קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מעבירת סיכון חיי אדם: א. כללי ביום 20/5/08 עת נהג הנאשם ברכב בעיר מגוריו, הוא נתבקש על ידי שני שוטרים בליבוש אזרחי במסגרת פעילות מודיעינית, לעצור. לטענת הנאשם הוא חשש שמדובר באנשים שבאים לפגוע בו ועקב זאת, נמלט, תחילה ברכב ולאחר מכן רגלית. מנגד המאשימה טוענת שהנאשם ידע שמדובר בשוטרים וכי ברח מהם היות והחזיק ברכבו אקדח אותו נשא ללא היתר על פי דין. עוד יש לציין שבמהלך בריחתו ברכב גרם הנאשם לתאונת דרכים עת התנגש עם רכב אחר ובשלב זה הוא עזב את הרכב ונמלט רגלית מהמקום. ב. עובודות כתב האישום ביום 20/5/08 בשעה 19:40 בסמוך לכפר עארה נהג הנאשם ברכב מסוג מאזדה (להלן, "רכב המאזדה" או "רכב הנאשם") ועמו נסע אדם נוסף. הנאשם החזיק ונשא אקדח מסוג ברטה (מספרו - J0068569), עם מחסנית ובה 9 כדורים בקוטר 0.22 מ"מ (להלן, "הנשק") מבלי שיהיה לו רישיון להחזיק נשק. באותו זמן נסעה ממול לרכב הנאשם ניידת משטרה סמויה (להלן, "הניידת" או "רכב הפורד") שבה היו שני שוטרים: הנהג, רס"ר יוסי כברה (להלן, "רס"ר כברה") ופקד משה כהן (להלן, "פקד כהן"). מהניידת ירד פקד כהן כשהוא חובש כובע זיהוי משטרתי, רץ לעבר הרכב וסימן לנאשם לעצור, תוך שהוא צועק "עצור, משטרה". הנאשם החל בנסיעה מהירה ופרועה אחורנית, כאשר פקד כהן רודף אחריו, תחילה רגלית ולאחר מכן בניידת. מאוחר יותר ביצע הנאשם פניית פרסה לא זהירה פנה ימינה והתנגש חזיתית ברכב מסוג רנו (להלן, "הרכב הנפגע" או "רכב הרנו") ואשר היה נהוג בידי זייד אלכילאני (להלן, "נהג הרנו" או "זייד"). כמו כן, בסמוך לכך פגע הרכב בניידת שנעצרה מאחוריו. זאת עשה הנאשם, כדי להכשיל שוטרים ולסכן את בטיחות הנוסעים וכלי התחבורה בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח בנתיב תחבורה ובמשתמשים בו. בהמשך, ברח הנאשם רגלית, כאשר פקד כהן צועק לעברו "עצור משטרה" ובדרך זו, הכשיל את השוטר ונמלט ממנו. הנאשם זומן לחקירה מספר פעמים ונדרש להתייצב בתחנת המשטרה אך הוא לא נענה. ביום 27.5.08 הסגיר את עצמו. עוד נטען כי הנאשם נהג ברכב ללא רישיון נהיגה תקף וללא פוליסת ביטוח בת תוקף. כתוצאה מנהיגתו של הנאשם, נוסע הרכב נפצע בשתי ידיו וכמו כן כלי הרכב ניזוקו לרבות הניידת, לה נגרם נזק קל. ג. סעיפי האישום שיוחסו לנאשם על יסוד העובדות המתוארות בכתב האישום, יחסה המאשימה לנאשם את ביצוע העבירות הבאות: החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(א)(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן, "החוק"), סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2)(5) לחוק, הכשלת שוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק, נהיגה בלי רישיון נהיגה תקף, עבירה לפי סעיף 10(א) בצירוף סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן, "הפקודה"), הסתייעות ברכב לצורך עוון או פשע, עבירה לפי סעיפים 43 + 45 לפקודת ונהיגה בלי פוליסת ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 (א)-(ג) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. ד. תשובת הנאשם לאישומים הנאשם כפר ביום 11/6/08 בעובדות כתב האישום. בדיון שהתקיים ביום 24/6/08 העלה הנאשם טענה מקדמית שעניינה הגנה מן הצדק וזאת מכוח סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982. כמו כן נמסרה הודעה ותשובה מפורטת בכתב, לכתב האישום (סומנה נ/1) ולפיה הוא הודה שנהג ברכב ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח תקף ביום האירוע, אך מכחיש את החזקת ונשיאת הנשק. עוד נטען כי החיפוש שנערך ברכבו היה חיפוש בלתי חוקי והראיה אינה קבילה, מה גם, שהאקדח שנתפס לא שייך לו. ביחס להכשלת השוטרים ולנהיגתו, טוען הנאשם שהוא לא ידע שמדובר בשוטרים ומכיוון שמי שרדף אחריו, היה בליבוש אזרחי ועם אקדח שלוף הוא פחד ונמלט מהמקום כל עוד נפשו בו, מחששו שיפגע. עוד טען כי נסיעתו לא הייתה מהירה ופרועה וכי התנגשותו ברכב המעורב נגרמה מדחיפה או מכה שרכבו קיבל מהניידת. ה. השאלות העובדתיות והמשפטיות שבמחלוקת לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם, שבתי ובחנתי את הראיות, ניתן להצביע על השאלות הבאות שמצריכות הכרעה: האחת, האם לנאשם עומדת הגנה מן הצדק? טענה זו הנה טענה מקדמית, אך בנסיבות המקרה דנן וכבקשת ב"כ הנאשם, ההכרעה בה תהיה לאחר ההכרעה במחלוקות העובדתיות שבין הצדדים? השנייה, האם הנאשם ידע שמדובר בשוטרים ומכאן הימלטותו ברכב ולאחר מכן הימלטות רגלית, דבר המהווה הכשלת שוטר? או שמא כטענתו הוא ברח מחשש לחייו כי לא ידע שמדובר בשוטרים. בעניין זה אתייחס לשאלות הבאות, האם השוטרים השתמשו באמצעי זיהוי והאם קיימת היכרות מוקדמת בין הנאשם לשוטרים? השלישית, האם החיפוש שנערך במכוניתו של הנאשם היה כדין והאם האקדח שנמצא מהווה ראיה קבילה שיש לתת לה את המשקל המלא? ואם כן האם הדבר מלמד שהאקדח שייך לנאשם וכי הוא החזיק ונשא אותו או שמא קיים ספק בעניין זה? הרביעית, האם דרך נהיגתו של הנאשם סיכנה את המשתמשים בכביש ומקימה את היסוד העובדתי והנפשי של העבירה שמיוחסת לנאשם? ובעניין