קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכנסות ממכירת מניות חברת בת: 1. האם ניתן לייחס את הכנסותיה של המערערת ממכירת מניות בחברת בת לבעלי השליטה בה? זו השאלה שבמוקד המחלוקת בין הצדדים בערעורים המאוחדים בתיק שבפני. הרקע 2. בשנות ה- 90 (מועד מדויק לא הובהר) חברו מר אלי קטן, מר ישראל מאיר ומר רמי וסרמן להקמת מיזם לניהול ואיתור כלי רכב (להלן: המיזם). כל אחד מהשלושה פעל באמצעות חברה שבשליטתו; אלי קטן פעל באמצעות חברת תצפית אבטחה בע"מ (להלן: תצפית); ישראל מאיר פעל באמצעות חברת חץ חקירות בע"מ (להלן: חץ) ורמי וסרמן פעל באמצעות חברת ש.ר.ם פתרונות דיגיטליים בע"מ (להלן: ש.ר.מ) (שלושת החברות יחדיו להלן: החברות היזמיות). בשנת 1998 החליטו היזמים לצרף למיזם את חברת רב- בריח בע"מ (להלן: רב בריח). לגרסתו של מר אלי קטן דרשה חברת רב בריח להתקשר ישירות עם חברה שתאגד בתוכה את כל שלושת חברות היזמים ועל כן החליטו השלושה להתאגד בחברת תצפיתן בע"מ- היא המערערת. המערערת הינה חברה שהוקמה על ידי מר אלי קטן ולא היתה פעילה. לפיכך הוסכם כי המניות בחברה יוחזקו על יד מר קטן בנאמנות עבור שותפיו למיזם ורק במועד מאוחר יותר הועברו המניות במערערת על שמן של חברות חץ וש.ר.מ.. על פי דו"ח רשם החברות משנת 2000 המניות במערערת נרשמו כדלקמן: 58 מניות על שם קטן יורם, 42 מניות על שם קטן אלי, 50 מניות על שם חץ, 2 מניות על שם תצפית ו- 40 מניות על שם ש.ר.מ.. ביום 5.8.1998 נערך ונחתם הסכם בין המערערת, אלי קטן ותצפית לבין רב בריח בע"מ (נספח 5 לתצהיר מע/1). על פי ההסכם החליטו הצדדים להקים יחדיו חברה בשליטה משותפת של רב בריח והמערערת. הוסכם כי לכל אחת יוקנו 500 מניות רגילות של החברה שתוקם. בהתאם להסכם ייסדו הצדדים את חברת רב בריח איתור לוויני בע"מ (להלן: חברת הבת). לדירקטוריון חברת הבת מונו 6 דירקטורים: שלושה מטעם המערערת ושלושה מטעם רב בריח. 3. בשנת 1999, ולאחר מחלוקת בין היזמים לחברת רב בריח הושגה הסכמה, לפיה חברת רב בריח העבירה סך של כ- 5,000,0000 ₪ לחברת הבת ובתמורה בוצע דילול של מניות המערערת בחברת הבת. בסופו של הליך הדילול הועברו 16% מזכויותיה של המערערת בחברת הבת לידי רב בריח. בשנת 2000 שונתה הבעלות בחברת רב בריח ושוב נקלעו הצדדים למחלוקות שונות. בסופו של דבר הושגה הסכמה על מכירת חלק ממניות המערערת בחברת הבת לחברה מקבוצת רב בריח בשם רב בריח השקעות בע"מ. על פי המוסכם שילמה רב בריח השקעות למערערת סך של 3,000,000 ₪ תמורת 280 מניות רגילות של חברת הבת (שטר העברת המניות סומן נספח ו' לתצהיר מש/2). העסקה אושרה על ידי דירקטוריון חברת הבת ביום 5.7.2000 והתמורה הועברה למערערת ב- 3 המחאות בנקאיות. אין חולק כי התמורה הופקדה בחשבונה של המערערת. העברת המניות דווחה לרשם החברות. ביום 12.2.2001 הוסכם על העברת מניות נוספות של חברת הבת לרב בריח השקעות בע"מ תמורת סך נוסף של 490,000 ₪. גם תמורה זו שולמה למערערת (מסמכי העברת מניות אלו לא הוצגו כראיה אולם אינם שנויים במחלוקת). 