העסקת עובד זר תושב שטחים

קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העסקת עובד זר תושב שטחים: 1. נגד הגב' בללי יוספה (להלן: "הנאשמת") הוגש כתב אישום אשר ייחס לה עבירה של העסקה שלא כדין של 4 עובדים זרים, לפי סעיפים 2 (א)(1) לחוק עובדים זרים תשנ"א - 1991 (ולהלן: "חוק עובדים זרים"). 2. לפי האמור בכתב האישום, ביום 3.6.04 נערכה ביקורת על-ידי פקחים של משרד התעשייה והמסחר, שבעקבותיה נתפסו בדירת הנאשמת ברח' בזל 45/3 בבאר שבע (ולהלן: "הדירה" או "הנכס") ארבעה עובדים פלסטינאים שפרטיהם כדלקמן: שחדה חסין מוחמד שומארה, נושא תעודת זהות פלסטינית מס. 980402135; עאיד מוחמד אחמד אולאד מוחמד, נושא תעודת זהות פלסטינית מס. 932706054; מחמוד אחמד אסמעיל אולאד מוחמד, נושא תעודת זהות פלסטינית מס. 973227721; מוחמד חג יוסף מוחמד שומארה, נושא תעודת זהות פלסטינית מס. 980402374. (להלן: "העובדים"). 3. עוד נטען בכתב האישום כי הנאשמת העסיקה את העובדים, אשר אינם אזרחי ישראל או תושביה ואין בידיהם רישיון עבודה המתיר להם לעבוד אצל הנאשמת, מבלי שיהיה בידיה היתר ממשרד העבודה והרווחה. 4. בדיון ההקראה, הודתה הנאשמת שנתפסו בדירתה בכתובת המצוינת לעיל ארבעה עובדים שהועסקו על ידה. הנאשמת כפרה בעובדות המתייחסות לזהותם של העובדים או למעמדם החוקי של העובדים בארץ כדלקמן: "הנאשמת טוענת כי באותו היום שני אנשים שעבדו תקופה ארוכה בשכונה והסתובבו באופן חופשי ודיברו איתה בעברית, ניגשו לביתה הציעו לה לבצע עבודה בעלת אופי אקראי והיא הסכימה. שני אנשים האלה הביאו עוד שני אנשים כדיל השלים את העבודה. הנאשמת כופרת בסעיף 3 היא לא יודעת את הפרטים של האנשים האלה והיא לא ידעה אם הם זרים או בכלל ולא היה לה כל יסוד לסביר להניח שהם אנשים זרים." עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 18.4.07. 5. המאשימה הביאה מטעמה את העדים והמסמכים הבאים: א. מר יחיאל מלכא, מפקח באגף לאכיפת חוקי עבודה במשרד התעשייה והמסחר, אשר גבה הודעה מהנאשמת במועד עריכת הביקורת. מההודעה שגבה מר מלכא מהנאשמת עולה, כי הנאשמת נענתה בחיוב לפנייתם של שניים מהעובדים שביקשו לעבוד בביתה, והם בהסכמת הנאשמת זימנו לביתה שני עובדים נוספים שאף הם הועסקו על ידי הנאשמת. בהודעה הודתה הנאשמת, כי אין בידיה היתר העסקה עבור עובדי השטחים ושגם לא ביקשה מהם להציג בפניה תעודות זהות. בעדותו בבית הדין סיפר מר מלכא כי הנאשמת שיתפה פעולה עם הפקחים מטעם משרד העבודה והרווחה, מרצונה החופשי וענתה על כל שאלותיהם. ב. מר עודד פרץ, רכז בכיר באגף לאכיפת חוקי העבודה, אשר ערך את טופס תיאור אירוע הביקורת בביתה של הנאשמת (מ/2). טופס תיאור המקרה אשר הוגש לבית הדין באמצעותו של מר פרץ מלמד, כי צוות החקירה