קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב המשיבים בהוצאות עתירה: החלטה זו עניינה בבקשת העותרים לחייב את המשיבים בהוצאות עתירתם. העותרים סיימו לימודי רפואה במסגרת תואר ה-MD באוניברסיטת אל-קודס, הממוקמת בשכונת אבו-דיס. ביום 23.4.09 עתרו העותרים להורות למשיבים 1 ו-2 להכיר בהם כמורשים לקבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל על-פי סעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, כך שיהיו זכאים לגשת לבחינת ההסמכה הממשלתית על-פי הוראת תקנה 3 לתקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז'), התשמ"ח-1988. למעשה, ביקשו העותרים כי המשיבים יכירו בבית הספר לרפואה בו למדו ובדיפלומה שניתנה להם, כדי שיוכלו לגשת לבחינות לקראת סטאז', ובהמשך לקבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל בהתאם להוראות סעיף 4 לפקודת הרופאים. 3. בהחלטתי מיום 13.8.09 דחיתי את בקשת המשיבים 1-2 לדחיית העתירה על הסף בשל אי-צירוף משיבים נוספים, אך נעתרתי לבקשתם החלופית והוריתי, חרף התנגדות העותרים, לצרף את המועצה להשכלה גבוהה (להלן - המל"ג), משרד החינוך ואוניברסיטת אל-קודס כמשיבים 3, 4 ו-5 לעתירה (בהתאמה). 4. ביום 9.9.09 הודיעו המשיבים 1-2 כי לאחר דיונים עם המשיבים האחרים הוחלט כי המשיב 2 (הממונה על האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות) יבחן את מעמדו של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת אל-קודס במתכונת של בית ספר לרפואה בחו"ל, בהתאם לסעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים. עוד צוין בהודעה, כי בימים הקרובים, ככל שהמשיב 1 (מנכ"ל משרד הבריאות) ימצא לנכון, יועבר לעותרים מכתב ובו דרישה להמצאת מסמכים רלוונטיים, לקראת הבחינה שהמשיב 1 יערוך לבית הספר בהתאם לפקודה, ולאחר 75 יום ממועד המצאת המסמכים תינתן החלטת המשיב 1 בהתאם לסעיף 4(ב)(2) לפקודה. לאור האמור, סברו המשיבים 1-2 כי העתירה התייתרה ודינה להימחק. 5. בתגובתם לבקשת המשיבים, טענו העותרים כי החלו לנהל מגעים מול המשיב 2 עוד בינואר 2004. במסגרת זו, שלח ב"כ העותרים ביום 25.2.07 מכתב למשיב 2, ובו הבהיר כי בית הספר לרפואה של אוניברסיטת אל-קודס נמצא מחוץ לשטח ישראל, ולפיכך יש בסמכותו של המשיב 2 להכיר בזכותם של העותרים לגשת לבחינות ההסמכה ברפואה. לאחר דין ודברים בין הצדדים, כך העותרים, נראה היה בחודש ספטמבר 08' כי עניינם של העותרים בא לידי פתרון, עת הגיעו העותרים להבנות עם המשיבים (ברוח הדברים שבבקשת המשיבים למחיקת העתירה). אלא שלטענתם, המשיבים לא פעלו כמתבקש על-פי ההבנות, ובשל כך נאלצו העותרים להגיש את עתירתם. לאחר הגשת העתירה, כך טוענים הם, המשיכו המשיבים לדחות את קבלת ההחלטה בעניינם של העותרים, עד אשר הגישו בסופו של יום את בקשת המחיקה, אשר האמור בה עונה על דרישת העותרים במכתבם למשיב 2 מיום 25.2.07. עוד מוסיפים העותרים, כי מבקשת המחיקה שהגישו המשיבים עולה כי צירוף המשיבים 3-5 לעתירה נעשה שלא לצורך וגרם לסחבת מיותרת. בנסיבות אלו, ביקשו העותרים למחוק את העתירה בכפוף להוצאת מכתב דרישה למסמכים רלוונטיים מאת המשיב בתוך 10 ימים, ותוך חיוב המשיבים בהוצאות משפט ראויות וריאליות. 