4. עוד ראוי לציין במסגרת הרקע לדיון כי ביום 5.7.2000, מיד לאחר אישור מכירת המניות של חברת הבת לרב בריח השקעות, נערכה גם ישיבת בעלי המניות במערערת (נספח 8 למע/1). באותה ישיבה הוסכם כי כספי התמורה שתקבל המערערת מרב בריח השקעות בע"מ יחולקו בין שלושת החברות שבשליטת היזמים וכן הוסכם כי עם ביצוע התשלום לש.ר.מ "יוחזרו" מניותיה למערערת. על פי הסיכום הוחלט כי סך של 1,226,822 ₪ מתוך כספי התמורה יועברו לש.ר.מ, סך של 900,178 ₪ יועברו לתצפית וסך של 873,000 ₪ יועבר לחץ. בהחלטה נרשם מפורשות כי " כספים שיקבלו שרם פתרונות וחץ חקירות, הינם כספים בגין דמי ניהול או רווח הון". 5. בכל השנים מאז ייסודה דיווחה המערערת למס הכנסה כי אינה פעילה וכי אין לה כל הכנסות. כך עשתה גם ביחס לשנים 2000 ו- 2001 בהן קיבלה המערערת תמורה עבור מניותיה בחברת הבת. המשיב לא קיבל את דיווחיה של המערערת ועל כן הוצאו למערערת שומות על פי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה). המשיב קבע כי הכנסות המערערת ממכירת מניות חברת הבת, 3,000,000 ₪ בשנת 2000 ו- 490,000 ₪ בשנת 2001, ישומו כרווח הון ריאלי. השגותיה של המערערת נדחו ועל כן הגישה את הערעורים לבית משפט זה, האחד על שומת 2000 והשני על שומת 2001. הערעורים בשני התיקים אוחדו שכן המחלוקת זהה. 6. מכתבי הטענות והתצהירים שהוגשו עולה, כי מרבית העובדות אינן שנויות במחלוקת. למעשה יש להכריע בשתי שאלות: האחת, האם יש מקום להתעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת של המערערת ולקבוע, כעמדתה, כי את ההכנסות ממכירת מניות חברת הבת יש לייחס לשלושת החברות המרכיבות אותה כלומר לתצפית, חץ וש.ר.מ על פי חלקיהן בחלוקת הכספים; השנייה, האם הושג הסכם בין המערערת לבין פקיד השומה המקבל את עמדת המערערת. מאחר ואם תתקבל הטענה הראשונה לפיה יש לייחס את כל ההכנסות ממכירת המניות לחברות ולא למערערת יתייתר הדיון בשאלה האם הושגה הסכמה שכזו אם לאו, אתחיל את הדיון בטענה הראשונה. האם יש לראות בתמורה כהכנסות של המערערת 7. המערערת טוענת כי למעשה היתה חברה ריקה מכל תוכן. למערערת לא היתה כל פעילות והיא הוקמה רק לדרישת רב בריח. כל הפעילות בנוגע למיזם נעשתה על ידי החברות המרכיבות את המערערת ועל כן גם ההכנסות ממכירת המניות הן של החברות ולא של המערערת. לפיכך סבורה היא כי יש לראות את כל התשלומים ששילמה רב בריח השקעות בע"מ כתשלומים לחברות עבור דמי הניהול המגיעים להן בשל פעילותן בקידום המיזם. העד מר קטן, היחיד שהעיד מטעם המערערת, הבהיר כי כל אחת מהחברות השקיעה במיזם לו קראו מיזם "תצפיתן", אך לא