ההלכה הפסוקה מכירה במצב של "עובד מושאל". במצב זה, יש יחסים משולשים, בין "עובד", לבין "מעביד", לבין "משתמש", ובהסכמת כולם - המעביד, כביכול, "משאיל" את העובד לעבודה אצל ה"משתמש". "השאלה" מעין זו אינה מנתקת את יחסי העבודה בין העובד לבין המעביד ואינה הופכת את ה"משתמש" למעביד. קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השאלת עובד זר: 1. בפתח הדברים אודיע, כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כי החלטתי לזכות את הנאשמים מהעבירה המיוחסת להם בכתב האישום. מעבר לנדרש על פי סעיף 182 לחוק האמור, אעיר כבר כעת, כי לדעתי - המאשימה היתה מיטיבה לעשות אילו היתה מפעילה שיקול דעת ונמנעת כלל מהגשת כתב האישום. אני מניח שאילו גורמים מפוכחים מטעם המאשימה היו נותנים את דעתם על טענות נאשם מס' 2 (שייקרא להלן: "הנאשם") כפי שנרשמו מפיו כבר בעת שנגבתה מפיו ההודעה (מ/6) והיו מבררים את הטענות עם אביו של הנאשם - הרי שלא היו מחליטים להטיל על נאשמת מס' 1 (שתיקרא להלן: "הנאשמת") קנס מנהלי, בהתאם להודעת תשלום קנס שבעקבותיה הוגשה בקשת הנאשמת להישפט ועל כן הוגש כתב אישום כנגד שני הנאשמים. אעיר כי על פי התרשמותי מעדויותיהם של שני עדי המאשימה, נראה שגם הם סברו כך. שניהם תיארו את עבודתם כ"צילום מצב", כשההחלטה אם להטיל קנס אינה בידיהם, אלא בידי גורמים אחרים, אך שניהם הפגינו אי-נחת מהעובדה שאכן נפתחו הליכים כנגד הנאשמים, והיה נראה בבירור שדעתם האישית היא שלא היה מקום להליכים כאלה. אני ממליץ למאשימה בבואה להחליט אם להוציא הודעות תשלום קנס מנהלי ובבואה להחליט אם להגיש כתבי אישום לאחר הודעות כאלה, לפעול באופן שיש בו פחות מן הטכנוקרטיה ויותר מן הסבירות. 2. מכל מקום, משהודעת תשלום הקנס המנהלי לא בוטלה, ביקשה הנאשמת להישפט, וכתוצאה מכך - הוגש כתב האישום הן כנגד הנאשמת והן כנגד הנאשם. בטרם אעבור לבחון את האשמה המיוחסת לנאשמים, בטרם אפרט את העובדות שהוכחו ואת הסיבות להכרעת הדין, אדון בבקשתו של הנאשם לזכות אותו משיקולים של הגנה מן הצדק. האם יש לזכות את הנאשם מטעמי הגנה מן הצדק ? 3. הנאשם הוא בגדר "נושא משרה" אצל הנאשמת. הוא, למעשה, בעל השליטה בנאשמת. העבירה המיוחסת לנאשמת היא העסקת עובד זר שלא כדין, עבירה מנהלית, שעליה נשלחה לנאשמת הודעת תשלום קנס מנהלי, לפי סעיף 8 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985 (שייקרא להלן: "חוק העבירות המנהליות"). הודעה כזו לא נשלחה לנאשם. משהנאשמת ביקשה להישפט, החליטה המאשימה על הגשת כתב האישום שבפני, הן כנגד הנאשמת והן כנגד הנאשם, אשר - כזכור - לא קיבל הודעת תשלום קנס מנהלי וכלל לא היתה לו האפשרות לבחור אם לשלם את הקנס המנהלי או לבקש להישפט (או לבקש את ביטול הקנס). מטעם זה - טוען הנאשם כי נכון לזכות אותו מטעמים של "הגנה מן הצדק". 