זריקת אבנים על שוטרי מג''ב

קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זריקת אבנים על שוטרי מג''ב: א. כנגד שלושת הנאשמים - עאיד מוחמד הייב (להלן: "נאשם 1" או "עאיד"), זייד מוחמד הייב (להלן: "נאשם 2") ומוחמד מחמוד הייב (להלן: "נאשם 3") הוגש כתב אישום, לפיו יוחסו להם העבירות הבאות: סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, - עבירה על פי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"). היזק בזדון, - עבירה לפי סעיף 452 לחוק. בכתב האישום נטען, כי בתאריך 21/10/07 סמוך לשעה 20:30, נסעו מספר שוטרי מג"ב בג'יפ משטרתי כשאורותיו הכחולים פועלים, בסיור שגרתי בכפר טובא זנגריה (להלן: "הכפר" ולהלן: "הסיור"). הדלתות האחוריות של הג'יפ היו פתוחות, ואחד השוטרים, תאמר חורשיד (להלן: "חורשיד"), ישב כשרגלו מונחת מחוץ לדלת. הנאשמים ישבו בסמוך לבית הספר שבכפר והמתינו לסיור משך כמחצית השעה, על מנת לזרוק עליו אבנים. כאשר נסע הסיור בסמוך לבית הספר, זרקו הנאשמים על הג'יפ מספר אבנים גדולות. אחת האבנים פגעה בג'יפ וגרמה לו לנזק. כשנשמעה פגיעת האבן ברכב עצר הנהג את הג'יפ, ומיד פגעה אבן נוספת סמוך לרגלו של חורשיד. המאשימה טוענת, כי במעשיהם אלה, זרקו הנאשמים אבנים אל עבר שוטרי מג"ב שהיו על נתיב תחבורה, ואל עבר הג'יפ בו נסעו, בכוונה לפגוע בשוטרים ובג'יפ ולסכן את בטיחותם. הנאשמים פגעו בג'יפ במזיד ושלא כדין. הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום. הנאשמים 1 ו- 2 באמצעות הסניגורים, טענו, כי הם סובלים מפיגור שכלי, לכן ביקשו לערוך לנאשמים 1 ו- 2 אבחון. בהחלטתי מיום 15.11.07, הוריתי לערוך לנאשם 2, בחינה בדבר רמתו השכלתי ומסוגלותו לעמוד לדין, בפני ועדת אבחון אצל פקיד הסעד. כמו כן הוריתי לערוך אבחון גם לנאשם 1, על פי החלטת בית המשפט בב.ש 3089/07. ועדת האבחון ערכה אבחון לנאשמים 1 ו- 2 והגישה חוות דעת בעניינם. באשר לנאשם 1 קבעה הועדה במסקנותיה, כי הנאשם סובל מליקוי שכלי קל, אך הוא כשיר לעמוד לדין. ואילו באשר לנאשם 2, קבעה הועדה, כי נאשם 2 אינו מסוגל לעמוד לדין. בהחלטתי מיום 25.2.08, הוריתי לועדת האבחון להמליץ על דרכי טיפול בטרם הפסקת ההליכים נגד נאשם 2. לאור זאת הגישה ועדת האבחון חוות דעת חדשה עם המלצה לדרכי טיפול. לפיכך, הוריתי ביום 16.7.08 על הפסקת ההליכים כנגד נאשם 2. מכאן נשמעו ראיות ביחס לנאשמים 1 ו- 3 (אשר יקראו להלן: "הנאשמים"). ב. ניתוח הראיות: במהלך שמיעת הראיות הופיעו למסירת עדות השוטרים אשר היו פעילים באירוע, וכן אלה אשר גבו הודעות הנאשמים. מטעם ההגנה הופיעו עדים שונים אולם, הנאשמים בחרו שלא למסור גרסתם בבית המשפט. להלן נבחן את הראיות כפי שנמצאו בפני. ג. עדי התביעה: [1] תאמר חורשיד - עד תביעה 3: עד זה הינו שוטר מג"ב, אשר ישב, בעת האירוע, במושב האחורי של הג'פ בצד החיצוני. באמצעותו הוגשו המסמכים ת/6-ת/10. בדוח פעולה ביום האירוע (ת/6), ציין חורשיד כי: "הסתכלתי לצידי הכביש הימני ואז בדיוק ראיתי אנשים זורקים חפצים לעבר הג'יפ, כאשר אחד החפצים כנראה אבן, פגעה ליד הרגל שלי ... ואז ראיתי אדם עם חולצה שחורה קצרה ומכנסי ג'ינס שזרק לעבר הרכב חפץ ותוך כדי שאני פורק מהרכב רצתי אליו וראיתי אותו רץ לעבר השיחים ואני בקשר עין איתו איך שהוא נכנס לשיחים ישר תפסתי אותו ועצרתי אותו". עוד ציין: "הבחנתי עוד מספר אנשים שזרקו גם אבנים כאשר אחד מהם לבש חולצה כחולה ומכנס ג'ינס והשני לבש חולצה ארוכה שחורה עם פסים לבנים אבל אני רצתי אחרי הבחור בחולצה שחורה הקצרה ". במזכר שערך ת/8 הבהיר חורשיד, כי נכח בעת חקירתם של שלושת הנאשמים מתחילתן ועד סופן, וכי הוא שולט בערבית במידה טובה מאוד. עוד הוסיף כי הנאשמים מסרו את גרסתם מרצונם הטוב והחופשי. במהלך חקירתו הנגדית אישר, כי סייע לחוקר שחר לתרגם את חקירותיהם של הנאשמים. החוקר דיבר אתם בעברית, מקום שנאשם לא הבין מילה או שתיים עזר בתרגום. חורשיד עוד מסר כי שחר יודע קצת ערבית (עמ' 24, שורות 18, 21, וכן בעמ' 26 שורה 1 לפרוטוקול). בזכ"ד שערך ת/9, הבהיר העד כי במקום האירוע היתה תאורת רחוב, וכי היה בקשר עין עם הנאשם 3, מרגע זריקת האבנים ועד למעצרו, אירוע שנמשך כשתי דקות. בעת חקירתו הנגדית השיב חורשיד ואמר, כי לעבר הג'יפ הושלך חפץ ואחר כך נזרק עוד חפץ שנפל ליד רגלו, חפץ זה זוהה על ידו כאבן (עמ' 20, שורות 8-9), משום שהחפץ שהושלך נפל ליד רגלו. עוד נשאל חורשיד האם נאשם 3, טיפס מעל הגדר ונכנס למתחם בית הספר במהלך המרדף, על כך השיב: "הגדר היתה גם כמטר, זה לא שאי אפשר לטפס, הוא קפץ מעל הגדר" (עמ' 22, שורה 16). משהוצגה בפניו תמונת גדר (נ/1), השיב כי הגדר המופיע בתמונה איננה הגדר שמעליה קפץ נאשם 3. העד תאר את מסלול ריצתו אחרי נאשם 3, כשאמר כי: "... אנחנו לא באנו מהחזית, אלא באנו מאחורה. כנראה שהגדר היתה פתוחה ויש עוד גדר בפנים". (עמ' 22, שורות 25-26). ובהמשך מסר: "אני תמיד הייתי איתו בקשר עין. ראיתו אותו קופץ מעל הגדר שהיא כמטר, היא לא נמצאת בתמונות שהצגת לי" (עמ' 22, שורות 28-29). והוסיף כי הוא עצמו קפץ מעל אותה גדר שגובה כמטר. את הנאשמים ראה מחוץ לבית הספר כשראה אותם זורקים אבנים (עמ' 24, שורה 14). על תשובתו זו חזר פעם נוספת גם כאשר השיב "לא, אני ציינתי שראיתי אותם עומדים שם והם לא היו בתוך בית הספר" (עמ' 26 ש' 16). העד עוד אישר במהלך החקירה הנגדית הארוכה והממצה, כי שלושת הנאשמים הם אלה אותם ראה זורקים אבנים בדיוק כפי שתואר במזכר בת/6 (עמ' 25, שורה 28). בחקירתו החוזרת הוצגו בפניו תמונות הנאשמים, והוא אישר כי אלה הם השניים אליהם התייחס בת/6 (עמ' 26, שורה 29). באשר לתאורה שהיתה במקום, הסביר תחילה בחקירה הנגדית ובתשובה לשאלת הסניגור, כיצד הצליח לזהות ממרחק של 20 מטר את צבעי הבגדים, למרות שהיה חושך, על כך השיב - "תאורת הרחוב אפשרה לי" (עמ' 21 ש' 1). עוד הבהיר כאשר נשאל מדוע מצא לנכון לציין במזכר ת/9, שהיתה תאורת רחוב מספקת וכי היה לו פנס ביד, השיב כי נתבקש על ידי השוטר שחר לעשות זאת (עמ' 29 ש' 27-28). חורשיד מסר כי את החבטה הראשונה הרגיש "ממש בכיכר" (עמ' 26, שורה 26), הם לא עצרו במקום, כי לא הבינו מה קרה בהתחלה (שורה 23), ורק לאחר האבן הנוספת. עד זה שרטט תשריט (ת/10), ובו מיקם את הג'יפ במקום בו עצר סופית לאחר זריקת האבנים שממנו יצאו למרדף אחרי הנאשמים. (עמ' 26, שורה 20). אדגיש, כי עדותו של חורשיד היתה מהימנה, פשוטה, ברורה וכנה. השיב על כל השאלות שנשאל באופן כנה. הסביר בדיוק כיצד והיכן עמדו הנאשמים בעת זריקת האבנים, את מסלול מרוצם ורדיפתו אחריהם ואת זהותם כאלה שזרקו אבנים. הסבריו ותאוריו