האם גירוש מישראל מעשה לא הומניטרי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם גירוש מישראל מעשה לא הומניטרי:

1. העותרת 2 (להלן – האם) והעותר 3 (להלן – האב), שניהם ילידי ואזרחי הפליפינים, הגיעו לישראל באמצע שנות ה-90' כמהגרי עבודה. זה מספר שנים שוהים הם בישראל שלא כחוק. השניים נישאו זה לזו בישראל, וביום 18.4.98 נולד בישראל בנם, העותר 1 (להלן – העותר). העותר, המתקרב כיום לגיל 11 שנים, לומד בבית הספר היסודי "ביאליק" בתל-אביב ומתגורר יחד עם הוריו במרכז תל-אביב. העותר לא יצא את גבולות המדינה מאז היוולדו, והנו דובר השפה העברית. עניינה של העתירה בסירוב משרד הפנים להסדיר את מעמד העותר בישראל, ומכוחו את מעמד הוריו, ודרישת המשרד מהעותרים לעזוב את המדינה.

2. מלכתחילה הגישו העותרים (בחודש ינואר 2006) בקשה בהתאם להחלטת הממשלה מס' 3807 מיום 26.6.05 בעניין הסדרת מתן מעמד לילדי שוהים בלתי-חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל. תוך כדי הדיון בבקשה תוקנה החלטת הממשלה, בהחלטה מס' 156 מיום 18.6.06, שהקלה בתנאים הנדרשים למתן המעמד. בהתאם לקריטריונים שנקבעו באותה החלטה ניתנה (ביום 13.6.07) ההחלטה בבקשת העותרים, על ידי ועדה מיוחדת שהוקמה במשרד הפנים לצורך יישום החלטת הממשלה. הוועדה החליטה לדחות את הבקשה, בנימוק שהעותר אינו עומד בקריטריון השני בהחלטת הממשלה הדורש שכניסתם לישראל של הורי הילד נעשתה לראשונה כדין. זאת לנוכח העובדה שכניסתה הראשונה של האם לישראל בשנת 1996 באשרת עבודה נעשתה על סמך זהות בדויה ופרטים מזויפים. הודעה על החלטת הוועדה המיוחדת נשלחה לעותרים ביום 28.6.07. העותרים הגישו ביום 12.8.07 ערר על ההחלטה למנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים. ביום 5.11.07 נשלחה לעותרים הודעה בדבר דחיית הערר. לצד הדחייה, הועמדו העותרים באותה הזדמנות על האפשרות הפתוחה בפניהם לפנות לשר הפנים על מנת שיבחן את בקשתם על בסיס פרטני, בהתאם להסכמה שניתנה על ידי המדינה בבג"ץ 8204/05 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ממשלת ישראל. .

3. במסגרת בג"ץ 8204/05 הנ"ל תקפו האגודה לזכויות האזרח בישראל ומוקד הסיוע לעובדים זרים את החלטות הממשלה בנושא הנדון. בעקבות ההקלה שבאה לידי ביטוי בהחלטת הממשלה מס' 156, תוקנה העתירה לבג"ץ והוגבלה לתקיפת תנאי הסף שנקבע באותה החלטה, הדורש כי כניסתם הראשונה של הורי הילד לישראל הייתה כדין. בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון ביום 1.7.07 (בפני מותב של 7 שופטים) התברר כי נותרו 58 ילדים אשר בקשתם נדחתה בשל תנאי הסף האמור. על רקע זה, ובהמלצת בית המשפט, ניאותו העותרים למשוך את העתירה כנגד תנאי סף זה, ומנגד הסכימה המדינה לבחון "את בקשות 58 הילדים ומשפחותיהם על בסיס פרטני. במסגרת בחינה זו ולפנים משורת ההחלטה העומדת בתוקפה ייבחנו על ידי שר הפנים מכלול הנסיבות הנוגעות לכל בקשה תוך שהשר יהיה רשאי להביא בחשבון את נתון הכניסה שלא כדין, שלא כתנאי סף". העתירה נמחקה בכפוף להסכמה זו.

