאחורי סורג ובריח. רגש הנקמה המוצדק של משפחות הקורבנות אינו הגורם הדומיננטי בקביעת מרכיב הענישה." ובהמשך, כתגובה לפסק דינו הנ"ל של השופט אמינוף, לפיו יש להחמיר ב"אופן דרמטי" בענישה, הציעה ביום 24.09.08 לשכת עוה"ד הצעת חוק לפיה תוגדל תקופת המאסר אותה ניתן לרצות בעבודות שרות ל- 18 חודשים במקום 6 חודשים, כפי שהחוק מתיר היום (ראו אתר: WWW.ISRAELBAR.ORG.IL). הוא שאמרתי, הקושיות קשות, לא לכולן יש תשובה וודאית ולחלקן יש יותר מתשובה אחת. ייתכן וזה הצודק ואולי רעהו מצא פתרון טוב יותר ואולי, אין פתרון טוב מזה המצוי. אולם, לשופט אין חופש מוחלט לפסוק לפי מה שנראה לו צודק, על פי דעתו האישית ונטיית לבו בלבד. השופט צריך לשפוט ולעשות צדק במסגרת הדין הקיים. ראשית, הדין הוא החוק. דהיינו, סעיף 304 לחוק העונשין. המחוקק, איפשר הטלת עונש מאסר בפועל עד 3 שנים למי שגרם למוות ברשלנות. בפסיקת בית המשפט העליון נפסק לא אחת כי העונש המירבי הוא נקודת מוצא ולא נקודת סיום: "... תקרת העונש שקובע המחוקק צריכה להיות 'נקודת המוצא' שממנה יוצא בית המשפט לדרך הקשה של קביעת העונש ההולם את המקרה שלפניו, ואין להתייחס אליה כ'נקודת סיום' שאותה רואים ואליה אין מגיעים. הותרת עונש מירבי בגדר הלכה ואין מורים כן עומדת בניגוד להנחייתו המפורשת של המחוקק ונוטלת מידה לא מבוטלת מכוחו לשמש גורם מוקיע, מתריע ומרתיע" (ע"פ 2620/93, מדינת ישראל נ. פלוני, פ"ד מט(3), 1). שנית, הדין מפורש על ידי בית המשפט העליון, אשר יצק בפסקי דינו תוכן לסעיפי החוק על פי נסיבות המקרה והנאשם ועל פי שינויי העתים, הצרכים והמדיניות הראויה. היטיב לתאר את הדין המצוי, השופט רובינשטיין בפרשת מאירה לוין, שלא נמנע מלהביע תוך כך את לבטיו: "... התלבטותי נבעה מכך, שכל עוד בעינה המדיניות הקיימת באשר לעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים (ותאונות אחרות), דינם של המורשעים בהן תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח, והחריגים לכך נדירים. אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה מן הסתם - הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמטיביים, אלא שנמצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים. האם יש בכך תועלת של ממש? האם ההרתעה פועלת? האם יש תרומה למאבק בתאונות הדרכים בגזרי דין שעניינם מאסר אנשים נורמטיביים בקרב חברה עבריינית שאינה מקומם? התשובה לכך אינה ברורה. אבל היש עצה אחרת להרתיע את מופקרי הכביש, אם צעירים שלגמו לגימה יתרה, אם אחרים? גם לכך אין תשובה מניחה את הדעת, וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי... לאחר שקראתי את שכתבה חברתי השופטת פרוקצ'יה אוסיף את זאת: במישור העקרוני דעתי כדעתה, בדבר הצורך לשלב ידיים במלחמה בתאונות הדרכים, תוך שלעת הזאת, בטרם נמצאו פתרונות טובים מאלה, תקפה המדיניות, על ידי גישת בית שמאי". (ההדגשות שלי - מ.