קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היטל סלילת מדרכות במועצה מקומית: הרקע לעתירה וטענות הצדדים: בפני עתירה נגד החלטת המשיבה להשית על העותרים חיובים בגין סלילת מדרכות הגובלות בנכסים שבבעלותם, המצויים בתחום שיפוטה המוניציפאלי של המשיבה. מדובר בחיובים שהושתו על העותרים בדצמבר 2008 ובראשית ינואר 2009 בגין סלילת מדרכות ברחובות דגניה והנשיא, הגובלים בנכסים המצויים בבעלות העותרים. אציין כבר עתה כי החיובים המקוריים שהושתו על העותרים תוקנו ולעותרים נשלחו הודעות חיוב מתוקנות כמה חודשים לאחר משלוח ההודעות המקוריות. העותרים מוחים גם כנגד החיובים המתוקנים. העותרים טוענים כי לצד החיוב בגין סלילת מדרכה חויבו בהיטל סלילת רחובות בהתאם לחוק העזר על פי התעריף המלא הקבוע בתוספת של חוק העזר וזאת ביחס למלוא השטח של הנכסים. לטענתם, יש בחיוב זה כדי לכסות גם את עלויות סלילת המדרכות ולכן מדובר בחיוב כפול. העותרים טוענים כי המשיבה כמועצה מקומית נעדרת סמכות להורות לבעל נכס לסלול מדרכה ומשכך ההוראה הקבועה בחוק העזר נעדרת כל נפקות משפטית. לטענתם, הסמכות להורות לבעל נכס על סלילה בעין של מדרכה מעוגנת בס' 249(12) ו- 251ג(א)(1) לפקודת העיריות, אך הוראות מקבילות לא בא זכרן בצו המועצות המקומיות, לא במישרין ולא על דרך החלתם של הסעיפים האמורים בפקודת העיריות גם על מועצות מקומיות, כפי שנעשה, למשל, לגבי סעיפים 249(12א) ו- 251 לפקודת העיריות במסגרת ס' 24א' לפקודת המועצות המקומיות. כן טוענים הם, לחילופין, כי סעיפים 10-13 לחוק העזר קובעים כי תנאי לביצוע סלילה על ידי המשיבה והשתת עלויותיה על בעלי נכסים שבתחום שיפוטה הינו מתן הודעה המחייבת את בעלי הנכסים בביצוע סלילת מדרכה וככל שזו לא תמולא, רק אז רשאית המועצה לבצע את הסלילה ולחייב את בעלי הנכסים בעלויותיה. לטענתם, הודעה כזו מעולם לא ניתנה להם ומשכך הופתעו לקבל את דרישות התשלום נשוא העתירה. כאשר פנו בעניין זה למשיבה לא קיבלו מענה הולם. גם לאחר שהתקיימה פגישה עם המשיבה ותוקנו דרישות התשלום, עיקרו של התיקון היה נעוץ בעלות סלילת המדרכה ולא ניתנו הסברים לאופן חישוב עלויות הסלילה ולסיבה העומדת ביסוד תיקונן של הדרישות. במסגרת דרישות התשלום המתוקנות ששיגרה המשיבה לעותרים, נימקה היא בתמציתיות את החלטתה לתקנן בכך שערכה בדיקה מחודשת בתחשיב עלות המדרכה ושקלה את טענות התושבים הגובלים בנכסים והחליטה להוציא את עלות סלילת הכיכר מעלות סלילת המדרכה. לעותר 2 צורף מכתב נלווה לדרישת התשלום המתוקנת, עליו חתום מהנדס המועצה, בו מודיע לו זה כי נראה כי חלה טעות בחישוב אורך החזית הגובלת במדרכה ברחוב דגניה וברחוב הנשיא ולכן צורף תחשיב מתוקן של עלות הסלילה. לטענת העותרים, לדרישות התשלום ולתחשיבים המתוקנים לא צורפו כל אסמכתאות ו/או הסברים בנוגע לאופן חישוב הסכומים הנקובים בהם. עוד הם טוענים כי החיובים שהושתו מבוססים על שיטת דמי ההשתתפות, אולם שיטת מימון זו לא בא זכרה בחוק העזר של המשיבה. לטענת העותרים, חוק העזר של המשיבה הינו חוק עזר היטלי, היינו, הוא מסמיך את המועצה להטיל על בעלי הנכסים בתחום שיפוטה היטל סלילת רחובות (סעיפים 2-7 ו- 9 לחוק