השלכת פסולת לים

קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השלכת פסולת לים: 1. כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים, לפי סעיפים 2 ו - 13 לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק שמירת הנקיון"), וצו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - שמירת הנקיון), התש"ס - 2000. 2. על פי כתב האישום, ביום 12.5.2005, סמוך לשעה 07:30, במרינה העירונית באילת, נשפכה פסולת נוזלית מסוג מי שיפוליים המכילים שמנים מתוך הספינה אל הים (מקום רגיש), ברשות הרבים. באותה עת הספינה "ליידי די" היתה בבעלות ובאחריות הנאשמת. הנאשמת קיבלה הודעת תשלום קנס, והגישה בקשה להישפט. 3. סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון קובע: "איסור לכלוך והשלכת פסולת 2. לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים". 4. סעיף 4 (ג) לחוק שמירת הנקיון קובע חזקה הניתנת לסתירה בדבר אחריות כאשר מוכח כי מושלכת פסולת מכלי שייט, כדלקמן : "הוכח כי פסולת הושלכה מכלי שיט, רואים לענין סעיף 2 את בעל כלי השיט, קברניטו, מפעילו או האחראי לו, כאילו הוא השליך את הפסולת, זולת אם הוכיח שלא הוא עשה כן וכי המעשה נעשה שלא בידיעתו והוא נקט את כל האמצעים הסבירים למנוע את ההשלכה ולגלות את זהותו של משליך הפסולת". 5. אין מחלוקת כי הנאשמת הינה והיתה במועד הנקוב בכתב האישום, הבעלים של הספינה האמורה בכתב האישום (להלן : "הספינה"). 6. בתשובת הנאשמת לכתב האישום נטען כי הספינה היתה בבעלות הנאשמת אך לא היתה באחריות הנאשמת. נטען כי לנאשמת אין ידיעה אם העובדות המתוארות בכתב האישום בוצעו או לא בוצעו הואיל ובאותו זמן הנאשמת לא החזיקה בספינה. טענת הנאשמת הינה כי הספינה היתה מוחכרת באותה עת לחברה אחרת. 7. על העובדה כי נשפכה פסולת נוזלית מתוך הספינה אל הים כאמור בכתב האישום אין בידי הנאשמת כל ראיה, והטענה היא לחוסר ידיעה. 8. הוכח בפני, בראיות התביעה, מעל לכל ספק סביר, ובלא שתהיה כל ראיה לסתור או להטיל ספק מצד הנאשמת, כי נשפכה מהספינה פסולת נוזלית במועד וכאמור בכתב האישום. 9. מפקח בתחנה למניעת זיהום ים העיד כי במסגרת סיור שיגרתי הגיע למרינה של אילת, ראה את הספינה עוגנת וזיהה לידה כתם צבעוני במים שהוא כתם אופייני, למיטב נסיונו וידיעתו, של שמן במי הים. המפקח עקב אחרי הכתם והתברר כי הוא מגיע מצינור שהשתלשל מדופן הספינה וזורמים ממנו מים. הוא עלה על הספינה, עקב אחר הצינור וראה שהוא נכנס לחדר המכונות של הספינה. המפקח ראה כי הצינור מחובר למשאבת שיפוליים הנמצאת בשיפולי כלי השייט מתחת למנוע הראשי של האוניה, המשאבה עבדה והוא ניתקה. (פרו' עמ' 11 שו' 11-20). 10. בתמונות ת/1 ו - ת/2 אשר צולמו על ידי המפקח נראה כתם שמן זוהר על המים בסמוך לספינה. בתמונות ת/3 עד ת/8 אשר צולמו על ידי המפקח ניתן לראות את הצינור ואת המשאבה. 