מצא את ארבעת העובדים בשטח ביתה של הנאשמת במהלך ביצוע עבודות בניה ושיפוצים, כשברשותם כלי עבודה, לרבות צבט ופטיש. עוד עולה מטופס תיאור המקרה, כי העובדים הציגו בפני צוות החקירה תעודות זהות פלסטינאיות ולאחר בירור במשרד הפנים נמצא, כי העובדים מועסקים ללא היתר לעבוד בישראל; אחד מהם במעמד מוגבל. העובדים הצביעו על הנאשמת כמעסיקתם. מר פרץ ערך בזמן הביקורת גם טופס רשימת העובדים שנמצאו באתר העבודה, בביתה של הנאשמת, הכולל את פרטיהם של ארבעת העובדים (מ/3). את האמור בטופס תיאור המקרה אישר מר פרץ בעדותו. ג. תעודות עובד ציבור של מר עמי קבילו מהמינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (מ/4, מ/5 ומ/6), אשר מהם עולה כי כל ארבעת העובדים הם תושבי דיר אל עסל ולא היו בעלי היתר עבודה בישראל במועד הביקורת. 6. העובדות כפי שעולות מעדי המאשימה, קיבלו אישור בעדותה של הנאשמת בבית הדין. 7. כך הודתה הנאשמת בעדותה, בהעסקתם של העובדים מבלי שהיה בידה היתר להעסיקם. בהקשר זה נשאלה הנאשמת והשיבה: "ש. את העסקת את ארבעת העובדים? ת. כן. בבזל 45/3. ... ש. בסופו של דבר נמצאו אצלך בבית ארבעה עובדים? ת. כן. ש. את ידעת שארבעתם עובדים אצלך בבית? ת. שניים הגיעו אלי הביתה ואמרו שהם יביאו עוד שניים, שאלתי אותם כמה זה יעלה ואני הסכמתי. ש. את קיבלת אי פעם היתר להעסקת עובדים זרים? ת. לא. " עמ' 12 לפרוטוקול מיום 23.3.06, שורות 1-10. 8. בדיון ההקראה טענה הנאשמת כי לא ידעה על זהותם של העובדים או מעמדם בארץ ואף לא היה לה יסוד סביר להניח כי הם עובדים זרים. 9. עם זאת, אישרה בעדות שלא בדקה את תעודות הזהות של העובדים שהתקבלו לעבודה בביתה, ולא פעלה לבירור מעמדם החוקי בארץ בכל דרך שהיא. 10. לתמיכה בגרסתה זימנה הנאשמת לעדות את מר ישי קרינובסקי, שנכח בסמיכות לביתה במהלך הביקורת. 11. מר קרינוסבקי סיפר על העובדים שהם היו מתפרנסים מעבודות מזדמנות, וחיפשו עבודה מדי יום באזור מגוריה של הנאשמת. כך הגיעו לביתה של הנאשמת. 12. מר קרינובסקי אישר שהעובדים היו בעלי מבטא זר ולא ישראלי. מר קרינובסקי זיהה את המבטא של העובדים כמבטא בדואי. לדבריו, הוא עצמו לא העסיק את העובדים, וגם לא היה מסתכן בהעסקתם. 13. מהמקובץ לעיל נובעת המסקנה כי יסודותיה העובדתיים של העבירות לפי סעיפים (א) (1) ו- (2) לחוק עובדים זרים הוכחו. שכן אין מחלוקת כי הנאשמת העסיקה עובדים שאינם אזרחי ישראל או תושביה, מבלי שהיה בידיה היתר כדין להעסקתם. 14. נותר אפוא לבחון את התקיימות היסוד הנפשי הנלווה לעבירה. 15. בפסק הדין בעניין רוזן, נדרש בית הדין הארצי לסוגיית היסוד הנפשי בעבירות לפי סעיפים 2(א)(1)-(2) לחוק עובדים זרים. ראה: ע"פ (ארצי) 22/06 מדינת ישראל משרד התעשייה והמסחר נ' רוזן, . 