מהי חזקת השקר ? עבירת שבועת שקר - חתימה על תצהיר שקר

##מהי חזקת השקר ?## חזקת השקר היא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. חזקה זו מהווה חלק מהמשפט המקובל האנגלי שמשמש מסד לדיני הראיות הנהוגים בישראל. היא עברה גלגולים שונים ורוככה במרוצת השנים. מעמדה כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה ניטל ממנה זה מכבר, וכיום היא משמשת חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשום שכל של הערכאה הדיונית (ראו: 3 JOHN HENRY WIGMORE, A TREATISE ON THE ANGLO-AMERICAN SYSTEM OF EVIDENCE IN TRIALS AT COMMON LAW 674-683 (1940)). מפסיקת בית המשפט עולה כי הפעלתה של חזקת השקר במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה. הסתמכות על חזקת השקר יכול שתובילנו להחלטה לא נכונה במקרים חריגים שבחריגים (אם לא נאמר זניחים). המשאבים השיפוטיים שאותם יש להשקיע כדי לאתר את המקרים הללו ולהגיע לחקר האמת גם בהם, יהיו כרוכים בעלויות מוגזמות מבחינה חברתית. עלויות אלו תהיינה גבוהות יותר מהמחיר של טעות בקביעת עובדות באותם מקרים חריגים שבחריגים. אשר על כן, הפעלתה השיטתית של חזקת השקר תמזער את העלות החברתית הכוללת של טעויות ושל האמצעים השיפוטיים שנועדו למנען – תוצאה רצויה לכל הדעות, שכל מערכת משפטית צריכה לשאוף להגיע אליה (ראו טליה פישר ואלכס שטיין, "דיני ראיות", הגישה הכלכלית למשפט 1103, 1106-1105 (בעריכת אוריאל פרוקצ'יה, 2012)). ##חזקת השקר בישראל:## חזקה זו הופעלה על ידי בית המשפט העליון ובתי משפט אחרים לא אחת. כך, למשל, בע"א 162/55 פלזמן נ' האפוטרופוס הכללי לישראל, נכתב: "איני סבור שיש יסוד להשגתו של בא-כוח התובע. אותו כלל כבודו במקומו מונח, אולם השופט דייק בלשונו, באמרו: "אם אפסוק נגד האחד, ממילא כבר הכרעתי לטובת השני". לא די בכך שהנתבע לא הוכיח את גירסתו כדי שתוכח בזה האמת שבגרסת התובע. אולם אם נמצאה גירסת הנתבע, שהנגר הוא הקונה אהרן פלזמן, כוזבת ממש, מחייבת שורת ההגיון – בנסיבות המשפט, בו הייתה הברירה רק בין הנגר ובין [פלזמן] היוגוסלבי, ואין כל חשש של קנוניה בין בעלי-הדין לרעת איזה צד שלישי – שפלזמן היוגוסלבי יוכר כבעל הזכות, ולוא רק מחמת כישלון גירסת הנתבע." דברים מפורשים עוד יותר בעניינה של חזקת השקר אמר השופט נ' סולברג בע"א (י-ם) 6275-05-10 מדינת ישראל משרד הביטחון נ' עזבון המנוח פארס ענאד זמן: "... מי שפורש מן האמת בעניין אחד, יש חשש שיעשה כן גם בעניינים אחרים. לפיכך, אם נמצא התובע משקר, יש להישמר מפני הסתמכות גם על חלקי גרסתו שלא הופרכו. שיקול נוסף הוא שיקול מוסדי: אין ליתן פרס לדוברי שקר. קבלת גרסה מתוקנת ומשופצת כמוה כמחילה על עדות שקר, והסתמכות על ראיות ההגנה כדי לחזק את גירסתה המשופצת של התביעה כמוה כמתן גמול ותמריץ למי שאינם דוברים אמת. כך כאשר מבקש תובע לשנות את גרסתו במהלך המשפט, כשהופרכה גרסתו בחלקה" ישנה חשיבות רבה להנמקה המוסדית ולשיקולי המדיניות שצוינו על ידי השופט נ' סולברג. חזקת השקר נועדה לקרב את בית המשפט לגילוי האמת, אך היא עושה יותר מכך. מטרתה האחרת היא לבטל את התמריץ של בעל דין למסור לבית המשפט גרסת שקר שמיטיבה עם עצמו ועל ידי כך לנצל לרעה את ההליך השיפוטי (ראו Steven Shavell, The Fundamental Divergence between the Private and the Social Motive to Use the Legal System, 26 J. LEGAL STUD. 575 (1997)). חזקה זו מטפלת, בראש ובראשונה, בבעל דין שמוסר עדות שקר ביודעין כדי לנצח במשפט; והכוונה כאן היא לעדות שקר בעניין מהותי ומרכזי לליבת המחלוקת, ולא רק ב"תיבול" בשקרים של עדות שרובה אמת לאמיתה. באשר לעדים רגילים, החלתה של חזקת השקר ביחס אליהם טעונה זהירות רבה והתחשבות נקודתית בנסיבות המקרה, לרבות הזיקה שבין העד ששיקר בעדותו לבין בעל הדין שהזמינו להעיד. לעניינים אלו של עדים רגילים, שאינם בעלי דין, יפה גישתו של השופט י' עמית שאמר, בת"א (חי') 1130/05 סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, את הדברים הבאים: " בבואנו להעריך מהימנות עדים, יש לזכור כי לצד העד השקרן, ניתן למצוא את העד שעיקר גרסתו אמת אך הוא מתבל את דבריו בשקרים או בדברים שלו עצמו אין ידיעה אודותיהם." ##קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה על תצהיר שקר: ## החלטתי לזכות את הנאשמת, מחמת הספק, מכל העבירות המיוחסות לה בכתב האישום. האישום וגדרי המחלוקת 1. כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של שבועת שקר, עבירה לפי סעיף 239 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 [להלן: "חוק העונשין"]; מסירת ידיעה כוזבת בכוונה להשתמט משירות בטחון, עבירה לפי סעיף 46(א)(2) בצירוף סעיף 46(ב)(1) לחוק שירות בטחון (נוסח משולב), התשמ"ו-1986 [להלן: "חוק שירות בטחון"], והשגת פטור משירות בטחון בכוונה להשתמט משירות בטחון, עבירה לפי סעיף 46(א)(3) בצירוף סעיף 46(ב)(1) לחוק שירות בטחון. 2. על פי כתב האישום, הנאשמת הצהירה בתאריך 26.03.2003 כי טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, כי היא שומרת כשרות ואיננה נוסעת בשבת, דבר שידעה כי אינו אמת, וכי עשתה זאת בכוונה להשתמט משירות בטחון, ועל יסוד הצהרתה זו קיבלה פטור משירות בטחון באפריל 2003. כתב האישום מייחס לנאשמת כי מסרה ביודעין תצהיר שקר, מסרה ביודעין לרשות הפועלת לפי החוק ידיעה כוזבת בכוונה להשתמט משירות בטחון, והשיגה פטור משירות בטחון מתוך כוונה להשתמט משירות בטחון. 3. אין מחלוקת כי הנאשמת מסרה תצהיר לצורך קבלת פטור משירות צבאי, ואכן קיבלה פטור על יסוד תצהיר זה. בתשובה לכתב האישום הודיע ב"כ הנאשמת כי היא מודה שמסרה תצהיר כאמור, אך טוענת כי הינו אמת. על יסוד הטענה כי האמור בתצהיר אמת הוא, כופרת הנאשמת בשאר המיוחס לה בכתב האישום. 4. התצהיר מיום 26.03.2003 [להלן: "התצהיר"], הוגש בהסכמה (סומן ת/2), ובו מצהירה הנאשמת כדלקמן: "לאחר שהוזהרתי כי עלי להצהיר את האמת, וכי אהיה צפויה לעונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, אני מצהירה בזה לאמור: 1. טעמים שבהכרה דתית מונעים אותי מלשרת בשרות בטחון. 2. אני שומרת על כשרות, בבית ומחוצה לו. 3. אינני נוסעת בשבת. 4. תצהיר זה מוגש לצורך הוכחה, כי אני זכאית לפטור מחובת שירות בטחון לפי סעיף 40 לחוק שירות בטחון, (נוסח משולב), התשמ"ו -1986. 