קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חופש המידע דיונים פנימיים: 1. לפניי עתירה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן - חוק חופש המידע או החוק), בה מתבקש בית המשפט להורות למשיב למסור לידי העותרים פרוטוקולים של דיוני הוועדה לבדיקת אירוע חומרים מסוכנים שהתרחש במפעל העותרת וכן מספר נספחים שצורפו לדו"ח שהוגש על ידי הוועדה. עיקרי העובדות הצריכות לעניין 2. עותרת 1 (להלן - העותרת) הנה חברה פרטית העוסקת בעיקור פסולת רפואית מזוהמת וכן מתפקדת כתחנת מעבר לפסולת חומרים מסוכנים. עותר 2 (להלן - העותר) הנו סמנכ"ל העותרת. ביום 21.9.08 אירע פיצוץ במתחם מפעלה של העותרת בעיר פתח תקווה ולאחריו פרצה שריפה במקום. תוצאות האירוע היו קשות. שני בני אדם קיפחו חייהם ואנשים נוספים נפצעו. בעקבות האירוע הורה השר להגנת הסביבה על הקמת ועדת בדיקה לאירוע (להלן - הוועדה) וזאת לפי סעיף 16ג3(א) לחוק החומרים המסוכנים התשנ"ג-1993. 3. ביום 5.11.08 זומן העותר לחקירה בפני הוועדה. ביום 24.11.08 הודע לעותר כי הוועדה עומדת לפרסם את ממצאיה ומסקנותיה וכי לרשותו עומד פרק זמן של מספר ימים להגיב על חלקו של הדו"ח הנוגע אליו. טיוטת דו"ח הוועדה צורפה להודעה. בו ביום פנו העותרים אל יו"ר הוועדה בבקשה לקבל לידיהם את כל הפרוטוקולים של דיוני הוועדה וכן מסמכים נוספים שהוצגו בפניה, במטרה ליתן תשובה עניינית לטיוטת דו"ח הוועדה. בתשובה לפניה זו נאמר לעותרים כי אין אפשרות להיענות לבקשתם וכי כל פניה בנושא צריכה להיעשות על דרך בקשה לפי חוק חופש המידע. 4. ביום 30.12.08 פנו העותרים אל המשיב בבקשה לפי חוק חופש המידע לקבל לידיהם את כל החומר הנמצא בידיו והקשור לעבודת הוועדה. העותרים לא קיבלו תשובה עניינית במשך מספר חודשים, חרף תזכורות ששלחו למשיב. בין היתר טען המשיב כי לא שולמה האגרה לטיפול בבקשה, אולם התברר כי האגרה שולמה עוד ביום 11.1.09. לבסוף, השיב המשיב ביום 19.3.09 כי הנושא נמצא בבדיקה. משלא נתקבלה כל תשובה נוספת בעניין, הוגשה עתירה זו ביום 5.5.09. 5. מספר שבועות לאחר הגשת העתירה השיב המשיב לפניית העותרים וצירף את הדו"ח הסופי של הוועדה וחלק מנספחיו של הדו"ח. בתשובה צוין כי מכח סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, לא יימסרו לעותרים הפרוטוקולים של דיוני הוועדה (נספח 5 לדו"ח הסופי), הואיל ומדובר בדברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי. אשר למספר נספחים נוספים של הדו"ח - תחקיר אירוע שירותי כבאות והצלה פתח תקווה (נספח 2); תמצית פעילות היחידה העירונית בפתח תקווה בשנים האחרונות (נספח 4); התייחסות היחידה העירונית בפתח תקווה-11/11/08 (נספח 6); מסמכים שהובאו לוועדה על ידי משרד התמ"ת (נספח 8) - צוין כי על מנת לקבלם יש לפנות ישירות לרשויות הרלוונטיות וזאת בהתאם לסעיף 8(5) לחוק חופש המידע שעניינו במידע אשר נוצר בידי רשות ציבורית אחרת. העותרים לא השלימו עם תשובת המשיב ועמדו על עתירתם. עיקרי טענות הצדדים 6. העותרים טוענים כי הפרוטוקולים של הוועדה אינם באים בגדר מידע בדבר דיונים פנימיים שאין חובה לגלות בהתאם לסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע. לשיטתם, מדובר