16. בית הדין הארצי הנכבד מצא כי היסוד הנפשי בעבירות בהוראות החוק המצוינות לעיל דורש רמת כוונה פלילית של "מודעות", ולעניין זה "עצימת עיניים" הינה שקולה לידיעה ממש. 17. בית הדין הארצי הוסיף וקבע, שבמצב של העסקת עובד זר תושב השטחים מתקיימות לכאורה נסיבות לביסוס חשד בדבר האפשרות שההעסקה אינה כדין. חשד זה על המעסיק הפוטנציאלי להפריך טרם התקשרותו עם העובד בדרך של בדיקת מסמכי התושב הזר. חובת בירור החשד היא של בירור סביר וראוי בהתאם לנסיבות, ויש למצותה עד תום. יש להוסיף, כי החובה חלה אף כאשר יש קושי לערוך את הבירור עובר למעשה ויש למלאה בדקדקנות עד תום. 18. ובחזרה לענייננו. 19. מעדותו של מר קריסנובסקי עולה כי לעובדים מבטא זר והם עובדים בדפוסי העסקה ארעיים, אצל מעסיקים משתנים. נסיבות אלה לכשעצמן מקימות חשד בדבר האפשרות של העסקה שלא כדין, שהיה על הנאשמת החובה לברר. על אף זאת אין מחלוקת כי הנאשמת לא מצאה לנכון לערוך בירור בנוגע למעמדם של העובדים, בכל דרך שהיא. הנאשמת אף לא טרחה לבקש מהעובדים להזדהות בפניה באמצעות תעודת זהות, שאז היה מתגלה כי העובדים אינם תושבי ישראל ואינם אזרחים החייבים בהיתר עבודה. 20. בהתנהגות זו של הנאשמת יש משום עצימת עיניים להתכנות העבירה השקולה למודעות של ממש להתקיימות היסודות העובדתיים של העבירה. 21. התוצאה היא שאני מרשיע את הנאשמת בעבירות לפי סעיפים 2 (א) (1) ו-2 (א)(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991, ביחס להעסקתם של ארבעה עובדים, כמפורט בכתב האישום. ניתנה היום י"ז בתמוז, תשס"ט (9 ביולי 2009) במעמד הצדדים. משה טוינה - שופט ב"כ המאשימה טוענת לעונש: הנאשמת הורשעה על ידי בית הדין הנכבד בהעסקתם של ארבע העובדים שלא כדין, כאמור מהכרעת הדין. המחוקק והפסיקה בעקבותיו מגלים מגמה ברורה של החמרה וענישה והצורך לטפל באותו נגע ולחסר העסקה של עובדים זרים. מפנה לעניין זה לבג"ץ 8035/07 בעניין המסעדות האתניות. בית הדין הארצי התייחס לעבירה של העסקת עובד זר ללא היתר וקבע כי מדובר בעבירה חמורה, ההופכת להיות בעיה חברתית ומוסרית ולפיכך אין להטיל קנס סמלי או נמוך על המעסיק פועלים זרים ללא היתר, מבלי שקיימים נימוקים מיוחדים לכך. אני מפנה לע"פ 1001/01, בעניין נפתלי ניסים. עבירה של העסקת עובדים זרים פוגעת בנוסף גם בעובדים הישראליים ולתפיסת מקום עבודתם. וכן פוגעת בעובדים הזרים עצמם הנאלצים לעבוד בתנאי שכר ובתנאים סוציאליים ירודים ולאור גדול תופעה זו הוגדל החוק והוחמרו העונשים. ובכך גילה המחוקק דעתו באשר לחומרת התופעה ולאמצעים העונשים שיש לנקוט לשם מיגורה. לאור העובדה כי המניע להעסקה הינו מניע כלכלי, ראוי להשית על המעסיקים קנס שירתיע אותם מלהמשיך ולעבור עבירות. במקרה דנן תחילת התהליך הוא