5. אני מצהירה כי זהו שמי, זהו מעני וכל האמור בתצהיר זה אמת" התצהיר הינו בהתאם לדרישה בסעיף 40 לחוק שירות בטחון הקובע : "פטור מטעמי הכרה דתית 40. מיועדת לשירות בטחון שהצהירה בכתב לפי סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, בפני שופט או דיין בבית דין רבני, שלושה אלה: (1) טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון; (2) היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו; (3) היא אינה נוסעת בשבת - תהא פטורה מחובת שירות בטחון לאחר שתמסור את התצהיר, באופן ובמועד שייקבעו בתקנות, לפוקד שהוסמך לכך." 5. הנאשמת טוענת כי כחצי שנה לערך לפני שמסרה את התצהיר, היא לא נסעה בשבת ושמרה שבת, ורק לקראת סוף 2003 החלה לשוב ולנסוע בשבת. לטענתה היא החליטה בעבר לנהל אורח חיים דתי וכעת אינה מגדירה עצמה כדתיה. מכאן טוען בא כוחה, כי בנסיבות בהן כחצי שנה לפני וכחצי שנה אחרי מתן התצהיר שומרת הנאשמת שבת, הרי שלא נתנה תצהיר שקרי. הנאשמת מעלה טענות בדבר פגמים בחקירתה במשטרה, וכי תמונתה אשר היוותה חלק מראיות התביעה (ת/6) צולמה ופורסמה בעיתון שלא על דעתה. 6. מסכת הראיות, ממנה עולה נסיעה בשבת והיעדר הכרה דתית כמוצהר, ענינה מועדים המאוחרים באופן משמעותי למועד החתימה על התצהיר כמו גם למועד קבלת הפטור, שהם המועדים אשר בהם יש לקבוע אם התקיימו היסודות העובדתיים והנפשיים לעבירות המיוחסות לנאשמת, אם לאו. בשים לב לעקרונות ולכלים הישימים במסגרת ההליך הפלילי, ליסודות העבירות המיוחסות לנאשמת, ולמועד בו משתכלל ביצוען, אני מוצא קיומו של ספק סביר, אשר לאורו יש לזכות את הנאשמת, הגם שאינני נותן אמון בחלק מגרסתה. הכל כמפורט להלן. הראיות 7. מטעם המאשימה העידו : גובת הודעת הנאשמת הגב' מירב לוי (ע.ת. 1), חוקר פרטי מר משה סבו (ע.ת. 2), צלם עיתונות מר ג'ו קוט (ע.ת. 3), וסגן אלוף חנית גבאי (ע.ת. 4). מטעם המאשימה הוגשו: ת/1 - הודעת הנאשמת מיום 27.07.2004. ת/2 - התצהיר מיום 26.03.2009. ת/3 - תצהיר בדבר קלטות וידאו ואודיו. ת/4 - תמליל קלטת אודיו (ת/5). ת/5 - קלטת אודיו ובה הקלטה מתאריך 21.03.2004. ת/6 - תמונת הנאשמת כפי שפורסמה בכתבה בעיתון. ת/7 - תעודת עובד ציבור של סא"ל חנית גבאי, לפיה הנאשמת התייצבה לרישום ולבדיקות, נבדקה ונמצאה כשירה מבחינה רפואית לשירות בטחון. 8. מטעם הנאשמת העידו: חברתה הגב' אורטל פלוא, אחיה מר עודד סכורי, והנאשמת עצמה. מטעם הנאשמת הוגשו: נ/1 - מזכר אותו רשמה גובת ההודעה (ע.ת. 1) בקשר עם בקשת הנאשמת להתייעץ עם עורך דין. נ/2 - מזכר מיום 15.07.2004 אותו רשמה גובת ההודעה (ע.ת. 1) בקשר להבהרה לגבי חוק שירות בטחון. נ/3 - מכתב מיום 18.07.2004 מאת ראש מדור חקירות, ירושלים, אל קצין אגף חקירות דרומי. כן הוגש מטעם הנאשמת אישור המוסד לביטוח לאומי לפיו אמה זכאית לקצבת נכות בשיעור של 100%. 9. החוקר משה סבו (ע.ת. 2) ערך חקירה אשר הוזמנה על ידי מנהל הגיוס אודות הנאשמת. החוקר מעיד כי החקירה כללה מספר שיחות בכיסוי עם הנאשמת, בחודשים מרץ ואפריל 2004, אשר נעשו ברובן בימי שישי בשעות הערב. החוקר הציג עצמו כמארגן מסיבות, ומעיד כי הנאשמת אמרה לו כי היא הולכת מידי פעם בימי שישי לבלות במועדון באילת. החוקר שאל את הנאשמת אם תהיה מעוניינת בהזמנה לאירוע של ריקודים שאמור היה להתקיים במלון באילת ביום שישי בלילה, והנאשמת אמרה לו שתשמח לקבל הזמנה, ובשיחה נוספת אמרה לו שעדיין לא קיבלה את ההזמנה, אך מאוד רוצה לקבל אותה והיא תגיע לאירוע ביום שישי. תמליל הקלטת ת/4 מאשר את הדברים האמורים. 10. החוקר מוסיף ומעיד כי ביצע תצפית בתאריך 02.04.2004, יום שישי, בשעה 23:15, הוא חנה בצמוד לבית מגוריה של הנאשמת, מולו הגיע רכב אחר, והנאשמת יצאה ממנו מהדלת שליד הנהג. כאמור, הנאשמת מאשרת כי לקראת סוף 2003 חזרה לנסוע בשבת. 11. ת/6 הינו תמונה בו נראית הנאשמת כשלגופה עלים המכסים את איבריה המוצנעים. בתמונה נראית הנאשמת מחייכת, היא נשענת על מרפקה הימני כשרגלה השמאלית מורמת ומקופלת. לא ניתן לדעת האם מתחת לעלים המכסים באופן חלקי ביותר את גופה, נמצא בגד אחר כלשהו, אף שלטענת הנאשמת לבשה היא בגד ים. מר ג'ו קוט העיד כי בתקופה האמורה היה צלם של עיתון, ביקשו ממנו לצלם תמונה לט"ו בשבט, בעזרת מכרה משותפת הגיעו לנאשמת, נסעו יחד לחווה האורגנית והוא צילם את הנאשמת, יום לפני ט"ו בשבט שנת 2004, דהיינו - תאריך הצילום הינו 06.02.2004. 12. הנאשמת העידה ביחס לנסיבות צילום התמונה כדלקמן: ת. "... הגעתי לחווה האורגנית באמצעות ג'וט קוט ומומו ביטון, שזה הבוס של כלנית שטרית. הגעתי עם בגדים והוא דרבן אותי שצריך ללבוש בגד ים, לחץ עליי, אמר לי "אל תדאגי, גם אם תהיי עם בגד ים נדאג לכסות את כל גופך בעלים". לאחר זמן מסויים התמונה התפרסמה בידיעות אחרונות, קיבלתי אותה במקרה מחברה שלי ופשוט הזדעזעתי, הרגשתי מנוצלת, הרגשתי שפשוט ניצלו את התמימות שלי ועשו משהו אחר ממה שהבטיחו לי שיהיה. באותו רגע שראיתי את התמונה ואת הכיתוב המזעזע שג'ו קוט כתב על דעת עצמו ללא ידיעתי וללא הסכמתי, הרמתי אליו טלפון וממש צעקתי וכעסתי עליו על התמונה ועל הכיתוב שהוא רשם בה. אמרתי לו שזה לא מה שהוא אמר שיהיה, איימתי לתבוע אותו על הוצאת דיבה על הדברים שנרשמו שם. ש. אני מסתכל על התמונה, את נראית מחייכת, עם משקפיים? ת. אם תשים לב, העיניים שלי בתמונה עצומות. בדיוק באותו זמן כששזרו על בגד הים את העלים עמדה בחורה מאחוריי שהמשיכה לשזור עליי עוד עלים, ובמקביל כנראה ג'ו קוט צילם כמה תמונות כדי לבדוק, בזמן הזה כששאלתי מה הוא עושה, הוא אמר שבסך הכל הוא בודק את המצלמה, 'אל תדאגי, אני עדיין לא מצלם עד שיסיימו לשזור עלייך את כל העלים'". (פרו' עמ' 28 שו' 8-22). הצלם העיד ביחס לנסיבות הצילום כדלקמן: "הבאנו אותה לחווה האורגנית והסברנו לה שצריך לצלם תמונה אומנותית לקראת ט"ו בשבט, היא בהתחלה סירבה לחלוטין ולאט לאט הצלחנו לשכנע אותה, היא טענה שאבא שלה יכעס ושזה מנוגד למסורת, היא לא שיתפה פעולה, ולבסוף, לאחר שעה ארוכה, צילמנו את התמונה". (פרו' עמ' 23 שו' 4-7). 13. הנאשמת נחזית בתמונה מחייכת, וכמי שמודעת לצילום ולסיטואציה, ואינני נותן אמון בגירסתה בענין זה. כך גם אין רואים צל צילו של אילוץ או כפייה להצטלם כאמור. 14. הנאשמת מעידה כי בסביבות 2002-2003 חברה למספר אנשים המנהלים אורח חיים דתי והיא ומספר חברות התחילו ללכת לבית כנסת בימי שישי להתפלל, וביום שבת "לעשות את עונג השבת", וכי באותה תקופה אחיה הגדול חזר בתשובה, קיים איתה שיחות נפש ביחס לדת, דרבן אותה ללכת לבית כנסת והשפיע עליה. לדבריה בתקופה שהגישה את התצהיר "שמרה שבת מלאה כהלכתה". זאת כחצי שנה לפני חתימתה על התצהיר. עוד מתארת הנאשמת משבר זהות על רקע מצבה של אימה ובעיות משפחתיות (ר' פרו' עמ' 26 שו' 20 עד עמ' 27 שו' 19). הנאשמת מעידה ביחס לסיבה שלא התגייסה לצבא כדלקמן: "באותו זמן כלנית חברה שלי הסבירה לי שיש פריצות מאוד גדולה בצבא. כלנית עצמה לא התגייסה לצה"ל בגלל שגם היא מנהלת אורח חיים דתי. שמעתי באותה תקופה שהיתה הטרדה מינית מאוד קשה בתקשורת, זה ממש זעזע אותי, החריד אותי לשמוע מה עושים מפקדים לפקידות ומאוד פחדתי להתגייס. מלבד זה גם אם אי אפשר לשמור שבת במצב כזה". (פרו' עמ' 27 שו' 21-24). "ש. למה לא התגייסת לצבא ? ת. כי החלטתי לנהל אורח חיים