6. בפסק-הדין מיום 13.9.09 הוריתי על מחיקת העתירה, בכפוף להוצאת מכתב דרישה, בימים הקרובים, מאת המשיב להמצאת המסמכים הרלוונטיים. כן הוריתי כי המשיבים 1-2 יגישו תגובתם לעניין ההוצאות (עוד הוריתי כי בין העותרים לבין המשיבים 3-5 לא ייעשה צו להוצאות). 7. המשיבים 1-2 הודיעו בתגובתם כי הם מותירים את שאלת ההוצאות להחלטת בית המשפט, אולם ביקשו לציין עניינים אחדים מנקודת ראותם. לשיטתם, התנהלות העותרים עובר להגשת העתירה, שהחלה לטענתם רק בשנת 2007, הייתה נגועה בהתמהמהות ובחוסר ניקיון-כפיים, ואף מעוררת שאלות בנוגע לאמיתותם של חלק מהמסמכים שהגישו העותרים למשיבים. לפיכך, אין להטיל על המשיבים את מלוא האחריות בגין העיכוב בקבלת ההחלטה בעניין העותרים. בנוסף, טוענים הם, כי העותרים לא צירפו כמשיבים לעתירה את משרד החינוך והמל"ג, ואף התנגדו לצירופם. אלא שלטענתם, רק עם צירוף משיבים אלו לעתירה נתאפשר לכלל הגורמים לבחון מחדש את הסוגיה ולהגיע למתווה הפתרון שהוצג בבקשת המחיקה שהגישו המשיבים 1-2. לו היו המשיבים הנוספים מצורפים לעתירה מבעוד מועד, כך אומרים הם, לא מן הנמנע כי ההחלטה בעניין העותרים היתה מתקבלת בשלב מוקדם יותר. 8. ביום 18.10.09, בחלוף יותר מחודש ממועד מתן פסק-הדין, ורק לאחר שהעותרים חזרו ופנו למשיבים בעניין זה, והביאו את עובדת פנייתם לידיעת בית המשפט, המציאו המשיבים לעותרים את מכתב הדרישה, במסגרתו התבקשו העותרים להמציא את המסכים הבאים: בקשתם למל"ג להפרדת בית הספר משאר הפקולטות באוניברסיטת אל-קודס, פרטים על המבנה הפיזי של בית הספר, הסבר על תכנית הלימודים, אישור הכרה בבית הספר ממדינה בחו"ל ופרטים על השנים הקליניות. 9. לאחר שקיבלו את מכתב הדרישה, פנו העותרים לבית המשפט וביקשו שלא ליתן פסק-דין בעתירה עד לדיון מחודש בה, מן הטעם שהדרישות במכתב אינן עולות בקנה אחד עם האמור בהודעת המשיבים מיום 9.9.09. בתגובתם לבקשה, טענו המשיבים כי פסק-הדין כבר ניתן, ומשכך אין אפשרות להיעתר לבקשה שלא לתתו. עוד טענו המשיבים כי המדינה עמדה בהתחייבויות שנטלה על עצמה בהודעתה לבית המשפט מיום 9.9.09, וכי ככל שהעותרים סבורים כי מכתב הדרישה אינו תואם את המוסכם בין הצדדים, פתוחה בפניהם הדרך לפנות לגורמים המחליטים או לערכאות, שלא במסגרת העתירה הנוכחית. כן ביקשו המשיבים לחייב את העותרים בהוצאות תגובתם זו. 10. לאחר ששקלתי את בקשת העותרים להוצאות, הגעתי למסקנה כי דינה להתקבל (מבלי צורך להיעתר לבקשת העותרים להגיב לטיעון של המשיבים בעניין ההוצאות). הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הינו, כזכור, כי המשיבים יכירו בבית הספר לרפואה בו למדו העותרים ובדיפלומה שניתנה בו, דבר שיאפשר לעותרים לגשת לבחינה לקראת סטאז'. כעולה מסעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים, לצורך ההכרה המבוקשת, נחוץ תחילה כי המנהל יקבע שבית הספר נמצא בחוץ-לארץ, ורק בעקבות זאת יוכל המנהל לדון בשאלה האם להכיר בו ובדיפלומה שהוא מעניק לבוגריו. שאלת מיקומו הגיאוגרפי של בית הספר היא למעשה השאלה שעמדה במרכז המחלוקת בין הצדדים, אשר נמשכה כשנתיים עובר להגשת העתירה. העותרים טענו כי בית-הספר ממוקם מחוץ לשטח