בקשה של הנאשמת להישפט. וזאת על אף שכבר בהודאתה ביום הביקורת לקחה אחריות להעסקתם של אותם עובדים על ידה ועל זאת בחרה לנהל הליך משפטי והוכחות. כפי שנקבע בהכרעת הדין, הנאשמת העסיקה עובדים ועצמה עיניה מלברר מעמדם וזהותם. יחד עם זאת, נוכח העובדה כי הנאשמת העסיקה עובדים בביתה ולא במסגרת עיסוקה, והיות והעבירה היא עבירה יחידה לנאשמת לא תבקש המאשימה את הסכום המרבי. לאור הנסיבות העונש המקסימאלי בגין כל עובד ובגין כל עבירה, כאשר העסקה אינה במסגרת העיסוק, הינו 52,200 ₪ המאשימה מבקשת להשית על הנאשמת 40% מהקנס המקסימאלי, קרי 83,000 ₪. בנוסף מבקשת המאשימה בהתאם לסעיף 72 לחוק העונשין, להורות לנאשמת לחתום על התחייבות להימנע מלעבור עבירות על חוק עובדים זרים, משך שלוש שנים. התחייבות בסך 52,200 ₪. לשאלת בית הדין, הקנס המנהלי במקרה הזה היה 40,000 ₪ בהתאם לחוק העבירות המנהליות בית הדין הנכבד מתבקש שלא לפסוק קנס הנמוך מהקנס המנהלי הקבוע בחוק. ב"כ המאשימה טוען לעונש: זה עתה שמענו את הכרעת הדין ומעמדו של סנגור תמיד קשה, קשה במיוחד במקרה הזה.מצד אחד בית הדין הנכבד באחת ההזמנות הקודמות הזמין את הנאשמת ואת סנגורה לטעון לעונש, כאשר בסופו של דבר התוצאה בהכרעת הדין הייתה אמורה להיות לא גלויה כפי שהייתה. היום גם שמענו חלק מהנימוקים של בית הדין הנכבד שמצא לנכון על פי שיקול דעתו, לקצר את קריאת הכרעת הדין. בסופו של דבר נוכחנו לדעת את מה שכנראה ידענו מקודם, דהיינו שבית הדין הנכבד בחר להרשיע את הנאשמת בטרם היא התייצבה לשמוע את הכרעת הדין. שמעתי בקשב רב את הטיעונים המלומדים של המדינה בעניין זה ואין מנוס מלחלוק על טיעונים אלה. שהרי על פי העובדות שלא הוכחו, לא היה כאן כל מניע כלכלי ולא היה כל ניסיון לפגוע בהעסקת עובדים ישראליים ולא נגע או חלק מנגע, הרי שאם היה נגע חזקה על מי שהגיע ל ביקורת בביתה של הנאשמת, היה מגיע מלווה בשוטרים והיה לוקח את האנשים האלה שאין מחלוקת שהועסקו על ידה והיה מוציא אותם מהארץ, דבר שלא קרה ואפילו איש לא התכוון לכך. המדובר בעבודה שהייתה אמורה להתחיל ולהיגמר באותו יום והעסקה לא הייתה יזומה על ידי הנאשמת, אלא כפי שהעידה וכפי שלא הופרך, אנשים שהיו בשכונה במשך תקופה מאוד ארוכה, באו והציעו את עצמם כדי לבצע עבודה מסוימת, נקודתית, קטנה בביתה של הנאשמת. זו לא דרכה להשיג פועלים לא זרים, לא מקומיים ולא כל דבר אחר. אלא שאנשים אלה פנו מיוזמתם לעבודה מסוימת, היא נזכרה שיש עבודה בגג והיא העסיקה אותם ולא הסתירה את העובדה הזו והיא לא הייתה באותה ביקורת, היא יכלה להתחמק, לא לקחת אחריות אך כדרכה בחיים היא כן התייצבה ואמרה שלא ידעה כלל שמדובר בפועלים זרים ולא התכוונה בכלל להעסיק פועלים זרים, אבל כמובן אנו לא טוענים נגד הקביעות