העזר). ההיטל מיועד לממן את עלותן של כלל עבודות סלילת רחובות שבוצעו ויבוצעו על ידי המשיבה. תעריפי ההיטל קבועים בתוספת בחוק העזר. אין בנמצא בחוק העזר כל חיוב כספי אחר למימון סלילתם של כבישים או מדרכות, מלבד החיוב ההיטלי המעוגן בסעיף 6 לחוק העזר ובתוספת. אין חוק העזר מתיר למועצה להשית חיוב בדמי השתתפות למימון רחוב מסוג כזה או אחר, לרבות מדרכה. החיוב בהיטל, הוא ואין בלתו, הוא המשמש כמקור מימון בלבדי לסלילתם של כבישים ומדרכות בתחום המועצה. העותרים טוענים כי החיובים שהוטלו עליהם אינם מבוססים על תעריפי ההיטל שבחוק העזר ואינם מחושבים על בסיס נוסחת המכפלה הקבועה בסעיף 6 לחוק העזר. החיובים מבוססים אריתמטית על עלותן של המדרכות הקונקרטיות הגובלות בנכסי העותרים תוך חלוקת עלות זו בין העותרים על פי יחס אורך חזיתות נכסיהם. כלומר, מדובר בדמי השתתפות שאין למועצה כל סמכות המעוגנת בחוק העזר להשית. באשר לטענת המשיבה כי ראש המועצה רשאי להודיע לתושבים על חובת סלילת המדרכה ולא חייב, טוענים העותרים כי גרסה זו מופרכת וניתן להסיק זאת מהוראת סעיף 12(א) לחוק העזר המתירה למועצה לסלול בעצמה את המדרכה אך ורק אם לא מילא בעל הנכס אחר הודעת ראש המועצה לפי סעיף 10. נטען כי המועצה לא חישבה את סכומי החיובים לפי מצוותם של סעיפים 10-12 אלא על פי שיטת חלוקה ממוצעת בה מתאפיין חיוב בדמי השתתפות. לטענת העותרים, שיטת המימון לסלילתם של רחובות בתחום המועצה היא שיטת ההיטל. הסמכות הנתונה למועצה לפי סעיפים 10-13 לחוק העזר הינה, לפיכך, החריג לכלל והיוצא מן הכלל. במקרה של העותרים טוענים הם כי לא הייתה כל סיבה שלא לממן את הסלילה מתקבולי ההיטל ואין הצדק לניסיונה של המשיבה לעשות שימוש בסעיפים 10-13 לחוק העזר. העותרים טוענים כי אין מקום לחיוב נפרד בגין סלילת המדרכות במקרה זה, לאור היותו של חיוב זה נכלל בתעריף היטל סלילת הכבישים הקבוע בחוק העזר. לחילופין טוענים הם כנגד גובה החיובים ואופן חישוב הסכומים. לטענת העותרים, אם רשאית הייתה המועצה לגבות מהעותרים דמי השתתפות למימון עלות המדרכות, סכומם היה אמור לתאום לעלותו של קטע המדרכה הגובל בנכסו של כל עותר. מכאן שדרישת התשלום ששוגרה לכל עותר אמורה הייתה לפרט ולהצביע על אופן חישובו של סכום הדרישה, כתואם את ערכו של אותו קטע מדרכה הגובל בנכס, אך מדרישות התשלום לא ניתן להבין את אופן חישוב הסכום נשוא הדרישה. כן טוענים העותרים כי ההבדלים הנכבדים בין התחשיבים השונים (המקורי והמעודכן) שהומצאו להם מעלים ספק באשר לאמינותם של תחשיבים אלו. בנוסף, טוענים העותרים כי התחשיבים והחשבון החלקי המשתקפים מהמסמכים שהומצאו להם לוקים בסתירות ובאי בהירות בנתוניהם וערכיהם, למשל, סתירות לגבי שטח המדרכות נשוא החיוב; סתירות בין ערכי החשבון החלקי וזיקתו לתחשיבים; ואי בהירות ביחס לחיוב העותרים בעלות הכרוכה בהתקנת תאורת רחוב, שנכללה בעלות סלילת המדרכות, למרות שהייתה תאורה קודמת מספקת ברחובות. המשיבה טוענת כי העתירה לוקה בשיהוי בהגשתה, מאחר שהחיוב נשלח לעותרים בדצמבר 2008 ולכן היה על העותרים להגיש את העתירה במועדים הקבועים בחוק ולא להמתין לקבלת תחשיבי עלות סלילת המדרכות, שאינם מעלים או