4. הטענה האמורה הועלתה על ידי ב"כ הנאשמים עוד בטרם הקראת כתב האישום, בדיון בפני השופטת אורית יעקבס, ביום 6/3/08. השופטת יעקבס איפשרה לצדדים לטעון בכתב לענין זה, וביום 4/5/08 החליטה השופטת יעקבס לדחות את הטענה, כטענה מקדמית. כך נאמר בהחלטת השופטת יעקבס מיום 4/5/08 בענין אותה טענה: "בכל הקשור לטענת ההגנה מן הצדק אשר הועלתה בשמו של נאשם מס' 2, הואיל והשאלה מעוררת היבטים משפטיים ועובדתיים, הריני קובעת כי היא תוכרע במסגרת הכרעת הדין לאחר דהצדדים יביאו ראיותיהם, הווה אומר, הטענה לא תחשב כטענת הגנה מן הצדק כי אם כחלק מטענות ההגנה.". 5. לפיכך, נמשך הדיון נערכה הקראה של כתב האישום ולאחר מכן הועבר התיק אלי וקיימתי את ישיבת ההוכחות בו, ביום 31/5/09. בהתאם להחלטתה של השופטת יעקבס, ומשהנאשם עומד על טענתו בענין זה, יש להכריע בטענה כעת - במסגרת הכרעת הדין. 6. אעיר כי לכאורה יש ממש בטענתו של הנאשם. סעיף 8 לכתב האישום - כולל אמירות בלתי מדוייקות, בלשון המעטה. כך נאמר בסעיף 8 לכתב האישום: "על הנאשמים הוטל קנס מנהלי ביום 28.2.06, בגינו ביקש נאשם מס' 2 להישפט ביום 22.3.06.". כאמור לעיל, הקנס המנהלי שהוטל, לא הוטל על "הנאשמים" אלא על הנאשמת בלבד. משכך, לא ייתכן ש"הנאשם" היה זה שביקש להישפט. הבקשה להישפט הוגשה דווקא על ידי הנאשמת, ולא על ידי הנאשם, שעליו כלל לא הוטל קנס מנהלי. אמנם, הנאשם, גנושא משרה אצל הנאשמת, הוא זה ששלח בשמה את הבקשה להישפט, אך הבקשה הוגשה מטעם הנאשמת ולא היתה יכולה כלל להיות מוגשת מטעם הנאשם. התוצאה היא כי הנאשם עומד בפני כתב אישום כאשר כלל לא ניתנה לו ההזדמנות לשלם קנס מנהלי במקום להישפט. כל זאת - למרות שהעבירה המיוחסת לנאשם היא רק זו הנובעת מהעבירה המיוחסת לנאשמת, ונוכח היותו נושא משרה אצל הנאשמת. 7. על כן, דעתי האישית היתה שיש ממש בטענת הנאשם, וסביר להניח שהייתי מקבל אותה, אלמלא נקבעה לאחרונה הלכה אחרת בבית הדין הארצי לעבודה, כוונתי לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"פ 37/09 ג. לוריה בע"מ ואח' - מדינת ישראל (, פס"ד מיום 28/6/09). בע"פ 37/09 האמור, הועלתה טענה דומה, אך היא נדחתה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, שקבע כך: "חוק עובדים זרים הוא אחד מהחוקים המנויים בתוספת הראשונה לחוק עבירות מינהליות. הימצאותו של חוק זה בתוספת לחוק העבירות המינהליות מאפשרת להפוך הפרת חלק מהוראותיו לעבירות מנהליות עליהן חל חוק עבירות מינהליות, זאת, כל עוד מצויה הוראה זו מפורשות בתקנות שהתקין השר מכוח סעיף 1(א) לחוק עבירות מינהליות. התקנות הרלוונטיות לענייננו הן תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - עובדים זרים), תשנ"ב - 1992 (להלן : התקנות).  סעיף 1 לתקנות קובע כי : 'עבירה על הוראה מהוראות סעיפים 2 עד 4 ו-6(ה) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן - החוק), היא עבירה מינהלית'.  עיננו הרואות, לפי לשונה המפורשת של תקנה 1 לתקנות, עבירה לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים - הוא הסעיף בו הואשם המערער - אינה עבירה מינהלית. משכך, טענתו של המערער לפיה היה על המדינה לאפשר לו לבחור בנתיב המינהלי דינה להידחות על הסף. לא ניתן לאפשר לאדם לבחור בנתיב המנהלי, כאשר העבירה המיוחסת לו איננה עבירה מנהלית. בנסיבות אלה, גם לא חל סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות שעניינו 'סמכות תובע' עליו נסמך המערער בטיעוניו.  