בפרוטוקולים של התייעצות הקבועה בדין ועל כן חובה על המשיב לחשוף אותם. עם זאת, נטען כי אף אם מדובר במידע אודות דיונים פנימיים, יש למסור לידי העותרים את הפרוטוקולים של דיוני הוועדה הואיל והעניין הציבורי בגילוי המידע וכן עניינם האישי של העותרים במידע, גוברים על הטעם לדחיית הבקשה. לפי הטענה, הואיל ומדובר בנושא הנוגע לבטיחותו ולבריאותו של הציבור, האינטרס הציבורי בחשיפת הפרוטוקולים הנו רב. כמו כן, לעותרים, העומדים במרכז הדו"ח, עניין אישי מובהק בחשיפת הפרוטוקולים. לטענתם, בדיונים משפטיים שונים המתנהלים בעניינם עולות טענות המתבססות על דו"ח הוועדה. לעמדתם, קיימות טעויות עובדתיות בדו"ח אשר הם מבקשים לחשוף בעזרת הפרוטוקולים המהווים לשיטתם עדויות לכל דבר ועניין. אשר לטענה כי חשיפת הפרוטוקולים תגרום לחשש מצדם של עובדי ציבור להתבטא באופן חופשי ולבצע פיקוח וביקורת יעילים, משיבים העותרים כי הפסיקה בעניין זה קבעה כי חשש בעלמא לבדו אין בו כדי לבסס סירוב לחשוף מידע אודות דיונים פנימיים. עוד מוסיפים העותרים כי אין ממש לחשש מפני פגיעה בפיקוח על העותרת בעתיד, הואיל והעותרת אינה מחזיקה עוד בהיתר רעלים ועל כן האינטראקציה בין עובדי המשיב לבין העותרת הנה מצומצמת ביותר - לצורך מתן אישור לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968. 7. עוד טוענים העותרים כי יש לחייב את המשיב למסור לידיהם גם את נספחי הדו"ח אשר נוצרו בידי רשויות ציבוריות אחרות. לטענתם, אמנם מדובר במידע אשר הופק על ידי רשויות אחרות, אולם בשונה מהמקרה אליו התייחס המשיב בתשובתו, במקרה הנדון מדובר במידע המצוי גם בידיו של המשיב ולא נדרש ממנו מאמץ נוסף להשיג את המידע. בתשובה לטענה מדוע לא פנו העותרים לרשויות האחרות שיצרו את המסמכים, טענו העותרים כי עד ליום 21.6.09 (בו קיבלו את הדו"ח) כלל לא ידעו אל מי עליהם לפנות, זאת, למעט שירותי כיבוי האש אליהם כבר נעשתה פנייה נפרדת. לטענת העותרים, המשיב הוא זה אשר היה צריך לפנות אל הרשויות האחרות אם הנו סבור כי הן עלולות להיפגע או להתנגד. 8. בנוסף טוענים העותרים כי הן הפרוטוקולים והן המסמכים שנוצרו על ידי רשויות אחרות מהווים חלק אינטגרלי ואינהרנטי מדו"ח הוועדה ואין לראות בהם מסמכים אוטונומיים. מדובר בפריטים המופיעים ברשימת הנספחים לדו"ח הוועדה וללא פריטים אלה לא ניתן לרדת לדקויות הדו"ח. 9. אשר לטענת המשיב לפיה העותרים לוקים בחוסר ניקיון כפיים הואיל ומטרתם בעתירה זו הנה לעקוף הליכי גילוי מוקדם בהליך אזרחי המתנהל בין הצדדים, טענו העותרים כי דין הטענה להידחות ולו מן הטעם כי הודעה בדבר אותו הליך נמסרה להם רק כחודש לאחר הגשת העתירה וחודשים רבים לאחר פנייתם המוקדמת אל המשיב. 