זה, יש להכריע בשאלה האם צודק הנאשם בטענתו שההתנגשות במכונית המעורבת נגרמה כתוצאה ממכה שקיבל רכבו ודחיפתו על ידי הניידת? וכן, האם ניידת המשטרה הוזזה וכיצד הדבר השפיע על הגנת הנאשם? זה המקום לציין שהנאשם מודה בעבירות של נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח תקף ומכאן שאני מחליט להרשיעו בעבירות אלו. אדון בשאלות אלו על פי הסדר ותחילה, האם הנאשם ידע שמדובר בשוטרים? ככלל זיהויו של אדם כשוטר נלמד מסימני הזיהוי של השוטר או הרכב המשטרתי, כגון פרטי ליבוש אופייניים, שימוש בתאורה או בכריזה או באמירה שנמסרה לחשוד. כמו כן, ניתן לזהות שוטר מדבריו בזמן המפגש, הזדהות בדרכים שונות ועל פי סימני התנהגותו. במקרים מסוימים כמו המקרה דנן, ניתן להסיק שהנאשם ידע שמדובר בשוטרים, מהיכרותו את השוטרים או מהצהרותיו ודבריו בזמן ובתכוף לאירוע. לדעתי הנאשם אכן ידע שמדובר בשוטרים וכי הימלטותו לא נבעה מרצונו להגן על חייו כטענתו, אלא נבעה מחששו שהשוטרים יעצרו אותו לאחר שימצאו את האקדח שבמכוניתו. מסקנתי זו מבוססת על הנימוקים הבאים: ראשית, רס"ר כברה ציין במזכרו ת/35 שפקד כהן ירד מהאוטו כשהוא חובש כובע זיהוי (ראו גם, ת/41, ש' 6) ובמזכר מאוחר שסומן ת/36 ובו עד זה התבקש להבהיר מספר נקודות, הוא ציין שפקד כהן צעק "משטרה עצור", כאשר ירד מהניידת בפעם הראשונה. וכי במפגש השני אחרי התאונה, הוא שמע את פקד כהן צועק לעבר הנאשם "עצור משטרה". (ת/35). פקד כהן ציין במזכר שכתב ביום האירוע (ת/44), שכאשר הבחין ברכב הנאשם "...שמתי לראשי כובע זיהוי משטרתי ויצאתי....". מכאן שגם פקד כהן מציין שהוא חבש כובע משטרתי ולאחר התאונה ציין פקד כהן שהוא יצא מהניידת וצעק לעבר הנאשם "עצור משטרה." יצויין לפי עדותו של פקד כהן שמקובלת עליי, בהיותה אמינה, הגיונית וסבירה, המרחק בין שניהם בתחילת המרדף הרגלי היה כ- 5 מטר, מכאן שהנאשם שמע את צעקותיו של פקד כהן. (עמ' 78 לפרוטוקול). בעניין זה אני דוחה את טענת הנאשם לפיה המרחק בינם היה 60 מטרים. על יסוד העדויות ששמעתי פקד כהן וגם הנאשם יצאו מהרכבים מיד לאחר ההתנגשות, כלי הרכב היו צמודים, כך שאין זה הגיוני וסביר שבנסיבות אלו יתפתח ביניהם מרחק כה גדול, אך גם אם היה מרחק כזה, לטעמי, יכל הנאשם לשמוע את הקריאות "משטרה עצור". בעדותו בביהמ"ש ציין פקד כהן, שגם במפגש הראשון, צעק לעבר הנאשם "עצור משטרה" (עמ' 67 לפרוטוקול). פקד כהן, העיד בביהמ"ש בעמ' 67, שעל אף שמדובר ברכב מודיעין בלי סימני זיהוי, הרי הרכב מוכר בכפר כרכב משטרתי. גם אם זה נכון, לטעמי, אין בו לבדו כדי ללמד על כך שהנאשם ידע באופן חד משמעי שמדובר ברכב משטרתי. ב"כ הנאשם ניסתה להצביע על סתירות בין עדויות העד כברה לעניין נסיבות ירידת פקד כהן והתנהגותו תוך שהיא מצביעה על הבדלי הגרסאות. (ראו סיכומי הנאשם בסעיפים ב.2). לדעתי לא מדובר כלל בסתירות, וגם אם היו קיימות אזי מדובר בהבדלים קלים ביותר, שאך זה טבעי והגיוני שיתקיימו, במיוחד כאשר מדובר באירוע דינאמי שהתרחש במהירות רבה, בדומה למקרה שלנו. זאת ועוד השוטרים השאירו עלי רושם טוב ומהימן ודווקא העובדה שרס"ר כברה מציין בדו"ח הפעולה ת/36, דברים שלא מופיעים במזכרי פקד כהן, מעידה על אותנטיות הגרסה ומלמדת על העדר תיאום גרסאות. ב"כ הנאשם ציינה שהשוטרים לא הפעילו סימני זיהוי שהיו בניידת כגון פנס כחול ואמצעי כריזה, דבר שיש בו כדי ללמד שהם חדלו בהתנהגותם זו ויש לזקוף עובדה זו לזכות הנאשם. אקדים ואומר, שכמובן טוב היה אילו השוטרים היו משתמשים באמצעים אלו, יחד עם זאת, בנסיבות של המקרה דנן, איני נותן לכך כל משקל. במה דברים אמורים, רס"ר כברה העיד שהאירוע התרחש במהירות רבה וארך כחצי דקה ומכאן הוא לא הספיק להפעיל אמצעים אלו. (ראו, עמ' 50 לפרוטוקול). ראו גם עדותו של פקד כהן שהעלה אותו נימוק והבהיר שלאור מהירות ההתרחשויות, הם לא הפעילו אמצעים אלו. (עמ' 72 לפרוטוקול). נימוק זה הנו נימוק סביר, הגיוני ומתיישב עם הראיות בתיק שכן אף ב"כ הנאשם בסיכומיה לא חולקת על העובדה שלא מדובר במרדף שהתנהל אחרי הנאשם, אלא במפגש קצר מאוד שנגמר בתאונה, שאחריה הנאשם ברח ומכאן שאין לתת לטענה הנ"ל כל משקל. מה גם, שיש להתייחס לאמצעי הזיהוי כמכלול ולבדוק האם בנסיבות העניין ולאור האמצעים שהופעלו ניתן היה להבין שמדובר בשוטר. בענייננו, שוכנעתי שהתשובה לכך חיובית, הן לאור חבישת הכובע המשטרתי והן לאור צעקותיו של פקד כהן "עצור משטרה". שנית, עדותו של רס"ר כברה לפיה הוא מכיר את הנאשם וזה גם מכיר אותו. במפגש הראשוני, הרכבים היו קרובים מאוד והוא זיהה את הנאשם, כך שיש להניח במידה הקרובה לוודאות שגם הנאשם זיהה אותו. (עמ' 35 לפרוטוקול). לשם הבהרת התמונה, אציין שמהראיות ששמעתי הגעתי למסקנה שפקד כהן לא הכיר את הנאשם עובר לאירוע וכי מהמזכר שערך בעניין המפגש בינו לבין הנאשם בתחנת המשטרה (ת/46), לא עולה שהייתה קיימת היכרות קודמת ביניהם, אלא ניתן להבין ששני הצדדים זיהו אחד את השני במפגש זה, הנאשם זיהה את השוטר כמי שרדף אחריו ולהפך. (ראו עדות פקד כהן, בעמ' 74). לא כך הדבר לעניין רס"ר כברה, שכן שוכנעתי שהנאשם כן הכיר אותו וזאת הן