קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות לשינוי ייעוד קרקע חקלאית למגורים: עניינה של עתירה זו בתכנון האזור הכולל את כפר אז"ר. העתירה הוגשה כנגד החלטות רשויות התכנון לאשר שינוי יעוד השטח מאזור חקלאי ודרכים לאזור מגורים תעסוקה ומסחר. הכוונה אינה לבתי כפר אז"ר עצמם ( אזור המיועד לאזור כפרי לשימור או אזור כפרי מוגן) אלא לשטחים הגובלים. העתירה תוקפת את החלטת המשיבה 1, הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ת"א (להלן: הועדה המחוזית), לאשר את התכניות קא/322 ו-קא/335 החלות על שטח של כ-300 דונם באזור המועצה האזורית רמת אפעל, הכולל, בין היתר, אדמות של המושב כפר אז"ר (להלן: התכניות); וכנגד החלטת המשיב 2, יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ת"א, מיום 28.9.06, שלא ליתן רשות לערור על החלטות הועדה המחוזית בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: המועצה הארצית). העותרים, "הועד המקומי כפר אז"ר" ו"ועד האגודה כפר אז"ר מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ" (להלן: העותרים), מבקשים מבית המשפט מתן צו המבטל את החלטות הועדה המחוזית או לחילופין, מתן צו המורה למשיב 2 ליתן לעותרים רשות לערור על החלטות הועדה המחוזית בפני הועדה הארצית. סעד חלופי נוסף שמבקשים העותרים הינו כי בית המשפט יבצע בעצמו שינויים בתוכניות. 1. רקע עובדתי תכנית קא/322 (נספח ג1' לעתירה) חלה על מקרקעין בשטח של כ- 300 דונם בתחום גוש 6178 המצוי בתחום המועצה האזורית רמת אפעל. על פי התוכנית מתוכנן, בין היתר, "שינוי יעוד השטח מאזור חקלאי ודרכים לאזור תעסוקה ומסחר, לאזור מגורים מיוחד, פארק עירוני-שכונתי משולב ודרכים" (ס' 9א' לקא/322). כעולה מסעיף 6 לתכנית, חלק מהקרקע נשוא התכניות הינו בבעלות פרטית (בין היתר, של המשיבים 6-8) וחלק מהקרקע בבעלות מינהל מקרקעי ישראל (משיב 5). תכנית קא/335 (נספח ג2' לעתירה) חלה על שטח של כ- 67 דונם בתחום המועצה האזורית רמת אפעל. מטרת התכנית הינה כדלקמן: "א. שינוי יעוד קרקע מאזור חקלאי לדרך חדשה. ב. התווית דרך חדשה צפון-דרום לדרך עם התחברות לכביש מס' 4612 בצפון ולדרך שיבא ומחלף אלוף שדה בדרום. ג. הרחבת דרך מס' 4 ודרך שיבא בהתחברות לכביש מס' 4 " שתי התוכניות כוללות, בין היתר, אדמות של מושב כפר אז"ר עפ"י חוזה חכירה שבין כפר אז"ר ומינהל מקרקעי ישראל (משיב 5 בעתירה זו). בקעת אונו משתרעת, מבחינה גיאוגרפית, על אור יהודה, קרית אונו, חלק מרמת גן ותחום המועצה האזורית רמת אפעל. המועצה האזורית רמת-אפעל כוללת שלושה ישובים: רמת אפעל, שהינו ישוב לא חקלאי; רמת פנקס, שהינו יישוב קהילתי; וכפר אז"ר, שהוא מושב עובדים המאוגד כאגודה שיתופית. חלק מבקעת אונו מצוי במחוז מרכז, וחלקה מצוי במחוז ת"א. ביחס לבקעת אונו קיימות מספר תוכניות "כלליות" המצויות בשלבי אישור מתקדמים, כדלקמן: תכנית אב דו-מחוזית למחוז ת"א ולמחוז מרכז; תמ"מ 5/5; תמ"מ 5; קא/400; ו- תמ"א 35 (להלן: התכניות הכלליות"). אין חולק כי התוכניות נשוא עתירה זו מהוות תוכניות חלקיות, המצויות, מבחינה תכנונית, ברמה היררכית נמוכה יותר מהתוכניות הכלליות. 