עררם של העותרים שלפנינו נדחה לאחר אותה הסכמה בבית המשפט העליון. לפיכך הועמדו הם במכתב הדחייה מיום 5.11.07 על האפשרות הפתוחה בפניהם להגיש בקשה פרטנית לשר הפנים. בקשה שכזו הוגשה על ידי העותרים ביום 3.12.07. פורטו בה נסיבותיהם האישיות והמשפחתיות והאופן בו העותר השתלב בחיים בישראל. לבקשה צורפו מכתבים מאת מחנכת הכיתה של העותר ומאת מנהלת המועדונית בה הוא משתתף. במכתב המחנכת נאמר כי העותר תלמיד טוב, קורא וכותב עברית בצורה שוטפת ורהוטה, וכי הוא "מקובל מאד מבחינה חברתית וחי חיים ישראליים לכל דבר". מנהלת המועדונית פירטה במכתבה את קליטתו הטובה והשתלבותו החיובית של העותר במועדונית, מבחינה לימודית וחברתית כאחת, והוסיפה כי העותר "אוהב את ישראל, ורואה בה את ביתו היחידי והעתידי, הוא אינו מכיר מקום אחר – כאן נמצאים כל חבריו הרבים ומשפחתו".

4. בקשה פרטנית זו של העותרים לשר הפנים הייתה אחת מבין כ-56 בקשות פרטניות דומות שהוגשו לשר בעניינם של ילדים, כמו העותר, שאינם עונים על תנאי הסף בהחלטת הממשלה בדבר כניסה חוקית ראשונה של ההורים ארצה. השר החליט להתייעץ לגבי בקשות אלו עם הוועדה הבין-משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים. הוועדה הבין-משרדית דנה בבקשת העותרים דנן ביום 4.6.08, והחליטה להמליץ בפני השר לדחותה מן הטעם ש"לא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים להענקת מעמד בישראל". ביום 22.7.08 החליט השר לאשר את המלצת הוועדה. ביום 19.8.08 שלח משרד הפנים לעותרים הודעה בדבר המלצת הוועדה והחלטת השר. כנגד אלה הוגשה העתירה שלפנינו.