המערער טען כי עבירה על סעיף 5 לחוק עובדים זרים אינה עבירה העומדת בפני עצמה, וכי לצורך ההרשעה בסעיף זה נדרשת כתנאי הרשעה בסעיף 2 לחוק עובדים זרים, המהווה לפי התקנות עבירה מינהלית. לכן, היתה מוטלת על המדינה החובה לשלוח לו הודעה בדבר הטלת קנס מינהלי בגין העבירה על סעיף 5 לחוק עובדים זרים. אנו סבורים כי יש לדחות טענה זו. אכן, סעיף 5 לחוק עובדים זרים, כפי שצוטט לעיל מפנה להוראות סעיף 2 לחוק עובדים זרים, ואולם ההרשעה בסעיף 2 לחוק עובדים זרים אינה תנאי לתחולת הסעיף. לפי לשון הסעיף, הרשעה בסעיף 2 לחוק עובדים זרים יוצרת חזקה הניתנת לסתירה, לפיה הפר נושא משרה את חובתו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעתה, אך כאמור, הרשעה זו אינה תנאי לתחולת סעיף 5 והעבירה לפי סעיף זה היא עבירה העומדת בפני עצמה. החובה המוטלת על נושא משרה למנוע את ביצוע העבירות על פי סעיפים 4-2 לחוק עובדים זרים קיימת גם אם העבירות עצמן טרם בוצעו וכדי למנוע את ביצוען. יתכן שאפשרות זו נדירה, אך תיאורטית היא קיימת. אם בכל זאת בוצעו העבירות קיימת החזקה שבסעיף 5(ב) לחוק עובדים זרים. מכל מקום העבירה על פי סעיף 5 למרות הזיקה שלה לעבירות על פי סעיפים 4-2 יש לה קיום עצמאי ונפרד. משכך, כאמור, לא ניתן היה לשלוח למערער הודעת קנס בכל הנוגע לסעיף 5 לחוק עובדים זרים.  כפועל יוצא מדחיית טענותיו של המערער בדבר חובתה של המדינה לאפשר לו לבחור בהליך המינהלי נדחית גם טענתו של המערער ל'הגנה מן הצדק' הנסמכת על הטענה, כי זכויותיו נפגעו באופן מהותי בשל כך, שלא ניתנה לו האפשרות לבחור בנתיב המנהלי. ". 8. העקרון שנקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"פ 37/09 הנ"ל, אמור לחול גם על עניינו של הנאשם, ולפיכך - אני דוחה את טענת הנאשם על כך שנכון לזכותו מהטעם של הגנה מן הצדק. אלה העובדות 8. הנאשם הוא בנו של מר חנן (שייקרא להלן: "חנן"). חנן הוא חקלאי, כבן 75, תושב מושב תל עדשים. 9. כבר עשרות שנים רבות חנן הוא הבעלים של משק חקלאי משפחתי במושב תל עדשים. ב-40 השנים האחרונות, המשק עוסק בגידול פרחים מסוגים שונים. בניו של חנן, כולל הנאשם - עובדים עמו במשק. 10. הנאשם עבד במשק של אביו עוד לפני שנים רבות. חנן רשם את הנאשם כ"בן ממשיך" באותו משק (בינתיים, לאחר המועד שאליו מתייחס כתב האישום, הנאשם הוא כבר הבעלים הרשום של המשק). כל בני המשפחה עוסקים בעבודות במשק החקלאי, והם עוזרים זה לזה בעבודות שאותן יש לבצע במשק. 11. לפני כעשרים שנה, הקים הנאשם את החברה - הנאשמת. הנאשמת עוסקת בשיווק פרחים. הנאשמת משווקת את פרחי המשק המשפחתי של חנן וכן רוכשת פרחים מחקלאים אחרים ומשווקת גם אותם. 12. חנן קיבל היתר כדין להעסקת עובדים זרים. בין העובדים שהועסקו במשק המשפחתי של חנן, היה גם מר Panuwat Jaisaodee שכינויו היה "נו"וכך הוא ייקרא להלן. נו הגיע לישראל בשנת 2002, וכנראה החל לעבוד במשק הלפנד באותה שנה או בשנת 2003. עבודתו של נו, כמו גם של העובדים הזרים האחרים במשק הלפנד, היתה בדרך כלל בקטיף, באריזה, במיון ובנקיון. הסיבה שבגינה נו לא עבד גם בשיווק, היתה שבדרך כלל לא היה צורך בו בעבודות השיווק. השיווק - כזכור - בוצע על ידי הנאשמת, ובדרך כלל נעשה על ידי הנאשם עצמו. 13. היחסים בין בני משפחת הלפנד לבין נו - היו יחסים טובים וכמעט משפחתיים. היו ארוחות משותפות ויחסים חבריים. 