10. המשיב טען כי החלטתו שלא למסור לידי העותרת את הפרוטוקולים הנה החלטה סבירה המאזנת באופן ראוי בין האינטרס הציבורי באי חשיפת המידע לשם שמירה על תקינות ואפקטיביות פעולתה של הרשות, לבין אינטרס העותרים. לטענת בא כוח המשיב, אין מדובר בהתייעצות הקבועה בדין ולכן מוקנה למשיב שיקול דעת בשאלה אם לחשוף את הפרוטוקולים, אם לאו. לטענתו, אינטרס הציבור הוא כי תתקיים בדיקה מלאה ומעמיקה של אירועי חומרים מסוכנים. בדיקה מעין זו תתאפשר רק אם המעידים לפני הוועדה יוכלו להעיד באופן חופשי ובלי שדבריהם יחשפו לכלל הציבור. המשיב טוען כי אין מדובר בחשש תיאורטי, אלא בעמדה אשר הובעה על ידי כל הגורמים הרלוונטיים, לפיה פרסום פרוטוקולים של הוועדה יוביל באופן ישיר להעדר שיתוף פעולה עם ועדות בדיקה עתידיות. בא כוח המשיב מוסיף וטוען כי אינטרס הציבור בבדיקה מעמיקה מתעצם נוכח התחום בו עסקינן, הנוגע ישירות לבריאות הציבור ואף לשמירה על חיי אדם. לשאלת בית המשפט, הבהיר בא כוח המשיב כי בהתייחסו למעידים לפני הוועדה, כוונתו לעובדי הציבור ולא לעובדי העותרת. כן נטען על ידי בא כוח המשיב כי חשיפת הפרוטוקולים תפגע ביחסי העבודה בין עובדי המשיב לבין העותרת וכך תיפגע יכולתו של המשיב לפקח על פעולת העותרת. המשיב ער לכך כי לעותרת אינטרס אישי ברור וישיר בקבלת הפרוטוקולים, אך לטענתו, די בכך שנמסרו לה דו"ח הוועדה והפרוטוקולים שבהם נרשמה עדותם של גורמים מטעמה. לבסוף מציין המשיב כי יש להבחין בין הדו"ח הסופי לבין חמרי הגלם שהובילו לכתיבתו, וזאת בהתבסס על עע"מ 6013/04 מדינת ישראל - משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (, מיום 2.1.06). 11. אשר לנספחי הדו"ח אשר נוצרו בידי רשויות ציבוריות אחרות, טוען בא כוח המשיב כי הפניית העותרים לקבלת המידע ישירות מאותן רשויות, אין בה כדי להכביד באופן בלתי סביר על העותרים ולכן רשאי המשיב לדחות את בקשת העותרים בעניין מכוח סעיף 8(5) לחוק חופש המידע. בעניין זה מפנה המשיב לפסק דין שניתן בעתירה שהגישו העותרים נגד משרד הפנים (עת"מ 1316/09 מיום 17.6.09), ממנו עולה לטענתו כי בבקשה לקבלת מסמך, על העותרים לפנות ישירות אל הרשות שיצרה את המסמך. 12. במהלך הדיון בעתירה טען בא כוח המשיב כי העותרים אינם נקיי כפיים שכן מטרת עתירתם היא לעקוף הליכי גילוי מסמכים בתביעה נזיקית שהגישו נגד המדינה. העותרים טענו כי לא הגישו כל תביעה נגד המדינה. בא כוח המשיב התבקש לבדוק את טענתו והתברר כי אכן העותרים לא הגישו תביעה נגד המדינה אלא המדינה היא זו ששלחה לעותרת הודעת צד ג' בתביעה שהוגשה נגדה. דיון 13. חוק חופש המידע מכיר בזכותו של כל אזרח או תושב לקבל מידע מרשות ציבורית. הרעיון העומד ביסוד החוק הוא שהמידע המוחזק בידי הרשות הציבורית איננו רכושה של הרשות הציבורית. הרשות הציבורית משמשת נאמן של הציבור. המידע שברשותה מוחזק על ידה בנאמנות עבור הציבור. מבקש המידע אינו חייב לציין את הטעם לבקשתו. זכותו לקבלת המידע נובעת מעצם היותו חלק מהציבור בישראל. וכך נאמר על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט חיים כהן) עוד לפני חקיקת החוק: "הטענה כי באין חובה חוקית לגלות, רשאי אני לכסות ולא לגלות - יכול ותישמע מפי אדם או תאגיד פרטי...