קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ויתור על מטרות ההפקעה: 1. העתירה דנה בחוקיות ההפקעה לצורכי סלילת כביש של חלק מחלקת מקרקעין, שהודעה עליה ניתנה ביום 24.10.02. הסעדים המבוקשים בעתירה היו ביטול ההפקעה, או לחילופין להורות, כי תנאי להשארתה בתוקף ולביצועה יהא הפקעת החלקה בשלמותה, על בית המגורים המצוי עליה, וכן כי המשיבות ישלמו לעותר פיצויים בגין ההפקעה. בין יתר הטענות שנטענו נגד ההפקעה נאמר שמטרתה שונתה שינוי מהותי ושלא כדין, שלא נעשה שימוש בחלק המופקע לאורך שנים ולפיכך היא בטלה ושסלילת הכביש כשחלק מהבית של העותר נמצא על התוואי שלו, איננה סבירה. רקע 2. המקרקעין נשוא התובענה רשומים כגוש 19391 חלקה 95 (להלן - "המקרקעין" או "החלקה"), שטח החלקה הוא 911 מ"ר והיא מצוייה בתחומיה של המשיבה 2, המועצה המקומית עראבה (להלן - "המועצה המקומית"). העותר טען, כי הוא הבעלים של המקרקעין משנת 1972, אולם על פי נסח הטאבו שצורף לתובענה, החלקה רשומה על שמו של אחר. מנגד, אין מחלוקת שהעותר הוא המחזיק בחלקה, והוא אף הקים עליה בית מגורים (להלן - "הבית"), הנמצא בחלק הצפוני מערבי של החלקה והכולל מבנה דו קומתי עם עליית גג מעל קומת מרתף חלקית. הבית נבנה לאחר שהעותר קיבל היתר בניה מיום 7.9.1972 (להלן - "ההיתר הראשון"). היתר זה ניתן לבניית קומת המרתף וקומה נוספת.   3. ביום 22.1.1987 אושרה למתן תוקף תכנית מתאר מס' ג'/4014 (להלן - "התב"ע") ומטרתה הייתה, בין היתר, סלילת כביש 43, שתוכנן לחצות את כפר עראבה ולקשר בין שני כבישים בו.  4. בשנת 1990 הגיש בנו של העותר בקשה נוספת להיתר בניה לקומה נוספת. בקשה זו הוגשה, בין היתר, לשם מתן לגיטימציה למבנה שנבנה על פי ההיתר הראשון, שכן אותו מבנה לא נבנה על פי המיקום שלו בהיתר זה. בשנת 1993 ניתן ההיתר (להלן- "ההיתר השני") שאיפשר בניית שתי קומות מגורים מעל קומת המרתף בשטח 280.42 מ"ר. העותר טען כי בנה את הבית על פי היתרי הבניה הנ"ל. המשיבות טוענות כי הבית נבנה שלא על פי ההיתר, לפיו היה על העותר לבנותו במרחק של 0.7 מ"ר מהכביש, ואילו העותר בנה אותו כך ש- 3.7 מ"ר מתוכו נמצאים על תוואי הכביש, כפי שהיה מתוכנן להסלל על פי התב"ע.   5. שני ההיתרים ניתנו לעותר ולבנו בתנאי שיוותרו על שטח לדרך על פי תוכנית המתאר, ללא תמורה, והם אף חתמו על מסמכי הויתור עם מתן ההיתרים.   6. ביום 22.11.2001 קבעה הועדה המקומית כי יש להפקיע את השטח המיועד לכביש 43 לשם סלילתו בהתאם לתכנית ובתנאים שנקבעו, וביניהם גם מתן פיצויים במקרים שיצדיקו זאת (נספח ב' לסיכומי העותר). ההודעה על ההפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות פורסמה ביום 24.9.02. לפי ההודעה, הופקעו 15 חלקות לאורך הכביש המיועד, וביניהן חלק מחלקתו של העותר, דהיינו רצועת קרקע העולה על חלק מבית העותר. על פי הודעת ההפקעה, יועד ביתו של העותר להריסה, שכן הדרך עמדה לעבור במקום בו בנוי חלק מביתו של העותר. ההפקעה הושלמה עם פרסום הודעה לפי סעיף 19 לפקודה בילקוט הפרסומים 5152 עמ' 1344 מיום 29/1/03 (לפי הסיכומים מטעם המועצה). 7. המועצה פתחה בהליכים לתפיסת חזקה במקרקעי העותר וביום 1/11/04 הוגשה תביעה לפינוי ידו של העותר לצורך סלילת הכביש. נראה שאין מחלוקת כי המועצה פעלה כך רק נגד  העותר ולא כלפי יתר החלקות שהופקעו בזמנו. ככל הנראה, בעקבות הגשת תובענה זו באה גם התובענה הנוכחית. 8. על פי חוות דעת השמאי תענך מטעם העותר, רצועת הקרקע המיועדת לדרך בתכנית המתאר ומסומנת 95/3, שטחה 226 מ"ר. שטח זה מהווה 24.81% מכלל שטח החלקה הרשום. על פי חוות דעת השמאי אבו ריא מטעם הועדה, עולה אמנם מטבלת השטחים שהשטח לדרך הוא 226 מ"ר (נספח 1/ה5 לסיכומי הועדה), אולם המצב האמיתי של החלקה הוא בהתאם לתשריט המודד אמיל בדארנה (נספח 1/ה15 לסיכומי הועדה), ושטח הדרך הוא 204 מ"ר ולא 226 מ"ר. עוד צוין, כי שטח חלק המבנה החודר לתחום תוואי הכביש הוא 3.7 מ"ר ולא 12.5 מ"ר כפי שצוין בתשריט המודד יאסין מטעמו של העותר (נספח ו' לסיכומי העותר). מכאן, שהיתה קיימת מחלוקת גם לגבי שטח הדרך המופקע.   9. בשנת 2007, במהלך שמיעת התיק, הגישה הועדה לבית המשפט תשריט מתוקן (נספח 9 לסיכומיה) שהכין המודד אמיל בדארנה ועודכן בתאריך 1/6/07 (להלן- "התשריט המתוקן"). מתשריט זה לא עולה, כי הכביש מתוכנן לעבור במרחק אפס מהבית, אולם המשיבות חזרו והצהירו כי רוחב הכביש יצומצם, כך שלא יעלה על הבית, אלא יעבור, כאמור, במרחק אפס ממנו. 10. הסעדים המבוקשים פורטו בפתח פסק דיני. הסדר דיוני 11. נתתי תוקף של החלטה להסדר דיוני שהושג בין הצדדים, לפיו אכריע תחילה בכל הסוגיות שאינן עניין שבמומחיות. לאחר מכן, בהתאם לנדרש מהמסקנות בפסק דיני החלקי, אמנה שמאי או מודד או מומחה אחר, שיחוו דעתם על פי הדרכתו של בית המשפט (ראו בש"א 2357/07). כן נתבקשתי להכריע על פי כתבי בי-דין שבתיק וצרופותיהם, מבלי השמעת עדים. טענות הצדדים הן רבות, ואפרט את אלו שיש לקבוע בהן, כל אחת בצמוד לדיון בה. אפתח דיוני בשתי מחלוקות עובדתיות - הבעלות על החלקה, ואם הבניין בנוי שלא על פי ההיתרים.  דיון  זכות הבעלות על החלקה 12. המשיבות טענו כי לעותר אין עילת תביעה, כיוון שאינו הבעלים של המקרקעין. על פי נסח הטאבו של החלקה (נספח ד' לסיכומי המועצה המקומית), המקרקעין רשומים על שם ח'דיג'ה אחמד מוצטפא אסמעיל ז"ל (להלן - "המנוחה"). העותר טען, כי רכש את הזכויות בקרקע עוד בשנת 1972 מיורשה של המנוחה, שנפטרה בשנת 1963. הוא צירף לסיכומיו תצהיר של היורש (להלן - "טאלב"), שנחתם לפני ראש המועצה דאז, אחמד נאסר, ובו הצהיר טאלב, כי מכר את המקרקעין בשנת 1972 לעותר ולבנו וכי אין לו התנגדות שאלו יבנו את ביתם על החלקה. העותר טען כי למרות הכתוב בתצהירו של טאלב, לפיו גם בנו רכש את החלקה, הרי הוא הרוכש היחיד שלה, בעוד שבנו הוא בר רשות ממנו במקרקעין. העותר אף צירף אישור מהמועצה המקומית כי הוא משלם ארנונה על הבית כבעליו. תימוכין נוספים לגירסתו, מצא העותר בתצהיר של ראש המועצה לשעבר, יאסין יאסין, שחתם עליו ככל הנראה בין השנים 1999-2003. יאסין הצהיר כי ידוע לו שהבעלים של המקרקעין הוא העותר וכי כך רשום הנכס במועצה. העותר אף הפנה לתביעת פינוי שהגישה המועצה נגדו (בבית משפט השלום בעכו, ת"א 4118/04) שם צוין בסעיף 5 כי "בצידו המזרחי של הכביש הנ"ל נמצאת חלקתו של הנתבע ועליה בנוי ביתו הפרטי הידועה חלקה מס' 95 בגוש 19391" (כך במקור, ש.ש.). העותר ביקש ללמוד מניסוח זה, כי המועצה הכירה בזכות הבעלות שלו במקרקעין.   13. העותר מחזיק בחלקה משנת 1972. הוא קיבל היתרי בנייה והקים שם את ביתו, בו הוא מתגורר עם משפחתו, ואף בנו בנה לו דירה באחת הקומות. בהליכים אחרים מול המועצה המקומית, לא היתה מחלוקת כי החלקה היא שלו, אף על פי שאינו רשום כבעלים. גם תצהירו של טאלב וכן תצהיר ראש המועצה לשעבר יאסין יאסין שכנעו כי המקרקעין אכן נמכרו לעותר. מכל הראיות שהובאו לעיל, המסקנה היא כי העותר הוא בעל הזכויות בחלקה, והוא, לכאורה, רשאי להרשם כבעליה. לפיכך, יש לו זכות תביעה בעילות אותן תבע כבעלי החלקה. מנגד אם ייפסקו לעותר פיצויים, זכאיות המשיבות לדרוש ממנו, כתנאי לתשלום הפיצויים, כי ירשום תחילה את החלקה על שמו או כי יציג להן פסק דין הצהרתי על בעלותו.   