5. העותרים טוענים כי החלטת השר המסרבת להכיר בקיומם של טעמים הומניטאריים מיוחדים להענקת מעמד בישראל לעותר ולהוריו, נגועה בשרירות ובחוסר סבירות, אינה מידתית, ופוגעת בזכות לשוויון ובערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לטענתם, טיב ועוצמת הזיקה שנרקמה ברבות השנים בין העותר לבין מדינת ישראל, גורמים לכך שהרחקה כפויה שלו ושל הוריו מישראל תהיה מעשה בלתי-הומניטארי בעליל. זאת בשים לב לכך שהעותר שהה במשך כל 11 שנות חייו בישראל, לא יצא מעולם מגבולותיה, התערה בה היטב, התחנך במוסדות חינוך ישראליים, למד את השפה העברית על בורייה, וחבריו ותרבותו הנם כולם ישראליים. לטענת העותרים, אילוץ העותר לצאת בשלב זה של חייו מישראל, להיפרד מסביבתו המוכרת והאהובה, ולעקור לארץ זרה לחלוטין, צפויה להיות מלווה בהתנגדות עזה מצדו, לגרום לו משבר חמור, ולהסב תחושת אסון לו, להוריו ולסביבתו הקרובה. מאחר שההתמקדות, הן של החלטת הממשלה והן של הבחינה הפרטנית בעקבות בג"ץ 8204/05, הנה בטובתו של הילד מבחינה הומניטארית, ולא בכל שיקול אחר, הרי שלא ניתן, כך נמשכת הטענה, לדחות את הבקשה תוך היתלות בכניסתה הבלתי-חוקית של האם לישראל, מה גם שאותו מעשה בוצע על ידי האם בהיותה צעירה בת 18, בשל מצוקה כלכלית ובהתאם לעצת אחיתופל שקיבלה מחברת כוח האדם במקום מגוריה. זאת ועוד. העותרים מוסיפים כי משרד הפנים אישר בקשות רבות להסדרת מעמד של ילדי שוהים בלתי-חוקיים שכניסות מאוחרות של הוריהם לישראל, אם כי לא כניסתם הראשונה, היו לא-חוקיות. לטענתם, ההבחנה בין העותר לבין אותם ילדים אינה סבירה ואינה שוויונית, שכן היא נתלית בנתון בלתי-רלוונטי לחלוטין לתכלית ההסדר הנדון.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא מצאתי מקום להיעתר לעתירה. זאת חרף הסימפטיה שהמקרה מעורר מבחינה אנושית וההבנה למצוקה אליה נקלע העותר שלא בטובתו וללא כל עוול מצדו. ככל שמדובר בתנאי הסף הקבוע בהחלטת הממשלה בדבר כניסה חוקית ראשונה של הורי הילד לישראל, הרי שהביקורת על תנאי זה אינה מסורה בידי בית משפט זה, שבפרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, הוסמך לדון בענייני מינהל אוכלוסין ועובדים זרים "למעט החלטות הממשלה" בעניינים אלו. אכן, נגד התנאים שנקבעו בהחלטות הממשלה, לרבות התנאי בדבר כניסה חוקית ראשונה של הורי הילד לישראל, הוגשה העתירה בבג"ץ 8204/05 הנ"ל. הדיון באותה עתירה הסתיים במחיקתה כפוף לעריכת בחינה פרטנית על ידי שר הפנים של כל בקשה בהתאם למכלול הנסיבות הנוגעות אליה. במצב דברים זה, הבחינה אותה ניתן לערוך במסגרת הדיונית הנוכחית אינה האם העותר זכאי להיכלל בהסדר שנקבע בהחלטת הממשלה מבחינת התכלית המונחת בבסיסה, אלא האם נסיבותיהם של העותר והוריו מקימות – באופן פרטני ובמנותק מהחלטת הממשלה – טעם הומניטארי מיוחד המחייב לאפשר לעותר ולהוריו להמשיך לשהות בישראל ולקבל בה מעמד. לשון אחרת: האם חיוב העותרים לעזוב את תחומי המדינה, בה הם שוהים שלא כחוק, ולעבור להתגורר במדינת האזרחות של שלושתם (פיליפינים) יהווה מעשה בלתי-הומניטארי מבחינת היקף ועוצמת פגיעתו (בעיקר בעותר), עד כדי כך שיש בו להצדיק התערבות של בית המשפט בשיקול הדעת הרחב המוקנה בחוק לשר הפנים בהתוויית מדיניות הגירתם של זרים למדינה?

7. התשובה לשאלה זו שלילית. אמנם העותר התערה בהוויה, בתרבות ובחברה של מדינת ישראל, עד כדי כך שניתוקו מכל אלה יסב לו צער וסבל ניכרים. אולם באותו מצב מצוי כל אחד מאותם עשרות ילדים שלא זכו להיכלל בהחלטות הממשלה בסוגיה הנדונה. ההסכמה אשר לאורה נמחקה העתירה בבג"ץ 8204/05 עסקה בילדים שענו כולם על יתר תנאיה של החלטת הממשלה, ובכלל זה היותם שוהים בישראל לפחות 6 שנים, דוברי עברית ותלמידים בבית ספר ישראלי. משמע: כל ילד מתוך קבוצת הילדים שעניינם נדון בבג"ץ 8204/05 נקשר לישראל והשתקע בה במידה העושה את קריעתו ממנה לקשה וכואבת. למרות זאת הוחלט באותו הליך שלא לחייב את משרד הפנים להעניק מעמד בישראל לכל אחד ואחד מאותם ילדים רק בשל הזיקה החזקה שלהם לישראל הנלמדת מהנתונים הנ"ל, אלא תחת זאת להעמיד את הליך הבחינה של הבקשות "על בסיס פרטני" אשר במסגרתו "ייבחנו על ידי שר הפנים מכלול הנסיבות הנוגעות לכל בקשה". משכך, אין למצוא חוסר סבירות – בוודאי לא בדרגה המזמינה התערבות של בית המשפט – בגישת המשיבים המסרבת לראות בעצם קשיי הניתוק של הילד מישראל והיקלטותו במדינת המוצא והאזרחות של שני הוריו, גם אם קשיים אלה כבדים ומצערים ביותר, משום טעם הומניטארי מיוחד להענקת מעמד בישראל.