מדובר בהשקעות בחברה עצמה. זה התבטא בקניית תחנות ממסר, בבניית התחנות פיזית, בהפעלתן, בתשלום לחברות קשורות כמו תשלום לבזק, למשרד התקשורת לשם רישוי וכו' (עמ' 25). עוד הבהיר, כי הפעילות במוקד שהוקם, גיוס כוח האדם כמו טכנאים וכו' נעשו כולם על ידי החברות ישירות (עמ' 26). עוד נטען, כי תצפית התקשרה בהסכמים לשכירת נכסים מבעליהם בכל רחבי הארץ, לצורך הקמת ממסרי תקשורת. קטן צירף לתצהירו מספר הסכמים שכאלו. 8. המשיב לא כפר בטענה כי הפעילות במיזם לא נעשתה במסגרת המערערת. עם זאת טוען המשיב כי המערערת היתה למעשה חברת אחזקות שהחזיקה במניותיה של חברת הבת. עסקת המכירה במסגרתה שולמה התמורה נעשתה בין המערערת לרב בריח השקעות בע"מ. המשיב מפנה לשטר העברת המניות, ולהתכתבויות שבין המערערת לרב בריח בכל הקשור לעסקה. כמו כן הפנה המשיב להמחאות שנמסרו על ידי רב בריח השקעות בע"מ מהן עולה כי סך של 3,000,000 ₪ שולם בהמחאות לפקודת המערערת. סכום זה הופקד בחשבון המערערת, כך גם אישר מר קטן בחקירתו (עמ' 32). לגבי הסכום הנוסף של 490,000 ₪ לא הובאו ראיות, אולם מר קטן טען כי לבקשת המערערת שולם הסך הנ"ל ישירות לחברת ש.ר.מ.. ניתן להוסיף ולציין כי לאחר שהופקדו הכספים, או לפחות חלקם, בחשבון המערערת, נדרשה החלטה של בעלי המניות כיצד לנהוג בהם ואיך לחלקם. ראינו כי ביום 5.7.00 התקבלה החלטה של בעלי מניות המערערת לעניין חלוקת הכספים ורכישה עצמית של כל מניות המערערת המוחזקות על ידי ש.ר.מ.. דיון 9. כידוע הדין מכיר בכוחו של כל אדם להתאגד ולנהל עסקיו באמצעות חברה ומכיר באישיות המשפטית הנפרדת של החברה (ראה סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999). גם פקודת מס הכנסה מכירה בזכותו של נישום לנהל עסקיו באמצעות חברה ומכירה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה (ראה א' רפאל וא' אפרתי דיני מס הכנסה כרך ב 113 (1986)). עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה בתחום דיני המס אומץ גם על ידי בתי המשפט בסדרה ארוכה של פסקי דין. כך למשל בע"א 11/74 פשמ"ג נ' אולפני הסרטה בישראל בע"מ, פ"ד כט(1) 297, 301 (1974) אומר בית המשפט: "כידוע, רואים גם בחברת-מעטים ובחברת-יחיד הפרדה גמורה בין החברה שהוא גוף משפטי לבין אותו יחיד שבידו - או אותם מעטים שבידם-הבעלות והשליטה על החברה: [SALOMON V. SALOMON, (1897) ]6. הלכה זו משמשת בדרך כלל כלי בידי נישומים לתכנן את עסקיהם גם מבחינה פיסקלית על הצד הכי טוב. אחרים רואים באותה הפרדה דבר מלאכותי PAR EXCELLENCE. מכל מקום, זוהי ההלכה ולא נסטה ממנה בין שהיא פועלת לטובת הנישום ובין שהיא תועלת, כמו כאן, כשהמדובר בהפסד ולא ברווח, לרעתו". (ראה גם ע"א 05/ 4374 ראובני נ' פקיד שומה תל אביב 4 (ניתן ביום 19.9.07)). 