מעדותו של רס"ר כברה שהשאירה עלי רושם טוב וחיובי, ואשר העיד באופן מפורש בעניין היכרותו עם הנאשם אך חשוב מכך, שיחות הטלפון שהתנהלו בין הנאשם לרס"ר כברה, ובמיוחד השיחה שהתנהלה ביום האירוע, מוכיחות שהנאשם, הכיר את רס"ר כברה ועוד איך הכירו, שכן הנאשם ידע להתקשר לטלפון הנייד המשטרתי של רס"ר כברה וידע שזה השוטר שהשתתף באירוע כפי שיובהר בהמשך. שיחת הטלפון הראשונה בין הנאשם לרס"ר כברה התקיימה ביום האירוע, קרי, 20.5.08 בשעה 23:20 ואשר תועדה על ידי רס"ר כברה בת/37. עפ"י מזכר זה, הנאשם התקשר מטלפון נייד מס' 0577868253 לטלפון המשטרתי של כברה ואמר לו "סחתיין על התפיסה יוסי שיחקת אותה...", כשבהמשך השיחה ביקש רס"ר כברה ממנו להסגיר את עצמו, כי הוא חשוד בהחזקת נשק של כדין ותשובתו הייתה: "...אני יודע שאכלתי אותה הפעם רק תגיד לי מי זה שהלשין עלי ואני אסגיר את עצמי..". הנוסח, המילים והתוכן של דברי הנאשם ביום האירוע עם השוטר שרדף אחריו מאששים את העובדה שהוא ידע שהיו אלו שוטרים שרדפו אחריו. כאמור, משיחה זו, ברור שהנאשם ידע שמדובר בשוטרים, ראשית הוא זה שיזם את השיחה עם רס"ר כברה "ובירך" אותו על התפיסה, דבר המאשש את העובדה שהאקדח שייך לו, אחרת מה ניתן להבין מהאמירה "סחתיין על התפיסה", קרי, תפסו את האקדח והעובדה כי הוא התעניין בראש ובראשונה במי שהלשין עליו, דבר הסותר את הטענה כי מישהו סבך אותו והעליל עליו, זאת בנוסף ומעבר לראיות האחרות המוכיחות כי האקדח שייך לו. הנאשם התקשר ביום 26/5/08 שנית לרס"ר כברה וזאת לאחר שנערך חיפוש בביתו של הנאשם. רס"ר כברה העיד שהוא זיהה את קולו של הנאשם בוודאות וכי האחרון אמר לו: "נהנית בחיפוש אצלי בבית" ובהמשך הנאשם הוסיף ואמר שהוא יודע שילך לבית סוהר להרבה זמן. כל זה מעיד על כך שהנאשם היה מעודכן לכל ההתרחשויות. כמו כן, ראו את מזכרו של רס"מ אלי חן (להלן, "רס"מ חן") (ת/5, פסקה 3), בפניו הנאשם לא טען שהוא לא ידע שמדובר בשוטרים, נהפוך הוא הנאשם ציין, שהוא יודע שהוא הולך להיעצר. הנאשם לא מכחיש שהוא ניהל את השיחות הללו עם השוטרים. בהן קיימת ראשית הודאה, אם לא יותר מכך, שהוא ידע שמדובר בשוטרים וידע שאקדח נתפס ברכבו, אלא הוא טוען שלעיתים מישהו "מסתלבט" עליו או "צוחק איתו" וזה הרקע לדבריו. ((ת/17 עמ' 6, ש' 162) הנאשם בחקירתו השנייה, ציין שבשיחתו עם רס"ר כברה הוא התכוון למי הפליל אותו ולא למי שהלשין עליו. (ת/21, עמ' 2, ש' 4-3) גם בעדותו בביהמ"ש, הנאשם לא מכחיש את שיחותיו עם רס"ר כברה, אם כי הוא נותן להן משמעות אחרת, כך למשל הוא אמר לו "סחתיין על התפיסה" כברכה כללית על עצם התפיסה, מבלי שהדבר יהיה קשור אליו. עוד הוא הסביר שהוא ביקש לדעת את המקור המודיעיני שהפליל אותו או ליתר דיוק, העליל עליו ולא התכוון למי שהלשין עליו. (ראו, עמ' 177 לפרוטוקול). הסבריו אלו של הנאשם אינם מקובלים עליי כלל ועיקר. ראשית, הם אינם הגיוניים וסבירים, שכן הנאשם הוא זה שהתקשר לרס"ר כברה ומכאן לא ברור לי כיצד הוא מתקשר למישהו וטוען אחר כך שחשב כי "עובדים עליו" וכלשונו "מסתלבטים עליו". שנית, טענת הנאשם לפיה אמר לרס"ר כברה "תגיד לי מי הפליל אותי ולא מי הלשין עליי", אינה נכונה ואינה מתיישבת עם המשך המשפט, שכן הנאשם אמר "תגיד לי מי הלשין עליי ואסגיר את עצמי". אם הנאשם סבר שמישהו העליל עליו או הפליל אותו, התגובה הטבעית והמתבקשת ואף המיידית שישמיע באוזני רס"ר כברה: שהוא לא אשם וכי טמנו לו פח וכי יתייצב במשטרה כדי להוכיח את חפותו, אך לא זו הייתה תגובת הנאשם. תגובתו הייתה כמי שנתפס בקלקלתו. להשלמת התמונה אציין שאין מחלוקת שמספר הטלפון הנייד 0577868253 שייך לנאשם וזאת על אף הכחשתו בחקירה. מספר זה היה שמור בטלפון הנייד של עלי וכן ארוסתו של הנאשם מסרה אותו בחקירתה. (ראו, ת/49, עמ' 2, ש' 22). גם בעדות אחיו של הנאשם שאדי מסארווה שהוגשה בהסכמה ואין מחלוקת לגבי תוכנה, אישר שאדי שמספר הטלפון הנייד של הנאשם הנו 0577868253. (ראו, ת/48 , עמ' 1, ש' 18). התכחשות הנאשם לדברים בסיסיים ומוכחים, מעידה על חוסר מהימנותו ועד כמה אין אמת בדבריו. כאשר הנאשם הבין ששיחות אלו מפלילות אותו ומחלישות עד מאוד את טיעונו המרכזי לפיו הוא מאוים ומסוכסך, טיעון שממילא נטען בעלמא, בשפה רפה וללא כל בסיס עובדתי, הוא לא ידע לספר בחקירתו, כל פרט מהותי או רלוונטי בעניין זה, (ת/17 עמ' 3), דבר שמוריד ממשקלה ומוכיח שהיא נטענה רק לצורך ההליך המשפטי וכהסבר לבריחתו מהשוטרים, הסבר דחוק שאין בו כל ממש. עוד ניתן להראות כי כאשר הדברים לא הסתדרו, ידע הוא להגות ולהמציא גרסה חדשה לפיה הוא קיבל את מספר הטלפון של רס"ר כברה מאביו. ובעניין זה העיד אביו שמסר כי את מספר הטלפון הוא קיבל מתחנת המשטרה של עירון לאחר שהתקשר אל התחנה וביקש לשחרר את כלי העבודה שנתפסו ברכב ואז מי שענתה לו אמרה לו שרס"ר יוסי כברה אחראי על האירוע ומסרה לו את מספר הטלפון הנייד שלו. (ראו, עמ' 197 לפרוטוקול). עוד טען הנאשם שבשיחה עם רס"ר כברה ביום האירוע הוא התעניין בכלי העבודה שנותרו ברכב. לאור הגרסה החדשה שזכרה לא בא ולו ברמז במהלך חקירת הנאשם ואביו במשטרה, ביקשה ב"כ המאשימה