דתי." (פרו' עמ' 45 שו' 9-10). ביחס לתהליך במסגרתו החלה לשוב ולנסוע בשבת, מעידה הנאשמת כדלקמן: " ש. אחרי כל הסיפור הזה שאת מספרת לנו שאת שומרת שבתות וכו', איך קרה שנסעת בשבת? ת. במהלך התקופה של בערך 2003, בתקופה של שנת 2003, שמרתי שבתות ולא נסעתי בשום פנים ואופן. לקראת שנת 2004, כשהוריי התגרשו, נקרעתי בין אבא שלי ובין אמא שלי איפה אגור ועם מי. בגלל המצב הנפשי של אמא שלי בחרתי לגור עם אבי, כשאוכל כמובן לא להזניח את אימי שנמצאת באותה עיר. ש. איך קרה שהתחלת לנסוע בשבת? ת. הגעתי למסקנה בשלב מסויים, כך הרגשתי לפחות, שזה מגביל אותי מאוד הנסיעות בשבת, שאני לא יכולה ללכת לבקר את אמא שלי כשהיא מתקשרת והפלאפון שלי מנותק, אני לא יכולה להיות זמינה בשבילה, וזה הגביל אותי בעוד מספר דברים. ש. מזמינים אותך למסיבות סלסה ביום שישי ואת נענית להזמנות? ת. הייתי רוקדת עם חברות לפעמים בימי שני במקום שרוקדים בו סלסה, זה היה בשבילי מפלט מכל המצב בבית. הייתי הולכת לשם לנקות את הראש. ש. ולגבי ימי שישי? ת. שאלו אותי לגבי יום שישי אחד, הזמינו אותי להגיע, זה היה ב- 2004, היה פסטיבל כלשהו שהזמינו אותי, ומאוד רציתי להגיע, בגלל שזה יום שישי, והבנתי ששבתות והענין של לשמור שבת מגביל אותי מלנסוע, אז התחלתי מידי פעם לנסוע בשבתות, לפעמים כן ולפעמים לא. ש. מאז שחתמת על התצהיר ועד שהתחלת לנסוע בשבתות כמה זמן חלף? ת. כחצי שנה לפחות". (פרו' עמ' 31 שו' 5 עד 21). ובעמ' 35 שו' 6 הנאשמת מעידה : "...לקראת סוף 2003 התחלתי לנסוע בשבת". הנאשמת אינה מגדירה עצמה היום כדתיה : "ש. את מגדירה את עצמך בחורה דתיה ? ת. היום לא." (פרו' עמ' 33 שו' 2-3). הנאשמת אינה מכחישה כי שמחה להזמנה לפסטיבל ריקודים בן שלושה ימים הכוללים את ימי שישי ושבת, אך מציינת כי בתחילת שנת 2004 לא שמרה שבתות באופן מלא (פרו' עמ' 43 שו' 2-4). 15. חברתה של הנאשמת העידה כי בסוף 2002 החלו הנאשמת והיא בהליך של תשובה יחד עם חברה נוספת, אשר כלל הליכה לבית כנסת ותפילות. ביחס לתהליך שעבר על הנאשמת ועליה מעידה החברה כדלקמן : "ש. מה קרה אחרי התיכון, המשכתם להיות בקשר? ת. היה לנו קשר טוב, סיימנו את הבגרויות. היתה התחלה של הליכה לבית כנסת יום שישי והתחלנו לשמור שבת יחד עם עוד כמה חברות. .... ש. מי עוד היה איתכם? ת. חברה בשם עדי וחברה בשם כלנית. יפית היתה שומרת שבת אצל כלנית בבית והיא היתה הולכת לישון אצלה. זה מה שידוע לי. אני הייתי שומרת בבית שלנו למרות שהוריי לא דתיים. זה היה לי קשה. ש. עד מתי נמשך הקשר ביניכם? ת. בהמשך עברנו לצפת ואחרי זה לרמת אביב כדי ללמוד במדרשה. אני והחבר שלי שהכרתי שהוא גם התחיל לשמור מצוות והתחזקנו יחד. הקשר נמשך טלפונית. אני יודעת שהיא היתה דתיה באותו זמן. ...... ש. באותה תקופה שהתחלת להתחזק בדת ולשמור שבת, במה זה בא לידי ביטוי? תתיחסי בדברייך גם לנאשמת. ת. היינו הולכות יחד לבית כנסת, מתפללות. בחזור הביתה יפית היתה פונה עם כלנית לביתה כדי לשמור שבת יותר בקלות כי אצל כלנית שומרים שבת ואני הייתי פונה הביתה. עם החבר שלי ואחר כך התחזקנו לחתונה". ובחקירה נגדית: "ש. אמרת שחזרתם בתשובה קצת אחרי יב'. מה היתה הסיבה לחזרה בתשובה וכמה בנות חזרתן בתשובה? ת. הסיבה שחזרנו בתשובה כי היתה לנו התעוררות, התחלנו ללכת לבית כנסת, התעוררנו לקיים יותר מצוות, כמובן שבת. זה התחיל עם שבת לא לנסוע. היינו הולכות לשיעורי תניא בבית חב"ד. זאת היתה המגמה, להמשיך. ש. נשאלת מתי התחלתם לשמור שבת ואמרת קצת אחרי יב'. את יכולה להזכר בשנה? ת. סיימנו ב-2002. זה היה ב-2003. התחלנו את התשובה בסוף 2002 וזה נמשך. אצלי זה עד עכשיו. אצל יפית אני לא יודעת עד מתי. אני זוכרת שב-2003 היא הגדירה את עצמה כדתיה". (פרו' עמ' 52-54). ביחס לקורות לאחר אמצע 2003 אין לעדויות חברתה של הנאשמת ואחיה משמעות של ממש. החברה עקרה לצפון, ונראה כי אינה יודעת לומר על הקורות את הנאשמת מהבחינה הדתית מאז. עדות אחיה של הנאשמת לא היתה ברורה מבחינת התאריכים, וכל שעולה ממנה - שהוא החל תהליך של חזרה בתשובה ושוחח עם הנאשמת על כך. 16. בחקירתה במשטרה הנאשמת מוסרת כי כעת היא נוסעת בשבת, ולשאלה מתי לא נסעה בשבת משיבה כי לא יכולה לענות בפירוש, "היו שבתות ששמרתי ולא נסעתי בשבת והיו שבתות שכן נסעתי בשבת במהלך התקופה של שנת 2003 - 2004" (ת/1 שו' 16-20). כשנשאלה הנאשמת מדוע כשנשאלה במשטרה אם נסעה בשבת אמרה שהיו שבתות שנסעה והיו שבתות שלא נסעה במהלך 2003, אך לא אמרה "בסוף 2003" ולא תיחמה את תשובתה באופן יותר ספציפי, השיבה: "אני לא יכולה לענות מתי נסעתי ומתי לא נסעתי בשבת, אני לא ישבתי עם לוח קלנדרי להראות באיזה שבתות שמרתי ובאלו לא" (פרו' עמ' 38 שו' 8 - 11). הודעת הנאשמת (ת/1) הוגשה בהסכמה. ב"כ הנאשמת מעלה טענות בדבר אופן ביצוע החקירה, אם כי לא ביחס לקבילות ההודעה. נטען כי החוקרת היתה תוקפנית, צעקה ואיימה, וכי הנאשמת היתה חולה וביקשה להיוועץ בעו"ד. העידה בפניי גובת ההודעה הגב' מירב לוי, פירטה את נסיבות החקירה ודחתה את הטענות. אני נותן אמון בעדותה. מתשובות הנאשמת בחקירה, עולה כי הבינה היטב את טיב החקירה, משמעותה והשאלות שנשאלה. הנאשמת נשאלת בחקירתה במשטרה "האם את דתייה ?" ומשיבה : "אין לי הגדרה לדת". ובתשובה לשאלה אם היא נוסעת בשבת היא משיבה - "עכשיו אני נוסעת בשבת" (ת/1 עמ' 1 שו' 10-11, 16-17). 17. הנאשמת הגישה אישור המוסד לביטוח לאומי ביחס לנכות של אמה וטוענת כי היתה בתקופה קשה ועברה "משבר זהות לא קל עם המצב בבית" (פרו' עמ' 26 שו' 24). 18. על פי תעודת עובד הציבור (ת/7), הנאשמת נמצאה כשירה מבחינה רפואית לשירות בטחון, מכאן שלא היתה מניעה כי תשרת שירות צבאי, כפי חובתה על פי חוק. 19. נ/3 הינו מכתב אשר הוגש על ידי ב"כ הנאשמת וממנו עולה כי הטיפול במקרה הינו "חלק מפיילוט" והוגש לתמיכה בטענת הנאשמת בדבר אפלייה. לאור התוצאה להלן אין צורך לדון בטענה זו אך אעיר כי לא הונחה בפני תשתית לטענת אפלייה כאמור. 