10. הטעמים להתאגדות באמצעות חברה הינם רבים ומגוונים, כמו יצירת חיץ בין בעלי השליטה להתחייבות החברה כלפי הנושים (עקרון הערבות המוגבלת); שיקולי מס, שיקולים רלבנטים ומתן כלים נוחים לגיוסי הון; שיקולי ניהול ועוד. כן גם קיימים שיקולים רבים ומגוונים להקמת חברת החזקה, דהיינו חברה שכל פעולתה הינה החזקת מניותיהן של חברות בנות (ראה ד"ר א. גילבאי מיסוי חברת החזקה ואשכול חברות 23 (תשס"ג)). כמובן שלהחלטה לניהול עסק באמצעות חברה יש גם חסרונות, עריכת האיזון וההחלטה כיצד לפעול נעשות בעת יסוד והקמת החברה ומשבחרו בעלי עסק לפעול באמצעות תאגיד יש להניח שערכו את האיזון הראוי. 10. ההכרה באפשרות ההתאגדות וקבלת עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה מעלה קשיים לא מעטים בקביעת משטר המיסוי הראוי, שכן קיים מתח קבוע בין ההכרה המשפטית באישיות המשפטית בנפרד של התאגיד לבין נקודת המבט הכלכלית הרואה בחברה כלי להשאת רווחיהם של בעלי השליטה בה (ראה גילבאי הנ"ל, עמ' 89; א. אדרעי מבוא לתורת המיסים 273 (2008)). הטלת מס על הכנסותיה של חברה עלול להביא לתוצאה של מיסוי יתר (עודף מס). כך תמוסה ההכנסה בשלושה שלבים; בשלב הראשון מיסוי בגין רווחיה של החברה; בשלב השני, מיסוי בעת חלוקת הרווחים לבעלי המניות, ובשלב האחרון מיסוי רווחי בעלי המניות בעת פירוק החברה או מכירת המניות (א. אדרעי, י. עד "על בעיות עודף נטל המס, הרמת מסך סטטוטורית ומיסוי שותפות, אגו"ש חקלאית, חברת בית וחברה משפחתית בפקודת מס הכנסה" משפטים ו 304). קשיים אלו מחייבים הסדרה ואכן שיטות המס השונות בעולם מצאו דרכים שונות להתמודד עם המערכת המוכרת של מיסוי החברות. הדין בישראל מכיר בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת ועל כן רואה בחברה כיחידת מס (נישום) הנפרדת מבעליה (למעט חריגים ספורים אליהם אפנה בהמשך). עם זאת, כדי למנוע כפל מס נקבעו בדין הוראות בדבר שעורי מס מיוחדים לכל אחד מהשלבים. כך שיעור המס בגין רווחיה של החברה (מס החברות) הינו נמוך מהמס המשולם על הכנסותיהם של יחידים (סעיף 126(א) לפקודה); נקבע שיעור מס מופחת על חלוקת רווחיה של החברה לבעלי השליטה (סעיף 125ב' לפקודה); כן נקבעו הוראות מיוחדות לגבי חלוקת רווחים שנצברו בחברה בעת פירוקה (סעיף 94ב' לפקודה). 11. לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה מוכרים בדין מספר חריגים. כך מכיר הדין בייחוס הכנסות השותפות לשותפים (סעיף 63 לפקודה); בייחוס הכנסות החברה המשפחתית לנישום המייצג (סעיף 64); בייחוס הכנסותיה של חברה שקופה לנישום המייצג (סעיף 64א1 לפקודה); לגבי חברת משלח יד זרה (סעיף 5(5) לפקודה). ניתן להתעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה גם מקום שהקמת החברה והעברת הפעילות לחברה מהווה עסקה מלאכותית במובן סעיף 86 לפקודה (ראה למשל ע"א 10666/03 שיטרית נ' פקיד שומה תל-אביב (ניתן ביום 30/1/06)). 