נמצאו מהימנים כפי שנרשמו בסמוך לאירוע, יש ליתן אמון מלא בגרסתו. [2] מתן בטיטו - עד תביעה מס' 4: בטיטו הינו שוטר מג"ב אשר נהג בג'יפ בעת האירוע. באמצעותו הוגש דו"ח זכ"ד (ת/11) ודוח מעצר ע"ש נאשם 1 (ת/12). כן ערך בטיטו את המזכר ת/5, ובו תיאור הזיהוי של הנאשם 1, כחשוד שנעצר. בדו"ח הפעולה (ת/11) ציין בטיטו: "תוך כדי סיור בטובה באיזור בית הספר ליד הכיכר נשמעה מכה חזקה מאוד בג'יפ עצרתי מיד את הג'יפ וארבעת השוטרים פרקו מהג'יפ איך שהם פרקו מהג'יפ אני פרקתי מיד והשוטר שישב לידי אריה דניאל החליף אותי בנהיגה, והצטרפתי למרדף אני והשוטר האני דפראוי המשכנו לרדוף לכיוון השני של בית הספר. יש לציין כדי להגיע לצד השני של בית הספר יש לעשות את העיקוף של בית הספר הגענו לצר השני של הבית ספר וגם הוא היה נעול ואני והשוטר האני דפראוי תיפסנו עליו ונכנסנו לשטח בית הספר ושם פגשנו את השוטרים משה מלול ותאמר חורשייד התקרבנו לעבר העצורים. יש לציין שבמהלך המרדף אחר העצורים הייתי בקשר עיין איתם אני תפסתי את העצור עהד מוחמד שלבש חולצה שחורה עם צהוב לבן ג'ינס כהה ונעל שחורה והשוטרים תאמר חורשיד ומשה מלול תפסו את שני העצורים הנוספים ...". בחקירתו הנגדית אישר העד כי לא ראה את זורקי האבנים, אבל כשעצר את הג'יפ וירד ראה את שלושת הנאשמים בורחים. (עמ' 36, שורה 23 וכן עמ' 37, שורה 9). אישר עוד, כי הנאשמים היו מחוץ לבית הספר כשזרקו אבנים (עמ' 36 שורה 30 וכן עמ' 37, שורה 5) ולאחר מכן ראה אותם בורחים לתוך מתחם בית הספר (עמ' 37, שורה 1 ). בהמשך מסר כי ראה את הבורחים קופצים מעל הגדר (עמ' 37, שורה 18 וכן שורות 26 -29), אולם לא ידע להעריך את גובהה של הגדר. אולם אישר כי גם אנשי מג"ב השוטרים קפצו מעל הגדר (עמ' 37, ש' 24 עד 31), גם ראה את הנאשמים קופצים מעל הגדר. העד נשאל למה בדוח הפעולה כתב שהוא הסתובב ונכנס ממקום אחר, לכך השיב: "שניים נכנסו בקפיצה מאותו מקום שממנו ברחו הנאשמים ואנחנו נכנסנו ממקום אחר בקפיצה" (עמ' 38, שורה 1-2). בהגינותו, כאשר נשאל האם אכן היה לו קשר עין עם הנאשם 1, כל העת, אישר כי בעת שהסתובב כדי לחפש דרך אחרת להיכנס לבית הספר, נותק קשר העין בינו לבין נאשם 1, לכמה שניות ולזמן קצר מאוד. עוד נשאל בהמשך כשהוצג בפניו את אשר כתב בת/11, כי במהלך המרדף שמר על קשר עין עם הנאשמים, הבהיר בתשובה, כי במהלך המרדף לא שמר על קשר עין כל הזמן עם הנאשמים וכי קשר העין בינו לבין נאשם 1 נותק לכמה שניות (עמ' 38, שורות 7-24). יחד עם זאת, אישר עוד כי שעה שירד מהג'יפ ולמרות שהיה חשוך זיהה בדיוק את החולצה שלבש נאשם 1, בצבע צהוב עם לבן ושחור, משום שהיתה תאורת רחוב (עמ' 38, ש' 31-30). חלק מהדרך רץ העד עם סבטלנה ובהמשך רץ עם האני דפראוי. את סבטלנה ראה שוב כשביצעו את המעצר. (עמ' 39, שורה 11-31). עד זה סתר במעט, לכאורה, את הדברים שנכתבו על ידו בת/11. אולם למעשה בהגינותו הרבה, הסביר במהלך עדותו, כי למעשה אין כל סתירה בין הדברים, כך לגבי השוטרת סבטלנה שהחלה את המרדף איתו, וכן לגבי קשר העין שהיה לו עם הנאשם 1, לאורך כל הזמן פרט לאותו זמן מועט שבו עקף את בית הספר. אין זאת כי אם עדותו מהימנה, הגונה, כנה וראויה לאמון מלא, כך שלמעשה לא היו בה סתירות. העד מאשר בעדותו את זהות הנאשם 1, אותו זיהה בורח מיד עם עזיבתו את הג'יפ לצורך ביצוע המרדף. [3] שחר שי - עד תביעה 2: חוקר בתחנת ירדן אשר חקר את הנאשמים. באמצעותו הוגשו הודעותיו של נאשם 3 (ת/3 ו- ת/4), וכן הודעתו של נאשם 1(ת/2). כמו כן, הוגשו תמונותיהם של הנאשמים (ת/5) מצורפות למזכר. העד אישר כי גבה את ההודעות תוך כדי שדיבר איתם חלק בעברית וחלק בערבית ומילים שלא הובנו תורגמו. נאשם 1 חתם על ההודעות לאחר שנמסרה לו זכותו להיוועץ עם עו"ד והוא הוזהר, חתימתו ומסירת ההודעה נעשו מתוך רצונו החופשי, כך גם הודעת נאשם 3. בחקירתו הנגדית מסר כי חקר את הנאשמים בשפה העברית, שאל בעברית ונענה בעברית. כאשר הנאשמים לא הבינו מילה או משפט כלשהו, תורגמו לערבית מילים אלה ע"י תאמר חורשיד, ממנו ביקש לתרגם משום שלא היה שוטר אחר דובר ערבית זמין בתחנה. יחד עם זאת מסר כי הוא מבין את השפה הערבית וכך היתה לו יכולת בקרה על התרגום (עמ' 10,שורה 23 וכן עמ' 14, שורה 27-28). עוד מסר כי כאשר הובאו הנאשמים לתחנה, בשעת לילה מאוחרת, הבחין בתאמר חורשיד, דובר ערבית, ולכן ביקש ממנו לסייע בתרגום. כאשר נשאל מדוע לא תועדתה החקירה באמצעות קול או הסרטה, השיב, כי בשל העדר אמצעים באותו שלב לא ניתן היה לתעד את החקירה בתיעוד קולי או חזותי (עמ' 14, שורה 24). העד נשאל אם הבחין בליקוי מנטאלי מסויים אצל מי מהנאשמים והשיב בשלילה (עמ' 16, שורה 3). הוצגה לעד זה השאלה, האם לא סבר שאין זה ראוי שהשוטר חורשיד שהיה מעורב באירוע יבצע תרגום של החקירה, על כך השיב: "תפקידו של תאמר בחקירה היה לתרגם, מי שניהל את החקירה ושאל את השאלות היה אני, הוא לא שאל שאלות מרצונו. יכול להיות שהוא הרחיב שאלה מסויימת אבל זה מתוך השאלה שאני שאלתי" עמ' 16, ש' 10-12). לכך נוסיף את טענתו שהוא מבין ערבית ובכך היה לו פיקוח על החקירה. על כן יש ליתן אמון מלא באופן גביית ההודעות, על אף שראוי היה להקפיד שיהיה מתורגמן נטרלי לחלוטין. אולם, בנסיבות שנוצרו במקום ובאופן גביית ההודעות אין כדי להטיל בהן דופי, אלא יש מקום לבחון משקלן ביחס לכל הראיות כולן ולמצוא להן תמיכות מתוך מכלול הראיות. 4. אריה דניאל - עד תביעה 1: עד זה ערך מזכר ת/1, אשר בו תיאר את הסריקה שערך כדי לבחון את נזקי הג'יפ. מצא נזק בצידו הימני אחורי של הג'יפ, נזק שזוהה על ידו כנזק שנגרם מזריקת אבן. במהלך חקירתו הנגדית השיב לשאלות הסניגורים והסביר, כי היה חלק מאירוע זריקת האבנים כאשר ישב ליד הנהג מאחורי הג'יפ. אישר כי בג'יפ ישבו השוטרים סווטלנה תאמר, מלול והאני (עמ' 8, ש' 11). עוד מסר, כי בעת אירוע זריקת האבנים היתה שעת ערב והיתה במקום תאורת רחוב. עדותו של עד זה לא יכולה היתה לסיע ישירות למחלוקת, אולם היה בה כדי לתמוך בטענה, כי נזרקו אבנים וכי העדים האחרים, תאמר חורשיד ומתן בטיטו, היו בג'יפ ורדפו אחרי הנאשמים וכי במקום היתה תאורת רחוב מספקת. עדותו זו מצטרפת לעדות עדי התביעה אשר הסבירו באופן ברור את מהלך האירוע, את תפיסת הנאשמים לאחר מרדף, זיהוי הנאשמים כאלה אשר זרקו אבנים לאחר שהיה עימם קשר עין במהלך המרדף ועד לתפיסתם. גם עדותו של גובה ההודעות השוטר שחר, סיפקה הסבר סביר לשאלת התרגום שנעשה על ידי השוטר חורשיד וכן לשאלת נסיבות גביית ההודעות תוך רצון חופשי, מצאתי שיש מקום לקבל עדותו כנאמנה ומהימנה. [ד] הודעות הנאשמים: בפתח פרק זה נציין, כי הנאשמים בחרו שלא למסור