האם בנה העותר את ביתו בניגוד להיתרי הבניה, על התוואי המיועד לכביש. 14. המשיבות טענו, כי העותר נהג בחוסר נקיון כפיים המחייב דחיית עתירתו על הסף. לטענתן, הבית בנוי בסטייה משני היתרי הבנייה שניתנו, והחלק החודר לתוואי הכביש הוא ללא היתר בניה. נטען, כי העותר הטעה במתכוון את הועדות בבקשות להוצאת ההיתרים, כאשר בהוצאת ההיתר הראשון הציג מצג לפיו ביתו בנוי בחלק המזרחי של החלקה במרחק של כמה מטרים מהגבול המערבי של החלקה שם אמור היה הכביש להסלל, ובהיתר השני הציג מצג לפיו הבית בנוי במרחק אפס מהכביש, כשבפועל הבית חודר לתוואי הכביש. המשיבות הוסיפו וטענו, כי אין במתן ההיתרים כדי להכשיר את הבית במקום בו נבנה. טענה נוספת היא כי העותר ביצע עבירות בנייה רבות, בגינן נשפט, הורשע ונענש. כך העותר אף יצק כלונסאות למבנה חדש בחלקה בתוך תוואי הכביש המאושר, מתוך כוונה ברורה לסכל את הליך ההפקעה.   העותר השיב לטענות אלה: הטענה כי ביתו בנוי ללא היתר היא חסרת בסיס. אם הייתה טענה זו נכונה, סביר להניח כי היו ננקטים הליכים נגדו, לרבות דרישה להרוס את ביתו. הטענה כי הבית נבנה בסטייה מהיתר אינה נכונה גם לפי האדריכל עבד יאסין, מטעמו של העותר (נספח לא2 לסיכומי העותר). כן טען העותר, כי היתר הבניה משנת 1972 ניתן עוד בטרם אושרה תב"ע ג/4014 ולכן הטענה כי הבית נבנה בסטיה מהיתר ותוך חדירה לכביש, שגויה. לגבי הטעית הועדות בהגשת הבקשות להיתרים, טען העותר כי היתר הבניה ניתן רק לאחר קבלת אישור מטעם המהנדסים של הועדה המקומית וכן אישור מהועדה המחוזית. טענה נוספת של העותר, היא כי השוואת תשריטים שנערכו בהפרש של 14 שנה מתעלמת מרמת דיוק המדידה שהשתפרה במהלך השנים ומהעובדה כי המדידה אושרה ע"י הועדה המקומית. 15. שוכנעתי, שעל פי היתר הבניה הראשון (מיום 8/1/73, נספח 1/ה6 לסיכומי הועדה), שניתן לפי התב"ע שהופקדה וטרם אושרה, הותנה כי יהיה ויתור על הדרך, שהיתה ברוחב של 20 מ' (נספח 1/ה8 לסיכומי הועדה - מפה מצבית של המבנה נשוא ההיתר הראשון). על פי התב"ע מ-1987 המבנה היה אמור להיות במרחק של כ-10 מ' מגבולה המערבי של החלקה, שם עוברת הדרך. דא עקא שהמבנה הוקם מערבה יותר לכיוון הכביש. לא היתה סיבה כי ההיתר יינתן בניגוד לתב"ע. יצויין כי בזמן שהעותר קיבל את ההיתר הראשון, כבר הופקדה התב"ע אולם טרם אושרה. זו הסיבה, שהעותר נאלץ לחתום על מסמכי ויתור כאשר ביקש את ההיתר הראשון, ואין לקבל את טענתו, כי כאשר בנה את ביתו טרם היתה תוכנית לסלילת הכביש.   16. ההיתר השני, שבקשה לו הוגשה בשנת 90 על ידי בנו של העותר, הווה למעשה לגאליזציה למבנה כפי שנבנה, שלא על פי מיקומו כפי שמופיע בהיתר הראשון. המשיבות נתנו את ההיתר על סמך מצג כוזב של העותר: על פי המפה המצבית שצורפה לו, פינת המבנה הדרום מערבית משיקה לכביש המיועד ולא חודרת פנימה לתוואי הכביש (נספח 1/ה14 לסיכומי הועדה). בפועל הבניין חרג, פנימה אל תוך תוואי הכביש. עיון בחוות דעתו של שמאי המקרקעין מטעם הועדה המקומית, אבו ריא סאלח (להלן- "חוות דעת אבו ריא") מעלה, כי תשריט המודד ח'אלד קסום (להלן- "תשריט קסום") שהוגש יחד עם הבקשה להיתר השני מטעם בנו של העותר (נספח כט1 ו- כט2 לסיכומי העותר), אינו תואם לתשריט המודד אמיל בדארנה (להלן- "תשריט בדארנה"), שמדד את האזור מטעם הועדה בשנת 2004 (נספח 1/ה15 לסיכומי הועדה). על פי תשריט קסום ביתו של העותר נמצא במרחק 0.7 מטר מתוואי הכביש, בעוד שעל פי תשריט בדארנה הבית חודר לתוואי הכביש. ההיתר ניתן על פי תשריטו של קסום, ומכאן שהבית לא נבנה על פי ההיתר, שהתיר בנייה בקו אפס לכביש, אלא הוזז לתוך תוואי הכביש. לא נעלם מעיני מכתבו של האדריכל עבד יאסין (נספח לא2 לסיכומי העותר), לפיו הבנין המצוי היום בחלקה בנוי בדיוק על פי היתרי הבניה שניתנו, אולם על פי התשריט של בדארנה, זה אינו המצב ומשעבד יאסין לא הכין תשריט משלו, יש להסתמך על זה של בדארנה. זאת ועוד: לא מתקבל על דעתי, כי רשויות התכנון נתנו את היתר הבניה במודעות שהבית ייבנה על התוואי של הכביש כפי שצויין בתב"ע. גם העובדה שהעותר בנה כלונסאות בתוואי הכביש וללא היתר בניה, מעידה על כך שהעותר עשה הכל על מנת לסכל את ההפקעה מבלי להתחשב בהוראות התוכנית וההפקעה.   מסקנתי, אם כן היא, שחריגת הבניין בשטח של 3.7 מ"ר אל תוך תוואי הכביש - שתחילה, על פי תוכנית המתאר היה ברוחב של 20 מ"ר, ולאחר מכן הועמד על 8 מ"ר - היתה שלא כדין ובלא שניתן היתר בניה לבנות כך.  דחיית העתירה על הסף עקב העדר תום לב. 17. המשיבות טענו, שעקב הבניה שלא כדין, יש לדחות את העתירה על הסף בשל העדר תום לב ונקיון כפיים. אכן העדר תום לב וחוסר נקיון כפיים יש בהם כדי להוות סיבה על דחיית עתירה על הסף (וראו, בין היתר, בג"צ 5498/03 מקמל נ' שר הביטחון שאול מופז ואח', פ"ד נז(6) 97), אולם בנידוננו סבורה אני שאין לפעול כך. ככתוב לעיל, התוצאה של הבניה שלא על פי ההיתר, היא שמחד גיסא הבית בנוי על תוואי הכביש בחדירה של 3.7 מ"ר. מאידך גיסא, המועצה לא ביקשה להפקיע חלק זה של המגרש, עליו בנויה החדירה וקל וחומר - לא להרסו. לפיכך, אפילו בנויה הבליטה לתוואי בלא היתר, יש לראות את המשיבות כמוותרות, לצורכי תיק זה, על סנקציות כלפי בניה זו, והשאלה לדיון היא אם המצב בשטח מצדיק לבטל את ההפקעה כולה או מצדיק לחייב את המשיבות לרכוש את כל החלקה ולפצות את העותר במלוא ערכה.   שיהוי בהגשת העתירה 18. כדי שתתקבל טענת שיהוי יש להראות כי העותרים לא מימשו את זכויותיהם בזמן, וכתוצאה מכך נגרם נזק לצד שכנגד. הפסיקה הבחינה לעניין זה בין שיהוי "סובייקטיבי" לשיהוי "אובייקטיבי" (ראו, למשל: בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה מח(5) 630 בעמ' 641-640; ע"א 2962/97 ועד אמנים - חוכרים ביפו העתיקה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב, נב(2) 362, בעמ' 374-372; עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה נ' החברה להגנת הטבע, נו(3) 673). שיהוי יש להוכיח הן מהפן הסובייקטיבי והן מהפן האובייקטיבי. בבחינה של השיהוי הסובייקטיבי נבדק אם העותר ישן על זכויותיו ואם נהג ברשלנות. השיהוי הסובייקטיבי, על פי ההלכה הנוהגת, אינו יכול, בדרך כלל, לעמוד לבדו, ומשקלו מועט לעומת השיהוי האובייקטיבי, הבוחן את הנזק שנגרם בשל השיהוי - אם קבלת העתירה שהוגשה באיחור תגרום לנזק שהיה נמנע לו הייתה העתירה מוגשת בזמן. כך נכתב לעניין זה בבג"צ 2285/93 נחום נ' לב ואח', פ"ד מח(5) 630, 641:   "השיהוי האובייקטיבי קיים כאשר מירוץ הזמן, עד הגשת העתירה, אפילו לא נגרם באשמת העותר, גרם לשינוי המצב, באופן שקבלת העתירה באותו מועד תגרום נזק, שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי".    