14. בתחילת חודש ינואר 2006, סבל הנאשם מנמק ברגלו. הוא היה מוגבל בתנועה, ונעזר בקביים. לפיכך, הוא התקשה לנהוג. בימים אלה, נעזר הנאשם בנהג אחר שנהג בעבורו במשאית שבה הוסעו הפרחים ששווקו על ידי הנאשמת. 13. ביום 8/1/06 רצה הנאשם לנסוע לשווק פרחים בחיפה. יום זה היה יום גשום (כך שלא היה צפוי שיהיה צורך בעבודתו של נו בתוך תחומי המשק. הנאשם ביקש הן מאביו והן מנו להסכים לכך שנו ייסע עם חנן כדי לשווק את הפרחים. שניהם הסכימו לכך. בעבור נו, נסיע לחיפה היתה גם בבחינת "יום כיף". 14. אכן, נו נסע עם הנאשם לחיפה ושם הם חילקו את הפרחים. 15. באותו מועד, בעת שהנאשם ונו העבירו פרחים לחנות במרכז "זיו" בנווה שאנן, הבחינו פקחי המאשימה, ה"ה שמואל תורג'מן ושלמה אזולאי בנו לוקח זרי פרחים מהמשאית אל החנות. הם שוחחו עם נו ועם הנאשם. שוטר משטרת ההגירה שהיה עמם, מר מאיר חורש, בדק את פרטיו של נו, ומצא כי הוא רשאי לעבוד בישראל. נערכה בדיקה עם משרד הפנים והתברר כי נו רשום כמי שרשאי לעבוד אצל חנן. 16. הפקח שמואל תורג'מן גבה הודעה מהנאשם (מ/6). כך, בין השאר, אמר הנאשם בהודעה זו: "ש. האם יש לך היתרים להעסיק עובדים זרים? ת. לעסק שלי של שווק הפרחים לא, אבל לאבא שלי יש, ואני בן ממשיך ואני ממשיך את העסק. ש. כמה זמן הוא עובד אצלך? ת. הוא לא עובד אצלי, הוא עובד אצל אבא שלי. ש. מי משלם לו עבור העבודה פה? ת. אבא שלי. ... אני רוצה להוסיף שאבי הלפנד חנן מגדל של פרחים ואנו משווקים את הפרחים שהוא מגדל.". 17. לאחר מכן, חשש הנאשם שהעסקתו של נו בשיווק הפרחים אינה כדין, והוא ביקש ממנו לנסוע באוטובוס בחזרה לתל עדשים. הנאשם המשיך את השיווק בעצמו. 18. אחר הדברים האלה, נמסרה לנאשמת הודעת תשלום קנס, היא ביקשה להישפט, ועקב כך, הוגש כתב האישום כנגד שני הנאשמים. מהות האשמה המיוחסת לנאשמים 19. בכתב האישום מיוחסת לנאשמים עבירה על סעיפים 2(א) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991. לנאשם - מיוחסת גם עבירה של אחריות נושא משרה, לפי סעיף 5 לאותו חוק. כבר בשל כך נראה כי יש בעיה עם ניסוחו של כתב האישום, שכן בעת ביצוע העבירה המיוחסת לנאשם (8/1/06), שמו של אותו חוק כבר לא היה כפי שמופיע בכתב האישום. שמו של החוק האמור שונה, החל מיום 1/5/05 (ראו סעיפים 15(1) ו-17 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה), התשס"ה-2005, שבו נכלל התיקון). (במאמר מוסגר אעיר כי בסיכומיו, התייחס ב"כ המאשימה לשמו החדש של החוק, מבלי שמצא לנכון להעיר דבר מה על כך שבכתב האישום ההתייחסות היתה לחוק בשמו הקודם. נראה שבעת כתיבת הסיכומים, הוא לא קרא נכון את כתב האישום). עם זאת, לא נראה לי שנכון לדקדק עם המאשימה בשל כך שהיא לא היתה מודעת לכך שבעת הרלוונטית כבר שונה שמו של החוק, כך שאתייחס לכתב האישום כאילו הוא מייחס לנאשם עבירה על סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (שייקרא להלן: "החוק"). 