2. טענות מקדמיות המשיבים טוענים לשיהוי בהגשת העתירה, לחוסר ניקיון כפיים של העותרים ולמעשה בית דין, אשר מצדיקים יחד וכל אחד לחוד את דחיית העתירה על הסף. אין לקבל את טענת השיהוי, הן לאור העובדה שהמשיבים הגישו עתירה קודמת עוד בשלב ההפקדה של התוכניות (עת"מ 2632/04), אשר נמחקה בהמלצת בית המשפט לאור היותה מוקדמת, הן נוכח הסכם הדיוני בין העותרים לועדה המחוזית, לפיו מניין הימים להגשת עתירה מינהלית יחל במועד בו יוכרע גורלו של הערר שהוגש למועצה הארצית על ידי עיריית קריית אונו אליו הצטרפו העותרים (נספח ט' לעתירה) (להלן: ההסכם הדיוני). עיריית קריית אונו משכה את ההערר ביום 19.8.07, והעתירה שבפניי הוגשה ביום 17.10.07. טענת השיהוי נטענה בעיקר על ידי המשיבים 6-9. המשיבים 6-8 הינם בעלי זכויות בחלק המקרקעין נשוא התכניות. המשיבה 9 הינה חברה יזמית העוסקת בייזום נדל"ן, אשר לאחר אישור התוכניות על ידי הועדה המחוזית התקשרה בהסכם מכר עם המשיבים 7-8, לפיו התחייבו המשיבים 7-8 להעביר למשיבה 9 את כל זכויותיהם במקרקעין נשוא התכניות. המשיבים 7-9 טוענים כי התקשרו בהסכם המכר בהסתמכם על המצב התכנוני, וכי אילו ידעו על ההסכם הדיוני המאריך לעותרים את המועד להגשת עתירה כנגד אישור התכניות, או שלא היו מתקשרים בהסכם המכר או שהיו מתמחרים את עלות העסקה בהתאם לאפשרות התארכות המועדים. טענותיהם של המשיבים 7-9 בנוגע לפגמים בעריכת ההסכם הדיוני ובקשר לפגיעה באינטרס ההסתמכות שלהם, אין בהן כדי לחסום את האפשרות של העותרים להגיש את העתירה במועד שהוגשה. ככל שקיים פגם בהסכם הדיוני, הרי שמי שנושא באחריות לכך הינה הועדה המחוזית ולא העותרים. את טענותיהן כנגד תקינות ההסכם הדיוני צריכים, אם כן, המשיבים להפנות כנגד הרשות המינהלית ולא במסגרת טענת השיהוי כנגד העותרים. הטענה בדבר מעשה בית דין נטענה בהקשר לפסק הדין שניתן בעת"מ (ת"א) 2724/05 הועד המקומי כפר אז"ר נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה ת"א, , דינים מחוזי לז(5) 115 (להלן: עת"מ 2724/05). פסק הדין דוחה את טענות העותרים כנגד תוכנית אחרת (רג/1/1004), כלומר אין זהות בתשתית העובדתית, ולא די בכך שחלק מהטענות שהועלו בעת"מ זו דומות לטענות העותרים בעתירה שבפניי כדי שיתקיים מעשה בית דין. לא שוכנעתי גם מהטענות הכלליות בדבר חוסר ניקיון הכפיים של העותרים בהגשת העתירה. לאור האמור, אפנה לדיון בעתירה לגופה. 