מורידים לעניין חוקיות החיוב. המשיבה טוענת כי כחלק מהפיתוח המואץ אותו היא מובילה, היא סללה מחדש במהלך שנת 2008 את רחובות דגניה והנשיא וכן סללה לראשונה את המדרכות ברחובות אלו. לאחר השלמת סלילת המדרכות וקבלת חשבון סופי למדרכות, שלחה המשיבה הודעות חיוב לתושבים הגובלים בדמי השתתפות בסלילת המדרכות. מאוחר יותר הודיעה על תיקון הודעות החיוב, לאחר שהחליטה להשמיט מחישוב סך עלות סלילת המדרכות את עלות סלילת הכיכר בצומת הרחובות וכן את עלות התאמת הכניסות מהכביש, דרך המדרכה, אל הנכסים. לכן הופחת החיוב והועמד על סכום של 414 ₪ למ"ר לעומת 576 ₪ למ"ר. לטענת המשיבה, להבדיל מהחיוב בגין סלילת כבישים, שהתעריף בגינו הוא קבוע ואחיד, פרי שיטת ההיטל הנהוגה בכבישים, מחוייבים התושבים בעלות הישירה של סלילת המדרכות, כנובע משיטת דמי ההשתפות הנהוגה בחיובים בסלילת מדרכות. המשיבה מסבירה כי רוחב המדרכות אשר תוכנן לכבישים הנדונים עמד על 2 מטר. רוחב זה הוכפל באורך החזית הגובלת ושטח זה הוכפל בעלות אשר התקבלה לכל מטר מרובע. מהנדס המועצה פירק את החשבון לגורמים הקשורים למדרכות, חילק באופן יחסי את העלויות המשותפות ולפי הסיכום הזה התקבלה העלות הכוללת של סלילת המדרכות. באשר לחוקיות סעיף 10 לחוק העזר טוענת המשיבה כי היא לא פנתה אל התושבים בהוראה לסלול את המדרכות ועל כן הדיון בחוקיות הוראת סעיף 10 איננו רלוונטי. בנוסף, טוענת המשיבה כי מאז תיקון 43 בפקודת העיריות בשנת 2005 המועצה המקומית היא בעלת סמכות להשית חיוב כספי מסוג דמי השתתפות על התושבים. לכן טוענת המשיבה כי לחיוב שהושת על העותרים קיים בסיס חוקי. המשיבה טוענת כי למועצה מקומית הוקנו סמכויות רחבות בסעיף 146 לצו המועצות המקומיות (א) וסעיף זה שימש כבסיס לסמכות המועצות המקומיות במשך עשרות שנים. כמו כן, טוענת המשיבה, כי מסעיף 24א' לפקודת המועצות המקומיות עולה כי המועצה יכולה לכלול בחוק העזר הוראה לבצע עבודה ואף לחייב לשלם את עלות ביצועה על ידי המועצה. המשיבה טוענת כי הוראה נוספת ממנה משתמעת הסמכות הינה של סעיף 25 לפקודת המועצות המקומיות. עוד טוענת המשיבה כי עוד בטרם החלו העבודות בשטח היא פנתה אל התושבים הגובלים בכלל ואל העותרים בפרט והודיעה להם על ההחלטה לבצע את הרחוב, כביש ומדרכה. בהודעה הראשונה חוייבו העותרים בתעריף של 300 ₪ למ"ר כאשר צוין כי מדובר בהערכת המתכנן ולאחר סיום הפרויקט יבוצע עדכון החישוב. המשיבה טוענת כי ניתן לראות בהודעה זו כהזדמנות למי מהעותרים שיודיע על רצונו לסלול את המדרכה בעצמו. המשיבה טוענת כי איש מהעותרים לא פנה אליה וביקש שתאפשר לו לסלול את המדרכה בעצמו וטענתם התעוררה רק כאשר נשלחו אליהם הודעות החיוב לאחר סיום העבודות. המשיבה טוענת כי המנעות העותרים מלפנות אליה בעניין הנ"ל כמוה כהסכמה לביצוע סלילת המדרכה על ידי המשיבה. המשיבה טוענת גם כי סעיף 10 לחוק העזר אינו מחייב אותה לפנות תחילה לתושב בדרישה לסלול מדרכה, אלא נותן את הרשות לראש המועצה לעשות כן. המשיבה טוענת כי במקרה זה אין ראיות שעלות הסלילה על ידי העותרים הייתה פחותה לו היו עושים זאת בעצמם ועל כן אין להגיע למסקנה כי העדר הודעה ודרישה מוקדמת מהתושב לסלול בעצמו