העובדתיות של ביתה דין הנכבד בשלב הזה. בסופו של דבר המדובר במחנכת שיצאה לגמלאות לפני שש שנים, שמקבלת את הפנסיה שלה, שלא חשבה בכלל להעסיק פועלים ו/או פועלים זרים, אלא כאשר באו אנשים שהסתובבו בשכונה כפי שציינתי והיא ציינה הציעו את עצמם לבצע עבודה, היא נזכרה שיש לה לבצע עבודה נקודתית והעבודה בוצעה. במהלך העבודה הגיעה ביקורת שמלמד איזשהו דוח לא עשתה שום דבר אחר. לא לקחו את העובדים הזרים, לא אמרו לה שמדובר בנגע, אלא שלמעשה כל מה שאמרו לה שתשלם את יום העבודה ושילכו לדרכם. בסופו של דבר כשמדובר באישה בשנות השישים לחיים שלה, שאין לה כל עבר פלילי וכל השאר לטובתה וכל מה שניסתה במהלך חייה זה לקיים את החוק ולא לסטות ממנו, נראה שבית הדין הנכבד נמצא אל מול נימוקים מיוחדים מאוד. לא מדובר במעסיק, לא מדובר במפעל, לא מדובר בעבודה מתמשכת, לא מדובר באדם שמזלזל בחוק בדר"כ אלא אדם שמקיים את החוק. אני בדעה שזהו המקרה המתאים ביותר להטלת קנס סמלי ולא המקרה שיש בו כדי לשמש דוגמא להרתעת אחרים שהרי את הלקח שלה הי אלמדה, היא לא תעסיק אף אחד, היא בדר"כ לא מעסיקה אף אחד, היא לא יזמה את ביצוע העבירה היא לא הלכה לאיזשהו צומת דרכים או מעבר גבול, היא הייתה סה"כ בשכונה א' בבאר שבע, בבית שהחזיקה ובאו אנשים ושאלו אם יש לה עבודה כלשהי, לא חששה מהאנשים שראתה בשכונה בתקופה ארוכה מאוד, ושידעה שהיא לא מעסיקה אותם מעבר לאותו יום, כפי שאמרתי לעבודה ממוקדת, קטנת מימדים, היא גם לקחה אחריות מלאה, לא התכחשה להעסקה, לא ביקשה להתחמק מהביקורת, היא לא מבקשת פרס, אבל היא מבקשת שבית הדין הנכבד יתחשב בנסיבות כולן ולא יקח בחשבון את טענת המאשימה שהיא בחרה לנהל משפט, היא בחרה לנהל משפט כי זו זכותה, היא בחרה לנהל משפט, כי באמת ובתמים ועל אף רגשי הכנעה לגבי הכרעתו של בית הדין הנכבד, היא עדיין בדעה שלא הייתה לה כל כוונה פלילית לבצע עבירה. ברור שלא יכולנו לעמוד על מלוא השיקולים של בית הדין הנכבד בעניין עצימת העיניים, שמענו את הנימוק, אבל כאשר מדובר במעסיק שמעסיק אנשים דרך קבע, או שמדובר באדם שמגיע למחסום כלשהו, או מדובר באדם שפונה לאנשים או פועלים שנמצאים בצומת כלשהי, זהו מקרה אחד. במקרה אחר לגמרי זה המקרה של הנאשמת בתיק זה שישבה בביתה ובאו אנשים שהכירה מקודם מאחר והסתובבו בשכונה, הציעו עצמם לעבודה, היא נזכרה שיש לה עבודה מסוימת, ממוקדת שאמורה הייתה להסתיים באותו יום והסכימה לקבל אותם, לא מתוך רצון להפר את החוק, אולי מתוך רגשי חסד כלפי אותם אנשים שהתאימו לצרכיה אותו יום, לא מדובר באדם שצריך להרתיע אותו בכוח שלא ימשיך לחפש עובדים כי היא לא חיפשה עובדים. לא מדובר באדם שצריך להכביד עימו בשל חשש שימשיך לבצע עבירות. הנאשמת הבינה את המסר, הפנימה אותו, היא