19. בענייננו, הודעת ההפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות פורסמה בשנת 2002. תכנית המתאר היא משנת 1987. העותר טען כי לא ידע על התכנית עד שהגיש בקשה להיתר בנייה בשנת 1990 ואז נאמר לו, לטענתו, שבכוונת הועדה לפעול לביטול ההפקעה ככל שהיא נוגעת לחלקה שלו. ביום 1.11.04 פתחה המועצה בהליכים לתפיסת חזקה במקרקעין והוגשה תביעה לפינוי. כ-20 יום לאחר מכן הגיש העותר עתירה זו. בנסיבות אלה, אינני מוצאת כי העותר השתהה בהגשת עתירתו, עד כדי הקמתה של עילה לדחייתה על הסף. זאת ועוד, לא מצאתי כי קבלת העתירה תגרום נזק שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי. תכנית המתאר היא, כאמור, משנת 1987 ועד היום טרם נסלל הכביש. חלפו למעלה משמונה שנים מאז החליטה הועדה בשנת 2001 על ההפקעה וטרם החלו עבודות הסלילה. לא הוכח כי הוקדשו תקציבים כלשהם לסלילה לכן לא הוכח שעלול להיגרם נזק אם תתקבל העתירה היום, לאחר שחלפו שנים מאז הההפקעה. האם יש לבטל את ההפקעה עקב שינוי מטרתה והשתהות בביצועה. 20. אביא בקצרה את ההלכה בעניין מוסד ההפקעה בהתמקדות על העקרון שעליה למלא אחר מטרתה. הפקעת מקרקעין, שהיא רכישה כפויה של זכויות קניין במקרקעין למטרה ציבורית כנגד תשלום פיצויים, פוגעת קשות בזכות יסוד לקניין של הפרט הן במישור הכלכלי והן במישור הרגשי. הפיצוי הניתן עבור ההפקעה אין בו תמיד כדי לרפא את הפגיעה הרגשית שנגרמת בעקבותיה. בשל הפגיעה החמורה בזכות הקניין, כאשר ניתן למלא אחר הצורך הציבורי ללא שימוש באמצעי הקיצוני של הפקעה, יש להימנע מנקיטה בו (א' קמר דיני הפקעת מקרקעין [מהדורה שביעית] כרך ראשון, 17-21; ראו גם עע"מ 1369/06 הלביץ ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה, ניתן ביום 9/7/08, פסקה 42, להלן- "פס"ד הלביץ"). הצידוק שיש בהפקעה, הוא שהיא נעשית לצורך מימוש מטרה ציבורית מוצדקת שנקבעה כמטרת ההפקעה (ראו למשל בג"צ 307/82 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד לז()2 141, 147). הרשות המפקיעה צריכה להקפיד על שלושה תנאים: קיומו של צורך ציבורי מסוים ומוגדר; זיקתו של הצורך הציבורי המסוים למקרקעין המסוימים המיועדים להפקעה; הפקעת המקרקעין המסוימים הכרחית על מנת לממש את הצורך הציבורי (פס"ד הלביץ, פסקה 54 וההפניות שם). עוד נקבע שיש להתייחס לחוקיות ההפקעה כאשר לא ניתן פיצוי, באופן שונה מאשר בהפקעה שבה שילמה הרשות המפקיעה תמורה לבעלי המקרקעין. הצורך הציבורי במקרה הראשון צריך שיהא חזק יותר, והראיות המצביעות עליו צריכות להיות משכנעות יותר מאשר כאשר ההפקעה היא בתמורה מלאה (שם, פסקה 49). המטרה הציבורית לשמה הופקעו המקרקעין אמורה להשאר בתוקפה לכל אורך חיי ההפקעה. התנאי להפקעה, אף אם ההליכים לקיומה כבר מומשו, הוא נחיצות הקרקע להגשמת הצורך הציבורי. כך, ביתר שאת לאחר שנחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וזכות הקניין קיבלה מעמד חוקתי (ראו פס"ד הלביץ פסקאות 55-57 וההפניות שם).   21. ובחזרה לעניננו: העותר טען, כי המטרה הציבורית לשמה תוכננה ההפקעה הייתה סלילת כביש 43 שנועד להיות כביש מרכזי, המחבר בין שני כבישים והנמשך לאורך של כ- 1,300 מטרים. לעומת זאת הכביש אותו מבקשים להעביר דרך מגרשו הוא כביש באורך של כ-30 מטרים, והוא נועד לשמש שביל גישה למתפללי המסגד הסמוך לחלקתו. לעמדת העותר, הצורך הציבורי החדש אינו תואם את הצורך שבגינו תוכננה ההפקעה. לכן, מששונה ייעוד ההפקעה, יש לבטלה. עוד טען העותר כי אין צורך ממשי להשתמש בתוואי כביש 43 כדי לסלול דרך גישה למסגד וכי ניתן למצוא דרכי גישה חלופיות, שלא דרך מגרשו ושפגיעתן קלה יותר ברכוש האחר. לטענתו, בטרם מבצעים שינוי כה מהותי של מעבר מכביש מרכזי שאורכו למעלה מ- 1,300 מ' לכביש גישה קטן שאורכו כ-30 מ', יש לשקול מבחינה תכנונית אם אין דרך לביצוע ההפקעה, שתפגע פחות בעותר. 22. לעמדת העותר, סלילת הכביש אינה אפשרית מבחינה תכנונית - שכן על תוואי הכביש בנויים בתים רבים שעל מנת לממש את סלילת הכביש יהיה צורך בהריסתם. בשל מצבה הכלכלי הגרוע של המועצה, אשר אף מונה לה מנהל מיוחד, אין סיכויים שהיא תוכל לשלם את הפיצויים עבור פינוי הבתים. 23. העותר אף הסתמך על חלוף הזמן מאז קבעה התב"ע את תוואי הכביש ועד היום, כאשר המשיבות לא עשו מאומה על מנת לסלול את הכביש, ובין היתר לא תפשו חזקה בחלקות המופקעות ואף לא קיבלו היתר לסלילת הכביש. לטענתו יש בהשתהות זו כדי להראות על ויתורן של המשיבות על מטרת ההפקעה המקורית. 24. הועדה טענה, כי מטרת הכביש לא השתנתה ולא נזנחה, ייעודו תמיד היה חיבור שני כבישים ויצירת דרך גישה לחלקות בצידיו. הכביש אינו רחב, כ-8 מ' (לאחר ששונה מרוחב של 20 מ' לשמונה, ובין היתר בשל בניית ביתו של התובע על התוואי). חלוף הזמן נבע מצרכים של המועצה ומקשיים לממש את מטרת ההפקעה אך לא מתוך הזנחה. כן נטען, שאין להישמע לטענה כי כביש 43 לא ניתן לביצוע מאחר שבתים בנויים בתוואי שלו, שכן בנייה בלתי חוקית היא מכת מדינה, ואין ליתן לעבריינים פרס בגינה. לגבי מצבה הכלכלי של המועצה, טענה הועדה כי הדבר אינו אמור לעמוד כשיקול נגד הרשות. 25. דיוננו צריך להתמקד בשאלות שלהלן: האם עולה כוונה של המשיבות לוותר על סלילת הכביש ולהסתפק - כטענת העותר - רק בכביש הגישה הקצר והצר למסגד. האם השתהותן של המשיבות מחייבת ביטול ההפקעה. האם, בהנחה שהמשיבות ויתרו על סלילת כל הכביש על פי התכנית המקורית, סלילת קטע מהכביש מהווה שינוי מטרת ההפקעה. 26. באשר לשאלה הראשונה, אם הוכחה כוונת המשיבות לוותר על סלילת הכביש על פי התוכנית המקורית, סבורה אני שיש להשיב על כך בשלילה. נטל השכנוע אם הרשות ויתרה על המטרה שבהפקעה מוטלת על הטוען לכך - (וראו דברי השופט גולדברג בדנג"ץ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68, 78-79), ובנדוננו העותר שהנטל עליו, לא עמד בכך. התנהלותן של המשיבות עד הנה איננה מראה על זניחת המטרה לסלול את כביש 43 כמתוכנן: הועדה המקומית בישיבתה מיום 22.11.01, כשנה בטרם ניתנה ההודעה על ההפקעה, החליטה לאשר את ההפקעה בתנאים. על-פי אישור זה (נספח 1/ה3 לסיכומי הועדה המקומית), החליטה הועדה להפקיע את המקרקעין לכביש 43 לצורך סלילתו בהתאם לתכנית מתאר ג/4014. בשנת 2001 הייתה פניה של הועדה למהנדס סטניסלב טליסמן על מנת שיכין תכנית חלופית לכביש, כך שלא יעבור ויחצה את בית מגוריו של העותר. נראה כי תכנית זו נזנחה לבסוף. הודעה על הפקעת המקרקעין לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות נמסרה בשנת 2003, וכמה חודשים לאחר מכן החלה המועצה לפעול לתפיסת החזקה בהם, עוד טרם הוגשה העתירה דנן. ההודעה על ההפקעה התייחסה ל-14 חלקות נוספות לאורכו של תוואי כביש 43 כפי שתוכנן ולא רק לחלקה של העותר, אם כי בשלב זה ביקשה המועצה לתפוס חזקה רק בחלקתו של העותר.   27. התנהלותה זו של המשיבה, איננה מראה על זניחת המטרה של סלילת הכביש. אם זו היתה כוונתה של המועצה, לא היה צורך בהפקעת עוד 14 חלקות לאורך הכביש. כמו כן, לא בלתי נפוץ הוא שכביש נסלל בקטעים, על פי התקציב המצוי בידי הרשות המקומית. לסיכום, לא שוכנעתי, כי המטרה הציבורית לשמה הופקעו המקרקעין נזנחה או שונתה ולפיכך אין מקום לבטל מסיבה זו את ההפקעה. 