12. במקרה הנוכחי מבקשת המערערת להרחיב את רשימת החריגים ולקבוע כי די בכך שהחברה אינה פעילה וכי בעלי השליטה הם שפעלו והשקיעו בחברת הבת כדי לייחס את הכנסותיה של החברה לבעלי השליטה בה. טענה זו דינה להידחות ואפרט טעמי. אין כל חולק כי המערערת שבפנינו אינה נכללת באף אחת מאותם חריגים המוכרים בדין ומצדיקים התעלמות מאישיותה המשפטית. למרות זאת סבורה המערערת כי די בעובדה שלא היתה בה כל פעילות עד למכירת המניות, ובעובדה כי החברות היזמיות פעלו ישירות אל מול חברת הבת כדי להצדיק התעלמות מאישיותה המשפטית של המערערת. המערערת אינה מצביעה על כל הוראת דין המאפשרת את ההתעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת או על הלכה המאפשרת זאת. 13. מהראיות עולה כי הפעילות היחידה של המערערת במשך השנים היתה החזקת מניות של חברת הבת. כך עד לשנת 2000. בשנת 2000 עסקה המערערת במשא ומתן שהבשיל לכדי הסכם למכירת חלק מאחזקותיה בחברת הבת. מעיון במסמכים שהציגה המערערת עצמה עולה כי המשא ומתן עם רב בריח נוהל בשמה של המערערת (נספחים 6 מתצהירו של מר קטן מע/1). מר אלי קטן מתכתב עם מר בחרי ועם מר וויזנפלד, בשמה של המערערת ואינו מזכיר ולו פעם אחת כי הינו פועל בשם החברות היזמיות. גם כאשר מר קטן מציע לרכוש את מניות חברת האיתור המוחזקות על ידי רב בריח הוא פונה בשמה של המערערת ולא בשם החברות היזמיות (מכתב מיום 25/5/00). יתירה מזו, גם הפרוטוקול מיום 5/7/00, בו סוכם על חלוקת התמורה בין החברות היזמיות, הינו פרוטוקול של המערערת. אוסיף כי בתמורה לקבלת סך של 1,226,822 ₪ מסכימה חברת ש.ר.מ. לוותר על אחזקתה במערערת. משמע, הצדדים ראו בתמורה שהתקבלה מרב בריח כתמורה של המערערת וזו חולקה בין החברות היזמיות על פי חלקן במערערת ועל פי ההסכמות לעניין המשך הפעילות בעתיד ושינוי בהחזקת המניות. ברור אם כך, כי בזמן אמת ראו כל המעורבים את המערערת כמי שמכרה מניות וקבלה תמורה. בנוסף, חשוב לזכור כי עיקר התמורה שולמה למערערת עצמה והופקדה בחשבונה, התשלומים לחברת היזמיות בוצעו מחשבונה של המערערת. שטר העברת המניות לרב בריח נחתם על ידי המערערת. לפיכך, הטענה כי המערערת לא היתה פעילה, אינה מדויקת אלא שפעולתה הצטמצמה להחזקת מניות, מכירתן וקבלת התמורה עבורן. 14. נזכיר עוד, כי המערערת היתה למעשה חברת החזקה שהוקמה כדי לאגד יחדיו את שלושת החברות היזמיות ולשמש כמסגרת משותפת להחזקה בחברת הבת. בחברת החזקה הפעילות עשויה להיות פעילות מצומצמת שמתמצאת רק בהחזקת מניות ואין בכך כדי לשנות את מהותה ואת אישיותה המשפטית הנפרדת. הסכם עם פקיד השומה: 15. כאמור טוענת המערערת כי אף אם הדין אינו מאפשר להתעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת, הרי שבהסכם שהושג בינה לבין פקיד השומה הוסכם לייחס את