אבל אין היא נשמעת מפי רשות הממלאת תפקיד על-פי דין. לא הרי רשות היחיד כהרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עושה, ברצותה מעניקה וברצותה מסרבת, ואילו זו כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן, וכשלעצמה אין לה זכויות או חובות נוספות על אלה, או שונות ונפרדות מאלה, אשר הן נובעות מנאמנות זו או הוקנו לה או הוטלו עליה מכוח הוראות חקוקות." (בג"צ 142/70 בנימין שפירא נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ירושלים, פ"ד כה(1) 325 (1971)). אחת התכליות העיקריות של החוק היא לאפשר לציבור לבקר את מעשי השלטון. חשיפת שיטות העבודה של הרשויות הציבוריות מאפשרת לציבור להבין את נוהלי עבודתן ולפקח עליהן. קיומו של פיקוח מתמרץ את הרשות לנהוג ביושר וביעילות, בבחינת אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר (ר' עע"מ 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 465(2003)). אמנם, הזכות לעיין במידע הנמצא בידי הרשות אינה מוחלטת והיא עשויה לסגת במקרים מסוימים בפני זכויות או אינטרסים נוגדים. עם זאת, ככלל, על מי שמבקש למנוע את גילוי המידע הנטל להראות כי מתקיים טעם המצדיק את אי-הגילוי. 14. בענייננו סומך המשיב את סירובו לגילוי הפרוטוקולים של דיוני הוועדה, על סעיף 9 לחוק, ואת סירובו לגילוי ארבעה נספחים לדו"ח הוועדה, על סעיף 8(5) לחוק. אין בידי לקבל את עמדת המשיב. הפרוטוקולים של דיוני הוועדה 15. סעיף 9(ב) לחוק מסמיך את הרשות הציבורית להימנע ממסירת מידע בעל אופי פנימי. וכך מורה סעיף 9(ב)(4) לחוק: "רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה: ... (4) מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין"; הרציונל העומד ביסוד ההוראה פורט בדברי ההסבר להצעת החוק במילים אלו: "הערכה מקובלת היא, כי לא ניתן לקיים דיונים כנים במסגרת פעילותה של הרשות, אלא אם כן יובטח מעטה מסוים של חיסיון לתהליך גיבוש שיקול הדעת של הרשות ולתהליך הביקורת הפנימית של הרשות" (הצעת חוק 2523 תשנ"ו-1996, עמ' 608). אכן, יש הגיון רב בסייג האמור הנלמד מניסיון החיים ומתחייב במקרים הראויים כדי לאפשר את תפקודה התקין של הרשות הציבורית ויכולתה לבצע את תפקידיה. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו מתוך נקודת מוצא כי גם על מידע זה חולש עקרון היסוד של חשיפת המידע לעין הציבור. הסייג הנדון, מטבע הדברים ונוכח מגוון הנסיבות השונות, נוסח באופן רחב, אך הואיל ומדובר בחריג לכלל, יש להחילו בצמצום ובמקרים המתחייבים בלבד. ההחלטה בנושא מחייבת שקילה ואיזון בין אינטרסים שונים הרלוונטיים לנסיבות המקרה. סעיף 10 לחוק מפרט שיקולים שעל רשות ציבורית לבחון בבואה לשקול סירוב למסור מידע. וכך מורה הסעיף: "בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לעניינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה". 16. בא כוח המשיב טען כי אין להתיר את גילוי הפרוטוקולים של דיוני הוועדה מכיוון שמדובר באירוע חומרים מסוכנים חמור המחייב בדיקה מלאה ומעמיקה של נסיבותיו וזו "תתנהל כנדרש רק אם יחושו המעידים מול הוועדה, כי באפשרותם להעיד באופן כן ופתוח ככל האפשר, ללא מורא ומבלי שדבריהם יחשפו לכלל הציבור". לטענתו, חשיפת הפרוטוקולים לציבור עלולה לגרום לעובדי המשרד להגנת הסביבה המעידים לפני ועדות עתידיות לבדיקת אירועי חומרים מסוכנים שלא להעיד בחופשיות ובאופן מלא. כן עלולה חשיפת הפרוטוקולים לגרום לאי שיתוף פעולה מצד העותרת ולהקשות על עובדי המשרד להגנת הסביבה לפקח כיאות על פעולותיה. 