עדותם בבית המשפט מבלי שסניגוריהם טענו או הוכיחו בחוות דעת מומחה, כי אלה אינם כשירים למסור עדותם בשל כך שסובלים מפיגור שכלי המאפשר הימנעות מעדות ובשל מגבלה זו נמנעת עדותם. בענין זה נדון עוד בהמשך בפרק הדיון. יחד עם זאת, בסקירת הראיות אנו מביאים את הראיות כולן שעומדות בפני בית המשפט ובמסגרתם נסקור גם הודעות הנאשמים. [1] נאשם 1: נאשם 1 מסר הודעה ביום האירוע (ת/2), במהלכה הודה בזריקת אבנים לעבר הג'יפ יחד עם נאשם 3. כך לדבריו: "אני זרקתי אבן לעבר הג'יפ של מג'ב ואני לא יודע אם זה פגע או לא וגם בן דוד שלי מוחמד מחמוד הייב" (עמ' 2, שורה 12). הנאשם מס' 1, מסר עוד כי אחיו זייד (נאשם 2) ובן דודו מוחמד היו איתו בעת זריקת האבנים, אולם אמר כי: "אח שלי זייד לא זרק, ובן דוד שלי מוחמד מחמוד כן זרק". (עמ' 2, שורה 16). בהמשך הוסיף בתשובות לשאלות החוקר: "אני זרקתי אבן אחת ובן דוד שלי מוחמד מחמוד הייב זרק שני אבנים לכוון הג'יפ". (שורה 24). על דבריו אלה חזר הנאשם 1, מספר פעמים (כך בשורה 41 להודעתו ת/2). כאשר נשאל מדוע זרק אבנים לעבר הג'יפ, השיב: "... ואני זרקתי אבן עם דוד שלי מוחמד מחמוד הייב על הג'יפ של מג'ב בגלל שזה בגלל משחק ושיתפתי עם בן דוד שלי פעולה". (שורות 27-28). כל המעיין בהודעתו זו יבחין מיד כי הנאשם 1, הודה בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום וקשר גם את נאשם 3. נאשם זה חזר על דבריו מספר פעמים רב, והסביר כי הוא זרק אבן אחת לעבר הג'יפ ובן דודו (נאשם 3) זרק שתי אבנים. עוד הסביר בעדותו, כי הם חיכו כחצי שעה לג'יפ של מג"ב. במסגרת כפירתו בכתב האישום, טען סניגורו של נאשם 1, כי: "יש הודעה של הנאשם 1, לגבי ההודעה היא נגבתה בשפה הערבית ולא היה כל תיעוד לא חזותי ולא קולי לגבי ההודעה. בנוסף לכך, התרגום של ההודעה שלו בוצע על ידי אחד המתלוננים וזה ענין מאוד חמור שאנו נתייחס אליו" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 11-13) . דבריו אלה של הסניגור באשר למשקלה של ההודעה ידונו במסגרת פרק הדיון. אולם כבר כאן אציין, כי לאחר עדותו של גובה ההודעות, השוטר שחר, ברור כי ההודעה נגבתה כדין ואין לחשוד באותו תרגום כאילו לא נעשה כדין ואין לייחס לו כוונה שלא תרגם נכונה את דברי הנאשמים. [2] הודעת נאשם 3: נאשם זה מסר במשטרה שתי הודעות. בהודעתו הראשונה ת/3, שנמסרה בליל האירוע נשאל הנאשם האם הוא מבין את השפה העברית, והשיב - "ככה ככה, ומה שאני לא מבין תתרגם לי" (עמ' 4, ש' 2). הנאשם 3, אישר בהודעתו זו, כי ביום האירוע היה יחד עם הנאשמים 1 ו- 2, שהם אחים, וישבו בבית הספר, אולם הכחיש כי זרקו אבנים לעבר הג'יפ. עוד אישר כי בעת החקירה היה לבוש באותם בגדים שלבש באותו ערב. החוקר רשם כי ראה שלבושו כלל מכנסי ג'נס וחולצה קצרה כחולה - שחורה כהה, עם כיתוב לבן. לשאלה מדוע ברחו מהשוטרים, השיב כי פחד, אולם לא יודע להסביר מדוע פחד. הודעה זו גם היא תורגמה על ידי השוטר תאמר חורשיד (כך נרשם בסיום החקירה). נאשם 3, מסר הודעה נוספת כיומיים לאחר האירוע, ת/4. במהלך חקירתו זו המשיך הנאשם 3, להכחיש את עצם זריקת האבנים, אולם אישר כי היה עם בן דודו הנאשם 1 ועם הנאשם 2, וכי ישבו יחד על מדרגות בית הספר של טובא, במקום בו נעצרו (עמ' 2, ש' 21). דבריו אלה נאמרו למרות שהוצגה בפניו גרסתו של נאשם 1, אשר אישר את זריקת האבנים (עמ' 2, ש' 18). לשאלה, מהי טענת האליבי שהועלתה על ידי סניגורו בעת הדיון בבקשה להארכת המעצר, השיב: "אני הייתי בבית עם אבא שלי ואז הגיע בן דוד שלי בשם עלי אחמד הייב, ואמר לי שיש בעיה ויש משטרה ואז אני יצאתי החוצה מהבית והלכתי לחצר עם עאיד וזייד, אלה שנעצרו איתי ואז ראיתי אנשים רצים לידינו ואנחנו ברחנו" (עמ' 2, ש' 31-29). אולם, כאשר עומת עם הדברים הסותרים שאמר בהודעתו הראשונה ת/3, לפיהם ביום האירוע בסמוך לשעה 20:30, ישב יחד עם בני דודו עאיד וזייד בבית הספר בטובא ולא טען לאליבי, על כך השיב, כי לא שאלו אותו (עמ' 2, ש' 41-38). כאשר החוקר אמר לו, כי נשאל על כך בחקירתו הראשונה השיב, כי איננו זוכר (עמ' 3 ש' 44). עוד נחקר הנאשם 3, ביחס לטענתו כי היה בבית הספר בעת האירוע, ותשובותיו היו מתחמקות מאוד, הרבה להשיב כי אינו זוכר מה לבש ואיזה תוכנית טלויזיה ראה, וגם לא זכר מתי היה עם אבא שלו בבית ספר. יודגש, כי בסיומה של ההודעה נרשם כי תורגמה על ידי השוטר עבדול אידריס, מערבית לעברית ולהיפך. כל המעיין בהודעתו השניה של נאשם 3, ת/4, מבחין בניסיונו להתחמק ממתן תשובות ממשיות. כן לא יכול היה הנאשם 3, להסביר מדוע פחדו ומדוע ברחו מהמקום. עוד לא ניתן להתעלם מהסתירות ושינוי הגרסה שבין הודעתו הראשונה לשניה. לאור הדברים הללו וניתוח הודעותיו, נבחן את הודעת הכפירה שנמסרה על ידי הסניגור לפיה: "אנו כופרים בעובדות כתב האישום ... הוא היה במקום הוא לא עשה כלום. יש לנו מסמכים לגבי זה שיכול להיות שאכן נזרקו אבנים מהג'יפ (כך במקור - נ.מ), אך הממצאים במקום לא יכול להיות כפי שתוארו במזכרים של השוטרים. שלושתם היו שם מכח התפקיד של האבא כשומר בית הספר, לא זרקו אבנים אף אחד מהם, יכול להיות שכן נזרקו אבנים". נציין כי דברים אלה שנאמרו בעמ' 2 ש' 5 - 8 לפרוטוקול, מפי ב"כ נאשם 3, כגרסתו לכפירה בכתב האישום, עומדת בסתירה לגרסתו בהודעתו ת/4, לפיה לא היה במקום בעת האירוע אלא בצהרי אותו יום, וכן עומדת גם בניגוד לגרסתו בהודעתו מיום האירוע ת/3, לפיה אכן היה בבית הספר אולם לא זרק אבנים. העובדה שנאשם זה לא מסר גרסה בפנינו, בעת שמיעת הראיות, מותירה את הגרסאות העולות מהודעותיו בלא שעברו את כור ההיתוך של החקירה הנגדית, ועל כן רק ברורה הסתירה העולה מהן ובפרט מהודעתו השניה ת/4, ביחס לאליבי שנמסר על ידו אשר עומד בסתירה גם לגרסת הכפירה בבית המשפט יכול היה לשפוך אור על אמיתות הגרסה, אולם בחר שלא למסור גרסתו מעל דוכן העדים. עוד נדגיש, כי בעת הודעתו ת/4, נכח שוטר אשר עזר בתרגום ולא היה חלק מן האירוע, ובכל זאת מצאנו, כי הודעתו ת/4, מתחמקת ובה מסר הנאשם 3, אליבי שממנו למעשה חזר בהודעת הכפירה שנמסרה על ידי סניגורו. בכך למעשה מתגמדת הטענה, כי יש להתייחס בספקנות להודעתו ת/3 אשר תורגמה על ידי השוטר תאמר חורשיד שהיה חלק מן האירוע. נוסיף לכך את העובדה, כי הנאשמים נתפסו בשטח בית הספר שהיה סגור ונעול ולא ניתן לצאת ולהכנס אליו אלא תוך טיפוס על גדרות גבוהים. נוסיף לכך גם את העובדה שאף הנאשם 3 מאשר שברחו משום שפחדו מהשוטרים וגם הנאשם 1, מאשר שברחו. הכיצד אם כן נכנסו לשטח בית הספר, אם לטענת הסניגורים כפי שניסו להוכיח בעדות המודד שהובא מטעמם שהיו הגדרות כה גבוהות. כל התהיות והתמיהות הללו אשר עולים מחומר