11. מכל האמור יש לקבוע כי הוכח על ידי המאשימה, מעל לכל ספק סביר, היסוד העובדתי הנטען בכתב האישום לפיו, בתאריך 12.5.2005, נשפכה פסולת נוזלית המכילה שמנים מתוך הספינה אל הים. 12. אין מחלוקת, הנאשמת מודה בכך, ומוכיחה זאת גם תעודת הרישום נ/1, כי הנאשמת הינה הבעלים של הספינה. וכך גם במועד האמור בכתב האישום. 13. משהוכח כי הושלכה פסולת מהספינה, וכי הנאשמת הינה הבעלים של הספינה, הרי שהמאשימה יצאה ידי חובת הדרוש להוכחת היסודות המקימים את החזקה הקבועה בסעיף 4 (ג) לחוק שמירת הנקיון, וניתן לראות כל אחד מאלו המנויים בסעיף 4 (ג) כאילו הוא השליך את הפסולת. כנגד הנאשמת בהיותה הבעלים של הספינה, קמה החזקה, ויש לראותה כמי שהשליכה את הפסולת. 14. החזקה האמורה בסעיף 4 (ג) לחוק שמירת הנקיון הינה חזקה הניתנת לסתירה, ועל הנאשמת להוכיח כי היא לא עשתה כן וכי המעשה נעשה שלא בידיעתה, והיא נקטה בכל האמצעים הסבירים למנוע את ההשלכה ולגלות את זהותו של משליך הפסולת. 15. לאחר שבחנתי את הראיות אשר הוגשו על ידי הנאשמת ושקלתי טענותיה, אני קובע כי הנאשמת לא עמדה בנטל האמור. לאור הראיות שבפני אני קובע כי יש לדחות את נסיונה של הנאשמת להרחיק עצמה מהספינה ומהקורות אותה, וכי גם אם אכן הוחכרה הספינה כטענתה, הרי שהנאשמת ונציגה נשארו מעורבים בענייניה. 16. מנהלה של הנאשמת הוא גם בא כוחה, הוא לדבריו גם מעורב אישית בחברה, הוא בעל המניות בה ומנהלה. הוא גם היה העד היחיד מטעמה. 17. מנהלה של הנאשמת הוא שקיבל לידיו את ההודעה על תשלום הקנס ואלו דבריו הרשומים על גבי ההודעה (ת/9): "אנו מכחישים, הספינה סגורה למעלה משישה חודשים ולא נשאבו כל מי שיפוליים ולא נעשה כל טיפול". הנה כי כן, תגובתו של מנהל הנאשמת עת קיבל את הודעת תשלום הקנס מתייחסת לגופן של טענות המאשימה, ואין היא מזכירה כלל את הטענה בדבר החכרת הספינה לחברה אחרת. העלאת טענה פוזיטיבית בעת קבלת הודעת תשלום קנס, כי לא נשאבו מי שיפוליים ולא נעשה כל טיפול, סותרת את הנסיון של מנהל הנאשמת להרחיק עצמו מהספינה ומהאחריות לה. תשובה זו מעידה כי המנהל ידע על הקורה בספינה. 18. הדברים הברורים אשר נאמרו על ידי המנהל במסגרת ת/9, אינם מתיישבים עם המענה לכתב האישום במסגרתו נטען: "אין לנו ידיעה האם העובדות המתוארות בו (בסעיף 1-א לכתב האישום) בוצעו או לא בוצעו הואיל ובאותו זמן לא החזקנו בספינה והיא לא היתה בחזקתנו באותה עת..." פרו' עמ' 7 שו' 7-8. מהתגובה אותה נתן מנהל הנאשמת בת/9 כאמור לעיל עולה כי היתה גם היתה ידיעה לגבי הקורה בספינה. תגובת מנהל הנאשמת לשאלה על סמך מה אמר את הדברים בת/9, אינה משכנעת (פרו' עמ' 21 שו' 13-15). הוא טוען שידע כי הספינה סגורה חוץ מאשר יש עליה שומר. 19. הנאשמת הגישה את חוזה החכירה הנטען בינה לבין החברה האחרת (נ/2). אולם חוזה זה הוגש באופן חלקי בלבד והוגשו שלושת עמודיו הראשונים בלבד. לשאלה היכן כל נ/2 השיב המנהל שהוא לא יודע, הוא צריך לבדוק "בקלסר הגדול". הגשת חוזה חכירה חלקי תמוהה. לא ידוע מה כתוב בהמשך החוזה. מי שטוען לחכירה צריך להגישו במלואו, ולא להותיר לספקולציות את תוכנו המלא של החוזה. 