ג.) ואמנם במקרה הנ"ל, בשל נסיבות אישיות חריגות מאוד (בין היתר רשלנות רגעית, מצב נפשי חמור ביותר - נכות פסיכיאטרית של 75% - וחוות דעת קצינת מבחן לפיה למאסר בפועל יהיה אפקט הרסני), בוטל, בדעת רוב, עונש מאסר בפועל והומר לעבודות שרות. אך אפילו נסיבות אלה לא שכנעו את השופטת פרוקצ'יה, אשר בדעת מיעוט סברה שאין לסטות ממדיניות הענישה המחמירה בעבירות של גרם מוות ברשלנות ואמרה: "על רקע הדברים האמורים, בית משפט זה היתווה מזה שנים מדיניות ענישה מחמירה ביחס לעבירות נהיגה הכרוכות בתאונות קטלניות... הוא דבק בגישה זו מתוך אמונה כי לנקיטת יד עונשית קשה ומחמירה ישנה השפעה מרתיעה על הנהגים בכביש... בנסיבות בהן נועדה מדיניות ענישה מחמירה להביא שינוי משמעותי בתופעה חברתית מסוימת, נדרשות נסיבות אינדיבידואליות מיוחדות ויוצאות דופן כדי להצדיק חריגה בדרך של הקלה מהמדיניות הנקוטה... לאסון הכבד שהתאונה המיטה על הקרבנות הצעירים ועל בני משפחותיהם אין שיעור. כך הוא לגבי אלה שקפחו את חייהם, וכך הוא לגבי אלה שיבלו את שארית חייהם כנכים, וכבני אדם פגועים בגוף ובנפש. שילוב זה של רשלנות חמורה בנהיגה ועוצמת הטרגיות הטמונה בתוצאות התאונה הקטלנית, מחייב מסר עונשי אשר יבטא את החומרה הרבה בה מתייחסת החברה לאובדן חיי אדם עקב נהיגה רשלנית, וישתלב בכך במדיניות הכוללת, המבקשת למנוע, בין היתר על דרך הרתעה, התנהגות רשלנית על הכביש, ההופכת במצבים מסוימים קטלנית... חרף כל אלה, נתוניה של המבקשת, גם בהצטברותם, אינם מהווים נסיבות אינדיבידואליות ייחודיות המבחינות את עניינה מעניינם של מרבית הנאשמים המורשעים בעבירות רשלנות הכרוכות בתאונות דרכים קטלניות. אלה הם, על פי רוב, אנשים נורמטיביים שכשלו בהבזק אחד, וגרמו בנהיגתם למותם של בני אדם. גם הם, על פי רוב, סובלים סבל עמוק בעקבות התאונה, וכליאתם בבית סוהר היא מהלך קשה ופוגעני במיוחד עבורם... אין לכחד, כי קיים קושי פנימי אמיתי לגזור את דינו של אדם, שהוא ביסודו ישר-דרך ובר-לבב, למאסר מאחורי סורג ובריח. עם זאת, נראה כי בית המשפט לא יצא ידי אחריותו ומחוייבותו לחברה אם יסטה מקו ההחמרה שבענישה, הנדרש בתאונות קטלניות, במקרה שנסיבותיו האמיתיות אינן חריגות. שחיקתה של מדיניות הענישה המחמירה סופה שתפגע פגיעה קשה במאמציה של החברה הישראלית להתמודד בדרך יעילה עם המוות בדרכים. היא תגרע מתפקידה המרכזי של מערכת בתי המשפט בקביעת אמות מידה להתנהגות הציבור בנהיגה בדרכים, ובחינוך להחדרת ערכים חשובים בתחום זה." (ההדגשות שלי - מ.ג.) הנה כי כן הפלגנו במים סוערים וסובבנו במעגלים רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה ולראות עד כמה ההתלבטות קשה. לא רק שחשתי כמי שצריך "לקרוע את ים סוף" אלא כמי, שלאחר הקריעה, צריך "לחברו" בחזרה. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאין נסיבותיו האישיות של הנאשם - אף שמיוחדות הן - נכנסות לגדר אותן נסיבות חריגות במיוחד, המצדיקות סטייה מדרך המלך וממדיניות הענישה המקובלת במקרים כאלה. אף אני אלך בדרך בית שמאי ואשית על הנאשם מאסר בפועל אך בקביעת אורכו אתחשב לקולה בנסיבות המיוחדות של המקרה ושל הנאשם. להלן השיקולים העיקריים לחומרא ולקולא: א. יש לראות בנאשם כמי שהודה ולא ניהל משפט סרק, כמי שהביע חרטה והפנים את חומרת מעשהו. אני רואה ב"הודאה" נימוק חשוב מאוד לקולה. לא רק בשל החיסכון בזמן שיפוטי, אלא בעיקר כיוון שמביאה היא מעט מזור ונחמה לבני משפחת הקורבן שיש להם כתובת על מי לכעוס ויכולים הם לומר לעצמם, הנאשם הודה ולקח אחריות. כאבם יישאר לעד, אך יוקל מעט כשהעבריין מרכין ראשו ואומר חטאתי, עוויתי, פשעתי, סלחו לי. לדעתי, בחלק מן המקרים מסייע הדבר למשפחת הקורבן