28. שיהוי במימוש ההפקעה: העותר טען, שיש לבטל את ההפקעה מחמת שיהוי במימושה. נטען, כי מאז החלו הליכי התכנון חלפו למעלה מ-20 שנה, במהלכן לא נעשה דבר למימוש הפקעת הקרקע. עד היום טרם הוגשה לועדה בקשת היתר לביצוע עבודות סלילה של כביש 43 (נספח טו לסיכומי העותר- תצהירו של דורין פיינרו מהנדס הועדה). התביעה לסילוק ידו של העותר מהמקרקעין הוגשה כ-17 שנה לאחר שהופקדה התכנית. גם בחינת הנזק שנגרם לבעל המקרקעין כתוצאה מהשיהוי, לעומת הנזק שייגרם לציבור עקב ביטול ההפקעה מצביעה, לעמדת העותר, כי נזקו יעלה על נזק הציבור אם ההפקעה תבוטל. יתרה מזו, לציבור תהיה תועלת רבה יותר מביטול ההפקעה, שכן על תוואי הכביש בנויים בתים רבים שמימוש ההפקעה יביא להריסתם. נטען, כי המשיבות לא הוכיחו שהבתים שנבנו על תוואי הכביש נבנו שלא בהיתר. נזק נוסף שהעותר טוען כי ייגרם לו הוא שבשל ההפקעה, הוא לא יוכל לנצל את הקרקע לבניית בית נוסף.   29. הועדה טענה, כי עיכוב במימוש ההפקעה אינו גורר בהכרח ביטול ההפקעה, אף אם העיכוב נמשך עשרות שנים. הנזק שייגרם לציבור מביטול כביש 43 עולה על נזקו של העותר, אם ההפקעה תמומש, בייחוד כאשר ההפקעה אינה כוללת חלק כלשהו מביתו. תכנון ומימוש יעדי הפקעה כרוכים במורכבות רבה המצדיקה לעתים קרובות את העיכוב בהוצאת ההפקעה לפועל. תכנית המתאר שעל יסודה תוכננה ההפקעה חלה על אלפי דונמים, ואין לצפות מרשות ציבורית לבצע את התכנית תוך שנים ספורות. עוד מזכיר ב"כ הועדה, כי חלק ניכר מהעיכוב בביצוע ההפקעה הוא באשמת העותר, אשר במטרה לסכל את ביצוע התכנית, בנה ללא היתר כלונסאות בתוך תוואי הכביש.   30. המועצה המקומית טענה לעניין השיהוי במימוש ההפקעה, כי העותר הוא שיזם לסכל את מימוש ההפקעה בעשותו דין לעצמו בכך שיצק כלונסאות בתוואי הכביש. המועצה פנתה לעותר מספר פעמים שיעביר את החזקה בקטע שהופקע לידיה אולם הוא סירב בתוקף ויצק כלונסאות כאמור. עוד נטען, כי אין לדחוק ברשות לממש את מטרת ההפקעה מיד לאחר ביצועה, אחרת ייגרם בזבוז כספי ציבור. יש להותיר בידי הרשות מרווח של שיקול דעת באשר למועד הנכון למימוש ההפקעה. המועצה אף טענה, כי לא תם הצורך הציבורי הנחוץ שלשמו הופקעו המקרקעין.   31. הרשות המינהלית חבה חובת הגינות כלפי האזרח מתוקף היותה נאמן הציבור (וראו פס"ד הלביץ, פסקה 59). חובה זו כוללת גם את החובה לפעול בשקידה ראויה, ולהגשים את הצורך הציבורי שחייב הפקעת המקרקעין, בתוך זמן סביר (שם, פסקה 60). נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הן שיכריעו אם הרשות פעלה בשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה (בג"צ 174/88 אמיתי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, מחוז המרכז, פ"ד מב(4) 89, 94). כך נכתב לעניין זה בבג"ץ 465/93 טריידט ס. א. ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ואח', פ"ד מח(2) 622, 631 (להלן- "בג"צ טריידט"):   "השאלה, אם במקרה מסוים ראוי לבטל את ההפקעה בשל שיהוי, תלויה בנסיבות של אותו מקרה. ראשית, יש מקום לברר אם השיהוי במקרה הנדון חורג מגדר הסביר... שנית, יש חשיבות לשאלה מה הנזק שנגרם לבעלי החלקה כתוצאה מהשיהוי... ושלישית, חשיבות נודעת גם לשאלה מה הנזק שייגרם לציבור, ובכלל זה לשלטון החוק, כתוצאה מביטול ההפקעה בשל השיהוי. כך, לדוגמה, אפשר שביטול ההפקעה של חלקה מסוימת, אשר נועדה למבנה ציבורי, רק יחייב את הרשות המקומית לרכוש אותה חלקה או חלקה סמוכה בכסף מלא. לעומת זאת, אפשר שביטול הפקעה במקרה אחר יתבטא, מבחינת הציבור, במניעת שירות חיוני. בסופו של חשבון בכל מקרה יש לשקול את הנזק לאדם, כפרט, שבית המשפט מצווה להגן על זכות הקניין שלו, כנגד הנזק לציבור. בית המשפט צריך לאזן, זה כנגד זה כל אינטרס מן האינטרסים השייכים לעניין, תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם" (ראו גם פס"ד הלביץ פסקה 65 ופסקה 66 בה מתוארים המקרים הבודדים בהם בוטלה הפקעה מחמת שיהוי בלתי סביר). בפס"ד הלביץ כתב השופט דנציגר כי לשיהוי שני פנים - פן ראייתי, לפיו לעיתים השיהוי מצביע כשלעצמו על זניחת מטרת ההפקעה, ופן מהותי, או שיהוי מנהלי, שעניינו הפרת החובה של הרשות לנהוג באופן סביר ובשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה. הפרה זו עלולה להקים עילה לביטול ההפקעה (ראו שם בפסקה 64). להלן ייבחנו נסיבות המקרה דנן, בהתאם לשני הפנים של השיהוי.   32. טענת ההשתהות בביצוע ההפקעה בנדוננו מורכבת משתיים: השתהות בנקיטת הליכי הפקעה והשתהות במימוש מטרת ההפקעה (וראו גם קמר בספרו, עמ' 373). לא שוכנעתי שיש בהתנהגות הרשות משום שיהוי המצדיק ביטול ההפקעה. העותר אינו עומד במצב של חוסר ודאות מבחינת גורל המקרקעין, שכן עובדת ההפקעה היא גמורה ומוחלטת. השתלשלות העניינים לאחר קבלת תכנית המתאר בשנת 1987 הייתה כדלקמן: בתאריך 27/11/01 קבעה הועדה בהחלטתה כי היא "אינה כוללת את הקרקע מתחת לבניינים החורגים לתוואי הכביש". ביום 24/9/02 פורסמה הודעת ההפקעה ובהמשך המועצה החלה לפעול לתפיסת חזקה במקרקעין. מאוחר יותר אף תוקן תשריט ההפקעה, על מנת להקטין את הפגיעה במגרשו של העותר (נספח 9 לסיכומי הועדה). טענת העותר לפיה השיהוי עלה על 20 שנה, אינה נכונה מבחינה עובדתית, כפי שהוצג להלן. הודעה על ההפקעה ניתנה כ-15 שנה לאחר הצגת התכנית, ומאז ועד להגשת העתירה עברו שנתיים. בתיאור העובדות ע"י העותר עולה כי המשיבות פעלו בהקשר להפקעה: עוד לפני ההפקעה, והדברים כבר צוינו, התבקש המהנדס סטניסלב טליסמן להכין תכנית דרכים חליפית. תכניתו הוגשה בחודש 3/2001 ולא התקבלה ע"י הועדה (נספח ט' לסיכומי העותר). לאחר ההפקעה, בשנת 2004, הוגשה תביעה מטעם המועצה נגד העותר לפינוי המקרקעין המופקעים. עולה, אפוא, כי המשיבות לא שקטו על שמריהן במהלך השנים מאז התכנית ועד להגשת העתירה, ופעלו על מנת לקדם את התכניות. ניכרת אף התחשבות במקרקעי העותר, עת שהועדה החליטה להציב תנאי להפקעה, שלא להפקיע את הקרקע מתחת לבתים הבנויים. מנגד, העותר, שידע כבר, לכל המאוחר, משנת 1990 על התכנית, לא פעל שנים ארוכות לביטולה ולא הביע התנגדותו כלפיה. עתירה זו הוגשה שנתיים לאחר הודעת ההפקעה, ורק לאחר שהמועצה החלה בהליכים לפינויו מהמקרקעין. הפן הראייתי, אפוא, מצביע על העדר שיהוי מטעם המשיבות. באשר לפן המהותי - אמנם חלפו 15 שנים מיום אישורה של התכנית למתן תוקף ועד שהוצאה הודעה על ההפקעה, אולם לא העדר ההפקעה הוא שמנע את העותר מלהנות מהמקרקעין שלו. לא הוכח שאם היה פונה כדין למשיבות, לא היה מקבל היתר בניה לבניית בית נוסף, ולו גם באישור תכנית מיוחדת על מחצית המגרש שנותרה בידו ושהתכוון לבנות עליה בית נוסף.   33. פסק הדין בעניין הלביץ, שהוצג כאסמכתא מטעם העותר לעניין זה, אכן דן בנושא שיהוי במימוש ההפקעה, אולם אין הנסיבות שם תואמות את הנסיבות כאן. שם היה יעד למימוש התכנית, 10 שנים מיום אישורה כחוק. היעד לא מומש וחלפו 19 שנים, במהלכן לא נעשה דבר, והמשיבות שם אף לא פעלו כדי לתפוס בהם חזקה. בעניין הלביץ מדובר בהפקעה לצורך בנייני ציבור שמעולם לא הוגדרו. לא היתה שם תכנית קונקרטית לגבי חלק גדול מהשטח המופקע. וחשוב מכך, להבדיל מהמקרה דנן, לא נעשתה בעניין הלביץ כל פעולה לקידום התכנית ולמימושה. כפי שכבר הובהר, אלו אינן הנסיבות בעניין שלפני.   