20. ב"כ המאשימה טוען כי תשובות הנאשמת בחקירתה במשטרה מחזקות את המסקנה כי תצהירה היה כוזב וכי לא היתה בעלת הכרה דתית בעת מתן התצהיר. אינני סבור כי ניתן להגיע למסקנה כאמור במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כפי שיפורט להלן. 21. מהראיות שבפניי עולה כדלקמן: בתאריך 26.03.2003 חתמה הנאשמת על תצהיר לצורך פטור משירות בטחון, במסגרתו היא מצהירה כי טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה לשרת בשירות בטחון, היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו ואיננה נוסעת בשבת. הנאשמת קיבלה פטור משירות בטחון על יסוד חתימתה על תצהיר כאמור בחודש אפריל 2003. לפי גרסת הנאשמת, מאז כחצי שנה לפני חתימת התצהיר ועד כחצי שנה לאחר מכן, היא לא נסעה בשבת. גרסת הנאשמת בדבר שמירת שבת בתקופה של כחצי שנה שקדמה לחתימת התצהיר ועד לזמן בו נחתם נתמכת בגרסת חברתה, אשר אף מעידה כי הנאשמת הגדירה עצמה כדתיה אותה עת. אינני מייחס משמעות לאי העדת חברה נוספת של הנאשמת, כפי המשמעות שמבקש ב"כ המאשימה לייחס לכך. עדות החברה שהעידה היתה אמינה ויש בה לחזק את הספק הסביר, כפי שיפורט להלן. לא הוצגו על ידי המאשימה ראיות המתייחסות ישירות למועדי החתימה על התצהיר וקבלת הפטור, דהיינו מרץ ואפריל 2003. ב"כ המאשימה טוען בסיכומיו בדבר קיומן של ראיות כאמור, אולם מדובר במסקנות שמבקש הוא להסיק מתשובות חלקיות של הנאשמת בחקירתה, ואין בנמצא ראיה של ממש. לתשובה הכללית שניתנה לגבי 2003-2004 על כי במהלכן היו שבתות ששמרה והיו שבתות שלא שמרה, ניתן הסבר בחקירתה בבית המשפט. הנאשמת מאשרת כי החל מסוף 2003 החלה נוסעת בשבת. בתאריך 06.02.2004 הצטלמה הנאשמת מרצונה החופשי בתצלום חושפני שהתפרסם בעיתון. בחודשים מרץ ואפריל 2004 ניהל החוקר שיחות טלפון עם הנאשמת, גם בימי שישי, והנאשמת הסכימה להגיע לאירוע של ריקודים ביום שישי. בתאריך 2.4.2004, יום שישי, בשעה 23:15, נצפתה הנאשמת נוסעת ברכב. הכרה דתית 22. הניסיון להתמודד בכלים ראייתיים מתחום המשפט הפלילי עם קביעת קיומה או היעדרה של "הכרה דתית" צריך להיעשות בזהירות המתבקשת מהכללים הישימים בהליך זה. למשפט הפלילי כלים ללמוד על קיומם של יסודות נפשיים לביצוע של עבירה, אולם אין הדבר דומה לקביעה הנדרשת ביחס ל"הכרה דתית". טיבה של הכרה דתית קשה להגדרה ולתיחום מדוייקים, כפי הנדרש מאיסור פלילי. ניסיון לקונקרטיזציה של המונח לכדי הגדרה אשר ניתן לקבוע באמצעותה גבולותיו של איסור פלילי יתקל בקשיים. מדובר במונח אשר לכשעצמו הינו סובייקטיבי וקשור בתפיסה והכרה פנימיים. יחד עם זאת, מטרת סעיף 40 לחוק שירות ביטחון לא היתה ליתן פטור למי אשר הכרתה הדתית אינה באה לידי ביטוי מעשי, אלא למי שהכרה דתית זו מתבטאת אצלה באורח חיים דתי וגלוי בפועל. הגם שרכיב ההכרה הדתית ענינו הכרה פנימית סובייקטיבית, הרי שלא די בכך, וההכרה הדתית צריכה, לענין הפטור, לקבל ביטוי גלוי בדמות שמירה על מצוות הדת. 23. התצהיר, אשר נוסחו נקבע בסעיף 40 לחוק שירות בטחון, כולל שלושה רכיבים: הראשון ענינו הכרה דתית, והשניים האחרים, שמירה על כשרות ואי נסיעה בשבת, הינם ביטויים חיצוניים לקיום אורח חיים דתי. "המסקנה, העולה מצירופם יחד של התנאים המצטברים הללו, היא, אפוא, כי לא די בהכרה דתית בעלמא לצורך הענקת הפטור, וכי לא היה מקובל על המחוקק, כי ההימנעות מן השירות בצבא יכול שתהיה הביטוי המוחשי והממשי היחידי, כלפי חוץ, להכרתה הדתית של המיועדת לשירות ביטחון. ההכרה הדתית, אליה מתייחסת הוראת החוק הנ"ל, היא, לאור הצטברותם של התנאים, הכרה, המוצאת ביטויה המעשי והגלוי לעין בחיי היום-יום, והנמדדת על-פי אמות המידה, הקבועות במצוות הדת". ע"פ 54/81 אסתר ואביבה רוזן נ' מדינת ישראל, פד' לה (2) 821, בעמ' 827. 24. בע"פ 54/81 לעיל, הסיק בית המשפט העליון דבר היעדר קיומה של הכרה דתית מראיות חיצוניות. לא היה מדובר באחד מהסעיפים בתצהיר שעניינם שמירת כשרות ואי נסיעה בשבת. הביטוי ההתנהגותי החיצוני היה עבודה בשבת. בית המשפט למד מכך על היעדרה של הכרה דתית. בית המשפט מפרש את המונח "הכרה דתית" - "הכרה דתית שיש עימה אורח חיים דתי, ושמביאה היא לכלל אורח חיים כזה". "רבות הן הבנות, שומרות תורה ומצוות ומקפידות על אורח חיים דתי, אשר אינן רואות בעובדה זו משום נימוק, המונע מהן מלשרת בשירות ביטחון; להפך, בנות אלה הכרתן הדתית מחייבת אותן (כל עוד שלטונות הביטחון מוצאים להכרחי - מטעמים שבמציאות הביטחונית, בה אנו מצויים, וכדי לאפשר לאחיהן להתפנות ולמלא תפקידים קרביים - לקרוא גם לבנות לשירות ביטחון) לקבל עליהן עולו של שירות זה יחד עם כל בנות ישראל. אבל מצויות בנות רבות, שהכרתן הדתית מונעת מהן, בכנות ובתום-לב, מלשרת בשירות ביטחון. והכרה דתית זו אינה דבר ערטילאי, מושג שבתחום הפילוסופיה העיונית. בית המשפט בתוך עמו הוא יושב, ומן המפורסמות הוא, שלענין פטור משירות הביטחון הכוונה היא להכרה דתית, שיש עמה אורח חיים דתי של קיום מצוות מעשיות. ואם עדיין צריכים אנו להוכחה מדברי המחוקק עצמו, באים ומלמדים על כך סעיפים-קטנים (2) ו-(3) שבאותו סעיף 30א. בסעיפים-קטנים אלה מדובר בשני פרטים - מקובלים וידועים - של קיום אורח חיים של שמירת תורה ומצוות. פרטים אלה - שמירת כשרות ואי-נסיעה בשבת - אינם בבחינת רשימה סגורה, היינו, שניים אלה, ושניים אלה בלבד. שהרי אין להעלות על הדעת, דרך משל, שבת, העוברת על כל ל"ט אבות-מלאכות האסורות בשבת, אך אינה נוסעת בשבת, שיכול ותצהיר, שטעמים שבהכרה דתית מונעים הימנה לשרת בשירות ביטחון. מסקנה משונה זו מסכלת היא לחלוטין את כוונת המחוקק ואת מטרת החוק. אמור מעתה, ששני פרטים אלה אינם אלא דוגמאות - ברורות, פשוטות, וידועות לכל בת-בי-רב דחד יומא - כאורח חיים מחייב למי שטוענת, כי טעמים שבהכרה דתית מונעים הימנה לשרת, ולא ללמד על עצמן יצאו אלא ללמד על כללו של המונח "הכרה דתית" שבסעיף-קטן (1) יצאו, שפירושו, הכרה דתית שיש עמה אורח חיים דתי, ושמביאה היא לכלל אורח חיים כזה". ע"פ 54/81 אסתר ואביבה רוזן נ' מדינת ישראל, פד' לה (2) 821, בעמ' 3-832. 25. ביחס לרכיב ה"הכרה הדתית" והנסיון ללמוד מהתנהגות חיצונית על טיבה, להליך הפלילי יהיה מקום רק במקרים בהם הביטוי ההתנהגותי החיצוני מעיד בבירור ובמובהק על היעדר הכרה דתית. 26. המאשימה הגישה ראיה נוספת לתמיכה בטענתה בדבר היעדר הכרה דתית, זוהי התמונה ת/6 (להלן: "התמונה"). יש לבחון האם יש בתמונה כדי להעיד על היעדר הכרה דתית אצל הנאשמת, והאם ניתן להסיק מכך גם לגבי מועד החתימה על התצהיר וקבלת הפטור, המוקדמים לצילומה. 27. אני סבור כי התמונה ונסיבות צילומה מביאים למסקנה ברורה כי במועד בו צולמה, אין היא מתיישבת עם האמור בסעיף 1 לתצהיר בדבר "טעמים שבהכרה דתית". מי שמצטלמת באופן המתואר לעיל, כשלגופה רק כיסוי חלקי ומצומצם כאמור, לא תישמע בטענה על "הכרה דתית" במובנו של המונח בחוק שירות בטחון. מי ששומרת על מצוות הדת, אינה חושפת את גופה לצילום כאמור. גם אם היתה מתקבלת גרסת הנאשמת, על כי היה מדובר בתמונה שצולמה "כדי לבדוק" את המצלמה, לא היה בכך כדי לשנות מהמסקנה האמורה. שאלת ה"הכרה הדתית" אינה קשורה בהכרח בעצם פרסום התמונה בעיתון. לא שמעתי כי הסכמה לצילום בלבוש חוה מתיישבת עם "הכרה דתית" כאמור. 28. עדות הנאשמת המאשרת כי נסעה בשבת, מתייחסת לפרק זמן של כחצי שנה לאחר קבלת הפטור. הראיות הנוספות בדבר נסיעה בשבת והתמונה, עניינן פרק זמן של כעשרה חודשים עד שנה לאחר קבלת הפטור. הפרש הזמנים בין החתימה על התצהיר לבין קבלת הפטור הינו קצר - פחות מחודש. 