17. אין לקבל עמדה זו. אכן, מדובר באירוע חמור של חומרים מסוכנים שאירע בחצרה של העותרת המחייב בדיקה יסודית ומלאה. עם זאת, עובדי הציבור, קרי עובדי המשרד להגנת הסביבה, שהעידו לפני וועדת הבדיקה, אמורים היו להעיד עדות אמת ואין כל מקום למנוע את גילוי הפרוטוקולים של עדויותיהם מאת העותרים בשל חשש כללי כי בעתיד עובדי ציבור המעידים על עבודתם לפני ועדת בדיקה, לא ימלאו את חובתם ולא יעידו אמת. כמו כן, המשיב לא נתן כל הסבר מדוע אמורים עובדי המשרד להגנת הסביבה, המפקחים על פעולות העותרים, לחשוש מהעותרים ומחשיפת עדויותיהם בפניהם. בלתי מובנת היא גם טענת בא כוח המשיב לפיה אין להציג לפני העותרים את דברי עובדי המשרד להגנת הסביבה, מחשש שהעותרים לא ישתפו עמם פעולה ולא יאפשרו להם לפקח עליהם. בידי עובדי המשרד להגנת הסביבה סמכויות ואמצעים לאכוף על העותרים שיתוף פעולה ועמידה בדרישות המתחייבות לשם פיקוח יעיל וראוי על פעולותיהם. אי -חשיפת הפרוטוקולים בנסיבות הנדונות, איננה נמנית על אמצעים אלה ואיננה נדרשת למטרה זו. יש להדגיש כי אין מדובר בחשש לשלומם של גורמים פרטיים אשר בטחו בוועדה והעידו לפניה באופן חופשי אלא בעובדי ציבור אשר בבואם לבדוק את האירוע ממלאים את תפקידם הציבורי. וכך נאמר על ידי בית המשפט העליון לעניין חובתם של עובדי הציבור: "... חברי ועדת המיכרזים - וכמותם חברי הדירקטוריון - חבים חובתם לחברת החשמל ולעקרונות-יסוד במשפט הציבורי, ומי שליבו טהור, מצפונו נקי, ועשייתו נאמנה, לא יירא ולא ייחת. טרחתי ויגעתי ולא נמצא לי מה מורא יהלך עליהם על חברי ועדת המיכרזים - או על חברי הדירקטוריון - אם יאמרו את אשר עם ליבם ודבריהם יגיעו עדי המפסיד במיכרז. ואולם, גם לו אמרנו אחרת - ולא אמרנו אחרת - גם-אז לא היה באותו שיקול של שמא-יירא ושמא-ייחת כדי להכריע בדעתי. ועל כך נאמר: הנושא במשרה ציבורית והוא משרת הציבור, נוטל על עצמו סיכונים מסויימים - סיכונים הנלווים אל משרתו, משרה משרה וסיכונה-שלה - ואם לא יוכל לשאת בסיכון, יפנה נא את מקומו לחברו הטוב ממנו. סמכות ואחריות, סיכוי וסיכון, זכות וחובה, כל בני-זוג מאלה ירדו לעולם שלובים ואחוזים זה-בזה, והמקבל את הטוב יקבל את הפחות-טוב" (דברי כב' השופט מישאל חשין בע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד מח(3) 749 (1994)). ראו גם דברי כב' השופטת אסתר חיות בעע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד ס(4) 217, 251: "אכן, החשש הכללי שביסוד הסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע כי ייפגעו כנות הדיונים הפנימיים המתקיימים ברשויות ציבוריות והאפקטיביות שלהם, אינו פוסח על המועצה. עם זאת חשש כללי זה לבדו אין בכוחו להכריע את הכף בכל בקשה לחשיפת מידע בדבר דיונים פנימיים. כפי שכבר צוין, ההתמודדות של הנושאים במשרה ציבורית - ובכללם חברי המועצה - עם המתחים הכרוכים בצורך לפעול בשקיפות ולחשוף לעין הציבור את המידע הקשור לפעילותם, היא בלתי נמנעת ומתחייבת מהאופי הציבורי של הפעילות. הנה כי כן, כמשרת הציבור וכמי שחב לו חובת נאמנות, צריך המקבל על עצמו משרה ציבורית להביא בחשבון מראש כי פעילותו במסגרת משרה זו תתנהל במידה רבה ב"חלון ראווה"... עליו להביא בחשבון כי חשיפת המידע היא הכלל