הגדילו את הוצאות התושב. בנוסף, טוענת המשיבה, כי לא ניתן במישור המעשי לסלול את המדרכה על ידי התושבים כאשר פרויקט הסלילה הינו ביחד עם סלילת הרחוב, התקנת תאורה, מדרכות וכיוצ"ב. באשר לטענת העותרים כי לא ניתן להטיל דמי השתתפות כאשר חוק העזר עוסק בשיטת היטל טוענת המשיבה כי על פי חוק העזר כאשר מדובר בכביש אין הכוונה גם למדרכה. כך גם בתוספת לחוק העזר, שבה קיים תעריף בגין היטל כביש. למדרכה קיימת בחוק העזר הגדרה נפרדת. אין בתוספת לחוק העזר תעריף להיטל מדרכה ועל כן ברור כי חוק העזר, כשמדובר במדרכה, אינו נוקט בשיטת ההיטל אלא בשיטת דמי השתתפות. המשיבה טוענת עוד כי התעריף עבור היטל כביש הינו נמוך ואינו מכסה את עלויות סלילת הכבישים. המועצה שוקדת בימים אלה על עדכון תעריפיה, הן לכבישים והן למדרכות. המשיבה טוענת כי העותרים לא ביססו טענתם כי עלות סלילת כביש כוללת גם את עלויות סלילת המדרכות וכי טענה זו אינה מתיישבת עם הוראות החוק, הן עם הגדרת "כביש" והן עם העובדה שבנוסף להיטל כביש ניתן גם לדרוש ולסלול מדרכה. המשיבה טוענת כי בחישוב עלות סלילת המדרכות כללה המועצה את העלויות המיוחדות למדרכות בלבד וכן את החלק היחסי מתוך העלויות המשותפות בסלילת הכבישים ומדרכות, לפי חלקן של המדרכות ברוחב הרחוב כולו, במקרה הנדון כ- 31%. המשיבה טוענת כי התאורה נשוא החיוב הינה תאורה להולכי רגל ואינה תאורת כבישים. באשר לתיקונים שנערכו בהודעות החיוב טוענת המשיבה כי לבקשת העותרים נבדק החשבון שוב לאחר משלוחו והתגלה כי המדרכות סביב הכיכר בצומת הרחובות נכללו בחישוב העלות הכוללת. לאחר התייעצות הוחלט להפחית עלות זו מחישוב עלות סלילת המדרכות ובהתאם נשלחו הודעות מתקנות. כן הוחלט להפחית את עלות התאמת מפלסי הכניסה מהכביש אל הבתים, לאור טענות התושבים כי ההתאמות היו פרטניות. דיון ומסקנות: כללי: כלל נקוט הוא כי בית-המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של הרשויות ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של הרשויות נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המנהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות. ראה: בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל, טרם פורסם (15.4.07); בג"צ 4004/07 רימה טרונישבילי נ' משרד הבריאות, טרם פורסם (19.7.07); עע"מ 2418/05 צ'רלס מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים, טרם פורסם (2005); בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3), 441 (1996); בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד מה(3) 678 (1991). על רקע זה אבחן להלן את הטענות שהועלו על ידי הצדדים. טענות המשיבה לעניין שיהוי בהגשת העתירה: במקרה זה סבורני כי אין לקבל את טענות המשיבה לעניין שיהוי בהגשת העתירה. אמנם יש ממש בטענת המשיבה כי היה על העותרים להגיש עתירה כנגד החיוב בגין סלילת מדרכות עוד בסוף שנת 2008, כאשר נשלחו אליהם ההודעות המקוריות. עם זאת, מכיוון שהודעות החיוב המקוריות שנשלחו כללו רק הערכה של הסכומים לתשלום, לדברי המשיבה עצמה, ובהמשך לפניות העותרים למשיבה תיקנה המשיבה את הודעות החיוב ושלחה אותן