3. טענות העותרים כנגד תקינות הליך אישור התוכניות טענתם העיקרית של העותרים כנגד תקינות הליך האישור של התוכניות, הינה כי אישור תוכניות ברמת המיקרו (תכניות חלקיות) לפני הכרעה בעניינן של תוכניות המאקרו (תכניות כלליות), אינו עומד במבחן הסבירות, שכן התוצאה של אישור תוכניות מקומיות או חלקיות הינה קביעת "עובדות בשטח" לפני שנתקבלה הכרעה בסוגיות עקרוניות. במקרה זה, לטענת העותרים, התכניות יביאו לחיסולו של כפר אז"ר בניגוד לתמ"א 35 המסמנת את כפר אז"ר כ"אזור כפרי לשימור" וכ"אזור כפרי מוגן". מנגד, טוענת הועדה המחוזית כי אין כל מניעה, על פי דיני התכנון והבנייה, לקדם תוכניות מתאר מקומיות לפני תוכניות מתאר כוללות, כל עוד אין סתירה בין התוכניות. במקרה זה, טוענת הועדה המחוזית, כי התוכניות שאושרו על ידה נגזרות מהתכניות הכלליות ותואמות אותן, ותואמות גם החלטות קודמות של הועדה המחוזית והמועצה הארצית. ככלל, אין מניעה לאשר תוכניות חלקיות בטרם אושרה התכנית הכוללת, וההכרעה בעניין זה נתונה למוסדות התכנון. ראו לעניין זה בג"צ 581/87 צוקר נ' שר הפנים, פ"ד מב(4),529, פסקה 16 לפסה"ד: "... לשאלה בדבר נחיצות תוכנית מתארית כוללת אין בפסיקה ובודאי שלא בחוק הוראה ברורה וחד משמעית דהיינו, אין הדבר מוחלט כי בכל מקרה בו מדובר בפרוייקט שהוא חלק מתוכנית מתארית כוללת, (וכגודל התכנית) יהיה צורך לעניין תכנית ספציפית להמתין עד לקבלת התוכנית הכוללת. למעשה נתונה ההכרעה לשאלה זו לרשויות התכנון, אולם יש להתחשב בכל מקרה גם בזמן הדרוש לבצוע תכנית ספציפית לעומת ביצועה של התכנית הכוללת". בדומה נפסק בבג"צ 189/74 ברונו נ' הוועדה המחוזית לתכנון, פ"ד כט(1) 492: "הדעת נותנת שהמטרה שהעותרת חותרת אליה עשויה להבטיח יתר תיאום והתאמה בין החלק הנדון לבין יתר חלקי המיתחם מאשר תכנון נפרד מוקדם ומוגמר בחלק אחד שעלול אולי לצמצם את כושר התמרון בתכנון הרצוי ביותר של שארית המיתחם. ואולם, ענין העיתוי - העשוי לקבוע גם לגבי התוכן הממשי - נתון לשיקול-דעתן של הרשויות המוסמכות, ומאחר ואין הן מוכנות לעכב את אישור התכנית המיוחדת עד להכנתה ואישורה של התכנית הכוללת, לא נוכל לחייבן לנהוג אחרת. אחרי הכל, יוזמי התכנית להקמת המלון מטפלים בזה כבר קרוב לחמש שנים, ובמשך הזמן הזה נדרשו להכין והגישו מספר פעמים תכניות מתוקנות, והן זכאיות לקבל תשובה סופית בהקדם האפשרי ולא מי יודע מתי, באם התשובה תהיה תלויה באישור התכנית הכוללת למיתחם כולו". המבחן להתערבות בהחלטת מוסדות התכנון הינו מבחן הסבירות, אשר מותאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. כך, למשל, במקרה בו דובר על תכנון מורכב, נקבע כי החלטה לפצל את התכנון לשלבים הינה החלטה סבירה: "מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אציין כי ייתכן ומוטב היה לו רשויות התכנון היו בוחרות לתכנן בצורה כוללת את המתחם... עם זאת, נקבע כבר כי תכנית מתארית כוללת אינה תנאי בל יעבור לאישור תכנית חלקית (ראו בג"צ 581/87 צוקר נ' שר הפנים ואח', פ"ד מב(543 ,529 (4). אכן, אין מניעה מן הדין לפצל את הליכי התכנון, וההכרעה בכגון דא מסורה לשיקול דעתן של רשויות התכנון, וכל עוד החלטתן לא לוקה בחוסר סבירות קיצוני היורד לשורשו של ענין, לא ייטה בית המשפט להתערב בה. בענייננו, נחה דעתי כי הפיצול בהליכי התכנון