29. מכל האמור אני קובע כי הובאו בפני ראיות המעידות על אורח חיים אשר אינו מתיישב עם הכרה דתית, במובנה האמור בתצהיר, לאור הנסיעה בשבת ולאור התמונה, אך ראיות אלו אינן ביחס לאירועים ממועדי החתימה על התצהיר או קבלת הפטור, אלא ממועדים המאוחרים להם. יסודות העבירות 30. סעיף 239 לחוק העונשין קובע : "מי שביודעין מוסר תצהיר שקר, בין בשבועה או בהן צדק ובין שלא בשבועה ושלא בהן צדק, לפני מי שמוסמך לקבל את התצהיר, דינו - מאסר שלוש שנים". היסוד העובדתי של העבירה ענינו מתן תצהיר שקר, והיסוד הנפשי הוא של מחשבה פלילית, דהיינו מודעות לטיב המעשה ולהתקיימות הנסיבות. (ראה י. קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, חלק שלישי (2006) בעמ' 1555). המועד הקובע ביחס להתקיימות היסוד הנפשי, דהיינו מודעות הנאשמת לטיב המעשה, הינו מועד עשיית התצהיר. (ראה י. קדמי, שם, בעמ' 1556). "אין מניעה ללמוד מהתנהגותו של המצהיר במועדים מאוחרים יותר, על "ידיעתו" במועד העשייה". (י. קדמי, שם, בעמ' 1556). "כללו של דבר: אדם אשר "ביודעין מצהיר הצהרה כוזבת", כמשמעות דיבור זה בסעיף 120 לפקודת החוק הפלילי, הוא אדם המצהיר הצהרה שלידיעתו בשעת ההצהרה היא כוזבת - ואין נפקא מינה אם לאחר מכן מתברר שללא ידיעתו הצהרתו לא היתה כוזבת. והוא הכתוב בהגדרת "מרמה" שבסעיף 1 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), שהטענה העובדתית צריכה אחת מן השתיים: או שהטוען אותה יודע בשעת טיעונה שהיא אינה אמת; או שהטוען אותה אינו מאמין בשעת טיעונה שהיא אמת. הקובע איננו האמת האובייקטיבית: הקובע הוא הידיעה של האמת או האמונה באמת". ע"פ 445/75 יעקב אגוב טגוסיאן דוקסיאן נ' מדינת ישראל, פד' לא (1) 294, בעמ' 298. בע"פ 505/80 גילה דניאל נ' מדינת ישראל, פד' לד' (4) 505, נדון ענינה של המערערת אשר חתמה על תצהיר כבענייננו בתאריך 5.11.1978 ובתאריך 12.1.1979 נראתה נוסעת ברכב פרטי ומעשנת סיגריה. בית המשפט העליון חוזר ומאשר את הכלל האמור וכן מתייחס לשינוי השקפת עולם לאחר מתן התצהיר: "הכלל דלעיל, המקובל עלי, מתבקש מעצם לשונו של הסעיף, הפותח במלים: "מי שביודעין מוסר תצהיר שקר...", ללמדך שבעת מסירת התצהיר הוא יודע שתוכנו כוזב. לפיכך, אילו שינתה המערערת את השקפת עולמה אחרי מתן התצהיר, דעתי היא כי מעבירה של שבועת שקר צריך היה לזכותה. אכן, אילו כך קרה, כי אז נוטה אני לחשוב שמן הדין היה לזכותה גם מהאישום השני, לפי הסעיפים 35(א)(2)ו-35(ב)(1) לחוק שירות בטחון. הטעם לכך הוא שגם בסעיפים הללו מדובר לכאורה במי שמסר ביודעין ידיעה כוזבת, היינו שמסירת הידיעה הכוזבת והידיעה שזו כוזבת צריכות להיות בו זמניות". 31. בחינת התנהגות המצהירה במועד מאוחר למתן התצהיר מבוצעת על מנת ללמוד ממנה על המועד הישים, הוא מועד מתן התצהיר. בחינת יסוד הידיעה, אם התצהיר הינו כוזב, מתבצעת גם היא ביחס למועד מתן התצהיר, ואין נפקא מינה לשינוי השקפת העולם לאחר מכן. בע"פ 54/81 אסתר ואביבה רוזן נ' מדינת ישראל, פד' לה (2) 821, הורשעו המערערות על סמך התנהגות שלאחר מתן ההצהרה וקבלת הפטור ובית המשפט קובע : "כפי שצוין, בין היתר, גם על-ידי חברתי הנכבדה, השופטת בן- פורת, בע"פ 505/80 [2], הרי המועד, הקובע בקשר לעבירה שלפנינו, הוא מועד מסירת התצהיר לפני האדם המוסמך לכך. אולם לאירועים - ובכלל זה התנהגותו של המצהיר - במועדים מאוחרים יותר יכולה להיות השלכה לצורך קביעת ממצא בדבר הכרתו וכוונתו במועד מוקדם יותר: בידוע הוא, כי כוונה שבלב איננה מתגלית אלא באמירותיו של פלוני או בהתנהגותו, אשר היא בגדר בבואה לדברים השמורים עמו. אין חובה שההתנהגות, ממנה נלמדת הכוונה, תהיה בהכרח התנהגות בו-זמנית, במועד הקובע לצורך היווצרות הכוונה, ויכול בית המשפט לעתים ללמוד על קיומה של כוונה או על העדרה גם ממעשים, הנעשים בסמוך למועד הקובע, אך יש להם, כאמור, לפי טיבם, השלכה לאחור, והוא, כמובן, כל עוד לא הוכח אחרת". ע"פ 54/81, שם, בעמ' 829. 32. סעיף 46 לחוק שירות בטחון קובע : "46. (א) מי שעשה אחת מאלה, דינו - מאסר שנתיים: (1) ...; (2) מסר ביודעין לרשות הפועלת לפי חוק זה ידיעה כוזבת בפרט שהוא חייב למסור לפי חוק זה; (3) השיג צו של פטור משירות או של דחיית שירות לפי סעיף 36, פטור לפי סעיף 40, היתר יציאה לחוץ לארץ, תעודה או רישום לפי סעיפים 43 או 43א או כל הקלה אחרת הניתנת לפי חוק זה, הכל על ידי כך שמסר ביודעין לרשות הפועלת לפי חוק זה ידיעה כוזבת בפרט חשוב; (4) .... (ב) מי שעשה אחת מאלה, דינו - מאסר חמש שנים: (1) עשה אחד הדברים המפורטים בסעיף קטן (א), בכוונה להשתמט משירות בטחון; (2) ...." היסוד הנפשי בעבירות לפי סעיף 239 לחוק העונשין ולפי סעיף 46 (א)(2) לחוק שירות בטחון זהה. שתיהן עבירות של מחשבה פלילית, והמועד הרלוונטי לביצוע העבירה, הוא מועד המסירה - של התצהיר מזה, או של הידיעה הכוזבת מזה. 33. ביחס לסעיף 46 (א) (3) לחוק שירות בטחון, המועד הרלוונטי אליו מתייחס היסוד הנפשי של הידיעה, הינו הן מועד המסירה של הידיעה הכוזבת והן מועד קבלת הפטור. ככל שהשתנה האמור בתצהיר שנחתם לצורך קבלת פטור לפי סעיף 40 לחוק שירות ביטחון, בין מועד החתימה לבין מועד קבלת הפטור, והמצהירה אינה מוסרת בעת קבלת הפטור על שינוי מצב הדברים, הרי שניתן לראות בכך עבירה לפי סעיף 46 (א) (3) גם אם במועד חתימת התצהיר היה האמור בו נכון. יש לראות בכך טענתה של המצהירה, בהתנהגותה, כי המצב הקודם ממשיך. ראה ע"פ 505/80, שם, בעמ' 515-514. בענייננו השינוי אירע, כנטען, לאחר שהתקבל הפטור. 34. לאור טיב הפטור ולאור העובדה שהאפשרות היחידה לביטולו הינה רק אם ההצהרה היתה כוזבת, כפי שיפורט להלן, הרי שלא ניתן לומר כי קיימת חובה על מקבלת הפטור לפי סעיף 40 לחוק שירות בטחון להודיע על שינוי בהכרתה הדתית, ולא ניתן לייחס עבירה לפי סעיף 46 (א) (3) למי ששינתה הכרתה לאחר שהתקבל הפטור. לשינוי בהכרה הדתית אין כל משמעות ביחס לפטור. פטור לפי סעיף 40 לחוק שירות בטחון - מהותו וביטולו 35. סעיפי הפטור בחוק שירות בטחון עברו מספר שינויים. האחרון שבהם הינו במסגרת תיקון 13 לחוק, בו הוסף סעיף 30א', אשר בנוסח המשולב הנוכחי הינו סעיף 40. במסגרת סעיף 40 לחוק שירות בטחון קבע המחוקק את נקודת האיזון בין עקרון השיוויון, המחייב נשיאה שיוויונית בנטל הביטחוני, לבין הצורך להתחשב בתפיסה והכרה דתית אשר קיימים מקרים בהם היא מונעת בתום לב שירות (ראה ע"פ 54/81). במתן הפטור יש קביעה של המחוקק כי עיקרון השיוויון אינו בבחינת 'עיקרון על' מפניו ניגפים כל העקרונות האחרים, אלא כי יש מקום גם לסובלנות והבנה לצרכים ותפיסות שמקורם בהכרה דתית. "הפטור לנשים מטעמים שבהכרה דתית על-פי הצהרתן (סעיף 40) או הפטור מטעמי מצפון או הוויי משפחתי דתי על-פי הוכחה (סעיף 39) נועדו בעיקרם לבטא סובלנות חברתית..." בג"צ 2383/04 לאורה מילוא נ' שר הביטחון, פד' נט (1) 166, עמוד 188. 