20. סעיף 1יג(א) לחוק, קובע כך: "לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן התיר הממונה ככתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעביד, ובהתאם לתנאי ההיתר; היתר כאמור יכול שיהיה למכסה מסוימת של עובדים זרים שיועסקו אצל אותו מעביד או לפי רשימה שמית.". 21. בסעיף 2(א) לחוק, נאמר: "(א) מעביד שעשה אחד מאלה - (1) העביד עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל, והתקנות לפיו; (2) העביד עובד זר בניגוד להוראות סעיף 1יג, דינו - כפל הקנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וקנס נוסף פי ארבעה מהקנס בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה, ואם נעברה העבירה לגבי עובד זר שהועסק במסגרת עסקו או משלח ידו של המעביד, דינו מאסר שנה או קנס פי ארבעה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וקנס נוסף פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה.". 22. בסעיף 5 לחוק נאמר: "(א) נושא משרה חייב לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת עבירות כאמור בסעיפים 2 עד 4 בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; המפר את חובתו כאמור, דינו - קנס כקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; לענין סעיף זה, 'נושא משרה' - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, ופקיד שחובתו מטעם התאגיד היא לפעול לקיום חובות התאגיד לפי הסעיפים האמורים. (ב) נעברה עבירה לפי סעיפים 2 עד 4 בידי תאגיד, חזקה היא שנושא משרה הפר חובתו האמורה בסעיף זה, אלא אם כן הוכיח שנהג בלא מחשבה פלילית ובלא רשלנות ושעשה כל שאפשר כדי למנוע את העבירה.". 23. אשר על כן, כדי להרשיע אדם בעבירה על סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, יש צורך להראות בראש ובראשונה שהוא היה בגדר "מעביד", ולאחר מכן להוכיח שכמעביד הוא העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 או שהוא העסיק עובד זר בניגוד לסעיף 1יג לחוק - כלומר - בלא היתר מאת הממונה. מידת ההוכחה הנדרשת בהוכחת יסודות העבירה - היא, כבכל ענין פלילי, מעבר לספק סביר. האם המאשימה הוכיחה את היסודות הנדרשים ? 24. דעתי היא כי המאשימה לא הוכיחה שהנאשמת או הנאשם או שניהם היו בגדר "מעביד" של נו. אדרבא, הוכח כי הנאשם היה עובד של חנן, וגם את אשר עשה ביום 8/1/06, הוא עשה כעובד של חנן. 25. הנאשמת, כאמור לעיל, עסקה גם בשיווק הפרחים של משקו של חנן. לחנן היה אינטרס שפרחיו ישווקו. הוא היה זה שאישר את נסיעתו של נו ביום 8/1/06 עם הנאשם לשם שיווק הפרחים. חנן היה זה ששילם את שכרו של נו לאותו יום. חנן היה מעבידו גם באותו יום. לא הנאשם ולא הנאשמת היו המעבידים, אף שבאותו יום, בתיאום עם חנן, נו "הושאל" לנסיעה עם הנאשם. 