לזמן את רס"ר כברה כעד הזמה. בעדותו הוא ציין שלא זכור לו שהתקיימה כל שיחה עם אבי הנאשם, וכי אם הייתה מתנהלת שיחה כזו הוא היה כותב על כך מזכר. עוד ציין כי קיים איסור מוחלט לתת מספר טלפון נייד של אנשי משטרה, לאזרחים שמתקשרים. מה גם שאם נכונה טענתו של אבי הנאשם הרי שהיומנאית הייתה מוסרת שהאחראי על החקירה הנו הרמ"ח, שכן אחרי סיום הפעילות כל החקירה וניהולה מופנים אליו. דין הגרסה החדשה של הנאשם בעניין נסיבות קבלת מספר הטלפון של כברה להידחות על הסף בהיותה גרסה כבושה, אשר נועדה והותאמה להתפתחות המשפט ואשר הן הנאשם והן אביו לא נתנו כל טעם סביר ומשכנע לעניין הסיבות שהביאו לכבישת העדות. שכן בחקירת הנאשם הייתה התייחסות לשיחות שניהל הנאשם עם רס"ר כברה. הנאשם לא ציין שהוא דיבר עם כברה על כלי העבודה וכי קיבל את מספר הטלפון מאביו. ער אני לפלט השיחות שהגיש הנאשם וממנו עולה שהתקיימה שיחת טלפון מביתו אל תחנת עירון, אך לא די בכך כדי להוכיח גרסה זו, שכן לא ידוע מי התקשר ומה תוכן הדברים, עוד יצויין שהנאשם נמנע מלזמן את היומנאית שענתה לו, לטענתו, על אף שהדבר אפשרי, דבר שפועל לחובתו ופוגם בגרסתו זו שבמהותה גרסה כבושה כשאין כל הסבר לכבישתה - (לעניין משקלה של עדות כבושה, ראו, ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, , (2006) וע"פ 395/06 חליסטוב נ' מדינת ישראל, , (2006)). שלישית, חיזוק נוסף למסקנה שהנאשם אכן ידע שמדובר בשוטרים, נמצא בעדותו של נהג הרנו, זיד שהודעתו הוגשה בהסכמת הצדדים והוא אף העיד. בהודעתו במשטרה (ת/31), הוא ציין שהשוטר שירד מרכב הפורד החזיק בידו אקדח, אך הוא לא שם לב אם אותו אדם חבש כובע, אם כי הוא לא שלל זאת ואישר ששמע את אותו אדם צועק בעברית "משטרה תעצור". בעדותו בביהמ"ש התכחש העד לדברים אלו, וקבע באופן וודאי שהשוטרים לא חבשו כובעים וכי הוא לא שמע את פקד כהן צועק "עצור משטרה". לאור סתירה זו הוכרז העד כעד עוין. כבר עתה אציין שמתקבל הרושם ששינוי גרסת העד בפרטים שפועלים כנגד הנאשם, נועד כדי לסייע לאחרון. עדותו של זייד הפכה ליותר וודאית והחלטית בכל הנוגע לפרטים שמסייעים לנאשם, למרות שאך טבעי הוא שבמשטרה זכר טוב יותר, ומכאן שאני מחליט לקבל את הודעתו במשטרה בהתאם לסעיף 10 א(א) לפקדות הראיות, [נוסח חדש], התשל"א -1971 (להלן, "הפקודה"), שתנאיו מתקיימים בענייננו וקובע, גם כן, על יסוד ההודעה במשטרה שפקד כהן צעק לעבר הנאשם "משטרה עצור". זאת ועוד, החוקר אלי חן, העיד לעניין נסיבות גביית עדותו של העד ואין לי צל צלו של ספק שעדותו תועדה כראוי וכי השינוי בגרסתו של העד, נבע תוך רצון לעזור לנאשם. (לעניין נסיבות גביית העדות, ראו עמ' 146 לפרוטוקול). דווקא טענתו של זיד כאילו הוא תיקן את החוקר בנקודה מסוימת מחזקת את אמינות התיעוד והרישום של ההודעה. לאור כל מה שהובא לעיל ובפרט השימוש באמצעי הזיהוי השונים, ההיכרות הקודמת עם רס"ר כברה, שיחות הטלפון שהתנהלו איתו ועדותו של זיד, אני קובע שנוצרה המסה הראייתית ההכרחית שלא מותירה בלבי כל ספק סביר לעניין ידיעת הנאשם שמדובר בשוטרים. מכאן שהתנהגותו של הנאשם מקימה את היסודות של עבירת הכשלת שוטר ואני מחליט להרשיעו בעבירה זו, הן עקב הימלטותו ברכב והן עקב הימלטותו הרגלית. חוקיות החיפוש ומציאת האקדח הטענה המרכזית של ב"כ הנאשם בעניין זה הנה שהחיפוש לא נערך בהתאם לסעיף 26 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט- 1969 (להלן, "הפקודה"), אשר קובע: "26. (א) חיפוש, בין על פי צו ובין שלא על פי צו, ייערך בפני שני עדים שאינם שוטרים, זולת אם - (1) לא ניתן בנסיבות הענין ובגלל דחיפותו לערכו כאמור; נסיבות הענין וטעמי דחיפותו יפורטו בפרוטוקול שייערך; (2) שופט הרשה לערכו שלא בפני עדים; (3) תופש הבית או המקום שבו נערך החיפוש, או אחד מבני ביתו הנוכחים שם, ביקש לערכו שלא בפני עדים; הבקשה תפורש בפרוטוקול שייערך. ב. ... " אין מחלוקת שבחיפוש לא נכחו שני עדים שאינם שוטרים, אף על פי כן, שוכנעתי שבמקרה דנן עמד לשוטרים החריג שקבוע בסעיף 26(1) לפקודה, קרי, שלאור דחיפות החיפוש היה צורך שהחיפוש יבוצע מיידית, הגם שלא נכחו בו שני עדים כדרישת הסעיף. שני השוטרים נתנו טעמים סבירים, הגיוניים ואשר נגזרים מהנסיבות של המקרה דנן כפי שהובאו לפניי. טעמים שמצדיקים את עריכת החיפוש ללא עדים וזאת עקב דחיפותו: רס"ר כברה ציין שהייתה דחיפות בביצוע החיפוש ודומה שאף ב"כ הנאשם לא חלקה על כך (עמ' 45 לפרוטוקול), אלא שהיא התמקדה בשאלה למה לא צורפו לחיפוש שני עדים אזרחיים שהיו במקום והלא הם עלי ונהג הרינו זייד. תשובתו של רס"ר כברה הייתה: "עקב דחיפות העניין והיות ושני העדים היו פצועים מתאונת דרכים ובמבט שהבחנתי ראיתי שהם לא מרגישים טוב לא יכולתי להשתמש בהם כעדים ולקחת אותם לראות איך אני עושה חיפוש ברכב." (עמ' 45 לפרוטוקול). בחקירתו החוזרת נתן רס"ר כברה נימוק נוסף והגיוני והסביר שהדחיפות נבעה מכך שהם רצו לוודא שהנאשם ברח ללא האקדח. (עמ' 53 לפרוטוקול). יצוין שפקד כהן הוסיף עוד נימוק לעניין דחיפות החיפוש שגם הוא מקובל עליי, הגיוני וסביר בנסיבות העניין ולפיו: "מהסיבה