אמרה ואומרת שהיא אשת חינוך ומצטערת מאוד על זה שבית המשפט בישראל מצא אותה אשמה בביצוע עבירה. בנסיבות אלה, נראה לנו שעל בית הדין לנהוג במידת הרחמים ולקבוע כי מדובר במקרה מיוחד של אישה שהיא פנסיונרית שכל השתכרותה בסביבות ה-5,000 ₪ וקנסות במימדים שטוענת המאשימה יובילו אותה להרס כלכלי ברור ומובהק. במקרה מיוחד זה הנאשמת פונה לרחמי בית הדין ומבקשת להסתפק בקנס סמלי תוך קביעה ברורה שיש לקבל את דבריה שהיא הפנימה את המסר וזהו כישלון חד פעמי שלא יחזור על עצמו. גזר דין 1. כמפורט בהכרעת הדין, הורשעה הנאשמת בביצוע עבירות לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים, שעה שהעסיקה בביתה ארבעה עובדים, כמפורט בכתב האישום, אשר אינם אזרחי ישראל או תושביה ואין בידם רישיון עבודה המתיר להם לעבוד אצל הנאשמת. 2. על פי פסיקת בית הדין הארצי אופייה הכלכלי של העבירה על פי חוק עובדים זרים והחומרה שיש לעבירה על מרקם החיים החברתי והכלכלי בישראל, מחייבים ענישה במישור הכלכלי שיש בה כדי להרתיע מעבידים פוטנציאליים מלהעסיק עובדים בניגוד להוראות החוק ולתת ביטוי לחומרה שבתופעה זו של העסקת עובדים בניגוד לדין. 3. על רקע זה, הטענה כי הנאשמת במקרה שלפנינו הפנימה את האיסור על העסקה בניגוד להוראות החוק, אין בה כדי להצדיק הטלת קנס סמלי כטענת ב"כ הנאשמת. שהרי בדרך זו יתבטל האפקט הרתעתי ויכולתה של החברה להתמודד עם התופעה הפסולה של העסקת עובדים זרים. 4. עוד יש להוסיף, כי העובדה לפיה הנאשמת העסיקה את אותם עובדים זרים בביתה, ולא במסגרת עסק, מקבלת ביטוי שעה שאף לשיטתה של המאשימה, אין המאשימה מבקשת במקרה הנוכחי, הטלת הקנס בשיעור המרבי. 5. בנוסף יש לזכור, כי חוק העבירות המנהליות מגביל את סמכותו של בית הדין מלהטיל קנס שהוא נמוך משיעור הקנס המנהלי שהוטל על הנאשמת כאן, אשר בהתאם לבחירתה נוהל ההליך הפלילי אשר במסגרתו הורשעה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום. 6. אשר על כן ובהתחשב במקרה הפרטי של הנאשמת כאן, בעובדה כי מדובר במקרה בודד של עבירה על פי חוק עובדים זרים, בעובדה כי מדובר בהעסקה לצרכים פרטיים להבדיל מצרכים עסקיים, ומאידך בשיקולי ההרתעה ובצורך בנימוקים מיוחדים לחרוג מהקנס המנהלי - הריני גוזר על הנאשמת קנס בגין העבירות בהן הורשעה במסגרת כתב האישום, בשיעור של 50,000 ₪ אשר ישולם ב-25 תשלומים חודשיים שווים ורצופים; הראשון ביום 15.9.09. 7. הנאשמת תחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירות נשוא כתב האישום, במשך שלוש שנים. שאם לא כן, תשא בתשלום הקנס המרבי הקבוע בחוק בעבירות אלו. 8. הנאשמת תפנה למזכירות בית הדין לקבלת שוברי תשלום ולצורך חתימה על ההתחייבות.העסקת עובדים זריםשטחי יהודה ושומרוןעובדים זרים