כל ההכנסות ממכירת המניות לחברות היזמיות, על פי חלקיהן במערערת. בסעיף 4 לתצהיר מע/2 מציין מר קטן כי "סמוך לאחר קבלת הכסף" (התמורה עבור המניות - ר', ס') התקיים דיון בפני פקיד השומה לעניין התקבול". לטענתו הוצגו בפניו שתי חלופות לעניין ייחוס ההכנסות ובהן האפשרות כי התמורה תחולק בין החברות היזמות על פי ההשקעה היחסית של כל אחת מהן. "התקבול ידווח בספרי כל אחת מהחברות". עוד מבהיר מר קטן כי רשם את הדברים במסמך ומסר העתק ממנו לפקיד השומה. מר קטן המשיך בעדותו וסיפר כי מסר על הסיכומים לחבריו, מר וסרמן ומר מאיר ובהתאם לסיכום נרשמו ההכנסות בחברות. מר קטן לא ידע להעיד מיהו אותו פקיד עמו דיבר. כמו כן לא הבהיר מה היתה מסגרת הדיון, שהרי ברור כי בשלב הנטען טרם הוגשו הדו"חות וטרם נערך דיון בשומות החברות (עמ' 27). 16. מר קטן הוסיף וטען כי את הפרוטוקול שערך ובו נרשמה הסכמת פקיד השומה שמר בקלסר שעליו נרשם "שוטף עניינים דחופים 2004". קלסר זה נתפס על ידי פקיד השומה במהלך החקירה שנערכה אצל מר קטן (דו"ח החיפוש והתפיסה סומן כנספח 1 ל-מע/1). מר קטן טוען כי קלסר זה לא הוחזר לו מעולם ולכן נמנעה ממנו האפשרות להוכיח את קיומו של ההסכם בדבר יחוס ההכנסות לחברות היזמיות. 17. טענותיה של המערערת בדבר הסכם עם פקיד השומה דינן להידחות. כפי שראינו מר קטן לא יכל להסביר עם מי נערך ההסכם ובאיזה מסגרת. ברור שלא מדובר היה בדיון שומתי, שהרי במועד הנטען טרם הוגשו דו"חות המס לשנת 2000 וטרם הוצאה למערערת שומה. גם הטענה שהועלתה בסיכומים, כי מדובר היה בהליך של פרה רולינג- החלטת מיסוי, דהיינו הליך בו מבקש נישום לקבל חוות דעת מראש לעניין מיסוי הכנסות מסוימות, אינה יכולה להתקבל. במועד הרלבנטי טרם נכנס לתוקף סעיף 158 ב' לפקודה המסדיר את ההליכים לקבל החלטת מיסוי. באותה עת נהגו שלטונות המס לפעול על פי הוראות חוזר מס הכנסה מס' 36/93. החלטת מיסוי אינה נעשית במחשכים ואינה נעשית בשיחה בעל פה אלא בסופו של דיון ניתנת חוות דעת כתובה לגבי המס שבו יחויב הנישום. בטרם מתן החלטת מיסוי מוגשים מסמכים רלבנטיים והחלטת המיסוי מתייחסת רק לעובדות כפי שנטענו ופורטו על ידי הנישום ובתנאי שפעל על פי המתווה שנקבע בהחלטת המיסוי (ראה דיון נרחב בסוגיות החלטת מיסוי בע"א 1804/05 אלוני נ' פקיד שומה כפר סבא (ניתן ביום 31/1/08)). נזכיר עוד כי בדרך כלל החלטות מיסוי כוללות הסכם שנחתם בין הנישום לפקיד השומה והקובע את התנאים והמתווה שבו על הנישום לילך כדי לשלם את המס המוסכם. 18. מר קטן אינו טוען כי קיבל חוות דעת בכתב, או כי נערך עימו הסכם כלשהו. לגרסתו הוא זה שהעלה את האפשרות שהוצעה לו על הכתב ומסר עותק לפקיד עימו שוחח. ברי אם כך שאף לגרסתו לא מדובר בחוות דעת או בהחלטת מיסוי בהסכם, ואף אם פקיד כלשהו מסר לו הערכה או הציג לו מצג כלשהו אין בכך כדי לכבול את פקיד השומה להסכם שומה כלשהו. 