הפשוטה שהדחיפות הפלילית פה והחשש שלי,כמו שאת מציינת כקצין בשטח, שראיות ייעלמו לי ואני תוך דקות ספורות, ציינתי זאת, הגיעו המונים מסביב ולא ידעתי מי יגיע על מנת שלא יהיה אינטרס לעזור לנאשם, החלטתי לבצע חיפוש מיידי ברכב, על מנת לחפש ראיות." (עמ' 82 לפרוטוקול). לאור הדינימאיות של האירוע, בריחת הנאשם, התקהלות האנשים, מעצר עלי, פציעתם של עלי וזייד וכן הנימוקים האחרים לדחיפות העניין שוכנעתי שהשוטרים פעלו כראוי ואינני מוצא כל פגם בהתנהגותם בנסיבות העניין גם במהלך החיפוש ותפיסת האקדח. יצוין שפקד כהן לא היה בתוך רכב הפורד כאשר שמר על עלי אלא עמד מחוצה לו, מכאן שגם הוא יכל להבחין בחיפוש. אף עלי בחקירתו בביהמ"ש אישר זאת ואמר: "שניהם היו מחוץ לרכב." (עמ' 109 לפרוטוקול). הטענה לפיה רס"ר כברה לא ערך דו"ח שמסביר את הנסיבות שהביאו אותו לעריכת החיפוש ללא עדים ולא חתם עליו, אין בה כדי לפגום בקבילות החיפוש וחוקיותו, שכן העד תיאר את נסיבות החיפוש בדו"חות הפעולה שכתב, אם כי היה ראוי שיערך דו"ח נפרד כמצוות הסעיף, אך אי עריכתו אינה הופכת את הראיה לבלתי קבילה ובלתי חוקית. לאור התוצאה אליה הגעתי, ראוי להזכיר כי עלי מסר בהודעתו במשטרה, שהוא ראה שהשוטר מוציא אקדח מהרכב ובת/50 מסר את הדברים הבאים: "..התחילו חיפוש באוטו של סאאד והוציאו מהרכב שלו אקדח, אחד השוטרים מצא אותו ברכב של סאאד." (עמ' 2, ש' 13-14). אלה הם דברי העד לאירוע. בחקירתו בביהמ"ש הוא הכחיש שאמר דברים אלו וטען שלא ראה את החיפוש כי היה עם הגב למכונית הנאשם והוסיף שהוא התכוון לכך שהוא ראה את האקדח כאשר השוטר הביאו למכונית וכך ציין: "אני אמרתי את זה לחוקר, אני אמרתי לו שראיתי שהביאו לאוטו, לאוטו שאני הייתי עצור בו, הביאו אקדח ואז נבהלתי כשראיתי אקדח, ככה זה קרה." (עמ' 102 לפרוטוקול). אציין שניכר כי עלי ניסה לעזור לנאשם בעדותו בביהמ"ש ולהרחיק אותו עד כמה שניתן מההאשמות שיוחסו לו. ניסיון זה יש לדחות בשתי ידיים ואני מחליט לתת את כל המשקל לגרסתו של עלי כפי שנמסרה במשטרה. בעניין זה יצוין שנסיבות גביית הודעותיו של עלי התבהרו לפני ובעניין זה החוקר אלי חן השאיר עליי רושם טוב (ראו, עמ' 117 לפרוטוקול), מה גם שהעד חתום על מסמכים אלו. לאור האמור לעיל, שוכנעתי שלא נפל כל פגם בחיפוש שנערך במכונית בה נהג הנאשם ביום האירוע שבמהלכו נמצא האקדח שפרטיו מופיעים בכתב האישום. האם די בעובדה זו כדי להביא להרשעת הנאשם בעבירה שמייחסת לו המאשימה, קרי, החזקת ונשיאת נשק? לשאלה זו אפנה עתה וכבר אציין שיש להשיב עליה בחיוב, על יסוד הנימוקים הבאים: ראשית, אמנם הרכב רשום על שם אחיו של הנאשם, יחד עם זאת, לאח זה אין רישיון נהיגה והוא מסר שהוא לא נוהג בו וכי הרכב היה בשימוש בני משפחתו ובינם הנאשם - (ראו, ת/48). מהראיות עולה שהנאשם נהג להשתמש ברכב זה, עוד יש לציין שברכב נמצא דרכונו של הנאשם שהיה מונח מתחת למגן השמש, דבר המעיד על כך שהנאשם השתמש ברכב זה ונהג בו מנהג בעלים - (ראו ת/13). שנית, עלי הכחיש כל קשר לאקדח והנאשם בעצמו חזר וציין הן בעדותו במשטרה והן בביהמ"ש כי האקדח לא שייך לעלי וכי לאחרון אין כל קשר לזה (ראו, ת/17 עמ' 3, ש' 48 וגם עמ' 7, ש' 186) ובביהמ"ש העיד, "עלי הוא בן דוד שלי ואני בטוח שזה לא שלו, [הכוונה לאקדח, כ.ס].." (עמ' 161 לפרוטוקול). שלישית, האקדח נמצא ברכבו של הנאשם מאחורי כיסאו עת הוא נהג ברכב מבלי שייתן כל הסבר להימצאות האקדח ובנסיבות העניין לא נותר בלבי כל ספק שהנאשם הוא זה שהחזיק את האקדח, מסקנתי זו מתחזקת אף מהתנהגותו של הנאשם שנמלט מהרכב על אף שידע כי מדובר בשוטרים כפי שקבעתי לעיל. התנהגות שאינה מתיישבת עם טענת החפות. רביעית, דבריו של הנאשם שנמסרו לרס"ר כברה בשיחותיו ואשר הובאו לעיל, גם הם מחזקים את הראיות כנגדו ולא מותירות ספק לעניין החזקתו את האקדח. דברי הנאשם לרס"ר כברה עוד ביום האירוע, "סחתין על התפיסה", קרי, תפיסת האקדח, לטעמי. עוד אמר לכברה כי הוא יודע כי "אכל אותה וישלם על כך במאסר", וכל שהיה חשוב לו באותה עת לדעת מי הלשין עליו מעידים כאלף עדים שהאקדח שייך לנאשם. חמישית, בריחת הנאשם במשך שבוע והימנעותו מלהסגיר את עצמו, על אף שידע שעליו לסור לתחנת המשטרה הן דרך בני משפחתו והן דרך שיחות הטלפון עם השוטרים, גם היא מחזקת את הראיות בעניין זה, שכן אם הנאשם ברח כי חשש לחייו, הרי לאחר שהתבהרה "טעותו" היה עליו ללכת למשטרה באופן מיידי בכדי להבהיר את התנהגותו ולהציג את גרסתו, אך הוא נמנע מכך. שישית, בנסיבות המקרה דנן ולאור הראיות הרבות שקיימות, איני מוצא לנכון להרחיב את הדיבור על המזכרים ת/18 ו- ת/22, שכתב החוקר אלי חן ובהם הוא מתעד שיחות שהתנהלו בינו לבין הנאשם. ממזכרים אלו עולה כי הנאשם ביקש להגיע להסדר טיעון ולגמור את התיק. בעניין זה, מוצא אני להבחין בין השיחה שתועדה בת/18 ואשר התנהלה במהלך גביית הודעת הנאשם במשטרה (ת/17) וזאת לאחר שהנאשם ביקש לשמור על זכות השתיקה לבין השיחה שתועדה בת/22 ואשר התנהלה בסיום החקירה. לעניין ת/18, הרי שייתכן והיה נכון ומתאים לתעד את הדברים שנאמרו במסגרת ההודעה של הנאשם, ובעניין זה, האחרון אינו יכול