לא לקה בחוסר סבירות קיצוני. בענייננו מדובר בתכנון מורכב הן של שטחים מבונים והן של שטחי ציבור פתוחים, ובמקרה שכזה החלטה לתכנן את המתחם בשלבים, תוך שמירה של עתודות קרקע להמשך התכנון המיועד, הינה החלטה סבירה" (עת"מ (תל-אביב-יפו) 2004/99 בכור נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, תק-מח 2000(4), 10840). אני סבורה כי ההחלטה לאשר את תכניות קא/322 וקא/335 לפני אישור התכניות הכלליות הינה החלטה סבירה, משני טעמים עיקריים: היעדר סתירה בין התוכניות הכלליות לבין עצמן; והיעדר סתירה בין התכניות הכלליות לבין התכניות נשוא עתירה זו. קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לפרשנות של תמ"א 35, תוכנית מתאר ארצית מאושרת. הועדה המחוזית טוענת כי על פי תמ"א 35 רק אזור המגורים של כפר אז"ר מסומן כ"מכלול כפרי לשימור", מה שמכונה "שטח המחנה", ואילו השטחים החקלאיים עליהם חלות התוכניות נשוא העתירה מיועדים לאזור פיתוח עירוני. העותרים, לעומת זאת, טוענים כי הפרשנות הנכונה של תמ"א 35 הינה כי כל אזור כפר אז"ר מסומן כ"מכלול כפרי לשימור" או כ"אזור כפרי מוגן". העותרים מבססים את טענתם על אופן הסימון על גבי התוכנית - לשיטתם, היות והשטח המסומן כ"אזור כפרי לשימור" מסומן ב"סימבול" בצורת כוכב, להבדיל מ"מרקם", הכוונה היא לסמן שטח כללי ולא לתחום שטח ספציפי. הפרשנות שמציעים העותרים לתמ"א 35 קלושה בעיני. ראשית, פרשנות זו לתמ"א 35 נטענה לראשונה בתגובת העותרים לסיכומי המשיבים. אילו היה מדובר בפרשנות ברורה ומובנת מאליה לתמ"א, הרי שניתן היה לצפות מן העותרים לזעוק לפרשנות זו הן במסגרת ההתנגדויות שהגישו לרשויות התכנון, הן בעתירה עצמה. טענה זו אף לא הועלתה במסגרת עת"מ 2724/05 למרות שהיה בה כדי לתמוך בטענות העותרים בעתירה זו, ונראה כאילו נולדה על ידי העותרים במהלך ההליכים בעתירה זו. שנית, בניגוד לטענת העותרים, תמ"א 35 לא מסווגת את כפר אז"ר או חלקו כ"מכלול כפרי מוגן", אלא רק כ"מכלול כפרי לשימור". קיומם של שני סיווגים אלו וההסבר שניתן לגביהם בהוראות התמ"א מצביעים על כך שפרשנות הועדה המחוזית לתמ"א 35 סבירה יותר. בעוד ש"מכלול כפרי מוגן" מוגדר בהוראות התמ"א כך (ס' 7.1.2): "בתחום מכלול כפרי מוגן יישמר האופי הכפרי מבחינת היקפי הבנייה, מספר יח"ד, צפיפות, חזות כפרית, פיתוח החקלאות ועוד...", לגבי "מכלול כפרי לשימור" נכתב בהוראות התמ"א (ס' 9.5): "באזור המסומן כ"מכלול עירוני לשימור" או "מכלול כפרי לשימור" תוכן תכנית מקומית לשימור. בתכנית מקומית לשימור יקבעו האתרים הראויים לשימור וגבולותיהם, הוראות בדבר אופיו של האתר, שיקומו ומניעת פגיעה בערכים אותם הוא מבטא..". כלומר בעוד שהתמ"א קובעת מגבלות על הבנייה והתכנון בתחומו של מכלול כפרי מוגן, בנוגע לאזור המסומן כמכלול כפרי לשימור, התמ"א קובעת הוראה נקודתית יותר להכנת תכנית מקומית לשימור. שלישית, בכל מסמכי התכנון של מוסדות התכנון אשר הוצגו בפניי במסגרת עתירה