מועד הגשת ערעור מיום מתן פסק הדין

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מועד הגשת ערעור מיום מתן פסק הדין: לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת שרה שדיאור; עב' 2108/08), אשר ניתן ביום 11.1.09 בנוכחות הצדדים כך שהמועד האחרון להגשת ערעור היה יום 11.2.09. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 20.5.09. רקע המשיבה, אשר עבדה כמלצרית בבית קפה בבעלות המבקש, הגישה לבית הדין האזורי תביעה כנגד המבקש, וכנגד עובד אחר בבית הקפה (להלן- "העובד"), בטענה כי הוטרדה מינית על ידי העובד (בשיחות טלפון מחוץ לשעות העבודה) וכי המבקש לא עשה דבר כדי למנוע את הישנות המקרים. בכתב ההגנה נטען, בין היתר, להעדר סמכות עניינית, מהטעם שההטרדה לא נעשתה במקום העבודה ובשעות העבודה ואף לא תוך ניצול יחסי מרות (שכן למשיבה לא היה ידוע בשלב ראשון מי הוא המטריד). בטרם התקיים הדיון הראשון בתיק ובעקבות בקשות לפטור את הצדדים עצמם מהתייצבות, ניתנה ביום 7.1.09 החלטה לפיה: "לאור בקשות הצדדים, הסכמותיהם ובכפוף לכך שכל אחד מב"כ הצדדים מוסמך לקבל החלטה לפשרה, ניתן פטור לצדדים... לתשומת לב הצדדים, מדובר בהטרדה, והסמכות להתפשר צ"ל באופן ברור בייפוי הכוח שיובא על ידי ב"כ הצדדים לדיון מטעם מרשיהם" (ההדגשות במקור). ביום 11.1.09 התקיים דיון במהלכו חתמו הצדדים על הסכם פשרה לפיו העובד ישלם למשיבה פיצוי בסך של 12,500 ₪ נטו והמבקש ישלם למשיבה פיצוי בסך של 5,000 ₪ וזאת "מבלי להודות בטענות עובדתיות או משפטיות כלשהן לפנים משורת הדין". ב"כ המבקש הצהיר לפרוטוקול (ואף חתם על הצהרה זו, ועל הסכם הפשרה, בחתימת ידו) כי "אני מודיע לבית הדין ומצהיר כי הוסמכתי לחתום על פשרה ולהתחייב בשם הנתבעים, כל אחד לחוד, על הצעת פשרה שתקבל תוקף של פסק דין". בעקבות כך ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין. המבקש לא השלים עם פסק הדין והגיש לבית הדין האזורי ביום 23.2.09 בקשה לביטולו, בטענה כי בא כוחו "נתקל בפני לחץ בלתי סביר (בלשון המעטה) אשר הופעל ע"י ביה"ד הנכבד". בהחלטה שניתנה ביום 30.4.09 (להלן- "ההחלטה") דחה בית הדין את הבקשה והדגיש כי ב"כ המבקש הוא שעתר לקיום הדיון ללא נוכחות המבקש והצהיר במפורש כי הוא מוסמך להתפשר בשמו - כך שאין הוא יכול לטעון כעת כי לא היה מוסמך להתפשר. עוד קבע בית הדין כי "באם ב"כ הנתבעים סבור כי הופעל עליו לחץ להתפשר הדרך לתקוף את פסק הדין אינה בדרך של הגשת בקשה לביטול פסק הדין... הדרך הדיונית לתקיפתו הינה באמצעות הגשת תביעה עצמאית ונפרדת, שעילתה פגם לכאורה שנתגלה בהסכם". ביום 20.5.09 הגיש המבקש בקשה זו להארכת מועד. לאור העובדה שהבקשה להארכת מועד הוגשה בטרם חלפו 15 יום ממועד המצאת ההחלטה נתבקשו הצדדים להתייחס לאפשרות לקבל את הבקשה לרישום כבר"ע על ההחלטה. כיוון ששני הצדדים סברו שאין בכך טעם, אדון להלן בבקשה כפי שהוגשה - להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 11.1.09. טענות הצדדים המבקש טען כי המתין עם הגשת הערעור עד לאחר ההכרעה בבקשה לביטול פסק הדין וכי יש למנות את הימים להגשת הערעור ממועד מתן ההחלטה. בנוסף, בא-כוחו שהה בירח דבש בסמוך לקבלת ההחלטה במשרדו ולפיכך התעכבה הגשת הערעור; לבית הדין האזורי לא היתה סמכות עניינית לדון בתביעה ולפיכך סיכויי הערעור גבוהים מאוד ומצדיקים מתן ארכה להגשת הערעור. המשיבה מתנגדת לבקשה ומדגישה כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה למעלה