לאחוז בחבל משני קצוותיו, מצד אחד לבקש לשמור על זכות השתיקה ומצד שני להמשיך לדבר, ובלבד שדברים אלו לא ירשמו. בנסיבות כגון דא, לא הייתה כל מניעה שהחוקר ימשיך בתיעוד החקירה כפי שהיא מתנהלת בדיוק, גם אם הנאשם מחליט להפסיק לדבר. לעניין ת/22, הרי ששוכנעתי שהשיחה היתה ביוזמת הנאשם ולאחר סיום החקירה ומכאן שלא הייתה כל מניעה מצד החוקר לתעדה במזכר. לעניין אזהרתו של הנאשם, הרי שהוא עשה זאת בהיותו תחת אזהרה תוך שהוא מנתב את החקירה בצורה זו כאשר באותה עת נחקר תחת אזהרה וידע איזו האשמות מיוחסות לו ומכאן שאינו יכול להישמע בטענה שלא ידע שאינו תחת אזהרה או כל טענה אחרת הנוגעת למהלך חקירתו. יצוין שהנאשם לא מכחיש את קיום השיחות שמופיעות במזכר, מלבד אותם הדברים שפועלים כנגדו. (עמ' 164- 163 לפרוטוקול). בנסיבות העניין מזכרים אלו מחזקים את הראיות הקיימות ומצטרפים אליהן. אדגיש ואציין, שאם מזכרים אלו היו המזכרים היחידים שעל פיהם מבקשת ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם, כי אזי התייחסותי אליהם הייתה שונה, אך בענייננו ניתן לתת להם משקל מסוים ויש בהם כדי להוות נדבך נוסף במארג הראיות הקיימות נגד הנאשם, ובעיקר משום ששוכנעתי שהם משקפים את תוכן השיחות כפי שהתנהלו. שביעית, התנהלות הנאשם בחקירתו גם היא מחזקת את הראיות כנגדו, עיון בחקירות מראה שכאשר החוקר מצביע על אי הסבירות שבגרסתו ומעמתו עם סתירות, מבקש הנאשם לשמור על זכות השתיקה. (ראו למשל, ת/27, עמ' 2, ש' 34) לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי ששעה שהרכב היה בחזקתו של הנאשם, שם נתפס האקדח זאת כשהוא לא נותן כל טעם או הסבר הגיוני ומשכנע להימצאות האקדח, ולכל אלה מתווספים דבריו בשיחות הטלפון וכעולה מהמזכרים, הרי שיש בכך כדי לבסס את הרשעתו בעבירה שיחסה לו המאשימה בעניין אחזקת ונשיאת הנשק. בשולי הדברים, מוצא אני להעיר שתי הערות: האחת נוגעת לעד עלי. עד זה הוכרז כעד עוין ושתי הודעותיו במשטרה הוגשו וסומנו ת/50 ו- ת/51. על הרקע להכרזתו של עלי כעד עוין ועל הגשת ההודעות מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות, ניתן ללמוד מדבריו הבאים של העד: "יש דברים שאמרתי ולא רשום. ויש דברים שאמרתי ורשום לא נכון, ויש דברים שלא אמרתי ורשום. זה כל הסיפור, יש טעויות." (עמ' 116 לפרוטוקול, ש' 23 - 22). בהודעותיו ציין עלי שאין לו כל קשר לאקדח וכי אם היה יודע שיש אקדח ברכב הוא לא היה עולה לרכב. על גרסתו חזר עלי בביהמ"ש (ראו, עמ' 101 לפרוטוקול). כאמור הנאשם בהודעותיו וגם בעדותו בביהמ"ש טען שהאקדח לא שייך לעלי, מכאן שכל הרמיזות של ב"כ הנאשם בעניין חלקו של עלי דינן להידחות בשתי ידיים, ובעיקר את ניסיונה להשחיר את פניו של עלי ולרמוז כאילו היה לו חלק ב"הפללת" הנאשם (ראו למשל, שאלותיה לעתאב מסארווה, ארוסתו של הנאשם בעמ' 91- 90 לפרוטוקול) שכן אף הנאשם בעצמו לא העלה טיעון זה ואין לדבר כל בסיס בחומר הראיות. להשלמת התמונה אציין ששוכנעתי שכאשר המשטרה שחררה את עלי לא טעתה, נהפוך הוא, היא פעלה כראוי ומנעה החזקת אדם חף שהיה בזירת העבירה באקראי וללא ידיעה פלילית, במעצר שווא, כך שלא נפל כל פגם בהחלטותיה ושיקולי החוקר אלי חן היו הגיוניים שאין מאחוריהם כל תהיות. (ראו, עמ' 15 לפרוטוקול). ההערה השנייה נוגעת לפגם שנטען ע"י ב"כ הנאשם בשרשרת המוצגים, גם אם נפלה טעות או אי התאמה, הרי שבנסיבות העניין, אין מחלוקת שמספר האקדח בכל ההעברות היה אותו מספר של האקדח שנתפס, מכאן שאיני מוצא כל מקום להתעכב על כך ואני קובע שהאקדח שנמצא ברכב הנו האקדח שנבדק על ידי המשטרה. מכל האמור לעיל, אני מחליט להרשיע את הנאשם בהחזקת ונשיאת נשק. סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ציבורי המאשימה טוענת שהנאשם בנהיגתו סיכן את המשתמשים בכביש בין אם הוא ידע שמדובר בשוטרים ובין אם לאו. לטענתה בדרך נהיגתו הוא צפה שיגרם סיכון למשתמשים בכביש. המאשימה רואה בתאונת הדרכים שהתרחשה כהתממשות הסיכון ומכאן שהיא מבקשת להרשיעו בעבירה זו. אין מחלוקת בין הצדדים שעבר זמן קצר, שמוערך בחצי דקה מרגע שהחל הנאשם להזיז את מכוניתו לאחור ועד שהתנגש ברכב הרינו. ההתנהגות שבגינה המאשימה מבקשת להרשיעו הנה נהיגה במהירות שלא מתאימה למקום, ביצוע פניית פרסה לא זהירה וביצוע סיבוב ימינה בצורה רחבה דבר שהביא להתנגשות עם רכב הרינו. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוצג לפניי, הגעתי לכלל מסקנה שבענייננו קיים ספק סביר ביחס לקיומו של היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה זו ולשם כך אביא את הפסיקה שהתגבשה בנושא: הפסיקה קבעה שהלכת הצפיות חלה על העבירה הזו ומכאן שדי להוכיח שהנאשם: "...