34. האם סלילת קטע מהכביש מהווה שינוי המטרה של ההפקעה המקורית. כאמור לעיל, קבעתי שלא שוכנעתי כי המשיבות שינו את מטרת ההפקעה וכן קיבלתי שכוונתן בשלב זה להסתפק בסלילת הקטע הקצר. אמנם הן עומדות לבצע רק את הקטע הנדון, אולם טענתן היא שסלילת הקטע הקצר היא רק בשלב זה, כאשר המטרה היא להמשיך בסלילה על פי התוכנית המקורית, למעט התחשבות בשטח הבנוי על תוואי הכביש. השאלה היא אם סלילת הכביש בשלבים מהווה עתה שינוי מטרה המחייב ביטול ההפקעה. דעתי היא כי אין בסלילת הכביש בשלבים שינוי המטרה. אם בשלב מסוים בעתיד, יתברר כי בפועל כן היה שינוי מטרה שכן המשיבות לא בנו את הכביש לאורך השנים, יהיה מקום לדון אז במסגרת הטענה כי נזנחה מטרת ההפקעה של סלילת כביש 43, אם סלילה של קטע ממנו - ובכך למצות את התוכנית המקורית - יהווה שינוי מטרה (וראו לעניין של שינוי מטרת ההפקעה בספרו של קמר, 320; בבג"צ 2739/95 מחול נ' שר האוצר ואח', פ"ד נ(1) 309) פסק הרוב של השופטים גולדברג וקדמי, ובדעתו החולקת של כב' השופט מצא; בג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625 ופסק דין שנתתי בעניין ת"א(חי) 926/02 מיכאל ביניה נ' עיריית חיפה מיום 25/9/07 פורסם בתוכנות). פגמים בהחלטת המועצה ושיקולים פסולים בביצוע ההפקעה 35. העותר טען, כי לא התקבלה החלטת מועצה בנוגע להפקעת הכביש ולא ניתן מכתב שיפוי חתום ע"י יו"ר המועצה. זאת, למרות שהועדה בהחלטתה מיום 21/11/01 הציבה כתנאי להפקעה קבלת החלטה של המועצה ומכתב שיפוי ממנה. כן נרשמה החלטת מועצה מיום 18/9/00 לפיה ישיבת המועצה תתכנס ותחליט לגבי כל תכנון בטרם יתחיל ביצוע העבודה. עוד נטען, כי על פי תצהירו של יאסין יאסין, ראש המועצה בין השנים 1999-2003, הכוונה בהחלטה מיום 18/9/00 הייתה כי בכל מקום בו יש הפקעה של נכסים פרטיים, העניין יובא לשיקול מחודש של המועצה במטרה למנוע ככל הניתן פגיעה ברכוש של תושבי הכפר; נושא ההפקעה בכביש 43, למיטב ידיעתו, לא נדון במועצה לאחר החלטת הועדה מ-2001; לא הייתה כוונה להוציא את כביש 43 לפועל במתכונת המאושרת, והמועצה פנתה לועדה בבקשה לתכנן חלופה. מכל אלה מסיק העותר כי עמדו שיקולים פסולים בעצם מימוש תכנית ההפקעה והסיבה למימוש ההפקעה היא לא הצורך הציבורי כי אם שיקול פוליטי פסול: העותר הוא קרוב משפחה של ראש המועצה הקודם, וכעת ראש המועצה הנבחר נוקם בו ללא הצדקה.   36. הועדה התייחסה לטענה של שיקולים פסולים וכתבה כי מדובר בהרחבת חזית, שלא נתמכת בראיות ויש לדחותה. כמו כן, ביצוע תכנית אפשרי גם ללא החלטת מועצה. המועצה טענה, כי טענות אלה של העותר, לגבי נקמת ראש המועצה הנבחר במשפחתו של העותר, הן סתמיות וחסרות שחר. יאסין יאסין, שהוא בן משפחת העותר, יזם את ההפקעה בעת שכיהן כראש המועצה. עוד נטען כי העותר הגיש עתירתו זו כתגובה מיידית לתביעה שהגישה נגדו המועצה, לסילוק יד מהמקרקעין שבמחלוקת.   37. טענת העותר לפיה עמדו שיקולים פסולים לפני המועצה עת שהחליטה לממש את תכנית ההפקעה נטענה בעלמא, ללא ביסוס ראייתי, ולכן היא נדחית.   הטענה, לפיה המועצה הפקיעה את המקרקעין מבלי שמילאה אחר התנאים המקדימים שהציבה הועדה בהחלטה מיום 21/11/01, דינה אף הוא להידחות. הודעת ההפקעה פורסמה ע"י יושב ראש הועדה ביום 24/9/02, מבלי שמולאו התנאים שנקבעו בהחלטת הועדה מיום 21/11/01, אולם אינני רואה בכך פגם מהותי. בבג"ץ טריידט כתב השופט זמיר לעניין פגמים מעשה המינהלי, כדלקמן:   "אכן, בדרך כלל, פגמים בסדרי ההליך המנהלי שאינם פגמים מהותיים, אין בהם כדי לפסול החלטה מנהלית, לרבות החלטה על הפקעת מקרקעין... המבחן המרכזי בעניין זה נעוץ בקשר בין הפגם לבין ההחלטה: השאלה החשובה היא אם סביר להניח כי הפגם השפיע על ההחלטה או, לשון אחרת, אם סביר להניח כי לולא הפגם ההחלטה היתה שונה באופן מהותי".   הפגם הנטען שם היה, כי יו"ר הועדה החליט על ההפקעה לפני שהועדה, שהיא הרשות המוסמכת לעניין זה, החליטה על ההפקעה. בית המשפט החליט שם שאין מדובר בפגם מהותי, שכן הבאת העניין מחדש לפני הועדה לא הייתה משנה את ההחלטה להפקיע. סבורה אני שגם בענייננו החלטת ההפקעה לפני שהמועצה התכנסה כדי להחליט על ההפקעה ולפני שנכתב מכתב שיפוי מטעמה, אינה מהווה פגם היורד לשורשו של עניין. המועצה אינה מתנגדת להפקעה. לגבי התנאי של מכתב השיפוי, הרי שאין לכך השפעה על עצם ההפקעה, משום שממילא יש חובה על פי הדין לשלם פיצויים לתושבים שמגיע להם עפ"י חוק התכנון והבניה, מה גם שהועדה ניסחה תנאי זה כתולה את הפיצוי בהוראות החוק: "לקבל החלטת המועצה בדבר הפקעת כביש זה ומכתב שיפוי חתום ע"י ראש המועצה בדבר מתן פיצויים לתושבים אם יידרש ובהתאם לחוק התכנון והבניה". מכתב השיפוי הוא, להשקפתי, מחווה של רצון טוב כלפי התושבים, שכן ממילא יקבלו פיצויים לפי החוק, אם, יעמדו בדרישותיו. חזרה חלקית מהפקעה 38.        העותר טען, כי הועדה שינתה עמדתה בשנת 2007, לאחר תחילת הדיונים בתיק זה,  והודיעה שבכוונתה לבצע הפקעה חלקית בלבד, מבלי לרכוש את ביתו ותוך הותרת הבית מחוץ לכביש. טענת העותר היא, כי החזרה מהפקעה לא נועדה כדי לתקן טעות אלא כדי שלא לשלם לו פיצויים. התיקון אף אינו סביר, מאחר שבית המגורים ייוותר במרחק אפס מהכביש, ויהווה סכנה לציבור הנוסעים והולכי הרגל. בתמיכה לטענתו זו, צירף התובע חוות דעת של יועץ תחבורה. לכן, לעמדת העותר, לא ניתן לבטל רק חלק מההפקעה אלא יש לבטל את כולה ולאפשר הכנת תכנית חדשה, במסגרתה יישמעו טענות העותר ויבחנו חלופות תכנוניות. העותר חזר והדגיש, כי עד לאחרונה כלל לא נטען כי חלה טעות בהפקעה, אלא הועדה הודיעה על כוונתה לתקן את ההפקעה. העותר הפנה לסעיף 14 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן- "פקודת הקרקעות"). לטענתו, על פי סעיף זה אין להתיר תיקון הפקעה לאחר שהושלמו ההליכים לפי סעיף 19 לפקודה זו. אמנם קיימים חריגים לסעיף 14, אולם הם לא יחולו כאן.   39.        דעתי היא כי טענתו זו של העותר לוקה בחוסר תום לב מובהק. העותר בנה את ביתו שלא על פי ההיתר, לפיו היה עליו להתרחק מהכביש. התוצאה היא שהבית בנוי כש-3.7 מ"ר נמצאים על תוואי הכביש שרוחבו אמור להיות שמונה מטרים. המשיבות, משיקולים שלהן, החליטו שלא לדרוש את הריסת הבית או חלקו אשר נבנה שלא בהתאם לתנאי ההיתר. אולם אין ספק כי הן הועמדו בפני העובדה שהבית נבנה בתוך התוואי. כתוצאה מכך נאלצו להקטין את רוחב הכביש. משבאו לתקן, עקב פעולת העותר, קם העותר וטען כי אין להן זכות להקטין את רוחב הכביש מכיוון שהליך ההפקעה נסתיים. סבורה אני כי בנסיבות אלו, אין להתיר לעותר פתחון פה, והוא מנוע מלטעון כי אין זה בסמכותן של המשיבות, בשל ההגבלה שבסעיף 19, שאיננה באה למנוע, לעמדתי, הקטנת השטח הנתפש בשל שימוש חסר תום לב של בעל המקרקעין. אינני סבורה שניתן לתת פרס לעותר, בבחינת "הרצחת וגם ירשת" או "כל דאלים גבר" - מי שמפר את החוק, יממש את מטרתו.   40.        