הנובע מעקרון השקיפות ומזכות הציבור לדעת, ואילו חיסוי המידע הוא היוצא מן הכלל, שיתאפשר רק בהתקיים איזה מן הסייגים הקבועים בחוק לעניין זה, ורק לאחר שהרשות הפעילה שיקול דעת וקיבלה החלטה סבירה שלא לחשוף את המידע." וכן דברי כב' השופטת עדנה ארבל בעע"מ 7024/03 עו"ד אריה גבע נ' יעל גרמן (מיום 6.9.06): "קיומו של חשש כללי מפני הפעלת לחצים חיצוניים לא די בו על מנת שהרשות תוכל לעשות שימוש בעילת החיסיון של סעיף 9(ב)(4) לחוק. יש לבחון חשש זה על רקע נסיבות העניין ואופיו של הנושא הנדון, כאשר ברקע הדברים הציפיה כי מי שנוטל חלק בעשייה הציבורית יידע כי הכלל הינו כלל של גילוי ואילו חיסיון המידע הוא החריג לו, כי הוא יעמוד בלחצים ויפעל באופן מקצועי וענייני" 18. נראה כי המשיב לא נתן משקל ראוי לאינטרס הציבורי שבגילוי המידע אלא הסתפק בהוראת סעיף 9(ב)(4) ובאינטרס הכללי להבטיח את תקינות פעולת הרשות הציבורית , כדי להימנע מגילוי המידע. ואולם, לא ניתן לסרב לגלות את המידע רק משום שמדובר בפרוטוקולים של דיונים פנימיים אלא על הרשות הציבורית לשקול את המקרה לגופו ולהחליט בו לפי נסיבותיו. יתרה מזו, בענייננו בנוסף לאינטרס הציבורי הרב בגילוי המידע, הצביעו העותרים על אינטרס אישי מובהק במידע: דו"ח הוועדה עוסק באירוע חמור אשר התרחש במפעלם. בכך, על פי סעיף 10 לחוק, יש טעם ממשי לטובת מסירת המידע לידיהם. לפיכך, יש להעדיף במקרה הנדון את הזכות למידע הציבורי על פני האינטרס הכללי של חיסיון המידע הפנימי ולגלות לעותרים את הפרוטוקולים של הוועדה. הנספחים שנוצרו בידי רשויות ציבוריות אחרות 19. המשיב מסר לעותרים את דו"ח הוועדה וכן חלק מנספחיו של הדו"ח אולם סירב למסור להם ארבעה נספחים שצורפו אליו: תחקיר אירוע שירותי כבאות והצלה פתח תקווה; תמצית פעילות יחידה העירונית בפתח תקווה בשנים האחרונות; התייחסות היחידה העירונית בפתח תקווה; מסמכים שנמסרו לוועדה על ידי משרד התמ"ת. המשיב ציין בתשובתו לעותרים כי על מנת לקבל את המסמכים עליהם לפנות ישירות לרשויות הנוגעות בדבר וזאת בהתאם לסעיף 8(5) לחוק. בכתב התשובה לעתירה חזר המשיב על עמדתו זו לפיה די בכך שמדובר במסמכים שנוצרו על ידי רשות אחרת כדי לדחות את הבקשה לגילוי המידע ולהפנות את מבקש המידע לרשות האחרת וזאת כל עוד אין בכך משום הכבדה בלתי סבירה על המבקש. המשיב הוסיף וטען כי העותרת פועלת בתחום הרשויות הציבוריות שיצרו את המסמכים האמורים ולכן אין לראות בהפנייתה אליהם משום הכבדה בלתי סבירה. 20. גם עמדה זו אין בידי לקבל. הרשות הציבורית איננה רשאית להפנות את מבקש המידע לרשות אחרת רק משום שהמידע נוצר על ידי רשות אחרת. בדרך כלל על הרשות הציבורית לגלות את המידע שבידיה גם אם הוא נוצר על ידי רשות אחרת. רק אם קיימים שיקולים המצדיקים את הפניית המבקש לרשות שיצרה את המידע, כגון כאשר ידוע לרשות הציבורית כי הרשות שיצרה את המידע מתנגדת לגילויו, רשאית הרשות הציבורית להפנות את מבקש המידע אל הרשות שיצרה אותו ובלבד שאין בכך משום הכבדה בלתי סבירה עליו. העובדה שהמידע נוצר על ידי רשות אחרת, אין די בו כשלעצמו, כדי להצדיק את הפניית מבקש המידע לרשות האחרת שכן עצם הסירוב לגלות את המידע תוך הפנייה