36. בחינת ההסדר הקבוע בסעיף 40 לחוק שירות ביטחון מביאה למסקנה כי המחוקק ביקש במסגרתו להקל על המבקשת להשתחרר משירות. "מעתה, עם תיקונו של החוק, די בהגשת התצהיר, כאמור בסעיף 30א לחוק; בכך ביקש המחוקק להקל על הדרך לקבלת הפטור מתוך הנחה מוצדקת, שחזקה על בת ישראל, שמצהירה היא הצהרת אמת". ע"פ 54/81 אסתר ואביבה רוזן נ' מדינת ישראל, פד' לה (2) 821, בעמ' 832. 37. הפטור לפי סעיף 40, אשר הינו נוסף וחלופי לפטורים אחרים שבחוק שירות בטחון, קובע כי די בתצהיר חתום על ידי המיועדת לגיוס לצורך מתן הפטור. מנגנון זה אינו מותיר הלכה למעשה שיקול דעת במתן הפטור כמו גם בביטולו. המחוקק קבע מנגנון בלעדי לשלילת הפטור במסגרת סעיף 41 (א) לחוק שירות בטחון הקובע כי הפטור בטל כאשר "הורשעה מיועדת לשירות בטחון בפסק דין סופי של בית משפט על עבירה לפי סעיף 46 או על עבירה לפי סעיף 239 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בשל תצהיר לפי סעיף 40 ...". סעיף 42 לחוק שירות ביטחון מאפשר עיון חוזר בפטור שניתן, וקיים במסגרתו מנגנון המאפשר הפעלת שיקול דעת על ידי הפוקד, אולם סעיף 42 (ה) קובע כי הדבר לא יחול על פטור לפי סעיף 40. מהאמור עולה כי משנחתם תצהיר לפי סעיף 40, אין לפוקד שיקול דעת במתן הפטור, ומשניתן הפטור אין לפוקד סמכות לבטלו, גם אם בפניו ראיות כי התקבל במרמה, והדרך היחידה הינה נקיטת הליך פלילי, שלאחר פסק דין מרשיע סופי במסגרתו, יהיה הפטור בטל. 38. נ/2 הינו מזכר שענינו "הבהרה" אשר קיבלה גובת הודעת הנאשמת מע.ת.4, ועולה ממנו העמדה הבאה ביחס לחובת מקבל פטור : "בחורה אשר הצהירה שהינה דתיה וקיבלה פטור מחוייבת לדווח לצבא שאיננה דתיה יותר ללא מגבלה של זמן". כך בלשון המזכר נ/2, אשר אליו צורף נוסח חוק שירות בטחון. עמדה זו אינה מתיישבת עם לשון החוק. אין בחוק כל חובת דיווח. לדיווח כאמור אין כל משמעות ואין בו כדי להביא לביטול הפטור. 39. המחוקק קבע כי ההתמודדות עם תופעות אפשריות של ניצול הפטור לרעה, תהא במסגרת הליך פלילי בלבד. שינוי בהכרה הדתית אינו ענין להליך פלילי וגם אינו מהווה עילה לביטול הפטור. אין מדובר בניצול הפטור לרעה. על פי חוק שירות בטחון, ממועד שהתקבל הפטור, אין כל נפקות משפטית לשינוי ההכרה הדתית. גם אם יוודע לפוקד כי נשתנתה הכרה דתית של מי שקיבלה פטור לפי סעיף 40, אין לו כל סמכות לבטל את הפטור. לפיכך, אין כל נפקות למתן הודעה על ידי המצהירה בדבר שינוי כאמור, ואין כל חובה כזאת. במסגרת ההליך הפלילי יש לקבוע האם התצהיר אשר ניתן היה תצהיר כוזב נכון למועדים הישימים לגבי כל עבירה. על כך ניתן ללמוד לעיתים גם מראיות מאוחרות למועדים האמורים. מובן כי אין בכך כדי לשלול מצב של שינוי בהכרה הדתית. 40. קיימת הצעת חוק אשר נועדה לאפשר עיון חוזר בפטור לפי סעיף 40, מקום שהפטור הושג במרמה. זוהי הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 16) (עיון חוזר בפטור מטעמי הכרה דתית שהושג במרמה), התשס"ו - 2006, הצעות חוק 247, בעמ' 518. אוסיף כי גם קבלת הצעת החוק האמורה אין משמעותה שינוי המצב הקיים היום לענין מקרים של שינוי ההכרה הדתית. זאת הואיל וסעיף 42 לחוק שירות בטחון אשר ענינו עיון חוזר, מתייחס רק למקרים בהם הפטור הוא תוצאת מסירת ידיעות כוזבות או מעשי מרמה או הטעיה אחרים. שינוי בהכרה הדתית ענינו מצב דברים בו במועד מתן התצהיר האמור בו היה אמת, ולפיכך לא ניתן יהיה לבטל את הפטור במקרים אלו, גם אם תתקבל הצעת החוק. הספק הסביר 41. בענייננו, הראיות מובילות למסקנה כי הנאשמת נסעה בשבת החל מכחצי שנה לאחר קבלת הפטור, וכן במועד מאוחר לכך, ובנוסף, התנהגותה אשר באה לידי ביטוי בהסכמה לצילום חושפני, מעידה כי כעשרה חודשים עד שנה לאחר קבלת הפטור היתה היא נעדרת הכרה דתית במובן אליו מתייחס התצהיר עליו חתמה. 42. הנטל שעל המאשימה, בדבר הוכחה מעל לספק סביר, מתייחס לכל רכיבי היסוד העובדתי והנפשי של העבירות, לרבות להתקיימותם במועד הישים. לגבי העבירות לפי סעיף 239 לחוק העונשין ולפי סעיף 46 (א)(2) לחוק שירות בטחון, המועד הינו מתן התצהיר, ולגבי העבירה לפי סעיף 46 (א) (3), גם מועד קבלת הפטור. 43. בע"פ 505/80 לעיל מדובר היה בפרק זמן של כחודשיים ושבוע מחתימת התצהיר ועד למועד בו נסעה הנאשמת בשבת, ובע"פ 54/81 לעיל מדובר היה בפרק זמן של כמעט 3 חודשים מהגשת התצהיר עד למועד בו נצפו המערערות עובדות בשבת. בשני המקרים הפטור ניתן עובר למועדים של הנסיעה והעבודה בשבת. בית המשפט, בשני המקרים, הסיק מהעובדות שהוכחו בפניו על שאלת כנות האמור בתצהיר במועד הישים המוקדם בזמן. 44. פרק הזמן המאפשר בחינה בדיעבד של קיום "הכרה דתית" אינו ענין להגדרה כללית, ואין לגזור מאורך התקופה במקרה אחד למסקנה במקרה אחר. יש לבחון כל מקרה לפי מכלול נסיבותיו, והקביעה אם יש בראיה מאוחרת כדי להעיד על ההכרה במועד מוקדם יותר, ענינה לבחינה מהותית של מכלול הראיות ולא של השוואת פרקי זמן. מדובר לעיתים במי אשר נמצאות בשלבים שונים של גיבוש דעותיהן, אמונותיהן והכרתן הדתית. יש ומכלול הראיות יצביע על היעדר הכרה דתית גם בחלוף פרק זמן ארוך, ויש שבפרק זמן קצר ישנו תפיסתן ואורחותיהן. 45. סעיף 34כב (א) לחוק העונשין קובע : "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". 46. דרישת ההוכחה מעל לכל ספק סביר מהווה את מימושה וגם את מיקום גבולה של חזקת החפות. הדרישה הינה נגזרת של חירויות היסוד של הפרט, והיא נבחנת על פי השכל הישר והגיון החיים. לא כל ספק עונה לדרישה, ועל הספק להיות בעל אחיזה הגיונית במציאות, ולא על בסיס ספקולציות נעדרות תשתית. 47. "החובה להוכיח אשמה פלילית מעבר לספק סביר נגזרת מעקרונות חוקתיים של חופש האדם והגנה על חירותו האישית מפני מעצר ומאסר ומפני פגיעה בכבודו כאדם. משתלבת בכך חזקת החפות, ממנה נגזר העקרון כי אין להרשיע אדם כאשר נותר ספק סביר באשמתו (ע"פ 6295/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) . חזקת החפות היא חזקה ראייתית, המחייבת זיכוי נאשם מקום שלא הובאו ראיות מספיקות לאשמתו. יסוד הספק הסביר עוסק בשאלת דיותן ומשקלן של הראיות המפלילות, והוא העונה לשאלה האם הופרכה חזקת החפות, אם לאו. ככאלה, חזקת החפות ועקרון הספק הסביר הם מושגים המשלימים זה את זה. הנטל להוכיח אשמה פלילית מעבר לספק סביר הוא אמצעי בעל חשיבות עליונה בהתמודדות מפני הרשעות שווא שיסודן בטעות עובדתית. הרשעת השווא עלולה לשלול את חירותו של האדם שלא כדין, את כבודו כאדם, ואת שמו הטוב. הרשעת שווא עלולה לפגוע בעת ובעונה אחת גם באמון הציבור בהגינותו של ההליך הפלילי. העקרון לפיו עדיף שיהלך רשע חופשי משזכאי יורשע שלא כדין עומד ביסוד אמת המידה של הספק הסביר (In re Winship, 397 U.S. 358 (1970)) . היקפו של הספק הסביר נעוץ באיזון הראוי בין ההגנה על חזקת החפות לבין אינטרס החברה להתגונן מפני עבריינים, אולם במתח הקיים בין ערכים אלה, ניתנת עדיפות ברורה לכלל כי במקרה של ספק, עדיף זיכויו של האשם מהרשעתו של החף מפשע (בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, , פסקה 7 לפסק דיני). ספק סביר המצדיק זיכוי הוא ספק המותיר, על-פי מבחני שכל ישר, הגיון וניסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם. לא כל ספק שהוא, ויהא המרוחק והדמיוני ביותר, עונה למבחן זה. אכן, "בביטוי "סביר" טמונים הסינון והמיון בין עניינים שיש להם אחיזה הגיונית במציאות, לבין דברים שהם ספקולציות נעדרות תשתית". (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פד"י מז(4) 221, 652)." ע"פ 7220/05 האני נימר נ' מדינת ישראל (, 2007). עוד ראה לענין מבחן הספק הסביר - ע"פ 6295/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (, 2007), וע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני (, 2008). וראה ע"פ 20/51 אברהם פודמסקי נ' היועץ המשפטי, פד' ה' (3) 1187, בעמ' 1196: "... ואין הקטגוריה יוצאת ידי חובתה זו אלא מששכנעה את בית המשפט, במידה העולה על כל ספק המתקבל על הדעת, באשמתו של הנאשם". "...