גם את טענתן של המשיבות שהמדובר היה בטעות כאשר לא נכתב בפרסום על ההפקעה, כי ההפקעה לא תחול על השטח הבנוי בבתים, סבורה אני, שיש, לחילופין לקביעתי הקודמת, לקבל. אבוא לדון בטענה זו. 41. ביטול טעות בהפקעה מצריך כי הטעות תהא בתום לב, ובמקרה שלפנינו, כך טען העותר, הועדה לא פעלה בתום לב. הא-ראיה, כי היא ביקשה לתקנה רק כשנתיים וחצי לאחר הגשת העתירה.   הועדה טענה, שבהחלטתה מיום 27/11/01 נקבע כי אחד התנאים לביצוע ההפקעה הוא שהיא אינה כוללת את הקרקע מתחת לבנינים החורגים לתוואי הכביש. גם בפרוטוקול מיום 10/5/07 הצהיר ב"כ הועדה כי חלק המבנה הקיים בתחום ההפקעה (לא כולל הכלונסאות) שהושלם לפני זמן רב, לא יופקע. עוד נאמר כי הועדה תפעל להכנת תשריט הפקעה חדש שאינו כולל את ביתו של העותר ולשינוי הייעוד של חלק ביתו הנמצא בתחום ההפקעה, מכביש למגורים. הועדה אף הצהירה על מוכנותה לרכוש את המשולש של החלקה, בשטח של 55 מ"ר, בחלק הדרום מערבי שלא ניתן לניצול לפי חוות דעת שמאי. הועדה אכן הגישה בהמשך לבית המשפט תשריט מתוקן. טענת הועדה היא, כי כעת, אין פגיעה בביתו כתוצאה מההפקעה ולכן דין עתירתו להידחות. עוד נטען, כי העותר מבקש לכפות הפקעת חלק מביתו לצורך זכייה בכספי פיצויים והוא לוקה בחוסר תום לב ובהעדר ניקיון כפיים.             באשר לחוות דעתו של יועץ התחבורה מטעם העותר, טענה הועדה כי חוות הדעת אינה רלוונטית. הקטנת רוחבו של הכביש היא באחריות רשויות התכנון ולא באחריותו של העותר. מימוש הפקעות בפועל פעמים רבות נעשה באופן חלקי בשל אילוצים בשטח. בכל מקרה, סלילת הכביש באופן בטוח היא באחריות הרשויות.             הועדה טענה כי התהפכו היוצרות בענייננו- הרשות המנהלית פועלת להגשמת זכות הקניין בצמצמה את היקף ההפקעה למינימום הנדרש לטובת הציבור, בעוד שהעותר מסרב לקבל לידיו את המקרקעין העודפים שאינם דרושים לועדה בטענה שאין זה אפשרי לחזור מהפקעה שהוקנתה לפי סעיף 19 והוא מנסה בכך לכפות על הציבור להפקיע קרקע שאין לו כל צורך בה.   42.        סמכותה של הרשות המפקיעה לחזור בה מהפקעה היא על-פי סעיף 14 לפקודת הקרקעות, שנוסחו להלן:                           "14(1) שר האוצר רשאי בכל זמן לחזור בו, בין לגמרי ובין במקצת, מרכישת כל קרקע שתוארה בהודעה על כוונה לרכוש אותה קרקע שנמסרה לפי סעיף 5 ....      בתנאי כי שר האוצר לא יהיה זכאי לחזור בו, בין לגמרי ובין במקצת, מרכישתה של כל קרקע, אם - קנה, לפי הוראותיה של פקודה זו, או של כל פקודה שבוטלה בפקודה הזאת, החזקה בקרקע שמרכישתה הוא רוצה לחזור בו; או חדל היועץ המשפטי לממשלה - במשך חודש אחד למן הכרעת בית המשפט בדבר סכום הפיצויים שישתלם בגין אותה קרקע, מלמסור הודעה בכתב לבית המשפט, כי אין שר האוצר מתכוון להמשיך ברכישת אותה קרקע; או אותה קרקע הוקנתה לשר האוצר בהמשך להודעה לפי סעיף 19. (2)...".  43.        על פי סעיף זה, לרשות המפקיעה יש סמכות לחזור בה מהפקעה, למעט בשלושה מקרים, כשלענייננו רלוונטי המקרה השלישי - כאשר הקרקע הוקנתה לרשות בהמשך להודעה לפי סעיף 19. עד למועד מתן הודעה לפי סעיף 19, פעולת הרשות לא הייתה מושלמת וניתן היה לחזור מהודעת ההפקעה. הודעה לפי סעיף 19 משלימה באופן פורמאלי את הליך ההפקעה ולכן אין מקום במקרה כזה, לתת לרשות המפקיעה להחזיר את המצב לקדמותו כאילו כלום לא קרה (אהרן נמדר הפקעת מקרקעין עקרונות הליכים ופיצויים 294 (2006), להלן- "ספרו של נמדר").   למרות לשונו של סעיף 14, נקבע בפסיקה שניתן לחזור מהפקעה גם לאחר שניתנה הודעה לפי סעיף 19. הועדה הפנתה לפסק דינה של השופטת וסרקרוג מבית משפט זה, בה"פ 295/02 עזבון המנוח דוד ג'ק גולדבלאט ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מבוא העמקים ואח', ניתן ביום 30/12/04 (להלן- "פרשת עזבון המנוח גולדבלאט"). השופטת וסרקרוג פסקה שניתן להחיל על מערכת היחסים המשפטיים בהליכי הפקעה את דיני החוזים הכלליים, וזאת מכיוון שמדובר ברכש זכויות במקרקעין, גם אם בכפייה. במקרה שלפניה החילה השופטת את דיני הטעות והגיעה למסקנה כי הטעות של הרשות המפקיעה הייתה בתום לב. נקבע שם כי הועדה המקומית פרסמה הודעת הפקעה מוטעית, שלא תאמה את כוונתה. הוחל גם עקרון תום הלב, ונקבע כי אין לחייב רשות מפקיעה להפקיע שטחים מעבר למה שנדרש לה.   44.         בענייננו, פורסמה הודעה על פי סעיף 19 לפקודת הקרקעות ביום 7/1/03 (נספח ג' לכתב תגובת הועדה לבש"א 17311/04 בה"פ 265/04) . על פיה, ביקשה המועצה לתפוש חזקה ב-15 חלקות בגוש 19391 שבו נמצאת חלקתו של העותר. ההודעה לא כללה את התנאי שנקבע בהחלטת הועדה, לפיו ההפקעה לא תכלול את הקרקע מתחת לבנינים החורגים לתוואי הכביש. שוכנעתי, כי כוונת הועדה מלכתחילה, עוד טרם פורסמו הודעות ההפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, ולפי סעיף 19 לפקודה, הייתה שלא להפקיע את הקרקע מתחת לבתים הבנויים. ראיה לכך היא החלטתה מיום 27/11/01, שבה החליטה שלא להפקיע קרקע מתחת לשטח בנוי. מסקנתי היא, אם כן, שפעולותיהן של המשיבות, באשר לצימצום השטח של הכביש, על מנת שלא יפגע בבית הקיים, נעשו בתום לב. החלטת הועדה טרם הודעת ההפקעה, וכן התנהלותה לאחר מכן, מלמדת כי הטעות אכן נעשתה בתום לב. נעשו לאורך השנים, גם לאחר שפורסמה הודעת ההפקעה, נסיונות מטעם הועדה והמועצה לגבש תכנית שתאפשר סלילת כביש עפ"י התנאי שנקבע בהחלטת הועדה. נסיונות אלה החלו עוד בטרם הוגשה העתירה, ולכן טענתו של העותר, כאילו מלבד ההצהרה של ב"כ הועדה בישיבה מיום 10/5/07 לא הוצעה כל חלופה, איננה נכונה. ייתכן, כי הודעת ההפקעה לפי סעיף 19 פורסמה באופן רשלני. אולם, על פי השתלשלות העניינים, הטעות נעשתה בתום לב.  45.        על המשיבות לתקן את תשריט ההפקעה בהתאם לכוונתן הממשית עתה, כפי שהצהירו בבית המשפט כי יעשו. בפסק דין אקונס (ע"א 119/01 אקונס ואח נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 817) עמדה השופטת נאור על החשיבות בפרסום מדויק של הודעת ההפקעה (והערות האזהרה בעקבותיה), כך שתשקף מהימנה את כוונת המפקיע (שם, 841). הדברים נאמרו בהקשר של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לעניין המידתיות שצריכה לאפיין את ההפקעה, והוסף כי:   "אם כוונת המפקיע מתיישבת עם רוח חוק היסוד האמור, אך הדברים אינם באים לידי ביטוי באופן מדויק בפרסומים באופן שתוצאת הפרסומים הינה מידתית, אין בפנינו הפקעה ברוח חוק היסוד" (שם).                            בהמשך העירה השופטת נאור, כי הדרך הראויה והמידתית היא להגדיר בהודעת ההפקעה את היקף ההפקעה הנכון:                           "הבעיה האמיתית היא הפער בין הכוונה לבין אופן הבעתה, פער בין מה שהמדינה התכוונה להפקיע לפי הצהרותיה, לבין מה שהפקיעה למעשה בהודעות ההפקעה כפי שנוסחו... אם לא ייוותר פער בין הודעות ההפקעה והערות האזהרה לבין כוונותיה של המדינה, יבוא הכל על מקומו בשלום בעניין המידתיות" (שם, 854).               בית המשפט בעניין אקונס לא הורה על פתיחת הליכי ההפקעה מחדש בשל הפער בין הכוונה לבין ההודעה בפועל, אלא הורה על תיקון ההפקעה כך שתתייחס לבעלות בשטח המופקע.   