מחדש, ניתן לקבוע כי לא חל שיהוי מהותי בהגשת העתירה וממילא לא נגרם למשיבה כל נזק בגין השיהוי בהגשת העתירה, זאת משום שממילא תוקנו הודעות החיוב מאוחר יותר. על כן, סבורני כי אין לדחות את העתירה על הסף מטעמים של שיהוי. חזקת תקינות מעשה המנהל: העותרים טוענים במסגרת עתירתם טענות שונות כנגד חיובי הסלילה שהוטלו עליהם על ידי המשיבה. מושכלות ראשונים הם כי בפעולתה, עומדת לרשות המנהלית חזקת תקינות מעשה המינהל. על פי חזקה זו, נקודת המוצא הנה כי המינהל פעל באופן חוקי ותקין. ניתן, כמובן, לסתור החזקה. הנטל מוטל על המבקש לעשות כן. חזקה זו חלה בכל תחומי המשפט הציבורי והיא חלה ממילא גם לעניין פעולותיהן של רשויות מקומיות. עוצמתה של החזקה משתנה על פי הנסיבות. בדרך כלל, ככל שעבר זמן רב יותר מהפעולה המנהלית, גובר כוחה של חזקת התקינות. ראה: ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3), 749, 754-755 (2000); בג"צ 4661/06 הוועד לפיתוח חברון נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006). בענייננו, הודעות החיוב שנשלחו לעותרים וכן פירוט חישוב עלות המדרכות נערכו ונחתמו, בהתאם לחוק העזר, על ידי מהנדס המשיבה, אשר על פי סעיף 13 לחוק העזר משמש כסמכות המכרעת בנוגע לסכום ההוצאות לסלילת מדרכה. על כן, קמה החזקה כי פעולתו של המנהל בעניין זה הייתה תקינה וכי סכומי החיובים נבדקו על ידי הגורמים המתאימים וכי החיובים הושתו בהתאם לחוק העזר ולחקיקה שמכוחה חוקק חוק העזר. לא שוכנעתי מטיעוני העותרים כי התשתית שהונחה בפני מגלה כי נפלו בהחלטת המשיבה פגמים מהותיים המצדיקים התערבות של ביהמ"ש לעניינים מנהליים. אפרט להלן. טענות העותרים בדבר הסמכות לחייבם בגין סלילת מדרכות: העותרים טוענים כי למשיבה אין סמכות לחייבם בגין סלילת מדרכות בשל היותה מועצה מקומית ולא עירייה ובשל כך שפקודת העיריות אינה חלה עליה. אין לקבל טענה זו. אמנם פקודת העיריות מתייחסת באופן פרטני יותר לעניין סמכותה של עיריה לסלול רחובות ומדרכות (סעיפים 249(12) ו-251ג' לפקודת העיריות), אך גם בצו המועצות המקומיות קיימות הוראות דומות, אמנם כלליות יותר, המעניקות למועצה סמכות כללית נרחבת לפעול בעניינים הנוגעים לציבור ובכלל זה גם לדאוג לפיתוח תחום המועצה. סעיף 146 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א 1950, קובע כי: "המועצה מוסמכת, בשים לב להוראות השר ובמידה שאין בכך משום סתירה לכל דין, לפעול בכל ענין הנוגע לציבור בתחום המועצה, ובכלל זה יהיו לה סמכויות אלה: (1)   לקיים סדר, שלטון תקין ובטחון; (2)   לדאוג לפיתוח תחום המועצה, לשיפורו ולקידום עניניהם הכלכליים, הסוציאליים, החברתיים והתרבותיים של תושביו או של כל חלק מהם;..." וכיוצ"ב סמכויות נוספות המפורטות בסעיף הנ"ל. כמו כן, על פי סעיף 150 לצו המועצות המקומיות (א), "המועצה רשאית - (1)   להטיל, באישור השר, אגרות, היטלים, דמי השתתפות או תשלומי חובה אחרים; ...". סעיף 24א' לפקודת המועצות המקומיות מחיל את הוראות סעיף 251 לפקודת העיריות על מועצות מקומיות. סעיף 251 לפקודת העיריות קובע כי בחוקי עזר רשאית המועצה לקבוע הוראות בדבר תשלום אגרות, היטלים או דמי השתתפות