26. ראוי לזכור שהנאשם עבד גם הוא במשק של אביו. הוא עסק גם בשיווק הפרחים שגודלו באותו משק על ידי חנן, על ידי הנאשם, ועל ידי בניו האחרים של חנן. אמנם, מטעמים כלכליים כלשהם השיווק נעשה באמצעות הנאשמת שהנאשם הוא בעל השליטה בה, ואמנם הנאשמת עסקה לעתים גם בשיווק פרחים של מגדלים אחרים, אך עדיין העסקים של הנאשם ושל הנאשמת היו משולבים בעסקו של חנן. לפיכך, אך טבעי הוא שהאינטרס העסקי של חנן היה דומה לאינטרס העסקי של הנאשמים, ושילובם של האינטרסים האמורים הביאו לכך שביום 8/1/06, יום שבו הנאשם נזקק לעזרה בנסיעתו לחיפה, ויום שבו לא היתה תועלת בהישארותו של נו בתל עדשים (בגלל הגשם), העדיף חנן שנו ייסע ביחד עם הנאשם לחיפה. 27. ההלכה הפסוקה מכירה במצב של "עובד מושאל". במצב זה, יש יחסים משולשים, בין "עובד", לבין "מעביד", לבין "משתמש", ובהסכמת כולם - המעביד, כביכול, "משאיל" את העובד לעבודה אצל ה"משתמש". "השאלה" מעין זו אינה מנתקת את יחסי העבודה בין העובד לבין המעביד ואינה הופכת את ה"משתמש" למעביד. דוגמאות לכך מצויות בפסקי דין רבים, ואסתפק כאן בדוגמא אחת. בדב"ע נא/82-3 אולברג - בית הגפן ואח', פד"ע כג 255, נפסק - בין השאר - כך: 'עובד מושאל' הוגדר בפסיקה, כך: '...יכול ובמצבים מסוימים יועיד מפעל עובד מעובדיו לעבודה במפעל אחר, כחלק מפעילותו של המפעל הראשון. כל זה בתנאי שלא נוצר מצב שבו כל אחד מהשניים מנער חוצנו מהיותו "מעביד", ומובטחות זכויות העובד המוקנות בחוק..." [דב"ע שם/129 הרשקוביק - מדינת ישראל, פד"י יב 255,260]. בין מעביד פלוני לעובד פלוני קיימים יחסי עובדמעביד, מבלי שיחסים אלה יבואו לידי סיום, נוצר מצב, שבמקביל ועל-פי הסדר בין אותו מעביד למעביד אחר - עובד העובד אצל המעביד האחר" [דב"ע מג/60-0 רונן ואח' - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 87, 93]. ... הן העובד המושאל והן העובד המוצב אינם הופכים לעובד של המפעל בו הם מבצעים את עבודתם, אלא המעביד 'השולח' הוא מעבידם היחיד. ... ... בפסיקה נקבעו מספר מבחנים להעריך אם העובד היה מושאל למקום עבודה אחר, ומי הוא מעבידו. הפסיקה התייחסה למבחנים אלה: מי קיבל אותו כעובד מי רשאי לפטרו, מי משלם את שכרו, כיצד דיווחו עליו למס הכנסה, ממי ביקש חופשה, למרותו של מי הוא סר ולמי יש זכות פיקוח עליו? ...". 28. על פי העובדות שהוכחו (כפי שהדברים נמסרו על ידי הנאשם עוד ביום 8/1/06, בעת שנגבתה ממנו ההודעה מ/6), וגם על פי ההגיון הפשוט - נו כלל לא היה עובד של הנאשם או של הנאשמת. את הנסיעה לחיפה ביום 8/1/06, ביצע נו כחלק מעבודתו אצל חנן. אם אכן יש לעשות הפרדה בין עסקו של חנן לבין הנאשם והנאשמת - אזי נו "הושאל" לנאשמת באותו יום, אך לא הפך בשל כך לעובד שלה או של הנאשם. (אם, נוכח הזיקה בין עסקיו של חנן לבין עסקי הנאשמים אין לעשות הפרדה בין העסקים, אז ודאי שיש לראות את נו כמי שעסק בעבודתו אצל מעבידו הרגיל באותו יום). 29. אם על פי משפט העבודה נכון לראות את נו כמי שהיה, גם ביום 8/1/06, כעובד של חנן (שהיה רשאי על פי החוק להעסיק את נו), אזי אין סיבה לראות את הנאשמים או מי מהם כמי שהיו המעבידים של נו באותו יום, כך שכבר בשל כך נכון לקבוע שלא הוכח היסוד האנמור בסעיף 2(א) לחוק. בענין זה אדגיש כי על פי הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אין כל סיבה שלפיה יש לפרש (בתחום הפלילי) את חוק עובדים זרים בפרשנות מרחיבה יותר מאשר בתחום הרגיל של משפט העבודה. 