גם בענייננו קיים פער בין הכוונה לבין ההודעה. לאורך השנים לפני ההפקעה ולאחריה, ברורה כוונת הועדה לא להפקיע את השטח במקרקעין שבנוי בתוואי הכביש. סעיף 19 לפקודת הקרקעות לא בא להנציח, באופן דווקני, מצב של טעות, בין אם טעות סופר ובין אם טעות שבשיקול דעת שנבעה אולי מהתרשלות. הקניית זכויות, גם אם בכפייה, אינה יכולה להיעשות על בסיס טעות (ראו בעניין גולדבלאט בפסקה 16). ביטול ההפקעה לפי סעיף 11 לפקודת הקרקעות וסעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה   46.       אל מול האינטרס של הרשות כי ההפקעה תתאים לצרכיה וכי היא לא תחוייב להפקיע ולשלם פיצויים עבור קרקע שאיננה נחוצה לה, עומד האינטרס של בעל המקרקעין, שתופקע כל החלקה על מנת לקבל את מלוא הפיצויים עבורה (ראו גם פרשת עזבון המנוח גולדבלאט, פסקה 18). הרחבת הפקעה למרות שלרשות אין בה צורך, תיעשה בשני מקרים בלבד - על פי סעיף 11 לפקודת הקרקעות ועל פי סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבנייה. להלן נוסח סעיף 11 לפקודת הקרקעות.                           "שום אדם לא יידרש באיזה זמן שהוא למכור או להעביר לשר האוצר כל זכות או טובת הנאה בחלק אחד בלבד של כל בית או בנין אחר אם אותו אדם מוכן ויש באפשרותו למכור ולהעביר את כל אותו הבית או הבנין".               בענייננו, לא נדרש העותר להעביר חלק מביתו לידי המועצה. 47.        זאת ועוד: האינטרס הציבורי הוא סלילת הכביש שישרת את הצרכים של כלל תושבי עראבה. הובהר, כי כוונת המשיבות הייתה מלכתחילה, עוד בטרם פורסמה הודעת ההפקעה, שלא להפקיע את חלק ביתו של העותר המצוי על תוואי הכביש. הנזק שייגרם, אם בכלל, לעותר בעקבות ההפקעה, עשוי לנבוע מהיות הכביש החדש סמוך עד כדי צמוד לביתו. עבודות הבניה בוודאי יפריעו לו ולמשפחתו, ואם הכביש אכן, בסופו של יום, יהא צמוד לבית, מלבד רעש, הרי שעלולה להיות סכנה בטיחותית. אין אף להתעלם מהדרך בה בחר העותר לתקוף את ההפקעה, ואת הליכי התכנון. העותר היה מודע לתכנית המתאר כבר עת שביקש את ההיתר הראשון, שהרי הוא חתם כבר אז על מסמכי ויתור לקרקע שיועדה לדרך. למרות זאת, לא הגיש התנגדות לתכנית, או ניסה לערער עליה בדרך כלשהי, עד הגשת עתירתו דנן. בפס"ד אקונס התייחסה כב' השופטת נאור לטענות כלפי הליכי התכנון המועלות בשלב ההפקעה:                           "עניין אחרון זה שהזכרתי - ההבחנה בין טענות נגד התכנית  לבין טענות נגד חוקיות ההפקעה - מאפשר להסיר מיד מעל הפרק את טענות המערערים, ככל שהן נוגעות לסיכון הקיים (לטענתם) בפעולות הבניה, למפגעים, לזיהום אויר וכל כיוצא באלה. טענות אלה אינן נוגעות להפקעה. אלה הן טענות קלסיות שניתן להעלותן במסגרת התנגדות לתכנית בנין עיר... הטענות שהועלו בעניין הסיכון מכריית המינהרות (וטענות דומות) לא היו רלוונטיות לדיון במסירת החזקה. על כן, לא ראיתי פגם בכך שלמערערים לא היתה הזדמנות לפרוש בענין זה טענות שבעובדה. לא היה מקום, מאותן סיבות, לדון בחוות דעת שצורפה לבקשה לביטול המרצת הפתיחה, שעניינה הסיכון בכריית המנהרות... הסרנו, איפוא, מעל הפרק את הטענות שמקומן בהליכי תכנון ולא בהליכי הפקעה" (פס"ד אקונס, 839-840). לפיכך, מסקנתי היא שאין מקום לדון בטענות כי יש לחייב את המשיבות לרכוש את כל החלקה על הבניין הבנוי עליה ככל שהנזק נובע בשל צמידות הכביש לבית, מה גם שהצמידות לבית היא בשל הבניה הלא חוקית של העותר. 48.        העותר טען כי יש לרכוש את החלקה בשלמותה גם מכוח הוראות סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה, שלשונו להלן:   "190. ביצוע ההפקעה (א) במידה שלא נקבעו הוראות מיוחדות בחוק זה, תבוצע ההפקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 27, כאילו הורשתה הועדה המקומית בהודעה ברשומות להשתמש בסמכויות ולמלא את התפקידים של הממשלה או של היועץ המשפטי לממשלה לפי הפקודה האמורה, לענין המקרקעין העומדים להפקעה, הכל בשינויים ובתיאומים אלה: סעיף 20 לפקודה האמורה יחול גם על הפקעת מקרקעין לצרכי גנים, שטחי נופש וספורט וכן לבניני חינוך, תרבות, דת ובריאות, ובכל מקום שמדובר באותו סעיף על "רבע" יבוא "ארבע עשיריות"; אולם לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש" (ההדגשה הוספה, ש.ש.).   49.        העותר טען, כי ההפקעה מונעת ממנו אפשרות לבניית בית נוסף. כן היא מותירה קטע דמוי משולש בשטח של 55 מ"ר בפינה הדרומית מערבית של החלקה, שלא ניתן לנצלו. ההפקעה, על פי הטענה, פוגעת ביתרת ערך הקרקע. 50.        הועדה טענה, כי עפ"י פס"ד רובינשטיין (עע"מ 1975/01 הועדה המקומית לתכנון ובניה כרמיאל נ' רובינשטיין, פ"ד נו(6) 638, להלן- "פס"ד רובינשטיין"), אין לאפשר העלאת טענה לפי סעיף 190 הנ"ל בשלב ההפקעה, כאשר העילה קמה בשלב התכנון ובטרם אישור התכנית. בשלב התכנוני ניתן להתנגד להפקעה חלקית ואז תהא לרשות ברירה בין הפקעת החלקה כולה לבין ויתור על ההפקעה או שינוי בתכנית. לגופו של עניין נטען, כי העותר ידע כבר ב-1987 על תכנית המתאר. זאת ועוד, ייעוד החלקה עובר לתכנית המתאר מ-1987 היה חקלאי. התכנית ייעדה חלק מהחלקה לדרך וחלק למגורים. הושארה על פי התכנית כשלושת רבעי חלקה למגורים. יתרת החלקה הושבחה למעשה, במעבר מייעוד חקלאי לייעוד מגורים וערכה עלה פי ארבע מערכה לפני שאושרה התכנית. לעמדת המשיבות, בחוות הדעת של השמאי מטעם העותר, נפל פגם לשורשו של עניין, עת שהשמאי התייחס לחלקה עובר לתכנית, כאילו הייתה בייעוד מגורים, בעוד שצריך היה להתייחס אליה על פי ייעודה האמיתי טרם התכנית, ייעוד חקלאי. לטענת הועדה, גישת העותר מצביעה על נסיונו לעשות עושר ולא במשפט. 51. העותר טען, כי על פי פסק דין רובינשטיין כן ניתן להעלות את הטענה בדבר אובדן ערך הקרקע הנותרת, לאחר ההפקעה, גם בסמוך להפקעה וכן כי החלקה היתה מיועדת מלכתחילה לבניה למגורים. 52.        שני הצדדים הציגו חוות דעת של שמאים, שנגעו גם לשאלה אם עקב ההפקעה נגרמה ירידת ערך ליתרת החלקה.              בעז תענך (להלן- "תענך"), שמאי המקרקעין מטעם העותר, בחוות דעתו מיום 22/2/04 כתב כי ההפקעה גרמה לחצית בית המגורים הבנוי בהיתר על החלקה ופגעה באופן מכריע ומוחלט בשווי יתרת הקרקע (עמ' 4 לחוות הדעת). עוד ציין, כי ההפקעה מותירה קטע דמוי משולש בשטח 55 מ"ר בצידה הדרומי של הדרך, שאינו ניתן לניצול. תענך נתן חוות דעת משלימה ביום 30/8/07, לאחר שהוגשה חוות הדעת מטעם הועדה, שבה נטען, כי תב"ע ג/4014 השביחה את המקרקעין שקודם היו בייעוד של קרקע חקלאית. על פי חוות הדעת המשלימה של תענ"ך, המצב התכנוני הקודם של המקרקעין ערב אישור תכנית המתאר היה לפי תב"ע מנדטורית 50/42 RP לפיה הנכס מסווג באזור פיתוח בו מותרים שימושים לבתי מגורים, מועדונים פרטיים, בתי מלון, חנויות וכו'. לכן, טענת המומחה מטעם הועדה לפיה הקרקע הושבחה עם אישור התכנית, טועה ומטעה.   אבו ריא סאלח (להלן- "אבו ריא"), שמאי מקרקעין מטעם הועדה, חיווה דעתו בשאלת הפיצויים ובין היתר התייחס לנושא שווי יתרת החלקה. בפרק "שיקולים ועקרונות באומדן פיצויי ההפקעה במספר חלופות" כתב כי אחד השיקולים הוא העובדה שהמצב הקודם של הקרקע לפני שאושרה התכנית, היה ייעוד חקלאי. בעקבות כך, יש לראות בהפקעה השבחת הקרקע בשל הפיכתה מייעוד חקלאי לייעוד מגורים.   