על ידי כל אדם בקשר לדברים האמורים בסעיף 250 (לאפשר לעיריה ביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם על פי הפקודה או כל דין אחר או לעזור לה בביצועם, או כדי לדרוש מבעל נכס או מחזיקו לבצע באותו נכס עבודה הנחוצה למטרה האמורה - סעיף 250). גם סעיף 25 לפקודת המועצות המקומיות מסמיך את המועצה להטיל חובת השתתפות בחוק עזר לגבי עבודות שבוצעו על ידי המועצה ושהיא רשאית או חייבת לבצע. כלומר, כמו לעיריה, גם למועצה מקומית יש סמכות לדאוג לפיתוח תחום המועצה ולהטיל אגרות, היטלים, דמי השתתפות ותשלומים אחרים על תושביה על מנת לאפשר ביצוען של פעולות שהרשות נדרשת או מוסמכת לעשותם או לעזור לה בביצועם. על רקע זה, טענת העותרים כי עירייה מוסמכת לסלול כבישים ומדרכות ולהטיל בגינם תשלומים על תושביה אך מועצה מקומית איננה מוסמכת לעשות זאת איננה הגיונית, איננה מתקבלת על הדעת ואין לה בסיס בדינים הרלוונטיים, זאת למרות שסעיפים 249(12) ו-251ג(א)(1) לפקודת העיריות לא הוחלו באופן ישיר על מועצות מקומיות על פי סעיף 24א' לפקודת המועצות המקומיות. את סעיפים 146 ו-150 לצו המועצות המקומיות הנ"ל יש לפרש על פי תכליתם כסעיפים המסמיכים את המועצה המקומית לפעול כפי שפעלה במקרה זה. על כן, סבורני כי אין לקבל את טענת העותרים כי למשיבה אין סמכות לחייב בגין סלילת מדרכות בשל היותה מועצה מקומית ולא עיריה. לחילופין טוענים העותרים כי אם למשיבה יש סמכות לחייבם בגין סלילה, הרי שהסמכות היחידה של המועצה לחייבם בגין סלילת מדרכות מצויה בגדרם של סעיפים 10-12 לחוק העזר, שמאפשרים לראש המועצה להורות על סלילה עצמית על ידי בעלי הנכסים הגובלים ואם לא מילא בעל הנכס אחר הוראה זו רשאי ראש המועצה לבצע את הסלילה ולגבות את הוצאות הביצוע מאותו בעל נכס. לכן, לטענת העותרים, מאחר שהמשיבה לא פעלה לפי הפרוצדורה המופיעה בסעיפים אלה, אין בסיס משפטי לחיוב שבו חויבו העותרים בגין סלילת המדרכות. סבורני כי אין לקבל את טענת המשיבה כי משלוח ההודעות שקדמו לסלילה ותוך כדי הסלילה מהווה מענה לפרוצדורה האמורה לעיל הקבועה בחוק העזר, זאת משום שלא צוין בהודעות אלה כי התושבים רשאים לסלול את המדרכות בעצמם. על כן, אין המדובר בהודעות כמפורט בחוק העזר ולא ניתן לראות בהן דרישה של ראש המועצה מאת התושבים לסלול את המדרכות בעצמם. עם זאת, יש לקבל את טענת המשיבה כי חוק העזר משתמש במונח "ראש המועצה רשאי" ומכך ניתן להסיק כי הפרוצדורה הקבועה בסעיפים 10-12 לחוק העזר אינה מחייבת את המועצה לפנות לתושבים בבקשה לסלול בעצמם והיא רשאית לסלול בעצמה את המדרכות. מהדינים הרלוונטיים שפורטו לעיל עולה כי רשות מקומית מוסמכת לסלול רחובות שאינם רכוש הפרט ולדאוג למצבם התקין. כן מוסמכת היא להטיל בחוק עזר חובת השתתפות בהוצאות עבודה שהיא רשאית או חייבת לבצעה וכן להטיל אגרות, היטלים, דמי השתתפות או תשלומי חובה אחרים. "רחוב" הינו גם "כביש" וגם "מדרכה" (סעיף 1 לחוק העזר). הפרוצדורה לסלילת הרחוב נקבעת בחוק העזר על ידי הרשות המקומית. על פי סעיף 4 לחוק העזר "המועצה רשאית להחליט על סלילת כביש או מדרכה בהתאם לחוק עזר זה". על פי סעיף 10(א) לחוק העזר "ראש המועצה רשאי לדרוש