צפה כאפשרות קרובה לוודאי את התממשות המטרה האסורה, ואפילו לא רצה בה." ראו ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, , פסקה 11 (2005). בפסק הדין שניתן בע"פ 6398/07 אבולקיען נ' מדינת ישראל, , (2008) חזר ביהמ"ש העליון על הלכה זו ובה נאמרו הדברים הבאים שמלמדים שביהמ"ש קובע את מצבו הנפשי של הנאשם בהתאם להתנהגותו:    "המסקנה המתבקשת מכל אלה הינה כי בנהיגתו זו את מכוניתו התקיימו יסודות העבירות שבסעיפים 332(2) ו-329(2) לחוק העונשין. דרך התנהלות זו של המערער מעידה על היסוד הנפשי של פזיזות - ולמעשה אף אדישות - לסיכון חיי אדם שבנתיב המלטותו ולחבלה החמורה שעומדת להגרם לשוטרים שלצד המחסום כתוצאה מדרך נהיגה זו במכונית (ר' ע"פ 217/04 אל קוראען נ' מדינת ישראל (, 29.6.05); ע"פ 4882/06 טרטורה נ' מדינת ישראל (, 24.5.07)." (ההדגשה הוספה, כ.ס). ראו גם, ע"פ 4882/06 טרטורה נ' מדינת ישראל, , (2007) בו תואר מקרה שאין ספק שמבסס את העבירה בה עסקינן: "היסוד הנפשי של ה"כוונה" הנדרשת לעניין שתי עבירות אלה הוא בהתקיימות יסוד הצפיות אצל הנאשם לאפשרות הקרובה לודאי הנוצרת עקב דרך נהיגתו הפרועה את רכבו לסיכון חייהם ושלומם של נוסעים ועוברי דרך. הסקת ציפיות זו בעניינו של המערער מתבקשת אכן מאליה נוכח דרך נהיגתו את המכונית במרדף הימלטות פרוע משך עשרים דקות בטבורה של עיר, תוך הימלטות מרכב משטרה הנוסע אחריו וכורז לו לעצור, תוך חציית רמזורים באדום, תוך נסיעה בנתיבים נגדיים לכיוון נסיעתו, תוך שעיטה לעבר שוטר המנסה להניח מחסום לעוצרו, ושאר מעללים של נהיגתו כפי שנקבעו בממצאי העובדה של בית המשפט קמא." על הלכה זו חזר ביהמ"ש העליון לאחרונה בע"פ 1599/08 לוינשטיין נ' מדינת ישראל, , (2009) והדברים הבאים מסכמים את הסוגיה דנן: "עסקינן בעבירה התנהגותית הכוללת יסוד נפשי מיוחד של "כוונה לפגוע" החייבת להתקיים אצל העושה, מבלי שתידרש פגיעה בפועל להתגבשותה. בית משפט זה פירש את הביטוי "כוונה" בדיני העונשין לא רק כראיית הנולד של התרחשות התוצאה ורצון להשיגה (ראו: ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו(1) 514, 545-544 (1952)), אלא אף כראיית הנולד של התרחשות התוצאה, תוך מודעות להסתברות קרובה לוודאי כי התוצאה תושג בפועל, גם אם לא קיים (או לא הוכח שקיים) רצון להשיג את התוצאה (ראו: ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205, 215-214 (1985); להלן: פרשת בורוכוב). פרשנות שנייה זו, שזכתה לכינוי "כלל הצפיות", מגלמת את הגישה הערכית, לפיה במצבים רבים קיימת שקילות מוסרית בין אדם הפועל מתוך רצון שמעשהו יביא לתוצאה מזיקה כלשהי, לבין אדם הצופה במידה קרובה לוודאות את התרחשותה של אותה תוצאה, ולמרות שאין הוא  מעוניין בה בהכרח אין הוא נמנע מן המעשה (רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554, 571-570 (2005)..." מן הכלל אל הפרט בכדי לקבוע האם מתקיים היסוד הנפשי הדרוש אצל הנאשם, הרי שיש לקבוע ראשית את התשתית העובדתית ואתחיל בעובדות שאין לגביהן מחלוקת. הכביש בו נפגשו מכונית הנאשם והניידת, הנו כביש צר, שלא מאפשר מעבר שתי מכוניות, אחרי המפגש הנאשם נסע אחורה במהירות כאשר מהירות זו לא הוכחה כלל ועיקר והמאשימה הסתפקה בטענה שהנאשם נהג בצורה מהירה ופרועה. לאחר מכן הנאשם עשה פניית פרסה כאשר המאשימה לא הוכיחה שפנייה זו מהווה עבירה על החוק ונטען בשפה רפה שמדובר בפניית פרסה לא זהירה. לא הוכח כי במקום מוצבים תמרורים האוסרים פניית פרסה. לאחר מכן הנאשם פנה ימינה, אך קשת הפנייה הייתה קצת רחבה ולכן פגע במכונית שבאה ממול. הנקודות שבמחלוקת בין הצדדים הנן, האם אחרי שמכונית הנאשם פגעה ברינו, היא התדרדרה ופגעה בניידת כטענת המאשימה שמסתמכת על עדויות השוטרים. בעניין זה העיד רס"ר כברה שהנאשם נהג במהירות שאינה מתאימה לתנאי הכביש, חזר אחורה במהירות, עשה פרסה ואז התנגש ברכב הרינו. (עמ' 36 לפרוטוקול). לעניין התאונה ציין העד שהנאשם התנגש ברכב הרינו וכי הוא הצליח לעצור את הניידת מבלי לפגוע ברכב הנאשם. לאחר מכן התדרדר רכב המזדה לעבר הניידת ופגע בה וכי להשערתו, זה נבע מהעובדה שהנאשם ברח מבלי להרים את בלם היד. (עמ' 49 לפרוטוקול). גם פקד כהן מסר גרסה דומה לפיה רכב המאזדה התדרדר לעבר הניידת לאחר שפגע ברכב הרינו. (ת/44 וכן עדותו בעמ' 77 לפרוטוקול). מנגד קיימת גרסת ההגנה לפיה הרכב המשטרתי פגע ברכבו של הנאשם פעמיים, בפעם הראשונה בזמן הפנייה, דבר שגרם לו לאיבוד שליטה והביא להתנגשות ופעם השנייה, אחרי שרכב הנאשם התנגש ברינו, פגעה הניידת שוב ברכב הנאשם דבר שהביא לפגיעה נוספת ברכב הרינו. גרסה זו נתמכת בהודעותיו של הנאשם, ראו חקירתו השלישית (ת/27, עמ' 2, ש' 7) וגם בהודעתו לבוחן הוא טען שרכב הפורד התנגש בו לפני שפנה ימינה ואז הוא התנגש ברכב הרינו ובעודו עוצר, רכב הפורד פגע בו שנית ואז הוא פגע שוב ברכב הרינו. (ת/42, ש' 24-21). זייד, נהג הרינו ציין בהודעתו (ת/31), שהוא הבחין ברכב הנאשם מתקרב אליו במהירות והתנגש בו חזיתית, לעניין נסיבות התאונה, הוא ציין את הדברים הבאים: "...היה מרחק קצר מאוד, הנהג של המזדה לא הספיק לבלום כשהגיע מולי נכנס בי, ברכב שלי. הרכב הפורד היה מאחורה צמוד אליהם, אני חושב פורד נכנס במזדה מאחורה,...