בשלב זה- ואף לא בשום שלב אחר - אין עליו להוכיח את חפותו מפשע". 48. ולאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "נראה לי כי הדרישה של כמות ראיות מעל לכל ספק סביר מקבלת עתה מעמד חוקתי, ופגיעה בה מחייבת קיום תנאיה של פסקת ההגבלה." כבוד הנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק, "הקונסטיטוציונליזציה של מערכות המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)", מחקרי משפט יג', 5, בעמ' 23. 49. בחינת הראיות שבפני באספקלריה של המבחנים האמורים מביאה למסקנה בדבר קיומו של ספק סביר ביחס למועד חתימת התצהיר ולמועד קבלת הפטור. חלוף הזמן מעת חתימת התצהיר וקבלת הפטור, ועד למועד אשר ביחס אליו קיימות ראיות לשינוי אורחותיה של הנאשמת, הינו משמעותי. מדובר בפרק זמן של כחצי שנה לגבי חלק מהראיות וכעשרה חודשים עד שנה לגבי חלקן האחר, כמפורט לעיל. אין בראיות שבפני להביא לקביעה פוזיטיבית של ממש בדבר שינוי הכרתה הדתית של הנאשמת, ואין בהן להביא לקביעה כי במועד חתימת התצהיר אכן היתה הנאשמת בעלת הכרה דתית. יחד עם זאת, אני מוצא כי יש בחלוף הזמן האמור כדי להקים ספק סביר כי יתכן וכך היה. הספק הסביר נובע לא רק מחלוף הזמן. אני למד כי הנאשמת החלה תהליך של חזרה בתשובה. גירסת חברתה של הנאשמת תומכת בגירסתה בענין זה, ביחס למועדי החתימה על התצהיר וקבלת הפטור. אין בידי המאשימה ראיה ביחס למועדים אלו. 50. ב"כ המאשימה טוען כי תשובת הנאשמת בחקירתה במשטרה, כשנה ושלושה חודשים לאחר קבלת הפטור, כי אין לה הגדרה לדת, אינה מתיישבת עם חתימה על תצהיר שההגדרה דתיה מוטבעת בתוכו. אין בידי לקבל דרך זו של הסקת מסקנה ככזו המאפשרת קביעת אשמה בהליך פלילי. התייחסות להגדרות כאמור, כמו גם לשאלה מתי מתגבשת "הכרה דתית" במובנה הפנימי הסובייקטיבי, ואף לשאלה מהי מידת ההקפדה על שמירת מצוות הדת המגבשת את הביטוי החיצוני הנדרש להתקיימות "הכרה דתית", מחייבים משנה זהירות כאשר מצויים אנו בהליך פלילי. הדין הפלילי צריך לקונקרטיזציה של האיסור ושל ההתנהגות המפרה אותו. "אין עונשין על דברים שבלב". אין עבירה ללא ביטוי התנהגותי, חיצוני וגלוי. (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, חלק א' בעמ' 54). הנסיון ללמוד מאמירת הנאשמת כי אין לה הגדרה לדת, כבסיס לקביעת אשם במשפט פלילי, הינו בעייתי. נסיון זה מטשטש את החובה להיצמד לעיקרון ההתנהגות החיצונית כביטוי למעשה פלילי. עוד ראה לענין זה ש"ז פלר, שם, בעמ' 32. 51. האפשרות כי אכן הנאשמת, במועד הישים, היתה בעלת הכרה דתית, באופן שבא לידי ביטוי באורחותיה הגלויות לעין, אינה דמיונית ותיאורטית בלבד, אלא אפשרית היא במידה שיש בה כדי להקים ספק סביר. הסקת מסקנה, במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, מהתנהגות המאוחרת בפרקי זמן של 6 חודשים עד עשרה חודשים, על הכרתה הדתית של הנאשמת בדיעבד, אינה אפשרית בנסיבות הענין שבפני. שינוי בהכרה הדתית לאחר קבלת הפטור 52. טענת הנאשמת הינה, למעשה, כי חל שינוי באורחותיה ובהכרתה הדתית, היא אינה רואה עצמה דתיה כעת והיא נוסעת כעת בשבת, בניגוד למועד חתימת התצהיר וקבלת הפטור. 53. בע"פ 505/80 מתייחס בית המשפט העליון לעבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, ומשאיר בצריך עיון את השאלה מה הדין במקרה של מי אשר שינתה את השקפת עולמה לאחר קבלת הפטור. "אין להבין מדברי הנ"ל כי שינוי השקפת עולמה של מיועדת לשירות ביטחון (או של יוצאת צבא) אחרי שקיבלה את הפטור, משמיט בהכרח את הקרקע מתחת לעבירה של "קבלת דבר במרמה" (בהתקיים שאר התנאים של "מרמה", כמבואר). בבג"צ 149/56 , שהזכרתי לעיל בהדבק אתר, לא הסכים השופט לנדוי (כתוארו אז) לדעת הרוב (הנשיא דאז (אולשן) וממלא מקומו דאז (זילברג)) שיש מקום להבדיל בין אשה נשואה (שאינה חייבת לשרת) שהתגרשה (ועל כן חייבת לשרת) לבין מי שהתגייסה ועקב שינוי בהשקפת עולמה מבקשת לפטור אותה מהמשך השירות בשל טעמי מצפון או הווי דתי במשפחה. האבחנה שעשו שופטי הרוב התבססה על הבדלי נוסח, ואני מצטרפת בכל הכבוד לדעת המיעוט שהבדל זה אינו חייב להוביל לתוצאות שונות במקרים הללו. את השאלה ההפוכה השאיר השופט לנדוי בצריך עיון. שאלה זו היא מה הדין "כאשר אשה שקיבלה את הפטור על פי טעמים שבהכרה דתית משנה לאחר מכן את השקפותיה, באופן שאותה מניעה חדלה להתקיים. יתכן שאפשר למצוא את הפתרון לקושיה זו במסגרת החוק הקיים, אך ייתכן גם שהחוק לקוי בנדון זה". דברים אלה כוחם יפה לדעתי כאז כן עתה ויש להשאיר את השאלה פתוחה לעת מצוא". ע"פ 505/80, שם, בעמ' 515. ככל שהשינוי הינו לאחר מתן התצהיר אך לפני קבלת הפטור, הרי שהיה בכך כדי להקים את העבירה של קבלת דבר במירמה. (ראה ע"פ 505/80, שם, בעמ' 512). 54. השאלה אשר הושארה בע"פ 505/80 בצריך עיון, צריכה להכרעה בענייננו, לאור טענת הנאשמת על שינוי בהשקפתה. טענה שלא נטענה ע"י המערערת בע"פ 505/80. השאלה קשורה גם לעבירה לפי סעיף 46(א)(3) המיוחסת לנאשמת בכתב האישום. ניתן לראות בסעיף 46 (א) (3) כדין ספציפי לעבירת קבלת דבר במרמה. האמור להלן יתייחס לשתי העבירות. ניתנה לנאשמת ההזדמנות להתגונן גם מפני הוראות סעיף 415 לחוק העונשין. ב"כ הנאשמת דוחה את תחולת הסעיף על הנסיבות בענייננו, וב"כ המאשימה הודיע כי הוא סבור כי יש בראיות כדי לבסס עבירה כאמור. 