זו, התבססו על הסימון כ"מכלול כפרי לשימור" בתמ"א 35 כמתייחס לאזור המגורים של כפר אז"ר בלבד. חזקה על הגופים התכנוניים, שהינם גופים מקצועיים, כי הם בקיאים בשיטות הסימון ובמטרות שבבסיס תמ"א 35, ורואים את מכלול התכניות שבפניהם "ראיית רוחב". לאור האמור, אני דוחה את הפרשנות לתמ"א 35 שהועלתה על ידי העותרים בתגובה לסיכומי העותרים, וקובעת כי על פי תמ"א 35 רק אזור המגורים של כפר אז"ר מסומן כמכלול כפרי לשימור, ואילו השטחים החקלאיים עליהם חלה התכנית נשוא עתירה זו מיועדים לאזור לפיתוח עירוני. לגבי יתר התוכניות הכלליות, אין מחלוקת בין הצדדים כי כולן מייעדות את הקרקע נשוא התכניות לפיתוח עירוני. שינוי יעוד הקרקע על פי התכניות נשוא עתירה זו, עולה אפוא בקנה אחד עם התכניות הכלליות. מכאן כי קיימת מדיניות תכנון כללית אחידה באזור, אשר אינה סותרת תכניות קא/322 וקא/335. יתר על כן, שוכנעתי כי קיימים קשר והתאמה בין התכניות השונות, שחלקן נגזרות האחת מהאחרת, וכן קיימת ראיית רוחב של רשויות התכנון את כלל התכניות באזור. תכנית האב הדו מחוזית אושרה, על ידי הועדה המחוזית מחוז ת"א ועל ידי הועדה המחוזית במחוז מרכז, כמסמך מדיניות מנחה שיהווה בסיס להכנת תוכנית מתאר מחוזית; תוכנית המתאר המחוזית, תמ"מ 5, אושרה באוקטובר 2007 ע"י המועצה הארצית, ועל פיה חלק התוכנית הנוגע לבקעת אונו ונמצא בשלבי הכנה, נותר בהפקדה במסגרת תמ"מ 5/5; ברמה המקומית קיימת תכנית קא/400, תכנית מתאר מקומית של הועדה המקומית אונו, שגם מייעדת, כאמור, את המקרקעין נשוא העתירה לפיתוח עירוני; וברמה הארצית, תמ"א 35, מייעדת את השטחים נשוא העתירה לאזור פיתוח עירוני, למעט, אמור, אזור המגורים של כפר אז"ר. במצב בו קיימת מדיניות תכנונית אחידה הבאה לידי ביטוי הן בתוכניות הכלליות והן בתכניות החלקיות, נשמט הבסיס תחת טענת העותרים לפיה אישור התכניות החלקיות הינו בבחינת "קביעת עובדות בשטח" לפני הכרעה בסוגיות עקרוניות. בהיעדר מחלוקת בנוגע לסוגיות עקרוניות, סדר אישור התכניות נושא אופי טכני ואין בו כדי להשפיע מבחינה מהותית על התכנון באזור. בנסיבות אלו, לא ניתן לייחס להחלטת ועדות התכנון על אישור התוכניות החלקיות תחילה חוסר סבירות. יתרה מזאת, הועדה המחוזית לא התעלמה בהחלטתה מקיומן של תכניות כלליות באזור, ונתנה עליהן את דעתה (ס' ח.1. להחלטת הועדה - נספח א1' לעתירה): "לדעת הועדה אין מקום להקפיא כל תכנון ברמה מתארית מקומית עד להשלמת תכניות הגבוהות יותר במדרג התכניות. קל וחומר כאשר במקרה שלפנינו התכניות הגבוהות יותר, מייעדות את המקרקעין הללו לפתוח עירוני. התכניות תואמות את תכנית המתאר המחוזית המופקדת תמ"מ/5, את תכנית האב לבקעת אונו אשר אומצה בוועדה המחוזית בהחלטה מ- 25.10.04 (דו-מחוזית) ואת תכנית המתאר למרחב אונו קא/400. תכניות "מאקרו" אלה נמצאות בשלבים מתקדמים לקראת הפקדתן". כמו כן, נקבע בהחלטת הועדה (ס' ח.3. להחלטת הועדה - נספח א1' לעתירה): "תמ"א/35 ובעקבותיה