בהודעה בכתב מאת בעל נכס הגובל רחוב לסלול סלילה ראשונה של מדרכה לאורך חזית נכסו". מכאן שעל פי חוק העזר, ראש המועצה רשאי לדרוש מאת בעלי הנכסים הגובלים ברחוב לסלול את המדרכה. מלשון הסעיף נראה כי אין חובה לדרוש מבעלי הנכסים לבצע את סלילת המדרכה בעצמם והמועצה רשאית לסלול את המדרכה בעצמה, כפי שעשתה במקרה זה. על כן, אינני מקבל את טענת העותרים כי מאחר שלא הומצאה להם דרישה לסלילת המדרכה על ידם, החיוב בגין סלילת המדרכה הינו בטל. על פי סעיף 4 לחוק העזר, המפורט לעיל, המועצה רשאית להחליט על סלילת כביש או מדרכה בהתאם לחוק העזר. על פי סעיף 5 לחוק העזר מי שהיו בעת התחלת הסלילה הבעלים של נכס חייב בהיטל ישלמו היטל בהתאם להוראות חוק עזר זה והמדובר בסעיף על סלילת רחוב, כאשר רחוב כולל, כאמור, גם כביש וגם מדרכה. על כן, ניתן להגיע למסקנה על פי הוראות חוק העזר כי אין המועצה חייבת לדרוש תחילה מבעלי הנכסים הגובלים לסלול את המדרכה והיא רשאית לסלול את המדרכה בעצמה ולחייב בגין כך את בעלי הנכסים הגובלים. לכן המועצה רשאית הייתה לסלול את המדרכות ולדרוש מבעלי הנכסים הגובלים לשלם את החיובים שהושתו עליהם בגין סלילה זו. טענות העותרים כנגד עלות סלילת המדרכות: סבורני גם כי לא נפל פגם מהותי בעלות סלילת המדרכות שהושתה על העותרים ולכן אין להתערב בעלות זו. אינני מקבל את טענת העותרים כי עלות סלילת הרחוב כוללת בחובה גם את עלות סלילת המדרכה. מקובלים עלי לעניין זה הסברי המשיבה לכך כי המדובר בעלויות נפרדות והדברים מקבלים ביטוי בנוסח חוק העזר, אשר מפריד בין כביש ומדרכה וקובע היטל בגין סלילת כביש והוראות שונות לעניין חיוב בעלי נכסים בגין סלילת מדרכות. כמו כן, כאמור לעיל, חזקה על המשיבה כי העלויות שפורטו על ידה הינן העלויות הנכונות לסלילת המדרכות ולא מצאתי בטענות העותרים בסיס להתערב בעלויות אלה. כפי שציינה המשיבה בתגובתה, לעותרים נמסר מסמך שכותרתו "חשבון חלקי מס' 4" המהווה, לטענת המשיבה, חשבון סופי עבור המדרכות. המשיבה הסבירה כי חלק המדרכות בעבודות המשותפות הינו כשליש (31%) (4 מטרים מתוך 12 מטרים של הרחוב - 2 מטרים של מדרכה משני צידי הכביש שרוחבו 8 מטרים). מהנדס המועצה ביצע את החישוב על פי חלקן של המדרכות בעלות הפרויקט, שטח המדרכות הכולל וחלוקת עלות סלילת המדרכות על שטח המדרכות וכך קבלת עלות הסלילה למטר מרובע. אין לקבל את טענת העותרים כי הפערים בין התחשיבים השונים מעלים תהיה וספק בקשר לאמינותם. התחשיב המקורי שנשלח לעותרים בוצע על בסיס הערכה בלבד. מקובל עלי הסברה של המשיבה לתיקון הודעות החיוב לאחר שהתקבל החשבון הסופי בגין סלילת המדרכות וזאת לאור פסק הדין שניתן בעת"מ 4067/07 , כנגד המועצה, אשר קבע כי הנוהג לשלוח חיוב על פי הערכה אינו חוקי. על כן, התיקון בוצע כדין והוא בוצע לטובתם של העותרים. המשיבה אף נהגה בסבירות ובהגינות כלפי העותרים כאשר תיקנה את החיובים לטובתם של העותרים, בחנה את טענותיהם כנגד חיובים אלה, הוציאה את עלות סלילת הכיכר ועלות התאמת כניסות לבתים מהכביש מעלויות סלילת המדרכה ואף תיקנה את החיוב של אחד העותרים כאשר התברר כי טענתו לעניין אורך חזית המדרכה הינה נכונה. כמו כן יש