לרשות נוספת אחרת, הוא כשלעצמו מהווה הכבדה בלתי סבירה על מבקש המידע. בה"פ (י-ם) 282/00 עציון נ' לוי - סגן המנהל הכללי למשרד לביטחון פנים, סוכמה ההלכה (על ידי כב' השופט עזרא קמא) במילים אלה: "ניתן לסכם את הדברים כך: גם כאשר מידע אכן נוצר מלכתחילה בידי רשות מסוימת, רשות שנייה, שאליה מופנית הבקשה לקבלת אותו מידע, אינה יוצאת ידי חובתה כאשר היא מפנה את העותר לרשות שיצרה את המידע, אלא אם קיימים שיקולים חיצוניים נוספים לכך שהמידע יתקבל דווקא מהרשות יוצרת המידע". וכן ראה דעתו של המלומד פרופ' זאב סגל בספרו "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע" בעמ' 168: "כללית נראה, כי משמצוי מידע בידי רשות, אין למעשה, מניעה ממשית למסרו למבקש, בלי צורך ממשי להפנותו לרשות, שיצרה את המידע. הפנייה כזו אינה אלא הכבדה על מבקש המידע. עם זאת, ניתן להצדיק הפנייה לרשות יוצרת המידע רק במקרה, שבו מתעוררת בעייתיות בגילוי המידע נוכח קיומם של טעמים מיוחדים לחיסוי. במקרה כזה חזקה על הרשות, יוצרת המידע, שבפניה התמונה המלאה לקבלת החלטה מושכלת בשאלת הגילוי". 21. בכתב התשובה טען בא-כוח המשיב כי בעבר פנו העותרים למשרד הפנים כדי לקבל לידיהם את תחקיר אירוע שירותי כבאות והצלה פתח תקווה, הנמנה על אחד מארבעת הנספחים לדו"ח הנזכרים לעיל, ולא נענו. העותרים הגישו עתירה בעניין זה לבית המשפט (עת"מ1314/09) ולאחר שמיעת הערות בית המשפט (כב' השופט משה סובל), חזרו בהם מעתירתם והעתירה נמחקה. לעמדתו של בא-כוח המשיב, דין העתירה הקודמת יפה גם לעתירה זו ולכן יש לדחותה. ואולם, עיון בבקשת משרד הפנים למחיקת העתירה הקודמת על הסף, מלמד כי נסיבות העתירה הקודמת היו שונות מאלה הנדונות עתה. במקרה הקודם המידע המבוקש לא היה מצוי בידי משרד הפנים ולכן לא היה כל מקום לחייבו לגלותו לעותרים. בקשת משרד הפנים למחיקת העתירה על הסף התבססה על הטענה שהמידע לא מצוי בידיו ולא נטען בה כי יש להפנות את העותרים לרשות אחרת מכיוון שהמידע נוצר על ידי רשות אחרת. נסיבות אלה שונות מהמקרה שלפנינו בו מצוי המידע בידי המשיב והוא אף סיפח אותו לדו"ח שהוציא מתחת ידיו. לכן, אין להקיש מהתוצאה בעתירה הקודמת, לדין העתירה שלפנינו. 22. המשיב לא ציין בהחלטתו ובכתב התשובה לעתירה טעם כלשהו בגינו מוצדק להפנות את העותרים לרשויות שיצרו את הנספחים, פרט לציון העובדה שעל פי סעיף 8(5) ניתן להפנות מבקש מידע אל הרשות שיצרה את המידע. המשיב גם לא טען כי רשויות אלה מתנגדות לגילוי המידע. בנסיבות אלה ובהעדר נימוק כאמור, על המשיב למסור לעותרים את הנספחים לדו"ח. הואיל ומהחומר שצורף לתשובת המשיב עלה בעקיפין כי יחידת כיבוי אש פתח תקווה, שערכה את תחקיר אירוע שירותי כבאות והצלה התנגדה לגילויו, לעניין מסמך זה בלבד אני מחליטה להשאיר בעינה את החלטת המשיב שהפנה את העותרים לרשות הציבורית שיצרה את המידע. סוף דבר 23. אני מקבלת את העתירה ומורה למשיב למסור לעותרים את הפרוטוקולים של דיוני הוועדה וכן את הנספחים לדו"ח הוועדה שהומצא לעותרים למעט תחקיר שירותי הכבאות הנ"ל. 24. המשיב ישא בהוצאות העותרים וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000 ₪. חופש המידעדיונים פנימיים