תמ"מ/5 סימנו את הכפר הקיים "המחנה" כמכלול כפרי לשימור ואילו סביבתו סומנה לאזור לפיתוח עירוני. בעקבות זאת קבעה התכנית חייץ ירוק של רצועת שצ"פ ברוחב של בין 35-50 מ' בגבולותיו ואינה משנה את אופיו של ה"מחנה". כמו כן צפיפות יח"ד עולה בקנה אחד עם מה שנקבע בתמ"א/35 ובתמ"מ/5, ובתכנית בקעת אונו (דו מחוזית) ביחס לאזור לפיתוח עירוני". יש לציין כי בעת"מ 2724/05 לעיל, שהגישו העותרים נגד תוכנית אחרת (רג/1/1004) שעניינה שינוי ייעוד הקרקע החקלאית לקרקע למגורים בשטח הכולל חלק מכפר אז"ר, העלו העותרים טענות דומות לטענותיהם בענייננו, לרבות הטענה הנוגעת לשימורו של כפר אז"ר כשטח חקלאי, וטענותיהם נדחו על ידי כב' השופטת דותן בקובעה: "הועדה המחוזית דנה אחת לאחת בהשגות העותרים תוך בחינת חוות הדעת שהוצגו על ידם, בהחלטתה נתנה הועדה תשובות תכנוניות מקצועיות לכל אחת מהטענות, וכאמור אין זה מדרכו של בית המשפט להתערב בשיקול דעתן של רשויות התכנון בשאלות מקצועיות... כפי שציינה הועדה המחוזית בהחלטתה, התכנית אינה כוללת את שטחי כפר אז"ר ואינה משנה את אופיו הכפרי. אין בתמ"א 35 כל הוראה הקובעת כי בנוסף על השטח שנקבע כשטח לשימור חקלאי יש להוסיף לכפר שטחים חקלאיים שיפרידו בינו לבין המרקם האורבאני. אך גם בהנחה ש"חניקת" כפר אזר בין מבנים בבניה רוויה אינה מתיישבת עם תכנית השימור, הובהר כי בין הכפר למבנים המתוכננים מפריד פארק בן 26 דונם..." גם טענות אחרות של העותרים כנגד תקינות הליך אישור התוכניות דינן להדחות. לטענת העותרים, כתוצאה מאישור התכניות לפני אישור התכניות הכלליות נפגעת זכותם הכלכלית להגיש תביעות פיצויים בגין התכניות הכלליות, על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה). העותרים העלו טענה זו במסגרת התנגדותם, והועדה דחתה אותה בקובעה (ס' ח.2. להחלטת הועדה): "התכנית במתכונתה המופקדת ראויה לאישור באשר היא משקפת את הפיתוח האזורי בד בבד עם הקצאת שטחים לצרכים ציבוריים, ובנוסף התכנית מאזנת באופן ראוי ונכון בין זכות הקניין של המתנגדים לבין זכות הקניין של רבים אחרים שהם בעלי קרקע בתכנית. בכל מקרה ככל שתהיה טענה על פי סע' 197 היא תידון כחוק. לא ברורה הדרישה לכלול שטחים נוספים בתחום התכנית שבהם לא נעשים שינויים תכנוניים". אכן, הפגיעה בקניין הינה אינהרנטית להליכי התכנון, כפי שעמד על כך בית המשפט העליון בעע"מ 2775/01 ויטנר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "שרונים" : "אכן, עוד מימים ימימה נקבע בפסיקתנו כי התכלית של דיני התכנון והבניה באופן כללי היא לאפשר למדינה לנצל את המשאב החומרי של המקרקעין בצורה אופטימלית, ולהסדיר את השימוש של הציבור במקרקעין... על מנת להגשים מטרות ציבוריות אלה, יש לאפשר לרשות לפגוע בקניין הפרטי. המקרקעין הוא משאב לאומי מוגבל, ונדרשים בו שירותים חברתיים רבים. לפיכך, זכות הקניין של הפרט כפופה לעקרון של אחריות חברתית, שתאפשר את ניצול המשאב המוגבל באופן שתביא לתועלת הכלל. .. ... אין חולק כי זכות הקניין וזכות הפיצוי הנגזרת ממנה אינן זכויות מוחלטות, ויש שעליהן לסגת מפני אינטרסים ציבוריים וזכויות אחרות. אין חולק כי במציאות החיים, אין מנוס לעיתים מפגיעה בקניינו של היחיד לשם רווחת הכלל ולשם קיומם של חיי הקהילה... ...