55. עסקינן בפרשנות הוראות אשר סנקציה עונשית בצידן, ויש ליישם במסגרת פרשנותן את העקרונות הישימים בפרשנות בפלילים. סעיף 34כא לחוק העונשין קובע : "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין." ראה דנ"פ 9384/01 מוחמד אל נסאסרה נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, הוועד המרכזי, פד' נט (4) 637, בעמוד 671, לישומו של סעיף 34כא, ראה דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל פד' מט (4) 589, וראה, כבוד הנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק, "הקונסטיטוציונליזציה של מערכות המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)", מחקרי משפט יג', 5, בעמ' 17, בהתייחס לסעיף 34כא לחוק העונשין : "נראה לי כי הוראה זו תואמת את התפיסה החוקתית החדשה. בהנחה שכל שאר התנאים שווים, יש לתת עדיפות לערכים החוקתיים המגינים על הנאשם - כבודו וחירותו - והמביאים לצמצום היקפה של האחריות הפלילית. על כן, פרשנותו של טקסט פלילי צריכה להיעשות ברוח זו". ראה דברי כבוד המשנה לנשיא (כתוארו אז) מנחם אלון, חוקי היסוד : דרכי חקיקתם ופרשנותם - מאין ולאן? מחקרי משפט יב' 253, בעמ' 254. "וזאת לדעת, כי משהפכו עקרונות יסוד אלה לבעלי אופי חוקתי, לא נתבטל כל מה שנפסק או נחקק מלפני כן, אך מן הראוי, ככל הניתן בפרשנות סבירה ולפי טיבו של הנושא העומד לדיון, ליישב ביניהם". ובג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים, פד' מז (4) 715, עמוד 759: "הדרך הנקוטה בידינו בפרשנותם של דברי חקיקה, גם כאשר מצויים שני פירושים אפשריים, היא, שיש להעדיף את הפירוש המצמצם את הפגיעה בזכות כה יסודית כחירות האישית". עקרונות היסוד של השיטה המשפטית כפי שנוצקו לחוקי היסוד, משפיעים על פרשנות הוראות המגבילות זכויות יסוד ובכללן איסורים שסנקציה פלילית בצידם, באופן המחייב פרשנות דווקנית המצמצמת את האיסור מקום בו הוא ניתן לפירושים סבירים שונים. "כלל הפרשנות המקלה עם הנאשם, הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין, מבטא את הצורך להתחשב בפגיעה האינהרנטית בזכויות אדם הכרוכה בהפעלת הדין הפלילי והוא נגזר מעקרון החוקיות בפלילים (ראו: ע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל (, 20.11.06) (להלן: עניין רויטמן), פיסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה)). עקרון החוקיות בפלילים קובע כי אין להטיל אחריות פלילית על אדם בלא שיסודות העבירה והעונש הצפוי בגינה נקבעו בחוק או על-פיו (ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין, 5-4 (כרך א, 1984)). עקרון החוקיות נגזר מהתפיסה, המתחייבת מעקרונות יסוד של צדק והגינות העומדים בבסיס שיטתנו המשפטית, לפיה "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", והוא מחייב קביעת קו גבול ברור ככל הניתן בין ההתנהגות המותרת להתנהגות האסורה על-פי חוק, בד בבד עם הגדרה של עוצמת החומרה שמייחס המחוקק להתנהגות עבריינית מסוימת". דנ"פ 10987/07, דנ"פ 24/08 מדינת ישראל נ' ברק כהן, (, 2009). 56. פרשנות הוראות סעיף 46(א)(3) לחוק שירות בטחון וסעיף 415 לחוק העונשין בהתאם לעקרונות הפרשניים הישימים, מחייבת את המסקנה כי העבירות אינן כוללות גם נסיבות של שינוי הכרה דתית לאחר קבלת הפטור. זאת, גם בשים לב להוראת הפטור לפי סעיף 40 ולהיעדר אפשרות לביטולו גם אם השתנתה ההכרה הדתית. הרחבת יסודות העבירות גם למקרה של שינוי ההכרה הדתית לאחר קבלת הפטור, משמעותה יצירת חובה, שאין לה בסיס בדין, להודיע על השינוי בהכרה הדתית. משמעות הדבר כי האיסור הפלילי יחול ללא הגבלת זמן, וכל אימת שנמצא כי מקבלת פטור שינתה את אורח חייה, תהיה היא בבחינת מי שביצעה עבירה במחדל. על האיסור הפלילי להיות תחום וברור במסגרת היסודות העובדתיים המשכללים את ביצועו, וזאת גם מבחינת המועד לביצוע העבירה. יש לפרש את הוראות החוק האמורות באופן המצמצם את האיסור הפלילי. קבלת הפטור אינה דבר נמשך. הפטור מתקבל בנקודת זמן מסויימת. גם אם תודיע מקבלת הפטור לפוקד דבר שינוי הכרתה הדתית, אין בכך כדי להביא לביטול הפטור ולגיוסה. המנגנון הקבוע בסעיף 41 לחוק שירות בטחון אינו מאפשר זאת. הדרך היחידה בה בטל הפטור הניתן מכח סעיף 40 לחוק הינה הרשעה בפסק דין סופי, בעבירות שיסודותיהן בתצהיר כוזב או ידיעה כוזבת. בהיעדר כל משמעות למתן הודעה, כשהפטור כבר התקבל, הרי שאין קבלת פטור בשלב זה כאמור בסעיף 46(א)(3) ואין "קבלת דבר" בשלב זה כאמור בסעיף 415 לחוק העונשין. תכלית ההוראות האמורות הינה מניעת קבלת הפטור (46(א)(3)) או הדבר (415) על יסוד כוזב. פרשנותן לאור תכלית זו אינה מאפשרת הרחבתן למועד מאוחר לקבלת הפטור או הדבר. סוף דבר 57. מצויים אנו בהליך פלילי ויש לעשות שימוש בכלים המשמשים במסגרתו, אשר נתפרו למידותיו ולדרישותיו. האיזמל בו מבוצע ניתוח הדין והראיות בהליך הפלילי, איזמל חד הוא. אין הוא מאפשר להסתמך על השערות, אין הוא יכול למושגים עמומים, ואין הוא שמיש לאיסורים שאינם ברורים. הכלים הישימים במסגרת ההליך מחייבים בחינה דווקנית של יסודות העבירות על פי כללי הפרשנות הישימים בפלילים, והבאת ראיות להוכחתם מעל לספק סביר. 58. אין לטשטש את עקרונות ההליך הפלילי ויישומם בפועל, ואין להקל בדרישותיו. המשמעות החמורה שיש להרשעה ולענישה בעקבותיה, מחייבות שמירה דווקנית על עקרונותיו וכליו של ההליך. 59. "דרכי הבירור ומידת ההוכחות הדרושה שונים הם לעניין כל אחד מסוגי האחריות האלה, וכתוצאה מכך, קביעת "האמת המשפטית" שונה ומיוחדת היא לעניין כל אחד מהם, הכול לפי היעד - פלילי, אזרחי או משמעתי - העומד לפני השופט היושב על מדין". בג"צ 152/82 דניאל אלון נ' ממשלת ישראל פד' לו' (4) 449, עמוד 474-475. ובעמ' 465 : "ומשמדובר על בירור האמת בעולמה של מערכת המשפט, אין כוונתנו אלא לבירור האמת, במידה שניתן להגיע לחקרה על-פי הנורמות המהותיות והכללים הפרוצדוראליים שבאותה מערכת משפט, שבמסגרתה מתקיים הבירור המשפטי". 60. ההליך הפלילי אינו צופה פני הליכים אחרים. אין מבחינתו נפקא מינה האם בעקבותיו יבוטל או לא יבוטל פטור שניתן לפי סעיף 40 לחוק שירות בטחון, והוא אדיש לתוצאה כאמור. 61. המחוקק קבע כי הכרה דתית המוצאת את ביטויה ההתנהגותי והגלוי בניהול אורח חיים של שמירה על מצוות הדת, היא המהווה בסיס לפטור. מטבע הדברים תפיסות עולם כמו גם הכרה דתית יכול ויעברו שינוי. ודאי שכך הוא גם בגיל הגיוס. שינוי כאמור אינו ענין להליך פלילי. "הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון". משנה, אבות, ג', טו'. "...שפעולות האדם מסורות לו, אם ירצה יעשה, ואם לא ירצה לא יעשה, מבלי הכרח שיכריחהו עליו.." רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ח'. "הרשות נתונה" גם לאחר קבלת פטור, ואין הדין הפלילי מתערב. 62. המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה. הראיות שבפני עניינן תקופות של שישה ועשרה חודשים לאחר המועדים אשר ביחס אליהם יש לקבוע את הממצאים העובדתיים. בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי הוכחו מעל לספק סביר היסודות הנדרשים ביחס למועדים הישימים, ולא ניתן לקבוע לגביהם ממצא במידת הוודאות הנדרשת בהליך פלילי. 63. אשר על כן אני מזכה את הנאשמת, מחמת הספק, מכל העבירות המיוחסות לה בכתב האישום. עדות שקרמסמכיםשאלות משפטיותדיוןתצהירים