ישראל, ועל כן יש להכיר בו כ"בית ספר לרפואה בחוץ לארץ". המשיבים לא אישרו את הנתונים שהמציאו העותרים לגבי מיקום בית הספר. ביום 22.1.09 נשלח מכתב אחרון אל העותרים, בו נמסר כי המשיבים עורכים בירור נוסף באשר למיקומו של בית הספר לרפואה, וכי העותרים מתבקשים להמציא נתונים נוספים ביחס לשאלת מיקומם של משרדי הנהלת האוניברסיטה. בתגובה למכתב זה, הודיעו העותרים למשיבים (ביום 28.1.09) על כוונתם להגיש את העתירה. העותרים לא צירפו לעתירה נתונים חדשים באשר לשאלת מיקומו של בית הספר, מעבר לנתונים שהמציאו למשיבים עובר להגשת העתירה. חרף זאת, הודיעו המשיבים 1-2 בבקשת המחיקה מטעמם כי הוחלט לבחון את מעמד בית הספר לרפואה במתכונת של בית ספר לרפואה בחוץ-לארץ, "על סמך הטענה שבית הספר לרפואה נמצא באבו דיס, בשטח שאינו בשליטת ישראל". הסכמת המשיבים להכיר בבית הספר ככזה הנמצא בחו"ל, איפשרה לעותרים להתחיל בצעדים הדרושים, שבסופם יהיו זכאים (ככל שיעמדו בדרישות) לקבלת רשיון לעסוק ברפואה בישראל. אמנם הסעד המבוקש בעתירה טרם ניתן לעותרים, ומתגובות הצדדים האחרונות עולה כי הליך ההכרה בבית הספר ובדיפלומה שהוא מעניק נתקל בקשיים. אך הנסיבות מלמדות כי היה צידוק בהגשת העתירה, כי העותרים מיצו את ההליכים עובר להגשתה וכי רק לאחר הגשתה נאותו המשיבים לחזור בהם מהחלטתם הקודמת ולראות בבית הספר ככזה הנמצא בחו"ל, מה שאיפשר להתחיל בהליך ההכרה בבית הספר ובדיפלומה. כל זאת, מבלי שהעתירה הוסיפה דבר על התשתית העובדתית שהיתה קיימת בפני המשיבים עובר להגשתה. אמנם, ייתכן כי הרקע למחיקת העתירה טמון, כאמור בהודעת המשיבים, בהבנות שהושגו בין גורמי משרד הבריאות לבין המשיבים הנוספים שצורפו לעתירה (משרד החינוך והמל"ג) בעניין העותרים. ברם, בהינתן שמשיבים נוספים אלה הינם אף הם גופים ציבוריים הפועלים על-פי חוק, יכלו הבנות אלו להיות מושגות אף עובר להגשת העתירה, במשך פרק הזמן בן השנתיים בו התדפקו העותרים על שערי המשיבים, ולא נראית לי טענת המשיבים כי רק צירופם הפורמאלי של המשיבים 3-4 לעתירה הביא לקבלת מבוקשם של העותרים. המסקנה היא על כן, כי במקרה זה מתקיימים כל התנאים אשר בהתקיימם זכאים העותרים להחזר הוצאותיהם (ראו: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון (, 25.5.94)). עם זאת, אין לשלול כי צירוף כלל המשיבים מלכתחילה היה מקצר במידת מה את משך התנהלות ההליכים בעתירה. כן יש לזקוף לחובת המשיבים כי על אף שהודיעו ביום 9.9.09 כי מכתב הדרישה יועבר לעותרים "בימים הקרובים", הרי שחלף יותר מחודש עד שקיבלו העותרים את המכתב המיוחל. בנסיבות אלו, לא ראיתי מדוע מצא ב"כ המשיבים לבקש את החזר הוצאותיו עבור הגשת תגובתו האחרונה. 9. לסיכום, הבקשה מתקבלת. המשיבים 1-2 ישאו באגרת המשפט וכן בשכר טרחת עו"ד של העותרים בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. 10. בשולי הדברים אעיר, כי החלטה זו, בעניין ההוצאות, מסיימת את ההליך, ולא ראיתי מקום לדון בבקשות העותרים, העוסקות בהתנהלות שלאחר מתן פסק-הדין. ככל שהעותרים סבורים כי המשיבים אינם ממלאים את התחיבויותיהם שניתנו במסגרת הליך מחיקת העתירה, רשאים הם כמובן לפנות לבית המשפט בעתירה חדשה. הוצאות עתירה