לקבל את הכאב, להשלים עם האובדן ולהמשיך, עד כמה שאפשר, במסלול החיים. לא נעלמו מעיני עברו הנקי של הנאשם, מצבו הכלכלי הקשה, מצב בנו ואשתו ואישיותו הנורמטיבית. כל אלה ילקחו בחשבון לקולא בעת קביעת אורך תקופת המאסר בפועל. כמו כן בשל המשבר הכלכלי הקשה אליו נקלעו הנאשם ומשפחתו (ראה דרישת חוב מהבנק בסך 75,000 ₪ - ס/8), לא אטיל קנס על הנאשם. ב. אמרתי בהכרעת הדין כי הנאשם לא התרשל רשלנות גסה או "רשלנות רבתי". אולם, נהג מקצועי, הנוהג משאית, שפגיעתה עלולה להיות מסוכנת יותר, וגורם ברשלנותו למות הולך רגל בתחומי "ממלכתו" - מעבר החצייה - רשלנותו מצוייה ברף הגבוה, כפי שטען ב"כ המאשימה, ולא ברף הבינוני כפי שטען הסניגור. אמנם הנאשם "לא התפרע" על הכביש ונסע באיטיות רבה, בשל היותו מודע למעבר החציה, הסתכל ימינה שמאלה, ובשל רשלנותו לא הסתכל שוב ימינה, ואז קרה האסון. אולם, רשלנותו לא היתה "רגעית" שכן המנוח שהה על מעבר החצייה 3.3 שניות והספיק לעבור 4 מטרים בטרם נפגע ורק "הגורם האנושי", קרי רשלנותו של הנאשם שלא הסתכל שוב לימין, גרמה למותו. ג. נסיבותיו האישיות של הנאשם כפי שפורטו לעיל ובעיקר בתסקיר שרות המבחן לא קלות הן ואני משוכנע שהנאשם, רעייתו ובעיקר בנו, ייתקלו בקשיים רבים בעת שהיית האב במאסר. אולם, אין אלה נסיבות "חריגות במיוחד" המצדיקות הטלת מאסר בעבודות שרות. ד. לא אוכל לקבל את המלצת שרות המבחן להטיל על הנאשם מאסר שירוצה בעבודות שרות. "שרות המבחן, אליבא דכולי עלמא, הינו ידו הארוכה של בית המשפט ותפקידו הוא בין השאר, לבחון ולבדוק נושאים שבית המשפט עצמו מתקשה לבחון ולבדוק. במובן מסוים ניתן לדמות את שרות המבחן לפריסקופ הנשלח מצוללת והמעביר לקברניט הצוללת תמונות שהקברניט מתקשה לראותן בעינן שלו..." (דברי השופט חשין בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ. נאיף אבו סבייח, ). בסופו של דבר, קצין המבחן בצדק ובדין רואה בעיקר את האינטרס של הנאשם אך בית המשפט "...לוקח בחשבון, בנוסף לשיקוליו האינדוידואליים של הנאשם, אף שיקולי ענישה נוספים, כגון הרתעתם של האחרים". (דברי השופט ברק (כתוארו אז) בע"פ 286,356/79 יחיא מוחמד חיג'אזי נ. מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 753, 757). המלצת קצין המבחן כשמה כן היא, ומהווה רק אחד השיקולים החשובים והמרכזיים, אך לא בהכרח ולא תמיד, השיקול המכריע בין כלל השיקולים, שמצווה בית המשפט לשקול במסגרת השיקולים לעונש. קצין המבחן "ממונה" מתוקף תפקידו בעיקר על הנאשם ושיקומו ובית המשפט "ממונה" על כלל הציבור וטובתו. המלצת שרות המבחן להטלת עונש מאסר שירוצה בעבודות שרות, מבוססת בעיקר על החשש שהסיכון לפגיעה בבנו של הנאשם יגבר בהיות אביו מאחורי סורג ובריח. אולם, אני משוכנע ששרותי הרווחה אשר מכירים את המשפחה ומטפלים בה מזה זמן רב, ואף האם, והוריה (שסייעו לה לאחר הניתוח שעברה (ס/7)), יתגברו על הקשיים. כדי לסייע בידם, אני ממליץ בפני שירותי הרווחה לעשות מאמץ מיוחד לטפל במשפחת הנאשם ובמיוחד בבנו ובצרכיו המיוחדים בעת שהאב ישהה במאסר. סוף דבר "...