מחודש לאחר שפסק הדין ניתן (וממילא היה זה הליך שגוי מבחינה פרוצדוראלית); טענת ב"כ המבקש על "לחץ בלתי סביר" שהופעל על ידי בית הדין האזורי הינה "מקוממת, מופרכת וגובלת בגיחוך והגחכה של ההליך השיפוטי"; הבקשה שהוגשה לביטול פסק הדין אינה יכולה לעכב את המועד להגשת ערעור על פסק הדין; סיכויי הערעור הינם קטנים ביותר גם מחמת שכלל לא נשמעו ראיות בבית הדין האזורי. המבקש, בתשובתו לתגובת המשיבה, טוען כי במהלך הדיון הסכים בא-כוחו להתפשר בשם העובד אך עמד על טענותיו בכל הקשור להעדר אחריות מצד המבקש; אין מחלוקת שהופעל לחץ על ב"כ המבקש להסכים לפשרה ובפרוטוקול הדיון נכתב במפורש "לאור המלצת בית הדין ומאמצי השכנוע של בית הדין"; לאור נסיבות המקרה, התנהגותו כמעסיק לאחר שהאירוע הובא לידיעתו והעובדה כי היה מנותק ממסגרת העבודה - סיכויי הערעור גבוהים מאוד. הכרעה המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי נקבע בתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - "התקנות"), שזו לשונה: "המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע, או מהיום שבו הומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת ערעור". סמכות בית הדין להארכת מועד נקבעה בתקנה 125 לתקנות, הקובעת כי: "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". לעניין "הטעמים המיוחדים" שבגינם ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות נקבע בעא"ח 56/05 מאיר איתן - הילטון תל אביב בע"מ, מיום 23.5.05: "אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא". לעניין זה נקבעו על ידי בית המשפט העליון בע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט ואח', פ"ד נה(2) 904, עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים", שהינם: "... בחינת המקרים השונים מלמדת כי טעם מיוחד יוכר במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה". לאחר בחינת טענות המבקש וכלל החומר שבתיק, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה. אין חולק כי את מניין הימים להגשת ערעור על פסק הדין, יש למנות ממועד מתן פסק הדין במעמד הצדדים, ולא ממועד מתן ההחלטה בבקשה ל"ביטול" פסק הדין, וכך היה גם אם הגשת בקשה לביטול פסק דין היה הליך תקין מבחינה פרוצדוראלית. גם טענת המבקש בדבר ירח הדבש בו שהה בא כוחו הינה בגדר יחסים שבין עו"ד ללקוח שלא הוכרו כטעם מיוחד להארכת המועד (ראו למשל בש"א (עליון) 1195/06 אבו חמוד ואח' נ. סלותי, מיום 23.2.06; עא"ח 3/99 פרומקין ולדימיר - ב.נ.ל סחר בינלאומי ונכסים בע"מ, פד"ע לד 271). מעבר לכך, לא הוצג טעם מיוחד כלשהו אשר מצדיק מתן הארכת מועד. באשר לסיכויי הערעור - כפי שעולה מהפירוט לעיל, פסק הדין נותן תוקף להסכם פשרה שהושג בין הצדדים במעמד הדיון, לאחר שב"כ המבקש חתם על הסכמה לו ואף הצהיר במפורש כי הינו מוסמך להגיע להסכם בשם המבקש. בנסיבות אלו, סיכויי הערעור קלושים. מבלי לפגוע באמור לעיל ומעבר לצורך, יובהר, באשר לטענת הסמכות העניינית, כי המבקש עצמו מודה כי ההטרדה הובאה לידיעתו בשלב מסויים וכי ממועד זה "עמד בכל התנאים המצופים ממנו כמעסיק" (סעיף 6 לתשובתו לתגובת המשיבה). בכך כפף עצמו במפורש לסמכותו העניינית של בית הדין (זאת אם נצא מנקודת הנחה שהיתה מחלוקת בשאלת הסמכות לגבי התקופה שטרם הבאת ההטרדה לידיעתו, בהתחשב בכך שלא נעשתה במסגרת העבודה). סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ. המועד להגשת ערעוריםערעור