לקבל את הסבריה של המשיבה לעניין רוחב המדרכה ולכך שמדובר בממוצע של 2 מטרים, כאשר במקומות מסוימים הרוחב עלול להיות שונה במקצת, למשל, כאשר בתחום המדרכה נטוע עץ. יש לקבל גם את טענת המשיבה כי התאורה שהותקנה היא בעיקרה תאורת הולכי רגל ולכן שייכת לעלות סלילת המדרכות. המשיבה טענה כי תאורת המדרכות היא נמוכה יותר מתאורת כבישים ועמודי תאורת מדרכות ממוקמים מעל המדרכות בצידי הכביש ולא באמצע הכביש. טענה זו לא נסתרה ולכן יש לקבל את טענת המשיבה כי החיוב בגין תאורת מדרכות הינו כדין. בכל מקרה, לאחר שבחנתי את טענות העותרים כנגד החיובים לא מצאתי בהודעות החיוב ו/או בחישוב העלויות שהוצג לעיוני סתירות וסטיות מהותיות, המצדיקות התערבות של ביהמ"ש בחישובים שהובילו לחיובים בגין סלילת מדרכות. על כן, אני סבור כי אין להתערב בחיוב שהושת על העותרים בגין סלילת המדרכות. חיוב העותרים בגין סלילת המדרכות בנפרד מההיטל בגין סלילת כבישים: אינני מקבל גם את טענת העותרים כי חוק העזר מבוסס על שיטת ההיטל ולכן לא ניתן לחייב בגין סלילת מדרכות על פי שיטת דמי השתתפות. כפי שניתן ללמוד מחוק העזר, החוק נוקט בשיטה של היטל לגבי סלילת כבישים (ראה סעיף 6 לחוק העזר ופירוט סכומי היטל סלילת כבישים בתוספת לחוק העזר), אך לגבי סלילת מדרכות השיטה היא גביית הוצאות ביצוע הסלילה, כלומר, כפי הנראה, כטענת המשיבה, מדובר בשיטה אשר מבוססת על זיקה ישירה בין העלויות שנגרמו בפועל למשיבה מסלילת המדרכות לחיוב שמושת על התושבים. הראיה לכך היא כי בסעיף 1 לחוק העזר קיימת הגדרה נפרדת לכביש והגדרה נפרדת למדרכה וכי שיעורי ההיטל נקבעים בחוק העזר בנוגע לסלילת כביש ולא נקבע שיעור מדויק בנוגע לסלילת מדרכה, כפי שנקבע בתוספת לעניין סלילת כביש. כמו כן, על פי סעיף 12 לחוק העזר רשאי ראש המועצה לגבות את הוצאות ביצוע סלילת מדרכה מבעל הנכס. ניתן להסיק מכך כי מדובר בהוצאות שיש להן יחס ישיר לעלות סלילת המדרכה בפועל ולא בהיטל כללי, כפי שנקבע בחוק העזר לעניין סלילת כביש. אוסיף עוד, בשולי האמור לעיל, כי העותרים לא הציגו כל תחשיב נגדי לעלות סלילת מדרכות, הן לשם ביסוס טעוניהם כי נפל פגם בדרך חיובם והן בהתיחס לטענה כי היה על המועצה המקומית לאפשר להם לסלול את המדרכות בעצמם. בהעדר כל תחשיב נגדי אין גם תשתית לטענה כי אי משלוח דרישה לתושבים לבצע את עבודות סלילת המדרכה בעצמם וביצוע העבודות ע"י המועצה המקומית גרם למי מהם נזק, באופן ההופך את הדרך בה פעלה המועצה המקומית לבלתי מידתית או בלתי סבירה. לאור זאת, אני קובע כי לא נפל פגם בהודעות החיוב שנשלחו לעותרים לתשלום עלויות סלילת מדרכות בנפרד מההיטל בגין סלילת כבישים. סיכום: אשר על כן, לאור כל המפורט לעיל, אני קובע כי המשיבה פעלה בהתאם לסמכותה כאשר שלחה לעותרים את דרישות התשלום נשוא העתירה. עוד אני קובע כי לא נפל בהודעות החיוב שנשלחו לעותרים פגם מהותי היורד לשורשו של עניין והמצדיק התערבות של ביהמ"ש לעניינים מנהליים. על כן, אין להתערב בחיובים שהושתו על העותרים על ידי המשיבה בגין סלילת מדרכות. העתירה נדחית. בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו. היטל סלילהמועצות מקומיותאגרות והיטלי פיתוח