ברצוני לציין שאבא שלי היה בדרכו אל אמא שלי שהיתה באותה עת אצל אחותי בקרית מוצקין...". כך אנו למדים, בצורה בנאלית משהו, מדברי בתו של המנוח (ת/33) כיצד אדם בן 72 הלך לפי תומו על מעבר החצייה בדרכו אל רעייתו ובתו, כשמשאית הנהוגה באופן רשלני בידי הנאשם פגעה בו וקטעה באחת את חייו. קדושת החיים מחייבת כל אחד מאיתנו לעשות משהו, קטן ככל שיהיה, כדי שלא יקופדו חיי אדם. ביחד, תוך שיתוף כל מערכות אכיפת החוק "נשלב ידיים" ונביא, ולו מעט הקלה בנגע תאונות הדרכים בכלל והקטלניות שבהן, בפרט. אמנם נכון, אין זה וודאי ששליחתו של נאשם זה אל מאחורי סורג ובריח תרתיע את כל הנהגים הפוטנציאליים, או את רובם, או אף חלק מהם. לכשעצמי, די לי בכך שנהגים מספר, ואף נהג אחד בודד ילמד מעונשו של נאשם זה לקח, וינהג ביתר זהירות כי יחשוש פן יראה את העולם שמחוץ לכלא מבעד לסדקי חומותיו ולסורגיו ואדע כי תרמתי, תרומתי הצנועה, למלחמה בנגע תאונות הדרכים. די שכל אחד במערכת האכיפה, משטרה, תביעה ובתי משפט, יתרום תרומה קטנה למיגור נגע תאונות הדרכים האוכל בנו בכל פה. אין זו חובה שגזר דינו של פלוני ירתיע את כל הנהגים העתידיים ואף לא את רובם ויביא למיגור נגע זה. די לי שגזר דין זה יצמצם את נגע תאונות הדרכים, ולו במעט, ולו בזעיר, כדי לדעת שהושגה מטרת ההרתעה. נגע תאונות הדרכים בכלל והקטלניות בפרט, משול בעיני כמחלת הסרטן שגרורותיה מתפשטות בהתמדה. במלחמה בנגע זה אין "זבנג וגמרנו". ההתמדה במלחמה היא העיקר. די לי כי גזר דין זה יציל נפש אחת או פצוע אחד ואף די לי באפשרות שכך יהיה. ולמשפחת הקורבן. שום גזר דין, תהא אורך תקופת המאסר שבו אשר תהא, לא יחזיר את יקירם. בחלוף השנים, אף כי יגלידו מבחוץ הפצעים ימשיכו הם לכאוב מבפנים. ואלה אשר נפצעו בתאונות דרכים וישארו פגועים נפשית וגופנית רתוקים לכיסא גלגלים או למיטתם, לעולם לא ישכחו את הרגע הנורא, בו השתנו חייהם לעד, לדאבה. מזור מוחלט לכאבם, שום תרופה - אף בדמות עונש דרמטי וחמור - לא תביא. יחד עם זאת, לא אוכל להתעלם משיקול הגמול. לאו מילה מגונה היא. אין העונש נמדד רק בשיקולי תועלת חברתית או רק בהרתעה. קשה עד מאוד להישיר מבט אל משפחת הקורבן, אל הפצועים והנכים ולומר להם שהאדם אשר קיפד חיי יקירם יעבוד 6 חודשים במקום ציבורי, מספר שעות ביום, ובערב יחזור לביתו ולחיק משפחתו, כיוון שנסיבות חייו קשות הן. הרי הוא בחיים ויקירם טמון באדמה, או רתוק לכיסא מתגלגל, ומה לו כי ילין, הקוטל ? אם מאסר מאחורי סורג ובריח של הקוטל בדרכים, יביא מעט הקלה לכאבם, אף טיפה אחת, הם זכאים לה ועליו לשאת בדין. לאור האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את הנסיבות כולן, לקולה ולחומרה, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. 12 חודשי מאסר בפועל. ב. 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, לבל יעבור הנאשם עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז-1977 ו/או עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי 304 לחוק העונשין תשל"ז-1977 + סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 ג. פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 10 שנים. מתקופה זו תנוכה התקופה בה היה הנאשם פסול לנהיגה, מיום התאונה, 16/4/08, ועד ליום בו יחל את ריצוי מאסרו. מתקופת הפסילה לא תנוכה התקופה בה ישהה הנאשם במאסר. הודעה לצדדים זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 ימים. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםמאסרמעבר חציה