הראיות, יחד עם הודאת הנאשם 1, עדותם המהימנה של עדי התביעה והעובדה שהנאשמים בחרו שלא להעיד בלא שטענו, כי אינם כשרים לעשות כן, כל אלה מעוררים תמיהה גדולה ומצטברים יחד לשם הוכחת הנטען בכתב האישום עד אשר הצטרפותם יוצרת פסיפס שלם של ראיות ההופכות לעובדות מוכחות. [ה] עדי ההגנה: מטעם ההגנה העידו: ג'קי מלול (ראש משרד חקירת מודיעין), סוואעד עבדאללה (ערך צילומים של בית הספר כולל דיסק), בדארנה עבדאללה (ערך מדידות של גדר בית הספר וסביבתו), האני דפראוי (שוטר מג"ב שעצר אחד הנאשמים), משה מלול ( ערך דו"ח פעולה), וכן השוטרת סבטלנה וקסלר. נבחן עתה האם יש בעדותם של עדי ההגנה כדי לעורר ספק בראיות המהימנות שבאו בפני בפרשת התביעה. [1] ג'קי מלול - עד הגנה 1: משמש כראש חקירות מודעין, תחנת ירדן, מזה 4 שנים. זכר את האירוע בו השתתפו שוטרי מג"ב דוברי ערבית, אולם לא זכר כמה שוטרים, השתתפו באירוע, אחד מהם שמו חורשיד. מתוקף תפקידו היה ג'קי מלול, אחראי על החקירה ומינה את החוקר שחר לביצוע החקירה. את הנאשמים ראיין בעברית כי איננו דובר ערבית. העד הסביר כי מאחר ומדובר בתחנת משטרה קטנה שבה במשמרת לילה יכול ויהיה חוקר אחד, אם בכלל, אילוצים אלה גרמו לכך שחורשיד היה המתורגמן (עמ' 44 שורה 31) וכן לכך שהחקירה לא תועדה בוידיאו (עמ' 45, שורה 16). באמצעות עד זה הוגש נ/2, הכולל שלוש אסמכתאות לכליאה של שלושת הנאשמים, להאשמות אשר נאמרו בעברית, השיבו שלושתם בעברית (עמ' 45, ש' 29). עיון במסמך אסמכתא לכליאה נ/2, ביחס לנאשם 1, מלמד כי הנאשם אמר "אני לא זרקתי, ראיתי האחרים זורקים אבל לא אני". אילו נאשם 3 אמר: "לא עשיתי כלום". ג'קי מלול מסר כי חלק מהנאשמים דברו או ידעו עברית חלקית כפי שעלה מחקירתם באזהרה. (מ' 43, שורה 16). עדותו מחזקת דווקא את גרסת המאשימה, כאשר גם עד זה בעדותו המהימנה, מסר שהנאשמים מבינים עברית, לפחות באופן חלקי. דבריו אלה מחזקים את דברי עד התביעה, החוקר שחר, וכן את עדותו של חורשיד. [2] האני דפראוי - עד הגנה 4: עד זה הינו השוטר האני דפראוי, היה ביום האירוע בתוך הג'יפ, לאחר שנזרקו האבנים הם ירדו מהג'יפ, הוא עצמו רץ ביחס עם סבטלנה לכיוון בית הספר השער היה נעול ועל כן שב וחזר בכיוון השער השני שגם היה נעול, השער היה גבוה על כן טיפס עליו וקפץ לתוך שטח בית הספר, כך עשו עוד שוטרי מג"ב. אולם לא ידע מהיכן נכנסו. גם החשודים היו בפנים בעת שהם נתפסו. העד רשם את המזכר נ/6, בעת שהגיע לתחנת המשטרה ומאשר כי מה שרשם בזכ"ד נכון. עיון בנ/6, מלמד כי העד רשם כך: "היינו בסיור שגרתי בכפר טובא שהגענו לכיכר ליד הבית ספר טובא זנגריא, שמעתי רעש של אבנים שפגעו בג'יפ, פרקנו מהגי'פ רצתי ביחד עם סבטלאנה לכיוון בית הספר הגעתי לשער, השער היה נעול ולכן הסתובבתי וחזרתי לכניסה השניה של בית ספר. יש לציין בשביל להגיע לכניסה השניה צריך לעקוף כל בית הספר הגעתי לכניסה השניה והשוטר מתן בטיטו הגיע גם איתי, השער של הכניסה השניה היה נעול גם, ולכן קפצנו אני והשוטר מתן בטיטו מעל השער. נכנסו לשטח בית הספר והצטרפנו לשוטרים תאמר חורשיד ומשה מלול שנכנסו מכניסה אחת לשטח בית הספר השוטר מתן בטיטו תפס עצור בשם עאיד מוחמד ...". דבריו בבית המשפט מאשרים ומחזקים את אשר מסר בנ/6, שם הוא מאשר כי קפץ מעל הגדר באיזור השער הנוסף. במהלך חקירתו הנגדית אישר העד, כפי שאכן רשם בנ/6, ואמר בחקירתו הראשית, כי לא ראה את הנאשמים אלא לאחר שאלה נעצרו על ידי חבריו השוטרים (ראה עמ' 54, ו- 55, לחקירתו הנגדית). כאשר ירדו מהרכב השוטרים האחרים רצו לכיוון אחד והוא לכיון אחר, עשו כאילו סגירה מסביב לבית הספר, לא יודע מהיכן נכנסו שוטרי מג"ב האחרים לתוך בית הספר (עמ' 54, ש' 30,29), לכיוון בית הספר רץ עם שוטרת סווטלאנה, אולם לא ידע למסור האם הגיעה איתו יחד לשער (עמ' 55, ש' 2). את הנאשמים ראה כשהם כבר היו עצורים ובמזכר נ/6, רשם מה לבשו הנאשמים. העד אישר בהגינונתו, כי נכח בעת חקירתם ואף עזר בתרגום, אולם לא רשם זאת במזכר. גם השוטר תאמר חורשיד עזר בתרגום החקירה שנתבצעה בערבית. עוד אישר עד זה, כי: "לא את כל השאלות אני תרגמתי, כי השוטר השני ביקש ממני לצאת כדי להשלים את הדוח שלו. חלק אני תירגמתי וחלק הנחקר הבין עברית". כאשר נשאל איך ידע שהוא הבין עברית, השיב על כך: "אני יודע". אולם כאשר נשאל כיצד הבין כי עליו לתרגם ואיזה שאלה עליו לתרגם השיב: "הנחקר עשה תנועות שהוא לא מבין על מה מדובר, ואז אני תרגמתי לו" (עמ' 56, ש' 15). עדותו של העד השוטר האני דפראווי, היתה מהימנה ומשכנעת. אולם לא היה בה דבר כדי לסייע להגנת הנאשמים. ההיפך הוא נכון, עדותו תומכת בעדותו של השוטר שחר אשר חקר את הנאשמים ולפיה, הנאשמם הבינו עברית ורק בעת שלא הבינו תורגמה להם השאלה והתשובה. העובדה כי נכח באופן חלקי בחקירה וסייע בתרגום שעה שתאמר חורשיד שהיה המתורגמן העיקרי, יצא את החדר, וכי עובדה זו לא נרשמה בהודעה שנגבתה אין בה כדי לפגום באמינות ההודעות, כעולה ממכלול הראיות, ואין בה אף כדי להפחית ממשקלה של ההודעה. כפי שכבר ציינתי ההודעות יהוו חלק ממכלול הראיות וישקלו בהתאם ובזהירות הראויה. [3] משה מלול - עד הגנה 5: עד זה ערך את דו"ח הפעולה נ/7, בתחנת המשטרה בעדותו אישר את תוכנו. בחקירתו נשאל מה ארע כשהגיעו לכיכר, על כך השיב: "ישבנו בתוך הג'יפ פתאום פגע משהוא בג'יפ שאחרי זה קלטתי שזה אבן, ואחרי האבן הזו נזרקו עוד כמה אבנים שאותם קלטתי בוודאות מאיפה זרקו אותם, אחרי האבן הראשונה היו עוד זריקות אבנים וקלטתי את הזריקות" (עמ' 56, ש' 28-26). את האנשים שזרקו אבנים ראה לא בפנים אלא, לפי החולצות והמכנסיים שהם לבשו, זיהה אותם (עמ' 56, ש' 30). "זה היה בשעות הערב, אבל כל המקום היה מואר, זה כיכר צומת, היה שם תאורה של הצומת"(עמ' 57, ש' 4, 3). לפי זכרונו, היו במקום בין 3 ל- 5 אנשים, זיהה לפחות שניים מהם בוודאות על פי לבושם. למיטב זכרונו, אחד לבש חולצה שחורה כמו שרשום בדו"ח הפעולה זה היה אותו אחד שאחריו רדף ואותו עצר. במקום שבו עמדו הנאשמים שהוא מגרש החניה, לא היה מעקה אלא רק חומה קטנה, לעומת זאת כיום יש שם מעקה. ביחס לנאשם שהוא עצר, הסביר העד: "כן, זה האדם שהיה לי איתו קשר עין מההתחלה ועד שעצרתי אותו, הם היו שלושתם ביחד בשיחים" (עמ' 57, ש' 25). הנאשמים נתפסו כשהם מתחבאים בשיחים בכניסה האחורית לבית הספר, בתוך הגדרות של בית הספר (עמ' 58, ש' 1). באשר למסלול המרדף, הסביר העד: "היה אולי איזה שלוש מדרגות והיה גדר שהיא ממש נמוכה שאפשר לעבור אותה בדילוג לא צריך להתאמץ בכלל" (עמ' 58, ש' 10). כאשר נשאל מה גובה הגדר, השיב כשהוא מדגים עם ידו. עוד הוסיף והסביר, כי ראה את השוטרים האחרים רצים אחרי הנאשם. שלושת הנאשמים נתפסו בשיחים כשהם מתחבאים. הוא עצמו רץ אחרי נאשם שעימו היה בקשר עין. ראה גם את הנאשמים קופצים מעל אותה גדר. הנאשם 2, רץ לפניו בריצה מהירה, אולם הוא הצליח להשיגו, הנאשמים לא קפצו מעל השער. תאר את המקום בו התקהלו אנשים אחרי הגדר, והסביר כי זו היתה חומת בטון גבוה ומעליה היה גדר, אלא שלא משם הם קפצו לתוך שטח בית הספר (עמ' 59, ש' 28). במהלך חקירתו הנגדית הבהיר העד את מהלך ריצתם לאחר שהוצג בפניו המסמך נ/5, כך: "אני מסביר כי רצנו דרך השביל שמקיף את בית הספר ומצביע על מספר 12, שם יש שער שזה פתוח שנכנסים למגרש כדורסל כדורגל של בית הספר, דרך היציאה של השער איפה שכתוב מס' 13, ששם אין שער המשכנו דרך פה וזה הגדר שקפצנו עליה, אני מסמן במס' 15 עם עיגול את המקום שממנו קפצנו לתוך בית הספר" (עמ' 60, שורה 1-4). לסיום עדותו של העד השוטר מלול, היתה עדות ברורה ואמינה, העד הסביר במדויק את מסלול הדרך בה רדפו אחר הנאשמים, וכי היה עמם בקשר עין מתמיד, את מכלול מסלול מרוצם ואת גובה הגדר מעליה קפצו. עדותו תואמת את אשר רשם בדו"ח הפעולה נ/7, שהוגש מטעם הנאשמים ואף ציין את הנקודות מהן נכנסו לשטח בית הספר, על גבי המפנה נ/5. עדותו מהימנה וכנה, הוא השיב באופן רצוף והסביר היטב את כל הנסיבות הצריכות להבנת האירוע. עדותו תומכת בעדותם של עדי התביעה ומחזקת אותם בפרט ביחס להתנהגות הנאשמים, זהותם, המקום בהם נמצאו שעה שניסו להסתתר, דרך מנוסתם, מיקומם בעת זריקת האבנים. העד אף תומך בעדותם של השוטרים עדי ההגנה והתביעה ביחס להתנהגות ופעולות השוטרים כפי שתוארו על ידם. [4] סבטלנה וקסלר - עד הגנה מס' 6: עדה זו אשר הוזמנה על ידי ההגנה גם היא, שימשה במועד הרלוונטי כשוטרת מג"ב, היתה בג'יפ וישבה בצד ימין, עת נזרקו לעברו אבנים. לגרסתה החפץ נזרק אל הג'יפ מכיוון בית הספר (עמ' 60, שורה 24). מתן בטיטו נהג בג'יפ, ראתה את החפץ נזרק לכיוון הג'יפ ופוגע בו, הרכב נעצר והשוטרים "פרקו" (משמע - ירדו - נ.מ.). "אני תאמר חורשיד, בטיטו ומשה מלול, אני פרקתי יחד עם הבנים" (עמ' 61, שורה 12). אנחנו עצרנו את הרכב, הבנים פרקו לכיוון הגדר שהיה צריך לקפוץ מעליה, אני לא קפצתי ולכן חזרתי לכיוון הג'יפ" (עמ' 61, שורה 20). המשיכה והסבירה כי הגדר של בית הספר היתה גבוהה אולם, לא יכלה היתה להעריך את גובה. אישרה כי הגדר מסביב לבית הספר כפי התמונה שהוצגה לה (נ/4, נ/9). יחד עם זאת, עוד אישרה כי ראתה את משה מלול קופץ מעל הגדר (עמ' 62, שורה 4). לא זכרה אם ראתה מישהוא מהנאשמים זורק אבן. כאשר הופנתה לדו"ח שכתבה, מסרה כי ראתה את הנאשמים בתוך בית הספר מאחורי הגדר (עמ' 62, שורה 11). העדה עוד הסבירה, כי ראתה את החשוד שברח לבוש עם חולצה כהה עם פס בהיר והשני עם חולצה כהה. את שמם בררה רק בתחנה כאשר שאלה אותם לשמם. עוד היא מאשרת לשאלות הסניגור, כי לא ראתה את פני החשודים בעת שברחו אלא את לבושם. במהלך חקירתה הנגדית אישרה, כי בעת שכתבה את הדו"ח נ/8, היא זכרה את האירוע טוב יותר מאשר במהלך חקירתה בבית המשפט, ואז נשאלה: "ש. משה מלול העיד כאן היום ואמר שהגדר היחידה שהוא קפץ עליה זה גדר בערך בגובה של מטר, זה לא מתיישב עם הגדר הגבוה שהראית לנו שהיא יותר מהגובה שלך" (עמ' 63, שורה 22-21). על כך השיבה: "ת. הם פרקו, אני הייתי מאחורה, מתן ומלול רצו מקדימה, אני לא רצתי מאחוריהם, אני הייתי אחורה, הם כבר עלו מעל הגדר" (עמ' 63ף שורה 24-23). ובתשובה לשאלה נוספת השיבה, כי היא יודעת שמשה מלול קפץ מעל הגדר שלא היתה גבוהה. כאשר נשאלה לפשר הסתירה בין דברי משה מלול לגבי הגדר לבין דבריה, השיבה באופן כנה, פשוט וברור - "לי זה היה גבוה זה מה שאני יודעת, ואני לא קפצתי" (עמ' 63, שורה 28). עוד השיבה כאשר נשאלה, מדוע לא כתבה בדו"ח שלה נ/8, שהם קפצו מעל הגדר, שוב השיבה בכנות, כי פשוט לא ציינה זאת בחינת עדותה של העדה סבטלנה, מלמדת על עדה אשר מסרה אודות האירוע שארע כשנתיים טרם עדותה ועל כן העידה את אשר למיטב זכרונה זכרה מהאירוע אשר בוודאי היה אחד מיני רבים בהם השתתפה. לא מצאתי שיש ליתן משקל כלשהוא לסתירה הלכאורית בין דברי משה מלול, לפיהם קפץ מעל גדר שלא היתה גבוה, שהרי העדה סבטלנה לא היתה לידו בעת הקפיצה, ועל כן הערכתה יכולה להיות אף שגויה, ביחס לגובה. סבטלנה אף מסרה הסבר לפיו הגדר היתה מאוד גבוה. גם העובדה שלא הזכירה את הקפיצה מעל הגדר של משה מלול במזכרה נ/8, מלמד כי לא היתה על ידו שעה שקפץ, כפי שמתאר זאת משה מלול עצמו. נראה כי עדותה מהימנה ואין מקום ליתן משקל כלשהוא "לסתירה" מזערית זו, גם אם קיימת. עדותה מחזקת את גרסת התביעה, בכל פרטי האירוע כולל זיהוי החשודים כזורקי האבנים ולבושם בעת האירוע. [5] סוועאד עבדאללה - עד הגנה מס' 2: עד זה הינו צלם במקצועו והוא צילם את בית הספר מבחוץ וערך דיסקט של תמונות הוידאו, נ/3. כמו כן צילם את התמונות נ/4 (1 עד 9). במהלך החקירה הנגדית נסתבר, כי הצילומים כולם נעשו כחודשיים לפני מועד אותה ישיבה שבה מסר עדותו ואשר נתקיימה ביום 19/4/09. את הצילום ערך לבקשת עו"ד זנגריה אשר ביקש אותו לצלם את המקום, את כל בית הספר מהכיכר את בית הספר מכל צדדיו (עמ' 48, שורה 21). הצילום בוצע לקלטת קטנה ממנה העביר העד לדיסק. הוא צרב 3 העתקים של הקלטת הקטנה. כאשר נשאל היכן הקטלת הקטנה מצויה, תחילה אמר שהוא חושב שהיא אצלו, אולם מיד לאחר מכן אישר כי לאחר שמסר את הדיסקט, הוא לא משאיר את הקלטת אלא משמידה (עמ' 48, משורה 24 עד סוף העמוד). יודגש כבר כאן, כי יש ממש בטענת המאשימה על כך שאין באפשרותה לבחון את הקלטת הקטנה המקורית שצריכה היתה להיות מוגשת לבית המשפט, ובכך יש כדי להפחית הפחתה ניכרת ממשקל הצילומים, באשר לא ניתן לבדוק את הדיסק הערוך. כמו כן יש לקבוע שהואיל והצילומים בוצעו כחודשיים לפני יום 19/4/09, היינו תקופה ארוכה לאחר האירוע עצמו, מבלי שיש בפנינו שמץ ראיה לכך שהמקום והגדרות לא שונו מאז האירוע ועד למועד הצילומים, הרי בכך יש כדי להביא את הצילומים שהוגשו לכדי ראיה בלתי משמעותית ביותר ולא ניתן ללמוד ממנה דבר. דברים אלה באים לידי ביטוי בפרט לאחר שהעד ההגנה משה מלול, אמר במהלך עדותו המהימנה, כי במקום נעשו שינויים, כך למשל אמר: "לא היה שם מעקה, עכשיו יש מעקה, אבל בזמן זריקת האבנים לא היה מעקה, המעקה שם הוא חדש, היתה רק חומה קטנה כזו" (עמ' 57, שורה 20). משמעות הדבר, כי לא ניתן לסמוך על עבודת הצילום שהכין העד ככזו המשקפת את מצב המקום המקיף את בית הספר בעת האירוע. [6] בדארנה עבדאללה - עד הגנה 3: עד זה אמור היה להיות עד מומחה נטרלי כדי שיביא בפני בית המשפט את המצב בשטח לאשורו כולל תיאור הגדר, גובהה, הכניסות