20. בחקירה הנגדית של מנהל הנאשמת התברר כי אף שהנאשמת מחכירה את הספינה יש לה נגיעה אליה, כמו בענין "שיפוץ גירים" (פרו' עמ' 20 שו' 1). 21. בחקירה הנגדית התברר כי בתקופת החכירה הנטענת, הנאשמת חותמת על "נספח להסכם עגינת כלי שייט" ביחס לספינה (ת/11) ובמסגרתו מתחייב מנהל הנאשמת לשלם 30,000 ש"ח אם לא יוציא את הספינה על פי הוראות מנהל המרינה. במסגרת נספח זה מאשר המנהל כי הוא הבעלים של הספינה וכי הוא מקבל ומאשר את הוראות מנהל מרינה אילת בנוגע לעגינת הספינה בכפוף להסכם עגינה, והוא מסכים ומקבל את ההחלטה שהספינה תיכנס לעגינה זמנית רק כהגנה. מי שחותם על ערבות אישית, חזקה שיש לו אפשרות שליטה בקורה בספינה, ולא ניתן לומר כי הוא אינו אחראי עליה. מי שחותם על נספח להסכם בקשר לעגינת הספינה, אינו יכול להסתתר מאחרי חוזה חכירה לרצונו. הסברו של מנהל הנאשמת כי היו אינטרסים כלכליים והאניה עמדה בחוץ והיו סערות אינו מתיישב עם אי ידיעה אודות הקורה עם הספינה. הנאשמת אינה יכולה לבחור מתי היא בעלת זיקה, ידיעה ואחריות ומתי לא. 22. מנהל הנאשמת אינו יודע אפילו לומר עד מתי הוחכרה הספינה. לטענתו כשנה לפני הסוף נאמר לו על ידי מי מטעם החברה האחרת "שהעסק לא עובד ולכן הוא מבטל את ההסכם". לדבריו: "זה היה בערך שנה לפני תום החוזה. לפי החוזה שיש לי החוזה עד 14.6.2006". כמה חודשים לפני הסוף הוא החזיר לי את הספינה". (פרו' עמ' 20 שו' 12-15). הוא אינו זוכר אם זה בדיוק שנה לפני "פלוס מינוס" (פרו' עמ' 20 שו' 17). 23. עמימות רבה קיימת מצד הנאשמת ביחס למועדים מדוייקים וביחס ליחסים המדוייקים בינה לבין אותה חברה אחרת, ורב הנסתר על הנגלה. 24. הנאשמת לא טרחה לזמן לעדות את מי מטעם אותה חברה אחרת, וגם לא פעלה מיד עם קבלת הודעת תשלום הקנס לגרום לכך שהחברה האחרת תיטול אחריות על מעשיה הנטענים. העד היחיד מטעם הנאשמת הוא מנהלה. דלות ראיותיה של הנאשמת, אי התיישבות טענותיה עם פעולותיה בתקופת החכירה ביחס לספינה, אשר נחזות להיות פעולות של מי שאחראי עליה ממש ובעל זיקה ישירה אליה ולפעולותיה ומקום עגינתה, ותשובת מנהלה כשהתקבלה הודעת תשלום הקנס, כל אלו אינם מתיישבים עם טענת הנאשמת להתקיימות הסיפא של סעיף 4 (ג) לחוק שמירת הנקיון בדבר סתירת החזקה. האמור לעיל מחזק את החזקה ולא מביא לסתירתה. 25. אשר על כן אני קובע כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הושלכה מהספינה, אשר הנאשמת היתה בעליה במועד הנקוב בכתב האישום, פסולת, כי קמה החזקה לפיה הנאשמת היא אשר השליכה את הפסולת, וכי הנאשמת לא עמדה בנטל לסתור חזקה זו. 26. לפיכך אני מרשיע את הנאשמת בעבירה של איסור השלכת פסולת לפי סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון. פסולת