בפרשנותו של סעיף 197 יש לאזן, בין היתר, בין זכות הקניין (וזכות הפיצוי הנגזרת ממנה) לבין האינטרס הציבורי בכך שרשויות התכנון תוכלנה להגשים את ייעודן ולבצע תכניות המביאות תועלת לכלל החברה" מכל מקום, כפי שקבעה הועדה המחוזית בהחלטתה, טענה זו של העותרים תידון אם וכאשר תוגש תביעה על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. עוד טענו העותרים כי יש לעכב את אישור התוכניות עד להכרעת בג"ץ בשאלת הסיווג המוניציפאלי של המועצה האזורית אפעל. העותרים בבג"ץ, ביניהם העותר 2, תקפו את החלטת שר הפנים לפצל את שטחי המועצה האזורית אפעל בין מספר רשויות מקומיות שכנות - רמת גן, קרית אונו ואור יהודה. טענה זו אינה רלוונטית עוד שכן ביום 28.11.07 ניתן פסק דינו של בג"ץ הדוחה את העתירות ומאשר את החלטת שר הפנים (בג"ץ 2763/07, 5613/07 המועצה האזורית אפעל נ' שר הפנים, ). טענה נוספת שמעלים העותרים כנגד תקינות הליך אישור התכניות, הינה כי לא נערך תסקיר לגבי ההשפעה הסביבתית של התוכניות. אני סבורה כי אין ממש בטענה זו. ראשית, לפי תקנות התכנון והבניה (תסקירי השפעה על הסביבה), התשמ"ב-1982 אין חובת הגשת תסקיר במקרה זה; שנית, הטענה נדונה על ידי הועדה המחוזית ונדחתה באופן מנומק (ח.13. להחלטת הועדה - נספח א1' לעתירה): "לפי תקנות תסקירים אין חובת הגשת תסקיר. כמו כן התכנית מתארית ואינה מאפשרת הוצאת היתרים מכוחה. לאור האמור עמדת הוועדה היא כי לא נדרש בשלב זה של התכנון תסקיר סביבתי, בשלב התכנון המפורט תידרש חוו"ד סביבתית שמהווה תנאי להפקדת תכניות מפורטות". שלישית, בסעיף 10 לתכנית קא/322 נקבע כי התכנית הינה מתארית ולא ניתן להוציא מכוחה היתרי בנייה. התכנית מחייבת אישור תוכניות מפורטות כתנאי להוצאת היתרי בנייה, כאשר בס' 10.3 לתכנית נקבע כי תנאי להפקדת כל תכנית מפורטת הוא הכנת חוות דעת סביבתית; רביעית, העותרים הגישו לועדה המחוזית חוות דעת סביבתית מטעמם במסגרת ההתנגדות לתוכניות. היות וממילא הליך אישור התוכניות המפורטות מחייב חוות דעת סביבתית, ובהיעדר חובה על פי התקנות להגשת תסקיר בשלב זה של התכנון, ובהתחשב בכך שחוות דעת סביבתית מטעם העותרים עמדה בפני הועדה המחוזית לפני אישור התכניות, איני מוצאת חוסר סבירות באי עריכת תסקיר סביבתי במסגרת אישור התכניות נשוא העתירה. 