קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור: לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת חנה טרכטינגוט ונציגי הציבור מר יוסי קזדו ומר אורי ארבל; עב' 2313/04), , אשר ניתן ביום 25.2.09 ולטענת המבקש הומצא לידי בא כוחו בבית הדין האזורי ביום 25.3.09 (אין אינדיקציה במערכת הממוחשבת ולכן ההסתמכות הינה על טענתו בהקשר זה), כך שהמועד האחרון להגשת ערעור בהתחשב בפגרת הפסח היה יום 3.5.09. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 14.5.09. רקע המבקש ואדם נוסף היו שותפים בשתי חברות שהפעילו חנויות סיטונאיות בענף החשמל בנתניה (להלן- "החברות הקודמות"). בשנת 1995 נקנו החברות הקודמות על ידי חברת אוריה חשמל ותאורה בע"מ (להלן - "חברת אוריה"), והוקמה חברה משותפת - המשיבה - בבעלות חברת אוריה (68%), המבקש ושותפו (16% כל אחד מהם). במסגרת הסכם השותפות הסכימו הצדדים כי פיצויי הפיטורים של המבקש ושותפו יועברו כהלוואת בעלים לאחת החברות הקודמות ו/או למשיבה (כאשר לטענת המבקש סעיף זה לא יושם בפועל, הוא לא קיבל כספים כלשהם על חשבון פיצויי פיטורים, וממילא לא העבירם כהלוואת בעלים). המבקש הועסק במשיבה החל מיום 15.6.95, וסיום העסקתו נקבע בהסכם מיום 18.3.97. עם סיום העסקתו שולמו לו סך 20,741 ₪ בגין פיצויי פיטורים וסך 3,180 ₪ בגין חופשה שנתית ודמי הבראה, ונקבע כי כפוף לקבלת סכומים אלו לא תהיינה לו כל תביעות כלפי המשיבה וכלפי החברות הקודמות לאחר העברת המניה שברשותו. בסמוך לאחר מכן הגישה חברת אוריה כנגד המבקש תביעה לבית משפט השלום בפתח תקווה (ת.א. 2150/97), והמבקש הגיש תביעה שכנגד, נגד חברת אוריה והמשיבה, במסגרתה דרש 16% ממניות המשיבה. שתי התביעות נדחו. בחלוף כ-7 שנים מסיום עבודתו (בטרם חלפה תקופת ההתיישנות) הגיש המבקש תביעה לבית הדין האזורי לתשלום יתרת פיצויי פיטורים, בגין תקופת עבודתו בחברות הקודמות, וכן חלף הודעה מוקדמת. בית הדין האזורי קבע כי פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה אינו יוצר מעשה בית דין בנוגע לזכויות הסוציאליות (שכן לא נקבעו לגביהן ממצאים פוזיטיביים) וכי התביעה לא התיישנה שכן הזכאות לפיצויי פיטורים קמה עם סיום העבודה בשנת 1997. עם זאת קבע בית הדין כי בהתאם להסכם בין הצדדים משנת 1995, שיש לתת לו תוקף - נותקה הרציפות בין תקופת העסקתו של המבקש בחברות הקודמות לבין תקופת העסקתו במשיבה, ויש לראותו כמי שקיבל בפועל פיצויי פיטורים בגין תקופת העסקתו בחברות הקודמות (הגם שלא נקבעה קביעה עובדתית כי שולמו לו בפועל) - אשר נחשבו כהלוואת בעלים (כאשר השיהוי בהגשת התביעה מחזק זאת). עוד נקבע כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי פוטר (נוכח טענת המשיבה כי הפסקת העבודה היתה בהסכמה) וכי לא קיבל בפועל הודעה מוקדמת, ולכן אינו זכאי גם לרכיב השני של תביעתו (חלף הודעה מוקדמת). כחיזוק לכך הסתמך בית הדין האזורי על ההסכם משנת 1997 במסגרתו ויתר המבקש על תביעות נוספות. טענות הצדדים המבקש טוען כי בשל "חסרון כיס" נמנע ממנו לשכור שירותים משפטיים ולכן פנה אל הסיוע המשפטי שם "נתקע בצינורות הבירוקרטיה", ובעקבות כך פנה לבא כוחו הנוכחי אשר הסכים לייצגו "פרו-בונו"; למבקש לא היה מידע מתי התקבל פסק הדין אצל בא כוחו בבית הדין קמא ומהם המועדים להגשת הערעור, וגם כאשר התייעץ עם בא כוחו הקודם נאמר לו כי המועד להגשת ערעור הינו 45 יום; בתקופה שממתן פסק הדין ועד הגשת הבקשה חלו פסח, יום העצמאות ול"ג בעומר ולכן לא התאפשר למבקש לצלם בבית הדין האזורי את החומר הנדרש לו להגשת הערעור; סיכויי הערעור טובים; למבקש יגרם "עוול בל יתואר" כתוצאה מחסימת דרכו להגשת הערעור בעוד הצד השני "לא יוטרד מעבר לצורך". המשיבה טוענת כי פסק הדין נשלח על ידה לב"כ המבקש דאז כבר ביום 12.3.09, עם דרישה לתשלום ההוצאות שנפסקו לטובתה, ולפיכך האיחור בהגשת הבקשה הינו ארוך וממושך יותר ממה שטוען המבקש; אף אחת מהסיבות שפירט המבקש בבקשתו אינה עולה לכדי טעם מיוחד המצדיק על פי הפסיקה הארכת מועד; סיכויי הערעור "שואפים לאפס ואין כל ממש בערעור כנגד פסק דין זה"; משחלף המועד החוקי להגשת הערעור התגבש למשיבה אינטרס הסתמכות על סופיות הדיון, ובמיוחד לאור העובדה שמדובר במחלוקת רבת שנים שהיו בה הליכים קודמים; והמבקש לא ציין בפני המשיבה כי בכוונתו להגיש ערעור גם בעת שזו פנתה בדרישה לקבל את סכום ההוצאות שנפסק לטובתה. בתגובתו לתשובת המשיבה טוען המבקש כי אכן שגה לחשוב שעומדים לרשותו 45 יום להגשת הערעור, וכן שגה לסבור כי ניתן להפחית את ימי שישי ושבת וכן את ימי הפסח, יום העצמאות ול"ג בעומר, כאשר בהתחשב בכל זאת - הערעור הוגש במועד; גם אם אכן איחר בהגשת הערעור הרי שמדובר באיחור סביר של 20 יום בלבד; בא כוחו הקודם כלל לא יידע אותו כי ניתן פסק דין וכי עליו להזדרז אם ברצונו לערער; למבקש לא הייתה כל כוונה לזלזל במועדים הקבועים בחוק; סיכויי הערעור גבוהים ביותר. הכרעה המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי נקבע בתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - "התקנות"), שזו לשונה: "המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע, או מהיום שבו הומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת ערעור". סמכות בית הדין להארכת מועד נקבעה בתקנה 125 לתקנות, הקובעת כי: "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". לעניין "הטעמים המיוחדים" שבגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות נקבע בעא"ח 56/05 מאיר איתן - הילטון תל אביב בע"מ, , מיום 23.5.05: "אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא". לעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט העליון בע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט ואח', פ"ד נה(2) 904, עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים", שהינם: "... בחינת המקרים השונים מלמדת כי טעם מיוחד יוכר במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה". לאחר בחינת טענות המבקש וכלל החומר שבתיק, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה. ראשית, אציין כי עסקינן באיחור של 11 יום (לאחר הפחתת ימי פגרת הפסח, מבלי שניתן להפחית גם ימי חג או שבת שאינם פגרה), שאינו איחור של מה בכך. טענתו העיקרית של המבקש הינה הפניית אצבע מאשימה כלפי בא כוחו בבית הדין האזורי, אך כבר נפסק בקשר לכך כי איחור אשר נובע מסיבות הקשורות למערכת היחסים שבין לקוח לעורך דינו אינו עולה כדי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד (ראו למשל בש"א (עליון) 1195/06 אבו חמוד ואח' נ. סלותי, , מיום 23.2.06; עא"ח 3/99 פרומקין ולדימיר - ב.נ.ל סחר בינלאומי ונכסים בע"מ, פד"ע לד 271). המבקש אף כלל לא פירט את המועד בו קיבל לידיו את פסק הדין מבא כוחו הקודם (או מכל מקור אחר), מתי פנה אל הסיוע המשפטי ומתי קיבל על עצמו בא כוחו הנוכחי את הייצוג. לעניין זה כבר נאמר (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה 7, סעיף 689): "המבקש להראות טעם מיוחד לצידוק האיחור חייב לפחות לפרש את המועדים של האירועים הרלבנטיים ואינו יכול לצפות לכך שעל פי טענה כללית וסתומה שבתצהיר ישיג הארכת מועד" . טענת המבקש בדבר חסרון כיס לא הוכרה כטעם מיוחד להארכת מועד, וממילא לא נתמכה בכל ראיה חיצונית (בש"א 240/06-א' עומר פהד שקיראת נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, , מיום 9.2.06). כך גם הטענה בדבר טעות במניין הימים להגשת הערעור; כפי שנפסק בעא"ח 30/06 רוני שמעון בע"מ- חארבי עליאן, , מיום 20.12.06: "טענת החברה לפיה טעתה במניין הימים, אינה בגדר "טעות שבדין" אשר יכול ותהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. שכן, המדובר בטעות הניתנת לגילוי בבדיקה שגרתית של המועד להגשת ערעור, המוטל על בעל דין באשר הוא...". בהתחשב במסקנתי לעיל כי לא הוכח "טעם מיוחד" כלשהו המצדיק במקרה זה מתן הארכת מועד, לא מצאתי לנכון להיכנס לבחינת טענת המשיבה כי יש למנות את הימים להגשת הערעור מיום 12.3.09 - בו נודע לראשונה למבקש, נוכח מכתב המשיבה לבא כוחו, על פסק הדין (המתח בין "כלל הידיעה" ל"כלל ההמצאה"). באשר לסיכויי הערעור, המהווים שיקול מרכזי בהחלטה בדבר הארכת מועד (עא"ח 38/08 עזרא מכמאל - המוסד לביטוח לאומי, , מיום 22.1.09) - הגם שלא ניתן לומר כי סיכויי הערעור קלושים (בהתחשב בכך שפסיקת בית הדין האזורי בעניין פיצויי הפיטורים לא ניתנה על סמך הכרעה עובדתית, אלא על סמך קביעה משפטית כי ההסכם בין הצדדים משנת 1995 ניתק את הרציפות הקבועה בסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963) - שוכנעתי כי לא ניתן לראות בהם בלבד במקרה זה משום "טעם מיוחד" שיש בו כדי לגבור על כלל סופיות הדיון ועל אינטרס ההסתמכות של המשיבה. במסגרת זו, ובעת שקלול המשקל שיש ליתן לאינטרס ההסתמכות של המשיבה, לקחתי בחשבון גם את מועד הגשת התביעה על ידי המבקש בבית הדין האזורי (סמוך טרם חלוף תקופת ההתיישנות), ואת העובדה כי כבר היו הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים. סוף דבר - בהעדר "טעם מיוחד" המצדיק את האיחור בהגשת הערעור, הבקשה נדחית. עם זאת בהתחשב בכלל הנסיבות, ובגבוליות הבקשה, אין צו להוצאות. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעורבית הדין לעבודה