19. עוד אציין כי איני מוכן לקבל את טענותיה של המערערת, כי פקיד השומה מנע ממנה להוכיח קיומו של הסכם בשל אבדן הקלסר. ראשית, נזכיר כי ניתן היה להוכיח את קיומו של ההסכם גם בדרכים אחרות, כגון זימון הפקיד שעימו נערך ההסכם. יתירה מזו, מר קטן טוען כי הציג את ההסכם לחבריו מר מאיר ומר וסרמן. אם אכן היה עושה כך צפוי היה כי שני אלו יתייצבו בבית המשפט ויעידו כי ראו את ההסכם ויפרטו את תכנו. סביר להניח גם כי היו מחזיקים עותקים של הסכם כל כך מהותי, שהרי על פי הנטען החברות היזמיות דיווחו על ההכנסות ממכירת מניות חברת הבת בדו"חותיהם. כדי לעשות כן היה עליהן להציג את אותו הסכם המאפשר ייחוס ההכנסות ממכירת המניות לחברות היזמיות ועל כן צפוי היה כי הן מחזיקות בעותקי ההסכם. בהעדר עדות של מי משני שותפיו של מר קטן למיזם בדבר ההסכם הנטען אין ליתן אמון בגרסתו. יש לזכור גם כי אם היה נערך הסכם היה צריך להימצא עותק הימנו אצל פקיד השומה אולם עותק שכזה לא נמצא. 20. זאת ועוד, לא שוכנעתי גם כי קלסר כלשהו שנלקח ממר קטן נותר בידי פקיד השומה או בידי מחלקת החקירות. מדו"חות התפיסה (נספחים "ב" "ג" ו-"ד" לתצהירה של הגב' בקר מש/1) עולה, כי בחקירה נתפסו רק שני קלסרים הנוגעים לשנת 2004. אחד נתפס ביום 28/2/05 שעליו היה רשום "שוטף עניינים דחופים 2004", והשני קלסר הנהלת חשבונות שנתפס אצל יועצת המס. ביום 30/6/05 קיבל מר קטן לידיו שני קלסרים הנוגעים לשנים 2004 (נספח "ה" ל-מש/1). במזכר עליו חתם נרשם כי הושבו קלסר מס' 80 וקלסר מס' 800. ברי כי מספור הקלסרים שונה מהכיתוב שהיה על הקלסרים בעת שנתפסו שכן יש להניח כי המספר מתייחס לסימוני צוות החוקרים, אולם די בכך שמצוין כי מדובר בקלסרים הנוגעים לשנת 2004 כדי להצביע שמדובר באותם שני קלסרים שנתפסו. בהערת אגב אוסיף, כי לא ברור לי מדוע מר קטן טוען שההסכם שנערך בשנת 2000 מצוי בקלסר עניינים שוטפים 2004, והרי צפוי היה כי ימצא בקלסר שנת 2000. 21. מר קטן מעלה אין סוף טענות בלתי ברורות ובלתי סדורות לשכנע כי אכן הושג הסכם, ומפנה לתמלילי שיחות בינו לבין חוקרי מס הכנסה שחקרו אותו במסגרת הליך החקירה הפלילית. בכל בליל הדיבורים אין ולו שמץ ראיה על קיומו של הסכם, או הודיה כי הסכם שכזה נערך. גם אם היו התבטאויות שנויות במחלוקת של מי מהחוקרים בחקירה, אין בכל ההתבטאויות רמז לכך שהושג בעבר הסכם עם המערערת לעניין השומות לשנים 2000, 2001. לפיכך גם הטענה בדבר הסכם שהושג עם פקיד השומה דינה להידחות. סוף דבר: 23. בשים לב לכל האמור דין שני הערעורים להידחות ואין להתערב בשומות המס שהוצאו למערערת לשנים שבמחלוקת (2000, 2001). המערערת תשלם למשיב הוצאות ההליך בסך של 15,000 ₪ סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. דיני חברותמניות