53. אפתח בכך, שאין בחומר שלפני די על מנת לקבוע בשלב זה כי התב"ע ג/4014 שינתה את הייעוד. עניין זה יהיה מתפקידו של השמאי שימונה, כמפורט בהמשך, לבדוק ולחוות דעתו.    54.        סעיף 190(א)(1) מקנה לבעלי הקרקע זכות לדרוש להרחיב את ההפקעה או לבטלה אם היא גורמת להפחתת שוויה של יתרת המגרש. הסעיף זכה לדיון נרחב בשני פסקי דין: פס"ד רובינשטיין שהוזכר לעיל וע"א 9749/03 הועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אתא נ' אליהו ואח', ניתן ביום 22/8/07 (להלן- "פס"ד אליהו"). עובר למתן פסק הדין בעניין רובינשטיין, סעיף 190(א)(1) היה למעשה מרוקן מתוכן, לאחר שבפסיקה הופרדו שני השלבים של ההפקעה לשלב התכנון ולשלב הפיזי של לקיחת הקרקע, ונקבע כי נזקי ההפקעה לפי הסעיף, כוללים רק את הנזקים הנגרמים ע"י השלב השני, של לקיחת המקרקעין (ראו ספרו של נמדר, 302-301 וכן ה"ש 71 שם). הביקורת שהושמעה כלפי קביעה זו טענה כי כל פגיעה שנובעת מניתוק של חלק המגרש המופקע מיתרתו, נגרמת ע"י התכנית שקדמה ללקיחה הפיזית של הקרקע, ולכן בפועל לא יישארו מקרים בהם ההגנה שבסעיף עשויה לחול (שם, 302; ד' לוינסון זמיר, "על מותה של ההגנה מפני פגיעה חמורה עקב הפקעה חלקית", משפטים ל 377 (תש"ס)). המצב שונה במעט לאחר הפסיקה בעניין רובינשטיין. הובעה שם הנטייה להרחיב את הגנת הפחתת השווי כך שניתן יהיה להעלותה גם בשלב ההפקעה על אף שהפגמים נוצרו בעת התכנית. בפס"ד אליהו צוינה פרשת רובינשטיין ונאמר כי נקבע שם שאין כל מניעה להחיל את הגנת הפחתת השווי אף במקרים בהם מקור הפגיעה הוא תכנית המתאר (פס"ד אליהו, פסקה 13 לפסק הדין של כב' השופט גרוניס).   55.        האם העותר זכאי להעלות טענתו לפי סעיף 190(א)(1) בשלב זה, לאחר ההפקעה? עקרונית, כאמור, השלב הנכון להעלאת הטענה הוא שלב ההתנגדות לתכנית מופקדת. אולם, הודעה על הפקדת תכנית להתנגדות אינה מחייבת בכל מקרה הודעה לבעל המקרקעין על הכוונה להפקיע ועל זכותו להתנגד. שלב ההפקעה, לעומת זאת, מעניק מעמד גבוה יותר לבעל המקרקעין, כאשר קיימת חובה חוקית להודיע באופן אישי על ההפקעה לכל בעל טובת הנאה במקרקעין. התקופה במהלכה ניתן להגיש התנגדות לתכנית המופקדת, היא קצרה ביותר, חודשיים מיום פרסום ההודעה על הפקדתה. לעומת זאת, סעיף 190(א)(1) אינו מגביל בזמן את השימוש בו (ראו פס"ד רובינשטיין והפניות לסעיפי החוקים הרלוונטיים בעמ' 658). מסיבות אלה, קבעה כב' השופטת (כתוארה אז) בייניש:                           "אשר על כן, נוכח מעמדה של זכות הקניין ובהתחשב בחולשתה היחסית של זכות ההתנגדות לתוכנית, יש לאפשר לבעל המקרקעין בנסיבות מתאימות שימוש בהגנה של הפחתת שווי כמשמעותה בסעיף 190(א)(1) סיפא לחוק גם בשלב ההפקעה בפועל, אף אם הפחתת השווי מקורה בתוכנית. עם זאת, מתן האפשרות להעלות את 'הגנת יתרת המגרש' בשלב ביצוע ההפקעה כפופה למגבלות הנובעות מעקרונות השיטה המשפטית. כך הדבר, למשל, כאשר העלאת טענת ההגנה בשלב ההפקעה, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב; או כאשר עקב השתהותו של בעל המקרקעין, נפגע באופן בלתי סביר אינטרס הסתמכות מבוסס. כך יהיה בוודאי כאשר ניתן לקבוע כי בעל המקרקעין התעלם ביודעין בשלב התכנון מכך שחלק מהקרקע מיועד להפקעה באופן המוביל להפחתת שווי יתרת המגרש, על אף שניתנה לו הזדמנות הולמת לתקוף את התכנית, שאז יהיה מנוע בשלב ביצוע ההפקעה מלהעלות את טענת ההגנה המעוגנת בסעיף 190(א)(1)" (שם).     על אף מספר נימוקים שלא לאפשר לעותר להעלות עתה את הטענה בדבר הפחתת השווי, שהרי מקורו בתב"ע (ונתווסף לכך השיהוי הארוך וחוסר תום לבו של העותר, אשר עשה דין לעצמו וניסה להקים את הבניין השני בלא היתר ועל תוואי הכביש) החלטתי להתיר לו להעלות טענה זו עתה בתנאי שהנחתי העובדתית תאושר על ידי השמאי שאמנה. הסיבה לכך היא שהנסיבות כאן שונות, לכאורה, מהמהלך הרגיל. בזמן כניסתה לתוקף של התוכנית, נראה כי לא היה היתר לבנות שני בתים על המגרש. מחוות דעתו של השמאי אבו ריא, עולה כי על פי תכנית ג/12907 שחלה על החלקה, ושפורסמה רק ב-15/3/05 ניתן יהיה לבנות שני מבנים על מגרש מינימלי של 600 מ"ר. מכאן שהעותר לא יכול היה להעלות התנגדותו בשלב התוכנית ג/4014 משנת 1987. לכן, הרגע המתאים היה בשלב ההפקעה. 56. אקדים ואקבע, כי אין בכוונתי לבטל את ההפקעה, אפילו אם יוכח כי נפגעה יכולתו של העותר למצות את מלוא זכויותיו לבניית בניין וזאת עקב התנהלותו חסרת תום הלב והשתהותו הארוכה בהגשת עתירות הולמות. יחד עם זאת יהיה מקום, על פי ממצאי השמאי, לקבוע אם מגיע לו פיצויים בגין כך (וראו על כך שכאשר נותרת אפשרות ניצול סבירה של יתרת המגרש ואין מדובר בפגיעה חמורה המצדיקה איסור על הפקעה חלקית, ניתן להסתפק בפיצוי כספי על הפגיעה ביתרת המגרש במאמרה של דפנה זמיר לוינסון "על מותה של ההגנה מפני פגיעה חמורה עקב הפקעה חלקית" משפטים ל' (תשנ"ט-תש"ס) 377, 388; וכן בפסק הדין בע"א 7959/00 עזר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, חיפה, פ"ד נו(2) 365, 377, ובפסק הדין בעניין רובינשטיין, בהם נטיית השופטים הייתה לקבל את פרשנותה זו של זמיר לוינסון, אם כי לא הכריעו בעניין).   56. באשר למשולש ששטחו 55 מ"ר, הסכימה המועצה בזמנו לרכוש אותו. אני מורה כי חלק זה יימכר למשיבה על פי מחיר למ"ר של החלקה בשוק החופשי. סיכום ומסקנות 57.       להלן קביעותי האופרטיביות א. אני ממנה את השמאי יצחק סיון להיות מומחה מטעם בית המשפט ולחוות דעתו כדלקמן: האם עקב ההפקעה המצומצמת על פי פסק דין זה, נפגעה יכולתו של המשיב לבנות בניין נוסף במגרשו. יש לבדוק גם אפשרות כי תינתן חריגה בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה (כגון שתינתן קרבה לגבולות המגרש מעל לקבוע בתב"ע). אם ניתן לבנות בניין קטן יותר, מהו הערך לפיצוי. ממתי עמדה לעותר האפשרות לבנות בית נוסף על מגרשו. על פי איזו תכנית וממתי. עד מתי היתה החלקה מיועדת לחקלאות ועל פי איזו תוכנית וממתי שונה יעודה לייעוד של מגורים. אם תב"ע ג/4014 מיום 22/1/1987 היא זו ששינתה, האם יש לקחתה בחשבון בחישוב הפיצויי המגיע לעותר, ככל שמגיע, ומהו הפיצוי בהתחשב בנתון זה. השמאי יחווה דעתו מהו ערך המשולש בשטח של 55 מ"ר, כאשר החישוב ייעשה על פי ערך למ"ר של החלקה כפול מספר המטרים בהתאם למחיר בשוק של קונה מרצון למוכר מרצוון. ב. בשכרו של השמאי יישאו שלושת הצדדים שווה בשווה בשלב זה (כל אחד שליש). ג. טענותיו של העותר לביטול ההפקעה נדחות למעט הטענה לפי סעיף 190 לחוק התכנון והבניה וטענה זו תידון לאחר קבלת חוות דעת השמאי.   ד. המשיבות יתקנו את תוואי הכביש, כך שלא יעלה על ביתו של העותר, אלא יהיו במרחק אפס לכל היותר ממנו. ה. המשיבות יפצו את העותר בנוסף לכל פיצוי אחר, ככל שיקבע, אם ייקבע, בגין הקטע של 55 מ"ר לפי חוות דעת השמאי. ו. אם תשאר ההפקעה בתוקפה, היא תתוקן בהתאם וינקטו לצורך כך כל ההליכים הדרושים על פי דין. יש לראות בתיקון זה תיקון שאינו מקנה לעותר כל זכויות חדשות שהן, בשל הסיבות שמניתי במהלך דיוני בפסק הדין בסוגיית תיקון התוואי של הכביש. ז. בשלב זה אין צו להוצאות.  קרקעותהפקעה