30. בפסקה השניה לסעיף 4 לסיכומיו, הפנה ב"כ המאשימה על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"פ 26/05 מדינת ישראל - מקסימום מסעדות בע"מ ואח' (פס"ד מיום 28/6/07). לדעתי, פסק דין זה אינו רלוונטי לענייננו, באשר הוא עוסק באחריותו של ה"משתמש" לפי סעיף 4 לחוק, כלומר - מי שהוא המעסיק בפועל של עובד קבלן כח אדם (ראו את ההגדרה בסעיף 1 לחוק). המקרה שנדון בע"פ 26/05 הנ"ל אינו דומה כלל לעניינם של הנאשמים. בפסק דינו האמור, מנע בית הדין הארצי לעבודה, התחמקות של "מעסיק בפועל" מאחריותו לפגיעה בזכויותיהם של עובדים זרים שהועסקו אצל קבלן כח אדם. אין מדובר במצב שבו, כמו בענייננו, זכויותיו של נו כלל לא נפגעו, לכל המעורבים היה ברור כי הוא עובד של חנן וזכאי לקבל ממנו את כל המגיע לו, ובתיאום עם חנן הוא "הושאל" ליום אחד לעזרה בשיווק התוצרת החקלאית, ביחד עם הנאשם שגם הוא עובד במשקו של חנן. 31. מהנטען בתחילת סיכומי ב"כ המאשימה, נראה לכאורה שלמאשימה יש טענה נוספת; בסיכומים נטען כי האשרה של נו היתה לעבוד אצל חנן "בעבודות חקלאיות" ואילו הנאשמים עסקו בשיווק פרחים. אם הטענה האמורה באה כדי להביא לכך שיש להרשיע את הנאשמים בשל העסקת נו בענף שאינו הענף שבו היה מותר לו לעבוד בישראל, הרי שיש לדחותה לפחות בשל שני הטעמים הבאים: א. לא הוכח כי אשרת העבודה של נו היתה דווקא לעבודות חקלאיות. המאשימה כלל לא התיימרה לנסות להוכיח זאת. כל שהוכח על ידי המאשימה בענין אשרת העבודה של נו היה שהותר לו לעבוד אצל חנן. ב. אף אם היה מוכח שהיתר העבודה של נו לעבוד בישראל היה דווקא בעבודות חקלאיות, הרי שנראה לי ששיווק הפרחים מהמשק הוא חלק מהעיסוק החקלאי של גידול פרחים. (גם כאן, אם היה צורך להכריע בכך, היה צריך לבחור בפרשנות המושפעת מהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 32. מטרתו של החוק היא להגביל ולשמור תחת פיקוח את מספר העובדים הזרים המועסקים בישראל, וכן - לדאוג להבטחת תנאים הוגנים לעובדים הזרים המועסקים בישראל. נו היה רשאי לעבוד בישראל אצל חנן, הוא עשה כך גם ביום 8/1/06, והתנאים ההוגנים להעסקתו הובטחו על ידי חנן (ואם לא היה כך - ראוי להעמיד לדין את חנן). הרשעת מי מהנאשמים לא תתרום מאומה להשגת מטרת החוק ואינה מתחייבת מהחוק. (אדגיש כי הטעם לזיכוי אינו נובע מאי-השגת תכלית החוק באמצעות ההרשעה, אלא מכך, שכאמור לעיל, המאשימה לא הוכיחה את יסודות העבירה). לסיכום 33. משלא הוכח כי התקיימו יסודות העבירה - אני מזכה את הנאשמים. 34. בהתאם להוראות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, יש לקרוא את הכרעת הדין בפומבי. לפיכך, אני מודיע שאקרא את הכרעת הדין ביום 10/9/09 בשעה 10:00. עם זאת, אני מבקש מהמזכירות לשלוח לצדדים את הכרעת הדין בדואר, ומבהיר כי הצדדים אינם חייבים להתייצב בבית הדין ביום 10/9/09 לשם שמיעת הכרעת הדין, שבהשמעתה בפומבי - אין כל טעם. 35. זכות ערעור על הכרעת דין זו היא תוך 45 ימים מיום המצאתה לצד המערער. עובדים זרים