אני הרגשתי מכה ראשונה מהמזדה ואז עוד מכה כשהפורד נתנה גם למזדה מכה הוא נדבק אלי שוב." (ת/31 א', עמ' 1, ש' 12 - 9). על אותה גרסה חזר העד זייד גם בת/31ב לפיה את המכה הראשונה הוא קיבל מהמזדה וכי המכה השנייה נגרמה עקב התנגשות הפורד במאזדה שדחפה אותו שוב לעבר רכבו. (ראו גם, הודעתו לבוחן ת/41). בחקירתו בביהמ"ש הוכרז זייד כעד עוין מאחר והוא סתר את עצמו במספר עניינים ובין השאר, כאשר טען שרכב הפורד גרם לשתי המכות שהוא קיבל ולא רק למכה השנייה. (עמ' 131 לפרוטוקול). הבוחן רס"מ יוסי אליהו (להלן, "הבוחן"), ביקר במקום וערך דו"ח בוחן שסומן ת/43, בו תיאר שבזירה נמצאו סימני מים בשני מקומות, אם כי הוא לא יכל לקבוע אם המים היוו סיבה לתאונה והאם הם היו בזמן התאונה. הבוחן הגיע למסקנות הבאות: רכב המאזדה נכנס לפנייה ימינה במהירות שלא מתאימה לתנאי הדרך, סטה לשמאל והתנגש חזיתית ברינו. לאחר ההתנגשות רכב המאזדה התדרדר לאחור ופגע במשטרתית. על אף שהבוחן קבע שגרסת השוטרים הנה הגרסה הנכונה, עדיין אני סבור שלא נדרשת הכרעה בעניין זה, מהסיבה הפשוטה ששוכנעתי שגם אם נאמץ את התמונה העובדתית אותה מבקשת המאשימה להוכיח, עדיין נותר בלבי ספק לעניין היסוד הנפשי של הנאשם, ובמה דברים אמורים: בניגוד למקרים שהובאו בפסיקה שלעיל ולמקרים רבים אחרים, הרי שבענייננו מבלי להתעלם מאופן נהיגת הנאשם, עדיין בנהיגתו הוא לא ביצע עבירות תעבורה חמורות כלל ועיקר וכל מה שניתן להגיד שהוא נהג בצורה לא זהירה ובמהירות שייתכן ולא התאימה לתנאי הכביש וגם בזה קיים ספק שכן לא הובאה בפני כל אינדיקציה לעניין מהירות הרכב, מלבד הערכה על פי התרשמות שלא ניתן לאמוד אותה. מלבד העובדה שהנאשם לא ביצע עבירות תעבורה חמורות שאופייניות במקרים אלו, הרי שמדובר באירוע שהתרחש במהירות רבה ותוך זמן קצר ביותר, שספק אם בפרק זמן כה קצר, יכל הנאשם לגבש בלבו, ועל פי התנהגותו, היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה מסוג זה, קרי, שהוא צפה שנהיגתו תסכן את המשתמשים בכביש במיוחד לאור העדויות שמתייחסות לשלב שבין המפגש הראשון ועד לפניית הפרסה, ושלפיהן לא נסע בכביש כל רכב אחר. מכאן שאין בפנינו מרדף שנמשך זמן רב, בו הנאשם בורח מניידת משטרתית ומבצע עבירות תעבורה רבות. יודגש ויובהר שייתכן ובנסיבות אחרות גם אירוע שהתרחש במהירות יקים את היסוד הנפשי הדרוש, יחד עם זאת, בענייננו לא שוכנעתי שזה המצב שכן בהנחה והתאונה לא הייתה מתרחשת, אזי ברי שלא היה כל יסוד לאישום בעבירה זו, אלא שהמאשימה רואה בהתרחשות התאונה כמרכיב חשוב המוכיח את היסוד הנפשי, כאמור בעניין זה לא שוכנעתי במידה הדרושה במשפט פלילי ונותר בלבי ספק סביר, שמא, התנהגות הנאשם נבעה מחששו להיתפס ועקב רצונו להימלט ובנסיבות העניין אין די בעצם התרחשות התאונה כדי להוכיח שהנאשם צפה את הסיכון ומכאן שאני מחליט לזכות את הנאשם מעבירה זו, מחמת הספק. מסקנתי זו אף נתמכת בעדותו של הבוחן שציין בעניין סיבות התאונה בסעיף 14 (6) לדו"ח (ת/43) את הדברים הבאים: "מצב הדרך בתוספת נהיגה לא זהירה יכולים להוות גורם לתאונה." (ההדגשה הוספה, כ.ס), מכאן שגם הבוחן סבור שתנאי הכביש היוו סיבה לתאונה ולעניין חלקו של הנאשם, הבוחן משתמש בביטוי "נהיגה לא זהירה" ללמדך שלא מדובר בהפרה בוטה של חוקי התעבורה או בנהיגה מסוכנת, דבר שבהתחשב במכלול הנסיבות הביא אותי למסקנה שיש לזכות את הנאשם מעבירה זו, מחמת הספק. לאור התוצאה אליה הגעתי בעניין זה מתייתר הצורך לדון בשאלה אם הזזת הניידת על ידי השוטרים בטרם הגעת הבוחן מהווה מחדל חקירה ומה נפקותו של מחדל שכזה? בטרם סיום אומר כי לא מצאתי בסיס לטענת הנאשם הנוגעת להגנה מן הצדק, זאת לאור הקביעות העובדתיות כפי שפרטתי לעיל. אולם משנגרמה התאונה ושוכנעתי שהניידת לא גרמה להתנגשות הראשונית ולא הוכח שהיוותה סיבה להתרחשות התאונה, הרי שניתן לקבוע שהנאשם עבר עבירה של נהיגה רשלנית, גרם לתאונה שבה נגרם נזק גוף ורכשו ועל כן, אני משתמש בסמכותי לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982, הואיל וניתנה לנאשם ההזדמנות להתגונן ועל כן אני מרשיעו בעבירות אלו: נהיגה ברכב ברשלנות, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודה ובניגוד לתקנה 21 (ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. ו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מחליט לזכות את הנאשם מהעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2)(5) לחוק מחמת הספק ולהרשיעו בשאר העבירות שיוחסו לו קרי, נשיאה והחזקת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(א)(ב) לחוק, הכשלת שוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק, נהיגה בלי רישיון נהיגה תקף, עבירה לפי סעיף 10(א) בצירוף סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן, "הפקודה") ונהיגה בלי פוליסת ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 (א)-(ג) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 ונהיגה ברכב ברשלנות, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודה ובניגוד לתקנה 21 (ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. מאחר וקבעתי שהנאשם ביצע את העבירה של נשיאת והחזקת נשק, הרי שאני מחליט להרשיעו גם בעבירה של הסתייעות ברכב לצורך עוון או פשע, עבירה לפי סעיפים 43 + 45 לפקודה. משפט תעבורהסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה