קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוסר סבירות קיצונית בהליכי גבייה: 1. עתירה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי המשיבה פעלה בניגוד לחוק ובחוסר סבירות קיצוני עת החליטה לפעול בהליכי גבייה מנהליים נגד העותרת, לביטול החוב נשוא הליכי הגבייה, ולהשבת כל הכספים שנגבו בגינו, וכן לפסיקת פיצוי בסך 100,000 ש"ח בגין עוגמת נפש ופגיעה בשמה הטוב של העותרת. העובדות 2. העותרת הינה חברה פרטית המספקת שירותים שונים לענף הצורפות והיא מחזיקה בשני נכסים בתחום השיפוט של המשיבה- ברחוב אלנבי 94 וברחוב סמטת הש"ך 5 . 3. לטענת העותרת, ביום 26.3.2008 גילתה כי הוטל עיקול על שוברי כרטיס אשראי לזכותה בסך 2,028 ₪ המוחזקים על ידי חברת ישראכרט בע"מ על ידי משרד עו"ד סנדרוביץ', רינקוב, חמד ושות' (להלן: משרד עו"ד סנדרוביץ'). לטענתה של העותרת, היא מעולם לא קיבלה כל דרישת תשלום או פנייה כלשהי מהמשיבה או מבאי כוחה, ובהטלת העיקול נודע לה לראשונה כי היא חבה בתשלום כספים למשיבה. 4. העותרת ממשיכה וטוענת כי באותו היום שבו התגלה לה דבר העיקול פנתה מנהלת משרדה למשיבה בבקשה לקבל לעיונה את פירוט החשבון בגין החוב הנטען ונענתה כי הטיפול בנושא עבר למשרד עו"ד סנדרוביץ'. משפנתה למשרד זה נמסר לה, על פי גירסתה, כי לא קיימים אישורי מסירה לדרישות החוב וכי צו העיקול ישלח אליה בפקס. לטענתה, עד להגשת העתירה לא נתקבלה כל תגובה בנדון. ב- 27.3.08 ולאחר שפנתה פעם נוספת לב"כ המשיבה, קיבלה מכתב המפרט את חובות העותרת המטופלים ובו נטען חוב על סך 492.6 ₪ עבור "עיריית תל אביב כיבוי אש". טענות העותרת 6. העותרת טוענת כי המשיבה הפעילה הליכי גבייה מנהליים נגדה שלא כדין מאחר שמעולם לא המציאה לה דרישת תשלום בגין החוב הנטען ולא פנתה אליה בנדון. עוד נטען כי המשיבה עצמה הודתה כי לא שלחה מכתבי דרישה בדואר רשום, ובכך הפרה את הוראות פקודת המסים (גביה), הקובעות חובת המצאת דרישת תשלום כתנאי מקדמי לפתיחה בהליכי גבייה מנהליים. לטענת העותרת, התנהלותה של המשיבה אשר לא יידעה אותו לגבי החוב ולא פנתה אליו עובר להפעלת הליכי הגבייה המנהלית אינה חוקית, אינה סבירה וחסרת תום לב . בנוסף לכך, יש בהתנהלות זו כדי לפגוע בשמה הטוב של העותרת ומשכך יש גם לפצותה בפיצויים כנדרש. טענות המשיבה 7. המשיבה טוענת כי החלה לפעול בהליכי גבייה מנהליים לגביית החוב מאחר שהעותרת נמנעה מלשלם על ביקורות ציוד שערכה המשיבה על פי תקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים), תשל"ה-1975 . על פי כתבי הטענות של המשיבה נערכו מספר ביקורת ציוד כיבוי אש בנכסה של העותרת במועדים שונים: ב-20.12.05 נערכה ביקורתושבגינה צריכה הייתה העותרת לשלם סך של 602 ₪, ביום 23.1.07 נערכה ביקורת ציוד נוספת שבגינה צריכה הייתה העותרת לשלם סכום נוסף של 602 ₪, וביום 8.5.07 נערכה ביקורת נוספת שעליה היה על העותרת לשלם סך של 614.78 ₪. לטענת המשיבה, התשלום היחיד שבוצע על ידי העותרת היה על סך 602 ₪ ביום 9.3.06החוב שבנדון תפח וביום הטלת העיקול עמד על סך של 2026 ₪ (1393.20 ₪+הוצאות גבייה בסך 633 ש"ח). 8. עוד טענה המשיבה כי החל מאוקטובר 2006 נשלחו לעותרת לא פחות מ- 6 מכתבי התראה על ידי ב"כ המשיבה. דיון 9. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים וקראתי את כתבי הטענות, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. 10. המקור החוקי לגביית הכספים נשוא העתירה הינו בתקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים), תשל"ה-1975, אשר קובע את סמכותה של המשיבה לגבות תשלום בגין ביקורת ציוד כיבוי במקרקעין. על פי המסמכים שצירפה המשיבה, ביקורות ציוד כיבוי אכן נערכו בנכסה של העותרת בתאריכים המפורטים על ידה בכתב התשובה (ראו נספחים א1, א2 ו-א3 לכתב התשובה). 11. משכך, ברי מן הפן המהותי כי העותרת חייבת הייתה בתשלום עבור הביקורות האלו. התשלום בגין שתיים מהביקורות הללו לא התבצע, ועניין זה אינו מוכחש גם על ידי העותרת עצמה. העותרת אינה יכולה להלין, אם כן, על עצם החיוב המהותי שלה בתשלום הביקורות, אלא על דרכי הגבייה של התשלום והתנהלותה של המשיבה לגבייתו. אלא שגם טענות אלו אינן יכולות לסייע לה. 12. סמכותה של המשיבה לפעול להטלת עיקול על נכסי העותרת נובעת מהוראות פקודת המסים (גביה), אשר הוחלו על גבייתם של תשלומי ארנונה ותשלומי חובה אחרים לרשויות המקומיות מכוח אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות). ברי כי קודם להטלת העיקול, צריכה הרשות המקומית לידע את החייב על עצם חיובו ולאפשר לו לשלם את חובו טרם תפתח בהליכי הגבייה. סעיף 4 וסעיף 5 לפקודה מפרטים את חובותיה של הרשות לעניין זה וקובעות כי חלה חובה למסור לנישום הודעת דרישה. עיקר טענותיה של העותרת מתמקדות אם כן באי עמידתה של המשיבה בהוראות אלו, דהיינו באי יידועה של העותרת לעניין החוב ואי משלוח דרישות חוב טרם הפנייה להליכי הגבייה המנהליים. אלא שעיון בכתב התשובה של המשיבה כמו גם בנספחים לו, ובעיקר נספח ג', מעלה כי העירייה פנתה לעותרת 6 פעמים לכל הפחות, כפי שהדבר מצוין ברישומיה במכתבי התראה, בעניין חוב זה ממש (כעולה ממספר החשבון המצוין על גבי התדפיס). הראשון במכתבים המאוזכרים בתדפיס הינו מכתב שנשלח ב- 26.10.2006 והאחרון שבהם הינו מכתב מה- 4.11.2007. מכתבים אלו נשלחו על פי התדפיס לכתובות עסקיה של העותרת כפי שהן מצוינות גם בכתב העתירה. בהצטרפן של נסיבות אלו לחזקת תקינות המנהל, המסקנה המתבקשת הינה כי העותרת יודעה על דרישת העירייה כי תסדיר תשלומיה בגין ביקורות הציוד שנערכו בנכסיה, וכי רק לאחר שנמנעה מלהסדיר חובותיה נאלצה המשיבה לפעול בהליכי גבייה מנהליים שמכוחם עוקלו כספים בחשבונות העותרת. טענותיה של העותרת כי מעולם לא קיבלה את דרישות לתשלום החוב אינן יכולות להתקבל והן עומדות בניגוד למסמכי הרשות המפורטים. לאור האמור לעיל, טענותיה של העותרת אינן יכולות להתקבל. על העותרת היה לשלם את החשבונות שנשלחו אליה על ידי המשיבה בגין ביקורות הציוד שנערכו בנכסיה, ומשנמנעה מלעשות כן, הייתה המשיבה מוסמכת לפתוח בהליכי גבייה מנהליים כפי שעשתה. בנסיבות אלו ברי כי עתירתה של העותרת להחזר הכספים שנגבו, קל וחומר לפסיקת פיצויים בגין לשון הרע, אינן יכולות להתקבל (וזאת מבלי שאזדקק לדון בשאלת סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה לפסיקת פיצויים). 16. על אף דחייתה של העתירה מצאתי לנכון לציין, כי מהטענות שהושמעו בפניי נדמה כי קצפה של העותרת יצא על המשיבה ועל באי כוחה נוכח האופן שבו התנהלו אלו מולה לאחר שהתגלה לה דבר העיקול. ככל העולה מטענות העותרת, פניותיה הן למשיבה והן למשרד באי הכוח שטיפל בעניין הגבייה נענו באופן חלקי בלבד, והיא לא זכתה למענה ענייני, לא מהמחלקה המשפטית של המשיבה ולא ממשרד עורכי הדין סנדרוביץ'. עוד נטען כי האינפורמציה שקיבלה לעניין מקור החוב והוראות החוק שמכוחו הוא נדרש הייתה בלתי עקבית וחסרה ביותר. ואמנם, התמונה שהצטיירה מטענותיה של העותרת בעת הדיון שנערך בפניי לעניין אופן טיפולם של המשיבה ושל משרד עורכי הדין בפניות העותרת אינה משביעת רצון. על הרשות המקומית ועל באי הכוח הנכנסים לנעליה בגביית החובות לנהוג בהגינות ובשקיפות כלפי האזרחים, גם בשלב שבו מופעלים הליכי גבייה מנהליים. הכוח המוענק לרשות בנסיבות אלו הינו כוח רב עצמה ויכולתו של האזרח הפשוט להתגונן מולו הינה מצומצמת מלכתחילה. משכך על הרשות לעשות שימוש בסמכויות אלו באופן מושכל, מוסרי ונאות. עליה להמשיך ולהישאר נגישה להשגותיו ולפניותיו של הנישום, ולתת להן מענה ענייני ומהיר ככל שניתן. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט מודריק בעת"מ (תל-אביב-יפו) 1224/05 אידית גריסרו נ' עירית תל אביב-יפו ואח, , ולפיהם: רשות ציבורית מחויבת במוסר התמודדות עם האזרח שהוא גבוה יותר מזה החל על התמודדות בין פרטים. אפשר שבתביעה פרטית ישאף התובע להביא את הנתבע אל בין המצרים, כדי לעקר את יכולת ההתגוננות שלו. העירייה כרשות ציבורית אינה רשאית לדעתי להשתמש בכוחות ובסמכויות המוענקים לה כדי לדחוק את האזרח הנתבע לשלם חוב לעירייה אל פינה שבה יקשה עליו להתגונן. חובת ההגינות המנהלית מתפרשת גם על אופייה של ההתמודדות של הרשות עם הפרט ועל הדרך שבה מנצלת הרשות את הכוחות והסמכויות שלה. אמצעי הגבייה המנהליים נועדו לייעל את מערכת הגבייה השלטונית והעירונית. הם לא נועדו לכבול את ידי האזרח ולהעמידו בעמדת נחיתות שלא תאפשר לו להתגונן. מסיבה זו סברתי כי נכון יהיה כי הצדדים יגיעו להסכמה ביניהם על הסדרת יתרתו של החוב אשר טרם נגבה על ידי המשיבה. אלא שבא כוח העותרת מיאן להגיע להסכמה כלשהי עם המשיבה ועמד על הדרישה כי החוב נשוא העתירה יבוטל, כי הכספים שנגבו במסגרת הליכי הגבייה המנהלית יוחזרו לעותרת, וכי ייפסקו לו פיצויים בגין לשון הרע. בנסיבות אלו אין מנוס מלדחות את העתירה שבפניי. לאור האמור בפסקה 16, העותרת תשלם למשיבה הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד מופחתים על סך 5,000 ₪ בלבד צמוד מהיום וכד התשלום בפועל. הליכי גביה