והשערים, הפתחים וכל אלמנט רלוונטי למקום ולאירוע. אלא, שתחת זאת מצאנו עדות מכוונת למטרה שלשמה נשכרה, או הובאה. כך כאשר כוונה העדות וחוות הדעת למטרה המיועדת להוכחה. לגרסתו, הוא היה שותף לתכנון בית הספר לפני הקמתו, ערך מפה בחודש 12/08. כמו כן ערך את נ/5, מסמך שאינו ערוך כחוות דעת ומופנה לסניגורה הציבורית, מסמך זה מפרט את כישוריו המקצועיים וכן מפרט ומסביר את המרחקים בין הנקודות השונות שעל גבי התרשם נ/5א'. עוד מסביר את גובהם של גדר הרשת הדרומי והצפוני. מסמך זה אינו ערוך כחוות דעת ולא כקבוע בתקנות. המפה נ/5, מתארת את מתחם בית הספר, הגידור מסביבו והכיכר לידו (עמ' 49, שורה 18). העד הסביר היכן נמצא על המפה ועל התמונה נ/4(1), חניון בית הספר ממנו מוביל שביל לבית הספר שאחרי יציאה מהחניון לכיוון בית הספר מגיעים לשער המופיע בתמונה נ/4 (3). אולם למרבה הפלא, נכתבה בפרוטוקול הערה בדבר התנהגות העד, וכך נכתב: "לאחר שהסניגור שעומד כאן על יד אמר לסניגור השני בערבית איזה מילה, אני אומר סליחה - אני לא בטוח שזה השער הזה, עכשיו אני בטוח שזה שער אחר שעליו אני מדבר וזה השער שבתמונה נ/4(2) דרכו אפשר להכנס לבית הספר, אני יכול לקפוץ בערך מטר" (עמ' 50, שורה 12-10). ארוע זה כפי שנרשם מעיב מאוד על כנות עדותו. מה גם שעד זה צריך להיות איש מקצוע המובל על ידי הצורך הבלתי מתפשר להביא בפני בית המשפט עובדות כהוויתן ללא הדרכת מי מהסניגורים, לא כך ארע בענין שבפנינו, על כך אני תמהה. מעדותו עולה, כי קיים גם שער אחורי נקודה 7 בנ/5, כמו כן נסתבר במהלך החקירה הנגדית, כי קיים שער נוסף אשר לא סומן במפה בנקודות. לדבריו מלבד זאת לא קיים כל שער נוסף. סימן את השער הנוסף על גבי נ/5 במספר 11. עוד נסתבר, כי השער הנוסף שסומן על ידו בנקודה 11, לא נמצא בתמונות. כאשר הוצג בפניו שער נוסף בנקודה המזרחית ביותר של שטח בית הספר דרומית למגרש הכדורגל, השיב: "זה גם שער, אבל הוא סגור תמיד, אני מסמן אותו בעיגול ובמספר 12" (עמ' 52, ש' 4). עיננו הרואות, מצאנו שני שערים נוספים על אלה אשר סומנו על ידו במפה נ/5א' בנקודות. אלא שמגמתיות עדותו טרם נסתיימה ונמצא לנו מעבר נוסף סמוך למגרש הכדורסל, גם הוא לא סומן על ידו במפה נ/5א'. רק לבקשת התובעת סומנה הגדר המערבית של מגרש כדורסל במס' 13. העד נשאל: "ש. אני אומרת לך שנכון שהגדרות האחרים מסביב למגרש הכדורגל הם כ- 4 מטר, אבל הגדר המסומנת 13, היא לא מגיעה ל- 4 מטר היא פחות מחצי, לא מדדתי בדיוק אבל היא בערך חצי. ת. לא נכון, זה 4 מטר. ש. מה יש בקצה הגדר המסומנת 13. ת. קיר, אני מסמן אותה 14. ש. יש מעבר בנקודה 14. ת. לא זוכר" (ראה עמ' 52). אלא שאז, כאשר עומת עם העובדה שהתובעת הציבה בפנינו, כי במקום נקודה 14 קיים מעבר ללא שער, התחייב העד לבדוק ולהשיב תשובתו כתוספת לחוות דעתו, כמו כן אישר כי יבדוק וישיב מהו גובהה של הגדר בנקודה 13 (ראה עמ' 52, שורה 19-18). בנקודה זו ראוי לצין, כי תשובתו כהתחייבותו נשלחה על ידו לבית המשפט בתאריך 24/4/09, ולפיה הוא מאשר שגובהה של גדר הרשת מדרום ומערב הינו רק 2 מטר, ולא כפי שאמר בחקירתו בפני 4 מטר. עוד נסתבר מתשובתו זו, כי בנקודה 14 כפי שסומנה קיים מעבר פנימי ברוחב של 1 מטר וכי הגדר הרשת מצפון ומזרח הינה בגובה 4 מטר. השלמה זו הוריתי לשלוח לכל הצדדים. איש מהסניגורים או מהתביעה לא ביקש להזמינו לחקירה על תוספת זו, מכך אתה למד שהיא נתקבלה על דעתם. אלא שתוספת זו אומרת דרשני, ביחס לכל הבדיקה שערך לבית הספר ותרשימו נ/5 ונ/5א', אינם משקפים עוד את אשר קיים במקום בפועל. כך גם לגבי גובה הגדר, עצם העובדה שיש במקום מעבר מאשרת את עדותו של עד התביעה מתן בטיטו (עת/4), אשר מאשר כי קפץ מעל הגדר שגובהה כשני מטר (עמ' 29, שורה 17). עוד יודגש, כי התוספת שנמסרה על ידי העד ולפיה יש מעבר בנקודה 13, ללא שער, נמסרה גם בעדותו של העד משה מלול (עד הגנה 5), אשר אמר במהלך חקירתו הנגדית לאחר שהוצגה לו המפה נ/5, והוא נתבקש למצוא את מקום כניסתו לשטח בית הספר, השיב: "אני מסביר כי רצנו דרך השביל שמקיף את בית הספר ומצביע על מספר 12, שם יש שער שזה פתוח שנכנסים למגרש כדורסל כדורגל של בית הספר, דרך היציאה של השער איפה שכתוב מס' 13, ששם אין שער המשכנו דרך פה וזה הגדר שקפצנו עליה, אני מסמן במספר 15 עם עיגול..." (עמ' 60, שורה 1 עד 3). דברים ברורים אלה יחד עם התוספת לעדותו של המודד, מחזקת את דבריהם של עדי התביעה באשר לדרך כניסתם לתוך שטח בית הספר. לפיכך יש ליתן משקל יתר לעדותם באשר עדותם נתמכת גם בעדי ההגנה. אדגיש עוד, כי לא ניתן לסמוך על עדותו וחוות דעתו של העד המומחה - המודד. עדותו זו כפי שבאה בפני ומכל הטעמים שהזכרנו מעלה ובפרט בשל כך שהיתה מגמתית עד מאוד והביאה בפני בית המשפט מידע חסר שלא כלל את הנקודות הקריטיות הצריכות להכרעה ולחקר האמת. בשל כל אלה אין בדעתי לסמוך על עדותו זו. [7] סתירות בעדויות עדי ההגנה: בין עדותה של סבטלנה לעדויותיהם של חלק מעדי התביעה, כגון עדות של האני דאפרוי ייתכן ויאמר מי אשר יאמר מתקיימות סתירות. אלא שסתירות אלה הגם שהינן פעוטות ערך ונוצרו תוך כדי שהשוטרים פעלו ורצו לתפיסת מיידי האבנים ולא טרחו לראות מי רץ לצידם, הסביר האני דפראוי בעדותו את הסתירות בדבר מקום הימצאותה של סבטלנה כך: "יכול להיות, היא היתה איתי יחד, באמצע האירוע אי אפשר להזכר בכל הדברים האלה" (עמ' 55, שורה 3). ובהמשך עדותו הוא הסביר שהוא פגש את סבטלנה בתוך החצר בעת שכבר עצרו את הנאשמים. לפיכך, לא נמצאו בעדויות עדי התביעה, או שוטרי המג"ב שחלקם הוזמנו על ידי ההגנה כל סתירה של ממש. [ו] סיכום הראיות: אין כל ספק, כי עדויות עדי התביעה היו מהימנות ונתמכו האחת ברעותה. לעדויות אלה נמצאו תמיכות, מעדי ההגנה ג'קי מלול, האני דפראוי ומשה מלול, כל אלה שוטרי מג"ב שהיו נוכחים באירוע. גם העדות והממצאים שלבסוף הודה בהם העד סוועאד עבדאללה המודד, אלה תומכים בעדויות התביעה. עדי התביעה הסבירו היטב את מהלך האירוע וכן את העובדה שראו את הנאשמים בידוי האבנים ובורחים לעבר תוך בית הספר, כפי שהסבירו חלק מעדי התביעה שעסקו במרדף, תוך שמירה על קשר עין עם הנאשמים אותם זיהו גם לפי לבושם וכפי שאחר כך נתאשר בעת לכידתם. הנאשמים נמצאו כשהם מסתתרים מבלי שיש הסבר "לפחדם" זה. כל זה בתוספת הודאתם והודעותיהם במשטרה כפי שנסקרו לעיל והעדר מסירת גרסה מטעמם תומכים בראיות התביעה. יודגש, כי העובדה שההליכים כנגד הנאשם זייד הופסקו בגלל מצבו, אין בהם אלא עובדה נטרלית לענין הוכחת העובדות שבכתב האישום. [ז] טענות משפטיות: בפתח פרשת ההגנה הודיעו הסניגורים, כי הנאשמים בוחרים שלא להעיד, באומרם כי: "אנו מוותרים על העדת הנאשמים, תוך שאנו מודעים בהחלט לתוצאות אי מסירת עדותם" (עמ' 41, שורה 3). הימנעות נאשם מלהעיד להגנתו נושאת עימה משקל ראייתי לחובתו, כאמור בהוראת סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשל"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), שכן מקום בו מתחייב הסבר מצד הנאשם, הטוען לחפותו, התייחסות לעובדות שהובאו בפני בית המשפט והמסבכות אותו לכאורה בעבירות שיוחסו לו, והוא בוחר להימנע מלספק גרסה משלו - יש לראות נאשם זה כמי שחפץ להסתיר עובדות שישמשו לרעתו, או כמי שאין לו הסבר. שתיקתו זו תעמוד לו לרועץ, ועשויה לשמש חיזוק או סיוע לראיות התביעה (ראה בג"ץ 6319/95, 6836/95 ברלס נ' חכמי, פ"ד נא(3) 750; ע"פ 475/87 מנדלפרוסט נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 818, ע"פ 597/88 שמעיה אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 221; ע"פ 230/84; י' קדמי על הראיות, חלק ראשון (2003), עמ' 266-269). סעיף 162, לחסד"פ קובע: "(א) הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 18 או לצורך סעיף 20(ד) לחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות. (ב) הימנעות הנאשם מהעיד לא תשמש ראיה לחובתו, אם התקבלה חוות דעת מומחה שלפיה הנאשם הוא אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, ובשל מוגבלותו כאמור הוא נמנע מהעיד". מכאן כי הימנעות הנאשם מלמסור עדותו וגרסתו בבית המשפט, עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה, כן יש בה משום סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע. מידת משקלה הראייתי של השתיקה נגזרת מסיבת השתיקה. כשהשתיקה מוסברת בהסבר שמניח את דעת ביהמ"ש, עשוי ההסבר לגרוע מכוחה של השתיקה כראיה מחזקת או מסייעת לראיות התביעה. אין די בהסבר סתמי לשתיקה, והוא אינו יכול להיות נעוץ ברצון להימנע מהפללה עצמית (ע"פ 1497/92 מדינת ישראל נ' צוברי, פ"ד מז (4) 177, 203-202). בתפ"ח (תל-אביב-יפו) 1158/02 מדינת ישראל נ' מרואן בן חטיב ברגותי, . נאמר כי: "הימנעותו של הנאשם מלהעיד במשפט ולחשוף עצמו לחקירה נגדית עשויים לשמש חיזוק למשקל הראיות כנגדו, ואף להוות סיוע לראיות התביעה מקום שדרוש להן סיוע, כקבוע בסעיף 162(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). כמו-כן, המנעותו של הנאשם מלהשיב על כתב האישום, כפי שעשה, עשויה לשמש חיזוק למשקל ראיות התביעה, כקבוע בסעיף 152(ב) לחסד"פ.". בעניננו, בחרו הנאשמים שלא למסור גרסתם בבית המשפט, ולא להעמיד גרסתם למבחן החקירה הנגדית, בלא שנמסר כל סיבה לכך. על כן, חלה הוראת סעיף 162 לחסד"פ. הימנעותם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל ראיות התביעה. יחד עם זאת, בית המשפט רשאי שלא ליתן משקל לשתיקת הנאשם, כאשר יש לה הסבר סביר (ראה ע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 369, בעמ' 386). בסיכומים טען ב"כ נאשם 1, כי אין לייחס משקל ראייתי כלשהו לכך שהנאשם 1, בחר שלא להעיד משום שהינו לוקה בשכלו. לטענתו בשורה של פסקי דין נקבע כי בית משפט רשאי שלא ליתן משקל לשתיקת נאשם, כאשר יש לה הסבר סביר (עפ 277/81 הלוי נ' מ"י, פ"ד לח(2) 369. עוד טען כי ניתן להחיל על נאשם 1 את סעיף 162(ב) לחסד"פ, זאת משום שהנאשם אובחן ע"י ועדת האבחון כסובל מפיגור שכלי קל. ליקוי כזה פוגע בכושר ההעדה של הנאשם, לכן אין ליחס לכך שלא מסר גרסתו בבית המשפט משקל ראייתי כלשהוא לחובתו. על פי סעיף 162 (ב) לחסד"פ על בית המשפט לבחון, על פי חוות דעת שהתקבלה, האם "הנאשם הוא אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, ובשל מוגבלותו כאמור הוא נמנע מהעיד." על פי חוק הליכי חקירה והעדה מוגדר "אדם עם מוגבלות נפשית" - אדם עם לקות נפשית שבשלה מוגבלת יכולתו להיחקר או למסור עדות". נאשם 1, נשלח לבדיקת כשירותו ומסוגלותו לעמוד לדין במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים. בישיבת יום 15/11/07, ישיבת ההקראה אמר ב"כ הנאשם, כי הנאשם "הוא סובל מפיגור שכלי קל..." (עמ' 1, שורה 5). ובישיבת יום 25/2/08, טען ב"כ הנאשם 1, לאחר שהתקבלה חוות דעת, או כדבריו ועדת האבחון, ונקבע כי הנאשם 1, סובל מליקוי שכלי קל אך כשיר לעמוד לדין, נשלח הנאשם מטעמו לעבור בדיקה. אולם, טרם נתקבלה חוות הדעת מטעמו. חוות דעת שכזו לא הוגשה עד עצם היום הזה. בענייננו, ועדת האבחון סיכמה את חוות דעתה בעניינו של נאשם 1, חוות דעת מיום 23/12/07, לאמור: "עאיד מתפקד ברמת פיגור שכלי קל. עאיד מבחין בין מותר ואסור טוב ורע. יכול להבין את משמעות מעשיו ותוצאות מעשיו, קיימת יכולת להבחין בין סיבה לתוצאה. עאיד מבין באופן עקרוני את תפקיד השופט והעו"ד ומסוגל לסייע לעורך דנו בתהליך ההגנה. הוא מבין את ההאשמות כנגדו. לדעת הועדה עאיד כשיר לעמוד לדין". מקריאת חוות הדעת כולה, עולה כי הועדה התרשמה מרקע משמעותי של הזנחה סביבתית אשר מנעה מהנאשם 1, לממש את הפוטנציאל השכלי ומנמיכה את הישגיו בתחום הביצועי. יודגש כי חוות הדעת ניתנה לצורך קביעה האם הנאשם מסוגל לעמוד לדין ולא נאמר בה דבר ביחס לשאלת יכולתו , מסוגלותו וכשירותו למסור עדות. בפרט לא הוגשה כל חוות דעת, או כל מסמך אחר שיש בו כדי להצביע על אי יכולתו של הנאשם למסור גרסתו בבית המשפט, לא הוכחה ולא נטענה מוגבלות כלשהיא של הנאשם 1, למסור גרסתו להגנתו. יחד עם זאת, כל המעיין בחוות הדעת שהוגשה לשם קביעת מסוגלתו לעמוד לדין יבחין, כי הנאשם מסוגל לסייע לעורך דינו בהליך המשפטי, מבין היטב את תפקיד השופט, יכול להבחין בין מותר ואסור, כל אלה מלמדים על מסוגלותו למסור עדות. די בכך כדי לקבוע כי הנאשם 1 אינו סובל מ"לקות נפשית" ואינו בא כלל בגדר הגדרת חוק הליכי חקירה והעדה. כך קבע בית המשפט העליון בע"פ 2965/06 אבו חאמד נ' מ"י : "כמותי כבית המשפט קמא, רואה אני מקום לייחס משקל להימנעות המערער מעדות. בא כוחו של המערער אמר בשמו בישיבת 5.1.06, בעמ' 83-82, שאמנם מצבו לאותו יום קצת יותר טוב מביום המעשה, אך עדיין אינו מסוגל להעיד בשל מצבו הנפשי. בית המשפט ביקש מן הסניגור (עמ' 83) להסביר למערער (לאחר שלא רצה להעיד) את ההשלכות (המערער טען באוזני סניגורו כי אינו זוכר את יום האירוע; עמ' 83). כאמור, החליט המערער, בהתייעצות עם בא כוחו, שלא להעיד (עמ' 85). בפנינו הסביר בא כוחו, כי ההחלטה שלא להעיד את שולחו באה כדי שבית המשפט לא יקבל רושם מוטעה ממצב המערער בשעת העדות. אכן, המערער הוא חולה נפש; אך אדם הנאבק על חוסר אחריותו למעשי עבירה, ואין חולק באשר לכשירותו לעמוד לדין - השיקולים שבדין באשר להערכת הימנעותו מעדות לפי סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 יפה כוחם. באותו סעיף נקבע כי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה...". אכן, אין הדבר חל אם התקבלה חוות דעת מומחה שלפיה המדובר (לענייננו) בבעל מוגבלות נפשית כמוגדר בחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים של אנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), תשס"ו-2005 ובשל מוגבלות כזאת נמנע מהעיד. באותו חוק (סעיף 1, מוגדר "אדם עם מוגבלות נפשית" כ"אדם עם לקות נפשית בשלה מוגבלת יכולתו להיחקר או למסור עדות". משנקבע בענייננו כי המערער כשר לעמוד לדין, אין הסייג חל, ולכן לא היתה סיבה שהמערער לא יסביר, מנקודת ראותו שלו, את מצבו, ולא יסתתר מאחורי טענת אי זכירה בשעה שהכל מודים כי היה כשיר לעמוד לדין. ראו לעניין סעיף 162 גם שלגי וכהן, סדר הדין הפלילי מה' 380,2." אין לי אלא להצטרף לדברים אלה אשר חלים גם בענין הנדון בפנינו. עוד נזכיר כי בעת שהודיעו שני הסניגורים על הימנעות שולחיהם ממסירת עדות בבית המשפט, לא טען איש מהם, כי בשל לקוי שכלי או נפשי לא ניתן להעידם. טענה זו נטענה לראשונה במסגרת הסיכומים, לפיכך בהעדר כל מניעה שיש בה כדי להצדיק העדר עדותו של הנאשם 1, בבית המשפט, יש מקום לזקוף העדר גרסתו לחובתו ולחיזוק ראיות התביעה. ב"כ נאשם 3, טען בסיכומיו כי התביעה אינה יכולה להיבנות לשם השלמת החסר שבראיותיה משתיקת נאשם 3. נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות מוטל על שכמה ואין בראיות ההגנה כדי להביא להרשעת הנאשם. עוד טען כי הימנעות מעדות אינה ראיה בפני עצמה, אלא תוספת ראיתית מקום שתוספת זו דרושה. אין מקום לקבל טענות נאשם 3, באשר אינו מספק כל הסבר לסירובו למסור גרסתו בבית המשפט ולהחשף לחקירה הנגדית. שהרי אם דברי אמת יאמר, יזכה באמונו של בית המשפט. לפיכך, בנסיבות מקרה זה יש לראות בהימנעות הנאשם 3, מליתן עדות, חיזוק משמעותי לראיות התביעה -ובעיקר לעדותם של שוטרי המג"ב, אשר זיהו את הנאשמים באופן וודאי במקום האירוע ועצרו אותם במקום.כמו כן יש לזכור כי הימנעותו זו והעדר החקירה הנגדית מהווה חיזוק לעדות ולסתירות שבהודעותיו, וגרסתו במהלך הכפירה גם הן מהוות חלק מראיות התביעה. חיזוק זה איננו אך תוספת ראייתית אלא חיזוק של ממש לראיות התביעה, שגם כך היו מהימנות ומספיקות. [ח] מחדלי החקירה: בא כוח נאשם 1 טוען, כי מחדליה של המשטרה בעת גביית ההודעה, פוגעים קשות במשקלה של הודאתו של הנאשם 1 עד כדי איונה. לטענתו תחילתה של החקירה בכך שהחקירה התנהלה בשפה העברית ולא תועדה באמצעים ויזואלים. ליקויים אלו נעשו בניגוד לקבוע בסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב- 2002 (להלן: "חוק חקירת החשודים"), הקובע כי "חקירת חשוד תתנהל בשפתו או בשפה שהחשוד מבין ודובר אותה, לרבות שפת סימנים". לטענתו, מהעדויות עולה, כי חקירתו של נאשם 1 תועדה בשפה העברית אם כי נוהלה בחלקה בשפה הערבית. מחדל נוסף הינו נוכחותו של שוטר מג"ב, שהינו עד תביעה מס' 3, כמתורגמן בחקירת נאשם 1 כאשר עד זה היה מעורב פיזית ורגשית במרדף אשר בוצע אחר הנאשמים. לכן, מחדל זה פגע בזכות הנאשם להליך פלילי הוגן . סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) התשס"ב-2002 (להלן - חוק חקירת חשודים), קובע כי חקירת חשוד תתנהל בשפתו. סעיף 8 לחוק זה מורה כדלקמן: "לענין שפת התיעוד של חקירת חשוד בתחנה יחולו הוראות אלה: (1) תועדה חקירת חשוד בכתב בלבד, יהיה התיעוד בשפה שבה התנהלה החקירה; (2) לא ניתן לתעד בכתב חקירתו של חשוד בשפה שבה היא מתנהלת, תתועד החקירה בתיעוד חזותי או בתיעוד קולי; ואולם אם התנהלה החקירה בשפת סימנים, תתועד בתיעוד חזותי בלבד; (3) היה לשוטר יסוד להניח שהחשוד אינו יודע קרוא וכתוב או שהוא אדם עם מוגבלות, המקשה עליו לאשר את נכונות תיעוד החקירה בכתב, תתועד החקירה בתיעוד חזותי או בתיעוד קולי; (4) לענין סעיף זה וסעיף 10, 'מוגבלות' - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית". סעיף 8(1) מורה, כי תיעוד החקירה בכתב יהיה בשפה בה נוהלה החקירה. חוק חקירת חשודים אינו קובע סנקציה בגין הפרתו, כגון אי קבילות האימרה או פסילתה. לפיכך, קבילות אימרה כזו תיקבע לפי כללי הקבילות הקיימים, נסיבות המקרה, כאשר עצם הפרת הוראות החוק תהווה נסיבה ממשית העשויה לפגום פגיעה של ממש במשקל הראיה ואף להביא לפסילתה, במקרה קיצוני. במקרה שבפני, חוקר המשטרה דיבר עם העדים בעברית ותיעד בעברית, והנאשמים ענו בעברית וכשלא הבינו מילה או מילים תירגם חורשיד, או כשיצא תירגם השוטר האני דפראוי, החקירה אף נכתבה בעברית. כל מי מהשוטרים שעסק בגביית ההודעה, או התרשים של נאשם 1, אישר בעדותו המהינה שהנאשם הבין עברית, למעט מספר מילים אשר תורגמו עבורו, והנאשמים לא טענו אחרת. לפיכך, ברור מתוך כל הראיות, כי לא נפל פגם כלשהוא בחקירת הנאשמים והודאת נאשם 1 קבילה, ויש ליתן לה את משקלה הראוי במסגרת הראיות כולן. מכאן, כי מניתוח הראיות כולן, ברור שהנאשמים נראו על ידי השוטרים זורקים חפצים ואחר כך בורחים לעבר בית הספר. הנאשמים זוהו על ידי השוטרים שהיו עימם בקשר עין במהלך המרדף. השוטרים בעדותם המהימנה בדבר מהלך המרדף ומקומות הכניסה לתוך בית הספר, קיבלו חיזוק בהודאת נאשם 1, בסתירות שבהודעות הנאשם 3, וגרסאותיו ובהעדר עדותם בבית המשפט. [ט] לסיכום: מעצם המעשים אשר הוכחו בפני, היינו זריקת אבנים לעבר הג'יפ המשטרתי הנוסע, ברור כי האבנים נזרקו מתוך כוונה מיוחדת לפגוע בג'יפ ובנוסעיו, תוך סיכון ביטחונם. הנאשמים התווכנו לתוצאות הטבעיות של מעשיהם. זאת ניתן ללמוד בברור מתוך הודאת הנאשם 1, כי הם המתינו במקום כחצי שעה עד להגעת הג'יפ, במטרה ברורה לפגוע בו וביושביו. על פי סעיף 332 (3) - "יורה או זורק דבר אל אדם שעל נתיב התחבורה, או כלי התחבורה, או אל חפץ שעלול או גורם שהדבר יפגע בהם". יחד עם הרישא של סעיף הרי ברור, כי אין צורך שהתוצאה אליו התכוון העושה תתממש, היינו גם אם לא נפגע איש מנוסעי הרכב בפועל ולג'יפ נגרם נזרק קל בלבד - דיינו. אין צורך בגרימת נזק ממשי, די בפעולה כדי לענות על דרישות הסעיף וכדי שהעבירה תתממש. ובעניננו, ברור כי הראיות שבאו בפני היה בהם די והותר, ולמעלה מכל ספק סביר להצביע על הנאשמים, כאלה שביצעו את זריקת האבנים לעבר הג'יפ, במטרה לפגוע ולסכן בטחון הנוסעים. פגיעה בג'יפ מהווה מימוש לעבירה של פגיעה בזדון והיזק בזדון לרכב. [י] סוף דבר: הפועל היוצא הוא, כי הוכח מעבר לכל ספק סביר יסודות הפיזיים והנפשיים של העבירות, ועל כן אני מרשיעה את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. משטרהצבאזריקת אבניםמשמר הגבול (מג"ב)שוטר