ודוק: הימנעות בית המשפט מהתערבות בגישה המתוארת אין פירושה כי בית המשפט מסכים בהכרח עמה וכי גם הוא היה נוקט בה אילו סמכות ההכרעה הייתה מסורה בידיו. סמכות ההכרעה בתחום חוקי ההגירה הופקדה, כידוע, בידי שר הפנים, ותפקידו של בית המשפט מוגבל לביקורת ההחלטה. בגדרי ביקורת זו נהנה שר הפנים מטווח נרחב של שיקול דעת (בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520). רוחבו של שיקול דעת זה הוא שהוביל את שר הפנים להסכים להעניק מעמד בישראל לפי חוק הכניסה לישראל מטעמים הומניטאריים; ואותו רוחב של שיקול דעת הוביל את השר להגביל את השימוש בטעמים ההומניטאריים למקרים חריגים ומיוחדים. הגבלה אחרונה זו אושרה לא אחת על ידי בית המשפט העליון (ראו לדוגמה בג"ץ 1689/94 הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15, 19-20). ההתערבות של בית המשפט בהחלטת השר לגבי סיווגו של מקרה זה או אחר כנופל לתוך או מחוץ לאותם מקרים הומניטאריים מיוחדים, מצומצמת היא ביותר, אף מעבר לצמצום הרגיל שבית המשפט גוזר על עצמו במסגרת הביקורת שהוא מקיים על הפעלת סמכויות שר הפנים על פי חוק הכניסה לישראל, וזאת לנוכח "העדר אמות מידה מוגדרות לאותם שיקולים הומניטאריים" (כב' השופט עדיאל בעת"מ (י-ם) 247/07 עומרי נ' שר הפנים, , ניתן ביום 10.10.07).

ככל שמדובר במקרה שלפנינו, אין בידי לומר כי שר הפנים נהג שלא כדין או בחוסר סבירות כאשר החליט לאמץ את עמדת הוועדה הבין-משרדית לפיה ההתקשרות הרגשית, התרבותית והחברתית של העותר אל מדינת ישראל במהלך קרוב ל-11 שנות חייו אינה מספיקה, היא כשלעצמה, לעשות את המקרה שלו למקרה חריג ומיוחד מבחינה הומניטארית. שני הוריו של העותר בריאים ושלמים. שניהם חיים יחד עם העותר ותומכים בו. שניהם בעלי זיקה הדוקה – הן זיקת לידה והן זיקת אזרחות – לפיליפינים. בנסיבות כאלו, הרחקת העותר לפיליפינים אמנם תציב אותו בסביבה לא מוכרת, אך עדיין תשמור על המסגרת המשפחתית המגנה והתומכת, בסביבה שאינה זרה כל עיקר להורים, ובמדינה המכירה בחובותיה לא רק כלפי ההורים אלא גם כלפי העותר שהנו אזרח שלה. וזאת יש לזכור כי הוועדה הבין-משרדית, שהמלצתה התקבלה על ידי השר, הסתפקה בקביעתה בדבר העדר טעמים הומניטאריים מיוחדים במקרה דנא להענקת מעמד בישראל לעותר, תוך שהיא נמנעת מלזקוף לחובתו את כניסתה הבלתי-חוקית של אמו לישראל באמצעות פרטים מזויפים. כך, הגם שפסק הדין בבג"ץ 8204/05 התיר לשר הפנים "להביא בחשבון את נתון הכניסה שלא כדין, שלא כתנאי סף". בפועל, לא זקף השר נתון זה לחובת העותר אף כתנאי שאינו תנאי סף.