4. טענות העותרים כנגד התוכניות לגופן את כל הטענות כנגד התוכניות לגופן העלו העותרים במסגרת התנגדותם לתוכניות, בצירוף חוות דעת סביבתית וחוות דעת תחבורתית, והועדה המחוזית דנה בהן ודחתה אותן אחת לאחת, תוך מתן נימוקים מפורטים לגבי כל טענה וטענה בנפרד (ס' ח להחלטת הועדה לגבי תכנית קא/322 - נספח א1' לעתירה). כידוע, בית המשפט בהליך המינהלי אינו משמש כערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית: "לעניין זה נזכור, בראש ובראשונה, כי אין אנו יושבים לדין כטריבונל עליון לתיכנון. הסמכות לתיכנון הופקדה בידיהם של גופי התיכנון המנויים בחוק, ובמרחב שיקול-הדעת הניתן להם, ועל יסוד הנחה שפועלים הם בתום-לב ובמידה ראויה של סבירות, רשאים ומוסמכים הם אותם גופים לנוע כרצונם ועל-פי שיקול דעתם. אנו, כבית-משפט, לא נתערב בפעילותם של גופי התיכנון אלא אם תימצא בה סירכה מאלו סירכות המצדיקות התערבותנו, כעשייה שלא-כחוק, שלא-בסמכות, שלא בתום-לב או שלא בסבירות ראויה. נעשה איפוא לצימצום חוות-דעתנו לאותן שאלות משפט שהתעוררו לפנינו - שאלות משפט ולו במובנו הרחב של המושג - ומתוך אלו לא נרחיב אלא בעיקריות שבהן" (בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון פ"ד נ(3), 441, 446). הגעתי לכלל מסקנה כי החלטותיה של הועדה המחוזית לאישור תוכניות קא/322 ו-קא/335 נתקבלו לאחר מסלול תכנוני ארוך ומורכב, כחלק ובהתאמה לתוכניות הכלליות לגבי האזור, ולאחר בחינת השיקולים וההתנגדויות, לרבות טענות העותרים בעתירה זו, כעולה מההנמקות המפורטות שבגוף ההחלטות. איני מוצאת, אפוא, פגם בהליך אישור התוכניות המצדיק את התערבותי בהחלטות הועדה המחוזית לאשר את התכניות. איני מוצאת גם עילה להתערבותי בהחלטת המשיב 2 לדחות את בקשת רשות הערעור של העותרים למועצה הארצית. סעיף 110 לחוק התכנון והבניה קובע שמי שהתנגדותו נדחתה רשאי לערור בפני המועצה הארצית אך ורק ברשות יו"ר הועדה המחוזית. הוראה זו נדונה בעע"מ 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ' הועדה המחוזית, פ"ד נז(2) 882, ונקבע "שכדי שתינתן רשות ערעור למועצה הארצית, נדרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה, אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה". היות והתוכניות תואמות את מדיניות התכנון הכללית באזור, טענות העותרים אינן מעלות כל שאלה עקרונית בעלת השלכה ציבורית המצדיקה מתן רשות לערור בפני המועצה הארצית. בנוסף, מהחלטות הועדה המחוזית עולה כי טענות העותרים נבחנו לעומקן על ידי הועדה. גם החלטת יו"ר הועדה המחוזית שלא ליתן רשות לערור למועצה הארצית מפורטת ומנומקת ומצביעה על כך שכל הסוגיות התכנוניות והמקצועיות נבחנו על ידי הועדה המחוזית באופן שלא מותיר הצדקה לבירור נוסף של טענות העותרים. ה. סיכום לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית. העותרים ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כדלקמן: למשיבים 1, 2 ו-5 (מדינת ישראל) סכום של 10,000 ₪ למשיבה 3 סכום של 10,000 ₪. למשיבה 6 סכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. למשיבים 7 ו-8 סכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. למשיבה 9 סכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. חקלאותקרקע חקלאיתשינוי ייעוד במקרקעין