8. כאמור, עניינו של העותר נבחן על ידי משרד הפנים לא רק במישור של התקיימות תנאֵי החלטת הממשלה בדבר הסדרת מעמדם של ילדי שוהים בלתי-חוקיים, אלא גם במישור ההומניטארי באמצעות הוועדה הבין-משרדית שכל עיסוקה במישור זה. הוועדה דנה בעניינו של העותר לאחר שהעותרים ניצלו את זכות הטיעון גם בפן ההומניטארי, והגישו למשרד הפנים מכתבים מאת מחנכת הכיתה של העותר ומנהלת המועדונית בה הוא משתתף. במצב דברים זה לא ראיתי מקום לבקשתם של העותרים להחזרת העניין לדיון נוסף בפני הוועדה הבין-משרדית. הסתמכות העותרים בהקשר זה על פסק הדין בעע"ם 2129/08 מנוקיאן נ' ממשלת ישראל (ניתן ביום 3.7.08) אינה מסוגלת להועיל להם: באותה פרשה, הסירוב של משרד הפנים להסדיר את מעמדו של הילד התבסס אך ורק על אי-התקיימות תנאי מתנאיה של החלטת הממשלה מס' 156, בלא שנערך קודם למתן פסק הדין דיון בפני הוועדה הבין-משרדית. לפיכך הוחלט שם, בהסכמת המדינה, ליתן לעותר אפשרות להגיש בקשה לוועדה הבין-משרדית. שונה הוא המקרה שבפנינו, בו בקשה כזאת הוגשה, נדונה והוכרעה על ידי הוועדה במישור ההומניטארי עוד לפני פניית העותרים לבית המשפט.

9. אכן, לא ניתן לעצום עין ולאטום אוזן מול מצוקתו של העותר ומול תחינתו לאפשר לו להמשיך לנהל את חייו במדינה היחידה לה התוודע ושאת תרבותה, שפתה ואורחותיה הוא מכיר. אלא ששיקולים אלה מצויים במישור הרגש והחמלה, ואילו הכרעתו של בית המשפט חייבת לגדור עצמה בשיקולים של דין, גם אם תוצאת הדין כואבת ובלתי-פשרנית. עמד על כך בית המשפט העליון במקרה בעל קווי דמיון למקרה שבפנינו, ושנסיבותיו היו אף קשות הימנו:

"בקשתה של העותרת בקשה היא הנוגעת ללב. ראינו את העותרת. ראינו את בנה של העותרת, ילד כבן תשע אשר נולד בישראל והמדינה האחת אשר ידע מדינת ישראל היא. אין ספק בליבנו כי יקשה עליה על העותרת, יקשה במאוד, משתשולח למולדתה לפיליפינים. כמחצית מחייה הבוגרים היתה העותרת בישראל, ואין צורך בדמיון מפליג כדי להבין כי ארץ הפיליפינים היא, במובנים מסויימים, ארץ זרה לה. ואולם כל זאת אמרנו לפנים משורת הדין. אשר לדין, שיקול הדעת ניתן בידו של שר הפנים. שר הפנים יכול היה להחליט גם אחרת ולהיענות לעותרת, ולו כך עשה היתה העותרת באה אל-שלה. ואולם משהחליט השר כפי שהחליט, ובתיתנו דעתנו למרחב שיקול הדעת שהחוק העניק לו, לא מצאנו בשיקול דעתו לא פגם ולא סירכה המצדיקים אותנו להתערב בהחלטה" (בג"ץ 2400/00 לימקול נ' מדינת ישראל, , ניתן ביום 5.2.02).




10. לפיכך החלטתי לדחות את העתירה. בנסיבות המקרה לא יחוייבו העותרים בהוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון